פרשת השבוע תשסה 044 דברים

כח הסיתום וכח הפתיחה

א.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תֹפל, ולבן וחצרֹת ודי זהב.

אלא הדברים, אומר רש"י, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל.

'כל המקומות שהכעיסו'.

הרי שהפעולה היא- 'הכעיסו', אלא שיש- 'מקום' לפעולה, 'ומנה כאן כל המקומות'.

כידוע, דברי הספר יצירה- עולם, שנה, נפש.

בכל הבחינות הללו, יש בחינה של חטא.

מצד המקום- מבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר לאדמה להוציא 'עץ פרי עֹשה פרי', שטעם העץ וטעם הפרי שוה, והאדמה כביכול פגמה, כביכול יש כאן חטא, שהוציאה עץ שאין טעם העץ ופריו שוה. הרי לפנינו, שיש בחינה של חטא בבחינת מקום, בחינת האדמה.

שנה- עיקר מהלכי הזמנים, הם על ידי החמה והלבנה. ואמרו חז"ל שהירח באה בטרוניא 'אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד', והקב"ה אמר לה 'לכי ומעטי עצמך', הרי שבעומק כביכול גנוז כאן, חטא של הלבנה. הרי לנו אם כן, חטא במהלך של שנה.

נפש- חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת.

נמצא לפנינו, שבכל הקומה של עולם, שנה, נפש- יש בחינה של חטא.

בפרשה דידן, עיקר מה שמגיע באיתגליא- היא הבחינה של עולם, בחינה של מקום. 'ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום', הרי שהזכירה בפסוק, היא זכירה של 'מקומות' שהכעיסו, בחינת מקום.

באמת, עולם שנה נפש- מתתא לעילא, מלעילא לתתא- נפש שנה מקום.

כהכלל הידוע, שכל דבר יותר עליון- יותר קרוב לאחדות, ודבר יותר תחתון- רחוק יותר מהאחדות, וקרוב לפירוד. אם כן ברור הדבר, שהנפש- יותר קרובה לאחדות מן הזמן שהוא שנה, והזמן- יותר קרוב לאחדות מן המקום.

יסוד החטא, ענינו- פירוד!

אשר על כן, הנפש- יותר רחוקה מן החטא, הזמן- יותר קרוב לחטא, והמקום- קרוב ביותר לחטא, אור האחדות, מאיר יותר ממרחק, בבחינת מקום. הרי ש'המקומות שהכעיסו לפני המקו"ם'- שם בעיקר, יש את הדגש של נקודת החטא.

'כי עפר אתה, ואל עפר תשוב'- עומק הדברים, מפני שהעפר הוא הנקודה הקרובה ביותר לפירוד, קרובה יותר לחטא.

ב.

בכל מעשה ומעשה, כפי שהוזכר הרבה, יש אור ויש כלי.

מצד הכלי- שייך פגם, שייך שבירה, מה שאין כן מצד האור- אין בו פגם, אין בו שבירה, אלא הוא אור של אחדות.

אם כן לעניננו, 'כל המקומות שהכעיסו', הרי שמצד הכלי- יש כאן מהלך של 'הכעיסו', מהלך של פגם, מהלך של עון, מהלך של חטא. מה שאין כן מצד האור- בהכרח שגנוז כאן אור דאחדות, אור שלמעלה מן החטא.

פשוטם של דברים, הם בחינה של חטא, 'לפי שהן דברי תוכחות', הרי שמצד כך- יש כאן תוכחה על חטא, כל מקום ומקום, כמו שמבאר רש"י, איזה חטא היה כאן.

אבל מצד האורות- יש כאן גילוי של האחדות.

היכן מתגלה כאן נקודת האור?

'לפיכך סתם את הדברים'.

כלומר, כמו שהזכרנו תחילה, שמצד הכלי- יש חטא, שהוא בחינת עלמא דפירודא, מה שאין כן מצד האור- אין חטא, כי הוא מעולם האחדות.

