פסח ראשון ופסח שני – מהות הדילוג, תיקון הזמן ושרשי הגאולה

פסח שני עניינו נוגע להבנת מבנה הזמן והשנה. פסח ראשון חל בחודש ניסן, ופסח שני בחודש אייר. שני מועדים אלו משקפים שתי נקודות ראשית במערכת הזמן והשנה, שהרי מצינו במשנה (ר"ה ב א) שארבעה ראשי שנים הן, אולם בהגדרה הכוללת יותר, עומדת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (ר"ה י ב), האם בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם. לפיכך ישנם שני ראשים כלליים לזמן – תשרי וניסן – וכל אחד מהם מגלה מהלך שונה בהנהגת הבריאה.

בתשרי, ראש השנה נחלק לשני ימים, היום הראשון מן התורה, והיום השני מדרבנן מחמת ספיקא דיומא, עד שנעשה "יומא אריכתא" – יום אחד הנמשך על פני שני ימים (עיין ביצה ד ב). נמצא כי ראש השנה, שהוא ראשית השנה, מתגלה בשני ימים. וכשם שבראש השנה הראש מתפצל לשניים, כך גם בניסן שעליו נאמר (שמות יב ב): "החודש הזה לכם ראש חודשים", המועד המרכזי שבו, חג הפסח, מתגלה בשני זמנים, פסח ראשון ופסח שני.

שורש הדבר נובע מכך, שאילו לא הייתה מציאות של חטא בעולם, לא היה מקום לשני ימים של ראש השנה. כל קיומו של היום השני נובע מן הספק – ספק אם קידשו את החודש אם לאו [וכך גם כל משמעות המושג ספק שיוצר שני צדדים]. והספק עצמו הוא תולדת החטא, שהרי עמלק, שורש הספק, נולד מן הפירוד וההסתרה [עמלק בגימטריא ספק]. לולא החטא לא הייתה קליפת הספק, ובלעדיה לא הייתה מציאות של שני ימים. נמצא שהיום הראשון הוא מדרגת ודאי, ואילו היום השני הוא מדרגת ספק, תולדת החטא. ואף על פי שהיום הראשון עצמו נעשה מסופק מחמת אי־ידיעת קידוש החודש, מכל מקום שורשו של היום הראשון הוא ודאי, ושורשו של היום השני – ספק.

במקביל לכך, כידוע בדברי רבותינו שיום ראשון של ראש השנה מכוון כנגד מדרגת הנשמות, ויום שני כנגד מדרגת הגופים. מדרגת הנשמות יסודה קודם החטא, לעומת מדרגת הגוף שהוא שורש החטא והנפילה, 'גוף ניגף'[1] [1]. נמצא שהיום השני מגלה את מדרגת הגוף, שהיא תולדת החטא.

וכנגד זה גם בפסח, פסח ראשון הוא גילוי הגאולה בטהרתה, יציאה ממצרים באור עליון. לעומת זאת פסח שני נולד מתוך מציאות של טומאה – "טמאים לנפש אדם" (במדבר ט ו). ובאו אותם אנשים טמאים ואמרו למשה רבינו "למה ניגרע לבלתי עשות את הפסח במועדו" (שם ז). כלומר, בקשתם כללה שני עניינים, לעשות את הפסח, ולעשותו במועדו. ונענו בכך שזכו לעשות את הפסח, אך לא זכו לעשותו בשלימות במועדו, ולכן ניתנה להם מצוות פסח שני.

שורש טומאתם נבע מתולדת החטא, שהרי כל המציאות של המיתה בעולם יסודה מחטא אדם הראשון, כפי שאמר לו הקב"ה על עץ הדעת (בראשית ג יט): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", וכן נטמאה חוה (עיין עירובין ק ע"ב). וממילא, כשם שהיום השני של ראש השנה יסודו בחטא, כך גם פסח שני יסודו במציאות החטא, טומאה לנפש אדם. במקום השינוי, במקום הקלקול, שם מתגלה המציאות של פסח שני.

הבדל מהותי בין תיקון ראש השנה לתיקון חג הפסח

על פי האמור ניתן לעמוד על ההבחנה העמוקה שבין תיקונו של ראש השנה, המתפשט על פני שני ימים, לבין תיקונו של חג הפסח, שבו מתגלים פסח ראשון ופסח שני. שני הימים של ראש השנה, מוגדרים "יומא אריכתא" – יום אחד ארוך הנמשך על פני שני ימים. אין כאן שני זמנים נפרדים, אלא זמן אחד שמחמת הספק נמשך ומתארך.

