גדרי ומהות מדת הקנאות
“פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה, יא), פנחס קינא את קנאת ה' בהריגת זמרי.
זהו אחד משלשה דברים שעליהם נאמר במשנה (סנהדרין פא ע"ב) שקנאים פוגעים בו: “הגונב את הקסוה [כלי שרת], והמקלל בקוסם והבועל ארמית". מעשהו של פנחס הוא השורש האמור בתורה לדין של “קנאים פוגעים בו", והוא הבית אב וההשרשה לכל מדת הקנאות המתגלה בתורה ומשתלשלת בעולם.
מדה של קנאות היא מדה של הקנאה. מצד הקלקול, קנאה היא מג' המדות שמוציאות את האדם מן העולם (אבות ד, כא). אבל מצד התיקון, זוהי קנאת ה'
צבא-ות, מדה של הקב"ה – “א-ל קנא ונוקם" (נחום א, ב).
מצד הנפש הבהמית שבאדם, יש בו את מדת הקנאה השפלה שמוציאה את האדם מן העולם. אבל מצד הנשמה, החלק אלו-ק ממעל שנמצא בתוך האדם - הוא מקבל את מדותיו של הקב"ה, הנשמה כביכול חלק ממנו יתברך שמו, “כי חלק ה' עמו", ולפיכך היא מקנאה את קנאת ה' צבא-ות.
זו איננה קנאה שהיא מקנאה את חלקה שלה. קנאה שהיא מקנאה את חלקה שלה, בשיעור מסוים זו הקנאה הממוצעת שעליה נאמר: “קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא ע"א).
ישנם, אם כן, שלושה סוגי קנאה: א. הקנאה השפלה שהיא הקנאה של הנפש הבהמית, קנאה המוציאה את האדם מן העולם. ב. קנאה יותר עליונה שהיא קנאת סופרים, אך גם היא איננה טהורה לגמרי. ג. הקנאה העליונה, הפנימית, של מעמקי הנשמה שחבוקה ודבוקה בו יתברך, היא הקנאה הנקראת קנאת ה' צבא-ות, ושורשה, כמו שהוזכר, מדתו של הקב"ה שהוא א-ל קנא ונוקם.
אלא שבמדה זו של קנאת ה' צבא-ות, ככל דבר ודבר שקיים בבריאה, יש את מקורה, את שורשה בטוהר העליון, בנקיות, בפניה רק לכבוד שמים, אבל יש בה גם כן את האופן של ‘טוב ורע מעורבין זה בזה'.
ישנם כמה וכמה פנים שהקנאה המתגלה אצל האדם איננה קנאה טהורה, נקיה, זכה, אלא היא קנאה שמעורבים בה גם דברים אחרים, ואלו הם חלקיהם:
ראשית, כמו שהוזכר, יש לאדם את הקנאה התחתונה של הנפש הבהמית, וכאשר האדם מקנא קנאת ה' צבא-ות, יתכן עד למאוד שעל אף שהשורש, או לפחות חלק ממנו, נובע מהמדה העליונה של קנאת ה' צבא-ות, ממעמקי טוהר הנשמה העליונה, אבל פעמים רבות מאוד מתערבת בזה הקנאה התחתונה של הנפש בהמית, ויש לאדם נגיעות בקנאה הזו. הנגיעות הללו גורמות לכך, שנראה לו שהקנאה שהוא מקנא היא באמת קנאה טהורה, עליונה, ושורשה בקנאת פנחס, אבל אליבא דאמת יש כאן תערובת של נגיעות הגורמות לאותה מציאות של קנאה, ואפילו אם בשורשה היא טהורה, אבל בהלבשה שלה, בהוצאה שלה מהכח לפועל, מתערבות בה נגיעות עצמיות של האדם.
ישנם בני אדם שדרכם להשתמש תמיד במדה הנקראת ‘קנאות', אבל כאן נצרכת לאדם זהירות נוראה, שלא יתערבו הנגיעות העצמיות שלו השייכות לקנאה התחתונה של הנפש הבהמית, והקנאה תישאר בטוהר עליון, מעומק מעמקי הנשמה החבוקה ודבוקה בו ית"ש.