לפרט את הדברים- הרי שזה עצם שורש החטא!

מה שאין כן לסתום את הדברים, להעלים אותם, להשאיר אותם בנקודה של שורש בלי התפשטות- זה גופא אור התיקון שגנוז בכלי דתוכחה.

'לפיכך סתם את הדברים'-

ה'סתם', הסיתום, היא הגניזה של הדבר במקורו, בלי התפשטות.

ההיפך של הסתימה, של ה'סתם את הדברים', זהו פירוש. 'פירוש', כלומר- מלשון להפריש, מלשון להבדיל, בחינת הגבול. מה שאין כן בחינת הסיתום, זוהי ההתכללות בשורש הדבר, שאין לה המשכה, אין לה פתיחה, אין לה גילוי.

הרי שעצם סתימת הדברים בדיבורו של משה- זה גופא ההארה דתיקון.

ספר דברים, שהוא המשנה תורה- הוא הכלי קיבול של כל הד' חומשים שקדמו לו. מצד 'אשת חיל עטרת בעלה'- הרי שהכלי שכולל את הכל, הוא האור של האחדות, שלמעלה מן ההתפרטות של הד' ספרים.

ראשית הספר, הוא במהלך של סיתום, במהלך של כלל ולא במהלך של פרט- והוא הוא גופא אור האחדות.

ג.

כידוע, שבאופן כללי, יש שני שורשים לבחינת הניקודים.

השורש העליון הוא בחינה של- קָמָץ, והשורש השני הוא בחינה של- פַּתַּח.

כלומר, מה ששני ניקודים הללו מוגדרים כשורש לכל הניקודים, אף שבודאי יש מעבר לכך, גדר הדברים-

יש ניקוד שהוא- התכללות, ויש ניקוד שהוא- התפשטות.

ניקוד של התכללות הוא- 'אחד', בחינה של קמץ, מלשון- לקמוץ, לסתום, לחתום, לא לתת מקום להתפשטות. מה שאין כן ניקוד של פתח, הוא- פתיחה, מקום נתינה להתפשטות.

מצד כך, יש אופנים רבים, כיצד מתפשטות ההשפעות מן השורש. הרי שהפתח הוא בעצם, שורש לכל שאר הניקודים, שהם אופנים של המשכה מן השורש. הענפים רבים, אבל עצם כך שיש ענפים- זוהי ההגדרה של הניקוד של פתח.

נמצא אם כן, שבאופן כללי, ישנם שני שורשים- שורש של קמיצה, של העדר אפשרות להתפשטות, והשורש השני, הוא אופן של התפשטות, עצם הדבר שיכול להתפשט נקרא 'פתח'.

'לפיכך סתם את הדברים'.

כפשוטו- זה במהלך של קמץ, הוא קמץ אותם, הוא כלל אותם, הוא סתם אותם. אבל יש כאן עומק, ביתר בירור.

ד.

יש סתימה- שהיא ביחס לפתיחה, ויש סתימה- שהיא סתימה עצמית.

קמץ, אפשר ליחס אותו ביחס לפתיחה- שהוא ההיפך של הפתיחה, הוא הסתימה, הוא הקמיצה. הרי שהקמיצה והפתיחה, הם שני דברים הפכיים זה לזה.

אבל באמת, דבר ששייך בו פתיחה- שייך בו קמיצה.

מה שאין כן דבר ששייך בו קמיצה- אין בהכרח ששייך בו פתיחה.

דוגמא לדבר.

'קודם שנברא העולם'- הדבר הוא סתום וחתום, נעלם מידיעתינו. הוא לא דבר שניתן לפתיחה- אין לו התגלות, הוא סתום, הוא קמוץ בעצם.

ומאידך הרי, שבתוך ה'משנברא העולם', גם שייך מהלך של קמיצה- אותם דברים שנעלמים מהשגת האדם. אבל מצד שהם מוגדרים 'משנברא העולם', הרי- שהם בגדרי הנברא, והרי- שהם בערכין דהפכין של קמיצה ופתיחה. מה שאין כן ה'קודם שנברא העולם'- הוא קמיצה בעצם, הוא סתימה בעצם.