לעומת זאת בפסח אין הדבר כך. פסח שני איננו המשך טבעי של פסח ראשון, ואף איננו יום הסמוך לו. הוא מופיע לאחר חודש שלם, בחודש אייר, כמועד חדש של פסח. כדי לבאר זאת ניתן להקדים דוגמה מדיני תפילה, אדם ששכח להתפלל שחרית בשוגג משלים במנחה, שכח מנחה משלים בערבית. ההשלמה נעשית תמיד בסמוך, או באותו יום, או ביום שלאחריו. ואף כאשר אדם שכח מנחה בערב שבת ומשלים בשבת, אין הוא משלים תפילת חול, אלא מתפלל פעמיים תפילת שבת, שהרי ההשלמה נעשית ביום החדש, לפי מהותו של היום.

נמצא כי כל תשלומין בנויים על סמיכות – השלמה מידית או קרובה. כך גם בראש השנה, אף שאין זה דין תשלומין אלא דין ספק, מכל מקום הספק מצטרף אל היום הראשון ומאריך אותו. היום השני איננו עומד לעצמו, אלא מצורף ונמשך מן הראשון, כטבעו של ספק המוסיף על הקיים. זהו מהלך ראש השנה, בבחינת ראש השנה למלכים, מלכי אומות העולם, שם ההבחנה היא במהלך של רציפות, של זמן המתמשך אל מה שלפניו.

אולם ניסן שהוא ראש השנה למלכי ישראל (ר"ה ג א), מדרגתו שונה. אותם שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו, היה מן הראוי לכאורה שיזכו להשלמה מיד כשיטהרו. ואף שאי אפשר היה לעשות זאת ביום שלאחר הפסח ממש, שהרי טרם נטהרו, מכל מקום היה מקום לומר שההשלמה תהיה סמוכה ככל האפשר. אלא שזו כל מהותו והתחדשותו של פסח שני בכך שההשלמה איננה סמוכה כלל, אלא מופיעה לאחר חודש שלם, בחודש אייר.

עומק הדבר נובע משורש 'פסח', שהוא לשון דילוג, "ופסח ה' על הפתח" (שמות יב כג). כל מהותו של הפסח היא קפיצה ממדרגה למדרגה, דילוג על סדרי הטבע. וכשם שעצם הגאולה הייתה דילוג, כך גם ההשלמה של הפסח איננה באה בדרך של רציפות, אלא בדרך של דילוג. פסח שני איננו המשך טבעי של פסח ראשון, אלא הופעה מחודשת של פסח, קפיצה אל מדרגה נוספת.

זהו ההבדל בין הכפילות של ראש השנה לבין הכפילות של חג הפסח. בראש השנה שני הימים הם יומא אריכתא – המשך אחד, תולדת הספק, המאריך את הקיים. ואילו בפסח, הכפילות איננה המשך אלא דילוג. פסח שני הוא הופעה חדשה של פסח, הבאה מכוח מהותו של הפסח עצמו, שעניינו דילוג. מהות הפסח היא קפיצה, ועל כן גם תיקונו מתגלה בקפיצה – לא בהמשכיות, אלא בהופעה מחודשת לאחר זמן.

דילוגי הפסח לעומת רציפותם של מועדי תשרי

על פי היסוד מתבארים דברי הרמב״ן הידועים (ויקרא כג לו), שכשם שבחג הסוכות מתחיל המועד בט״ו לחודש ומסתיים ביום השמיני - שמיני עצרת, כך גם בפסח, ראשיתו בפסח, וסיומו בשבועות. נמצא כי חג השבועות הוא בבחינת "שמיני" של פסח, אלא שבשונה מסוכות, שבו היום השמיני סמוך ונראה לשבעת ימי החג, הרי בפסח, היום השמיני מדלג שבעה שבועות עד חג השבועות.

מכאן הבחנה יסודית, שפסח שני נמצא בתוך מהלך הפסח, שהרי הזמן מפסח ועד שבועות מוגדר כחול המועד הארוך של חג הפסח. אולם עומק ההבדל בין פסח לסוכות הוא בכך שבחג הפסח, היום השמיני איננו רצוף עם שבעת ימי החג, אלא מופיע לאחר דילוג גדול, ואילו בסוכות השמיני סמוך ממש.