פנים נוספות - לפעמים האדם נולד לתוך מסגרת מסוימת, חוג מסוים, מקום מסוים, ששם הדרך היא דרך של קנאות. באופן הזה, הרי לא מסתבר כלל שכל אותם בני אדם שנולדו באותו מקום, יתגלה אצלם הטוהר העליון של הנשמה, של ה"א-ל קנא ונוקם" ממדותיו של הקב"ה, אלא כשם שמחנכים את האדם לדברים הרבה, כך אפשר לחנכו למדת הקנאה. וכמו שהתלמוד תורה יכול להיות מלומדה, ויתר על כן הוא עלול להיות כתורתו של דואג ואחיתופל שהיא מן השפה ולחוץ - כך גם יתכן שההרגל למדת הקנאה הופך להיות טבע שני באדם, אולם הוא מעשה בעלמא, או כמעט מעשה בעלמא, שאינו נוגע לעצם מדרגת הקנאה. זוהי הנהגה של קנאה, חינוך לקנאה, פועל יוצא של קנאה, אך לא עצם המדה הנקראת קנאה.
לכן, אלו שנולדו בחוג שצורת חייהם היא קנאות, מחד לכאורה הם יותר קרובים למדת הקנאה, אבל בתפיסה דקה יותר הם עלולים להיות אלה הרחוקים ביותר מקנאת אמת, כי מאחר והתרגלו לאותו דבר וזו צורת חייהם, זו צורת הנהגתם - קרוב עד למאוד שיהיה אצלם חשש של הטעייה, שכל ההנהגה הזו של הקנאות היא מציאות של מלומדה, מציאות של מן השפה ולחוץ.
ויתר על כן, אם גם המדות אינן נקיות, יתכן שבקנאות הזו מצורפים שני החלקים: קנאה שמוציאה את האדם מן העולם, שמתרחבת לנגיעות הפרטיות של אותו אדם ומתרחבת למלומדה של מציאות הקנאות, וכשהרכבנו את כל החלקים הללו גם יחד, כל בר דעת מבין איזה ולד של קנאות יצא כאן. זוהי קנאות שנבנתה על קנאה של נפש בהמית, על הנגיעות של הנפש הבהמית, ועל המלומדה של הקנאות, וכשצירפנו את כל החלקים האלה גם יחד, התולדה של אותה קנאות הופך את בעליה להיות מאלו שהם 'מחריבי קרתא', כי קנאותם איננה נוגעת במקום האמת.
כמובן, הבחירה ניתנה לכל אדם, בכל מקום שהוא, לברר ולזכך את המדות ולגעת במדת הקנאה האמיתית, אבל העמדנו את צד הנפילה שבדבר, שיכול להתראות באופן שהוזכר.
הקנאה האמיתית, מהיכן היא נובעת במעמקי נפשו של אדם?
לקנאת ה' צבא-ות יש בעומק שני שורשים:
האחד – ממדת האהבה שבמעמקי הנשמה, שאוהבת את הקב"ה אהבה עזה עד למאוד, והאהבה הזו קבועה בנפשו של האדם, אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים. כשמתגלה אצל האדם המדרגה של אהבת ה' אמיתית פנימית,
“כי עזה כמות אהבה" - אז מתגלה אצלו “קשה כשאול קנאה", מתגלה אצלו הקנאה העליונה, הקנאה הנקיה.
ככל שתוקף אהבת ה' אצל האדם גלוי יותר, וככל שמדרגת האהבה מתגלה בשלמותה, לא רק אהבה של טבע המים, של נעימות, אלא אהבה של אש – “רשפיה רשפי אש", אהבת ה' שבוערת בתוקף באדם, תבערה פנימית, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה – כח אהבת ה' הזו מולידה באדם את מדת הקנאה של “בקנאו את קנאתי בתוכם", וכמאמר חז"ל (סנהדרין שם) שפנחס מוגדר כמקנא בן מקנא, בן בנו של לוי שקינא את קנאת ה' צבא-ות – “הכזונה יעשה את אחותנו". זוהי קנאה שנובעת מהמעמקים הפנימיים של אור הנשמה, שאוהבת את בורא עולם אהבה ללא מיצרים.
השורש השני של מדת הקנאה הוא מדת האמת החקוקה במעמקי הנשמה, דבוקה בחותמו של הקב"ה שחותמו אמת. כשמדת האמת היא נר לרגליו של האדם, מדתו של משה, כלשון הגמ' (סנהדרין ו ע"ב): “משה היה אומר: יקוב הדין את ההר", ומדת הקנאות נובעת מנקודת האמת - זוהי מדה של טוהר, מדה נקיה, כי יסודה הוא אמת, שכל אמת היא נקיות.