תשובה קדמה לעולם-

בעומק, זה עולם של סתימה, עולם של קמיצה עצמית, ולא יחסית לפתיחה. עומק התשובה- זה להחזיר את מציאות החטא, לעולם של 'סתם את הדברים', ולא רק לסתימה יחסית, שהיא הפכית לפתיחה, לפירוש, אלא- לתפיסה במקום שהסתימה היא החלטית, היא איננה ניתנת לשינוי.

הזכרת משה רבנו את כל חטאי דור המדבר, דור דיעה, זוהי איננה הזכרה כפשוטו רק, שהם דברי תוכחות, שזו הסתכלות מצד הכלי בלבד, אלא שורש הדברים- הוא במהלך דתיקון. ובלשון יותר מבוררת, במהלך של גילוי של עולם, שלמעלה מן השבירה, ולמעלה מן התיקון.

'סתם את הדברים'- הרי שיש כאן גילוי, שלמעלה מן הפעולה של נקודת החטא. הפעולה של החטא- היא המשכה, חטא מלשון- החטאה, הרי שהדבר נמשך למקום, שאיננו מקומו. אבל עד כמה שהדברים הם בבחינה של 'סתם את הדברים', הרי שאין כאן המשכה לדברים, כי הם סתומים, הם חתומים, וממילא אין חטא, כי אין המשכה.

ה.

הן הם הדברים שמזכיר רש"י בהמשך דבריו-

אל כל ישראל, אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם, היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם, ואמר להם, הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב.

עומק הדברים.

'אל כל ישראל' דייקא.

'כל ישראל' יש לו שני יחסויות. יש יחס- שהוא כולל את כל הפרטים של נשמות ישראל, ויש יחס- ש'כל ישראל' זוהי הכללות שלמעלה מאופן דהתפרטות.

'אילו היינו שם, היינו משיבין אותו', 'כל מי שיש לו תשובה- ישיב'. אבל באמת, לא היה מי שהשיב.

ועומק הדברים.

הן אלו שתי בחינות של שני גילויים, בצורת האסיפה של ה'כל ישראל'.

מצד העולם של התשובה, מ"ט שערי בינה, מ"ט שערי תשובה, שיש תשובה, מצד כך- 'אילו היינו שם, היינו משיבין אותו'. והרי שמצד התפיסה הזו, 'כל ישראל'- זוהי התקבצות של כל הפרטים של נשמות ישראל, זהו עולם ששייך עדיין לפרט, ולכן הוא שייך לתשובה. יש משא ומתן בין שניים, הרי שאין כאן התגלות של הכלל באופן שלם, שהרי עד כמה שיש כאן גילוי של כלל ככלל שלמעלה מן הפרטים, אין משא ומתן בין משה לביניהם, אין שאלה ואין תשובה, אין מהלך של 'אילו היינו שם, היינו משיבין אותו'.

אבל באמת, מצד העומק, שלא היה מי שהשיב את משה רבנו, שלכן הוא קיבץ את כולם, עומק הדברים-

זה איננו מקרי, שלא היה מי שיוכל להשיב, אלא זהו גילוי שלמעלה מאופן של השבה. 'כל ישראל'- זו התגלות של הנו"ן, שער הנו"ן, שעליו נאמר- 'כל באיה לא ישובון', אין שם תשובה. ההתגלות של העולם שלמעלה מן התשובה- הוא גילוי של האחדות, שלמעלה מהאפשרות לאופן של התפרטות.

הרי שדברי משה, שהוא הזכיר את כל החטאים, את המקומות של החטא- זה היה דייקא בצורה של 'כל ישראל', ודייקא בצורה של אין מי שיוכל להשיב, זוהי הצורה שמאיר בה האור שלמעלה מן החטא, שלמעלה מעולם התשובה, 'כל באיה לא ישובון'.