וזהו גופא המהלך שהוזכר בין תשרי לניסן. בתשרי מהלך הימים הוא מהלך של רציפות. ראש השנה מתגלה כיום אחד ארוך, יומא אריכתא, הנמשך מן היום הראשון אל היום השני. חג הסוכות בנוי משבעה ימים ולאחריהם שמיני עצרת הסמוך להם, המשלים את מהלך החג ברציפות טבעית.

אבל בניסן, כל מהותו של החודש היא מהות של דילוג, "ופסח ה' על הפתח". "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב ח), הגאולה עצמה הייתה דילוג, ועל כן גם מבנה הזמן של ניסן הוא מבנה של דילוגים. לפיכך גם השמיני של פסח איננו סמוך, אלא מדלג עד חג השבועות.

נמצא כי לחג הפסח שתי מערכות של דילוגים, האחת, דילוג מפסח ראשון אל פסח שני, השנייה, דילוג מפסח אל חג השבועות, שהוא "שמיני" של פסח.

ובדקות הדברים מתגלות שלוש מדרגות של דילוג, מדרגה ראשונה – עצם הפסח, שמהותו דילוג. מדרגה שנייה – דילוג מפסח אל פסח שני. ומדרגה שלישית – דילוג מפסח אל שמיני העצרת שלו, שהוא חג השבועות.

שלוש מדרגות אלו יוצרות מהלך של דילוגים ההולך ונבנה, דילוג ראשון ביציאת מצרים, דילוג שני בפסח שני, ודילוג שלישי בהופעת חג השבועות, שהוא סיומו של מהלך הפסח. כל אלו מבטאים את מהות הפסח – מהות של קפיצה, של עלייה ממדרגה למדרגה שלא בדרך רציפות, אלא בדרך דילוג.

הדילוג השלם - מפסח ראשון עד הגאולה העתידה

על פי כל הנאמר עד כה מתברר המהלך העמוק יותר. הנביא אומר (מיכה ז טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כלומר, הגאולה העתידה היא מעין גאולת מצרים, ושורשה במהות הפסח. נמצא כי הדילוג שנתגלה ביציאת מצרים אינו מסתיים בפסח עצמו, אלא מדלג עד הגאולה העתידה, שהיא תכלית הופעת כוח הדילוג בעולם.

במבט הנגלה מתגלים שלושה רגלים, פסח, שבועות וסוכות. פסח ושבועות שייכים למערכת הדילוג, כפי שנתבאר, ואילו סוכות שייך למערכת הרציפות. אולם בעומק, כאשר אמר המן הרשע על ישראל שכל ימיהם אינם אלא רגלים, ושבת ופסח שווים בעיניו, רמז הדבר למדרגה פנימית שבה כל השנה כולה עתידה להתעלות למדרגת פסח.

אם פסח דילג עד פסח שני, ופסח דילג עד שבועות, הרי שהדילוג השלם של פסח איננו מסתיים שם. שלימות הדילוג היא מפסח לפסח – דילוג המקיף את כל השנה כולה. אמנם ט׳ באב הוא סוגיה לעצמה, ובה מתגלה צד החורבן, 'יסמיא עיניהון'[2] [2], אך אין זה סותר את המהלך הכולל, שבו הדילוג של פסח הולך ומתרחב.

כיום, לאחר סיום ימי הפסח, מותר לאכול חמץ. ואף בפסח שני, שהוא דילוג שאיננו שלם, חמץ ומצה עולים על השולחן כאחד (פסחים צה א). אולם לעתיד לבוא, כאשר תסתלק מציאות הגאווה, שהיא שורש החמץ, תהיה כל השנה כולה במדרגת מצה, מדרגת פסח. אז יתגלה הדילוג השלם, שבו אין מקום לחמץ כלל, והאדם חי במדרגת ביטול וגאולה תמידית.

זהו עומק הדילוג המתגלה במערכת הפסח, תחילתו בפסח ראשון, המשכו בפסח שני, עלייתו בשבועות, והופעתו השלמה בגאולה העתידה. כל אלו הם גילויים שונים של כוח הדילוג האלוקי, המוציא את ישראל ממדרגה למדרגה שלא בדרך הטבע.

ובשלימות הדברים, כאשר תבוא הגאולה במהרה בימינו, יתפשט כוח הדילוג של פסח מפסח ועד פסח, עד שכל השנה כולה תהיה בחינת פסח. ועל זה נאמר בעומק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שורש הגאולה העתידה, שהיא דילוג מן הפסח הראשון עד גאולת ימות המשיח, שלימות הגאולה במהרה בימינו.