כאן צריך להבדיל בסכינא חריפא בין הקנאות הנובעת מאהבת ה' לבין קנאות הנובעת מנקודת האמת. על אף ששתיהן יסודן בהררי קודש, באור פנימיות הנשמה, באש שבוקעת בפנים, יש ביניהן נפקא מינה עצומה:
מדת הקנאות שנובעת מאהבת ה', האהבה היא אהבה עצומה, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, אבל יתכן שבתוך אותה מציאות של אש יתערבו חלקים אחרים של קנאה שאינם מזוככים, כי מדת האהבה ביסודה איננה בירור של דקויות, אלא טבעה של האהבה שהיא מתפרצת בלי גבולות, בלי חשבון ובלי דיוק, כלשונות חז"ל: “אהבה דוחקת את הבשר" (בבא מציעא פד ע"א) ו"אהבה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה, ח).
כיון שכך, כמובן שמחד יש כאן את המעלה העליונה של “רשפיה רשפי אש" שבוקעת ויוצאת החוצה, אש של קדושה, אך מאידך יתכן עד למאוד שהיא תתלבש גם בחלקים התחתונים שהוזכרו לעיל, של קנאה שאיננה נקיה, מפני שהאהבה ביסודה היא התפרצות, והתפרצות עלולה להיות גם בלתי נקיה.
משא"כ אם עיקר מדת הקנאות נובעת ממדת האמת, פירוש הדבר שמדת האמת היא נר לרגלי האדם, לא רק באופן של הנהגה מעשית, אלא באופן של “דובר אמת בלבבו", מחמת הישרות הפנימית שנמצאת בתוכו, ואז האמת תובעת אותו לקנאות קנאת ה' צבא-ות, האמת שבוקעת מקרבו זועקת את מציאות הקנאה.
ככל שהאמת ברורה יותר ונקיה יותר, החשש שיתערבו בקנאה חלקים אחרים הולך ומוקטן. לא שהוא לא קיים, זה בודאי קיים, העולם הזה הוא עולם של תערובת טוב ורע, אמת ושקר מעורבים זה בזה, אבל ככל שמדת האמת בוערת באדם יותר, גלויה יותר, חדה יותר, יקוב הדין את ההר - כך החשש שיתערבו חלקים אחרים קטן יותר.
כאמור, יש את הקנאות דקלקול – זו סוגיא אחת. כעת מדברים אנו באנשי הפְּנִים שיש להם קנאות דקדושה, והם מתחלקים לשניים:
יש את אלו שקנאותם נובעת מה"רשפיה רשפי אש", ולכן זו קנאות שבדרך כלל אינה מדויקת, ויש את אלו שקנאותם נובעת מנקודת האמת. האמת תובעת את החדות, את הבהירות המוחלטת, ומה שסותר לזה - באה הקנאות ונוקמת נקמת ה'. “לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג), היא נוקמת את נקמתו של הקב"ה, וכמו שפירש רש"י (שם): “נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא". זו מדת הקנאות.
עבודת האדם בעומק היא, שהקנאות שלו תנבע משני החלקים גם יחד: מחד היא תנבע מהעומק של “רשפיה רשפי אש", שתהיה בו תבערה עצומה של אש של קנאות, ומאידך לקנאות הזו תצטרף מדת האמת.
אבל אי אפשר לצרף אמת רק לצורך קנאות, אם כלל קומת האדם היא שהאמת נר לרגליו, והוא תובע את אותה אמת, אז כשתגיע מדת הקנאות יוכלו להצטרף שני החלקים גם יחד. זה העומק של מדת הקנאות.
זה עומק הצירוף של פנחס ומשה - צירוף של אהבה יחד עם אמת, וכששתיהן מצטרפות יחד, זו הדרך הישרה שיבור לו האדם, זו הדרך לכו בה של מדת הקנאות, שמורכבת ממדת האהבה וממדת האמת גם יחד. וגם אז, עדיין נצרכים ליבון וזיכוך משאר חלקי הקנאה, שלא יתערב זר בקנאת האמת והאהבה, שיהיו נקיים.
כיון שמדת הקנאות בנויה על היסודות שהוזכרו, לכן מדה זו איננה נחלת הכלל.