'כי עפר אתה, ואל עפר תשוב'.

עומק הדברים-

מתגלה כאן מהלך שלמעלה מן ההתפשטות.

'כי עפר אתה'- זוהי הראשית, לכאורה יש המשכה מכך. אבל כאשר מתגלה מהלך של 'ואל עפר תשוב'- הרי שהאחרית חוזרת לנקודת הראשית, וממילא, בעומק, זוהי התגלות שאין כאן המשכה, 'כי עפר אתה- ואל עפר תשוב'.

מצד החיצוניות- זה 'ואל עפר תשוב', זה מצד התפיסה שיש תשובה, 'מי שיש לו תשובה ישיב'. אבל לאחר שהוא חוזר לעפר- הרי שמתגלה העולם שלמעלה מן התשובה.

ו.

דור המדבר, שהוא דור דעה- הוא שורש של כל תפיסת הקומה של הנבראים, 'דדא ביה, כולא ביה', כדברי הגמ' בנדרים. ושורש החטא- הוא היפך הדעת, 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'.

הרי ששורש הקומה- היא הדור דיעה, ושורש כל פגם שבעולם- הוא שלילת הדיעה. נמצא, שהפגמים שפגמו דור המדבר והערב רב- זהו בעצם שורש כל הפגמים כולם, של כל הנבראים.

אשר על כן, האור שמאיר משה רבנו, מצד פנימיות הדברים, אור דאחדות שלמעלה מן החטא של הדור דיעה- הוא הוא שצריך להאיר בהתפשטות, שהם החטאים של כל הנבראים כולם.

כאשר בשורש החטא, מאיר האור שלמעלה מן החטא, הרי שהאור הזה, מצד הגילוי השלם, צריך להאיר עד השאול תחתית, אור שמגלה, את ה'סתם את הדברים' אל 'כל ישראל' אור דאחדות.

ז.

נשמתו של משה רבנו באה בכל דור ודור, כידוע בספרים הקדושים- התפשטותא דמשה בכל דור ודור. עומק ההתפשטות של משה בכל דור ודור- היא להאיר את ההארה שמוזכרת כאן בפרשה, להאיר את ההארה שהוא 'סתם את הדברים'.

ועומק הדברים-

בדורו של משה- הרי שמשה היה באיתגליא. מה שאין כן בכל הדורות כולן, אין לך דור שאין בו בחינת משה, אבל- אין בהכרח שהוא נקרא משה, ואין בהכרח שידוע לדור כולו מי הוא המשה שבדור.

הרי שיש חילוק מהותי, בין משה של דור המדבר, למשה שבכל דור ודור. משה של דור המדבר- הוא באיתגליא, ומשה שבכל דור ודור- הוא איננו בהכרח באיתגליא, אלא באופן של 'סתם את הדברים', אופן של איתכסיא. וברור ופשוט הדבר, שהדבר אינו במקרה כלל, אלא- זה עצמיות, שצורת עבודתו של משה שבכל דור ודור, היא במהלך של 'סתם את הדברים', במהלך דהעלם.

וטעם הדבר, על פי המבואר- שמשה שבכל דור ודור, בא לגלות את האור שלמעלה מן הדיעה, למעלה מן החטא, למעלה מן הפגם, והוא דייקא מצד נקודת הסתימה, למעלה מן הגילוי. ולכן צורת ביאתו של משה בכל דור ודור, בהאי עלמא, היא באופן דהעלם, באופן של 'סתם את הדברים', כי זו עצם המהות שלמענה הוא בא.

ח.

משה רבנו ע"ה חוזר בכל דור ודור.

ועומק ענין החזרה-

'כי עפר אתה, ואל עפר תשוב'- הרי שמשה רבנו, שבכל דור ודור, מתגלה בו עוד פעם המהלך של 'כי עפר אתה, ואל עפר תשוב'. משה שבכל דור ודור, עומק ההארה, הוא במהלך של 'ואל עפר תשוב', לגלות- שנקודת העפר נשארה כבראשית.

הן הם הדברים שמשה רבנו אמר כל ספר דברים לפני מיתתו, ושורש דבריו הוא באופן של סתימה, והרי, שהגילגול הבא, מתחיל לעולם, בנקודה שנעצר בגילגול הקודם, והנקודה שנעצר בה כביכול משה רבנו ע"ה, היא בצורה של מהלך דסיתום.

עומק הדברים.

מצד גילגול ראשון, הרי שתחילה מתגלה- 'כי עפר אתה'. מתי מתגלה שאין המשכה מנקודת העפר? רק כאשר נשלם הגילגול, ומתגלה 'ואל עפר תשוב', הרי שמתגלה אם כן- שנקודת הראשית היא נקודת האחרית, יש חזרה לנקודה הראשונה.

אבל כאשר יש גילגול שני, וחוזר עוד פעם מהלך של 'כי עפר אתה', שהאדם נולד מחדש, אולם מצד מה שזה המשך לגילגול הקודם, הרי שסדר הפסוק הוא בהיפך- 'ואל עפר תשוב', וחוזר חלילה 'כי עפר אתה' כשהוא נולד מחדש.

הרי שמצד גילגול ראשון- האיתגליא של ביטול ההמשכה, של ה'ואל עפר תשוב', היא דייקא בסוף. מה שאין כן מצד גילגול שני- כבר בראשית הגילגול, הוא נעוץ ב'ואל עפר תשוב', ששם הוא גמר את חייו, והרי שמצד כך, זה לא רק במהלך- שהאחרית מגלה על הראשית, אלא כבר בראשית מתגלה- שהחזרה היא לאותה נקודה, ואין בה המשכה.

זה העומק של משה שבכל דור ודור- שבשעה שהוא נולד, כבר נגלית בו נקודת הסיתום. שבזה חלוק משה של דור דיעה, שהוא באיתגליא, ונגלה בו מהלך של סיתום- רק לפני מיתתו, שזו פרשה דידן, שאז נגלה בו המהלך של 'ואל עפר תשוב', מה שאין במשה שבכל דור ודור, כבר בראשית הגילגול מתגלה- שהגילגול החדש הוא המשכה מה'ואל עפר תשוב'.

והרי שכל חייו מצד כך- הוא במהלך דסיתום דייקא, ולא במהלך של איתגליא!

זה עומק סיבת גילגולו של משה רבנו.

שהן הם דברי הקדמונים, שהוא בא לתקן את הערב רב, את הפגם הדיעה דקליפה.

ט.

הרי, ששלמות הגילוי של משה רבנו- הוא הגילוי של הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת הנגלה, ובעומק, הנעלם שלמעלה מן הדעת כלל. עד- שיושלמו כל הגילגולים של משה, ויבורר שכל נקודה ונקודה היא נעלמת, ומצד כך יש שלמות של 'סתם את הדברים'.

שלמות התיקון של משה רבנו- הוא לסתום את הדברים, להעלים את הדברים, שזה גופא למעלה מן הידיעה. לגנוז, להעלים, דייקא מתגלה במיתתו, שהמיתה היא ההעלם.

זה תכלית תיקונו של משה רבנו- לגלות ולברר, את המציאות המוחלטת, שהיא למעלה מהאיתגליא כלל, בחינת 'קדמה לעולם', שהיא למעלה מנקודת הדעת הנעלם. כי דעת הנעלם- היא בחינת דבר והיפוכו, שיש דעת נעלם ודעת נגלה, מה שאין כן מצד ה'קדמה לעולם'- שאין שם ענין של דעת כלל, אלא מציאות נעלמת בהחלטיות.

'סתם את הדברים'- זו נקודת מיתתו של משה, וזה גופא סוד גאולתו ותיקונו כל ימיו, בכל דור ודור.