הרי דין “קנאין פוגעין בו" (כמו שהוזכר שם בסוגיא בסנהדרין דף פ"ב ע"א), זו “הלכה ואין מורין כן". הבא להימלך לפני מעשה - אין מורין לו לעשות כן, וכמו כן אם קנאים לא פגעו בו בשעת העבירה, אין בית דין עונשים אותו. זהו דין של הלכה לשעתו, לאותו זמן, ואפילו באותו זמן אם בא להימלך אין מורין לו כן.
כי מאחר ומדת הקנאות בנויה על מעמקי התבערה של אהבת ה', והיא בנויה על מעמקי ביקוש האמת בפנימיות נפשו של האדם – זו מדרגה ששייכת ליחידים.
הפועל יוצא מכך הוא, שהתפיסה הרווחת אצל הרבה מאוד בני אדם היא, שמדת הקנאות הפכה להיות פסולת. כשבאים לבטא מציאות של קנאות, אלו הם אותם אנשים קיצוניים, שאין דעת הבריות סובלתן. צריך להבין מהיכן זה נובע.
כמו שהוזכר, כבכל מדה, גם למדת הקנאה יש את הצד התחתון, קנאות של מלומדה, שמתלבשות עליה מדות רעות ונגיעות, והן אלו המבאישות את ריח הקנאות האמיתית, כי מתראה כיצד הקנאות הזו איננה נובעת ממקום של אמת. היא הנהגה של קנאות אבל פנימיותה מלומדה, ופנימיותה שפלות של נפש הבהמית.
הקנאות העליונה שייכת אמנם לבעלי מעלה, אבל גם כאשר פוגשים את בעלי המעלה שיש להם את הקנאות העליונה, חושדים בהם שקנאותם נובעת מהצד התחתון, וזה גורם לידי כך שכמעט אין מי שיעריך את מדת הקנאות הנקיה. מעין מה שחשדוהו למשה וקנאו לו מנשותיהם, כדברי הגמרא (סנהדרין קי ע"א), כך גם כשבני אדם פוגשים איש אמת שאהבת ה' בוערת בקרבו והוא מקנא, מיד חושדים בו שקנאותו נובעת מהצד התחתון, והוא הופך להיות מהמחריבי קרתא במקום הנטורי קרתא.
וכך, הקנאות הופכת להיות דבר שקשה עד למאוד שהוא יכובד בבריאה, מפני שאלו שהם באמת נקיים וקנאותם נובעת מאהבה ואמת - מועטים, ואלה המתנהגים בקנאות, חלקם הגדול שייך לצד התחתון, מה שמביא לידי כך שמדת הקנאות הנקיה כמעט נעלמת מהעולם, והתולדה של זה היא בעצם חורבן הדור.
ככל שמתרחקים מהר סיני, ממתן תורה, והקנאות האמיתית, הנקיה והטהורה, הולכת ונעלמת, אז מה שהיה אצל 'משה קיבל תורה מסיני' כבהירות עליונה שזו הדרך לכו בה – ככל שמתרחקים, לאט לאט אפילו דברים שהם מעיקר הדין, נתפסים אצל בני אדם שהם שייכים לקנאות, ואז מדת הקנאות קיבלה שיבוש חדש לגמרי.
ישנה סיבה נוספת, רחבה עד למאוד, לכך שמדת הקנאות נעלמת. הרי באופן טבעי, כמעט בכל דבר בבריאה יש מתירין ויש אוסרין, יש מקילין ויש מחמירין. והנה, יש מי שמודע לצורת הבריאה כפי שבורא עולם ברא, שיש מקילין ויש מחמירין, והוא בוחר להדיא בצד הקולא. לא מקולי ב"ה ומקולי ב"ש דסתרי אהדדי, אלא בשיעור של ההלכה שמותר.
האם זו הדרך לכו בה? כמובן שעל דרך כלל זה נובע ממיעוט יראת שמים [אלא אם כן מי שזה שורשו]. אבל בכל אופן, אדם יכול לבחור לעצמו כביכול את מדת הקולא.
אלא שאם הוא רק בוחר את הקולא, הוא גורם צד שני – שמי שמחמיר על עצמו הפך להיות הקנאי, ולא הקנאות העליונה של האהבה והאמת, אלא הקנאות התחתונה של מלומדה ושל נפש בהמית שמתערבות בה הנגיעות. לאט לאט, השטח ששייך לקנאות הולך וגדל, אבל לא לקנאות של הקדושה, אלא לאותה קנאות שמייחסים אותה לקנאות שלילית, וגדרי תורה עצמם ודיניהם הופכים כביכול להיות שייכים לחלקי קנאות. זה חורבן הדור!
תהליך הדברים שהוזכר, גורם לכך שמה שהיה ברור קודם לכן שהוא גדרי דין, שהוא היפך מרוח דת משה ויהודית של כל התורה כולה - הופך להיות שטח ששייך למדת הקנאות. ושוב נדגיש - אם זה היה נתפס מהבהירות של הקנאות העליונה של אהבה ואמת, עוד היתה תקוה. אבל כשזה נתפס מהקנאות התחתונה, זה הופך להיות מהדברים שמתנגדים להם, וכאן באים בעצם להתנגד לה' ולתורתו ממש!
ככל שנפש האדם איננה מושפעת ממה שקורה בחוץ, אלא היא מושפעת יותר ממעמקי הטוהר הפנימי שלה, היא מחוברת אליו יתברך שמו באמת, היא מחוברת לתורה באמת, היא מחוברת לישרות הפנימית של האלוקים עשה את האדם ישר - כשהוא פותח את עיניו ורואה מה שקורה סביבותיו, הוא רואה חורבן,
חורבן נורא! כמעט כל מציאות של טוב שהיה בבריאה - הרע השתלט עליו. נשארו ניצוצי מציאות של טוב שעדיין קיימים כאן בעולם שלנו - הקב"ה היה הוה ויהיה, לא משתנה, התורה לא תהא מוחלפת - אבל ההתגלות שלהם במציאות הבריאה הולכת ונעלמת, הולכת ונעשית נסתרת.
אם אדם מגיע ממקום של טוהר, ממקום של נקיות, ממקום של בקשת האמת בפנים, בלי כל ההשפעות שנמצאות מבחוץ, והוא מבקש את ה' יתברך ותורתו באמת, בלי כחל וסרק, והוא בודק את גדרי הדין - הוא רואה עולם אחר ממה שנראה לרוב בני אדם בדור דידן. הוא רואה שמה שנראה אצל בני אדם מסוימים שגדרי הדין הם במקום אחד וגדרי ההנהגה הם במקום אחד - עבר בהרבה את המקום האמיתי של החיים!
כשאדם אינו מתבונן וחי חיי חיצוניות - הוא הולך אחרי אנשי הדור ואנשי בני מדינתו (כדברי הרמב"ם הידועים), ואז הוא מושפע בכל תפיסת החיים ממה שקורה סביבותיו, ואפשר שהדברים הללו ישבשו לו את יסודי הדת, מכח שהוא לא רואה בהירות פנימית.
אבל כשהאדם מבקש אמת באמת, והוא מוכן להקריב את גופו נפשו ונשמתו על התורה ועל העבודה למען שמו באהבה, הוא מביט מהמעמקים הפנימיים של הטוהר ורואה את גדרי הדין בטהרתם, הוא רואה את דברי רבותינו ואת הרוח שהם מוליכים בטהרתם, ואז הוא מכיר את עומק החורבן הנורא שבו כנסת ישראל נמצאת.
הכאב שנולד מאותו מקום – זה מעמקי הבכי של הנשמה. מהמקום הזה יכולה לנבוע קנאת ה' צבא-ות טהורה שיש בה את האהבה ויש בה את האמת, קנאת ה' טהורה שמצרפת את שניהם.
כמה מהקנאה להוציא מהכח לפועל וכמה להשאיר בתוך תבערת הלב? - זה שיקול דעת של חסידות של כל יחיד, שנפשו כבר נעשית עדינה וקרובה לאמת, אליו יתברך שמו.
רוב חלקי הקנאה בדור דידן – אין אפשרות להוציאם מהכח לפועל. הם נשארים בלב בוער בקרבו, שמיצר ומתאבל על צער השכינה ועל ישראל שירדו לשפל המדרגה. במעמקי הלב – שם שוכן הצער. ואליבא דאמת, אי אפשר לשנות את הדור מכח קנאות, הדור כבר נמצא הרבה אחרי. אפשר לשנות את הדור מכח אור של מסירות נפש, אבל לא מצד פועל בלבד.
יתן ה' יתברך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, בנין הכנסת ישראל, ויתקיים הכתוב: “כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
מספר עולם ברור מאמר כא עמוד רטו)
קול הלשון
שיחת.השבו"ע 034 פנחס.קנאות תשעז
33535509