פסח 047 פסח שני יוסף דוד רגל חדש תשעז

בפרשת בהעלותך, כשנצטוו ישראל על עשיית הפסח במדבר סיני, כפלה התורה ואמרה "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אתו במעדו" (במדבר ט ב-ג). רש"י מביא את דרשת חז"ל ש"במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה", ונאמר מיד להלן (שם פסוקים ד-ה) "וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח. ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל" באמת במועדו.

ואז נאמר (פסוקים ו-ז) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא" אף על פי שהפסח קרב במועדו ואפילו בטומאה כל זה אינו אלא כאשר "נטמאו רוב הציבור" (פסחים סו ב) אבל כשרק מיעוט נטמאו אז אין עושים את הפסח בטומאה, ועל כן "ויהי אנשים" לשון חשיבות כמו שאומרים חז"ל (רש"י במדבר יג ג) שהיו "טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת את הפסח ביום ההוא".

הגמרא במסכת סוכה (כה א) אומרת שאותם אנשים היו נושאי ארונו של יוסף או שהיו מישאל ואלצפן שעסקו במיתתם של נדב ואביהוא או שעסקו במת מצוה, בכל אופן לכולי עלמא זה היה אנשים חשובים. כלומר, יסוד קרבן פסח שני ואכילתו נולד מחשיבות.

ועל זה אומרים חז"ל (ספרי בהעלותך י): "ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידיהם לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" אותם אנשים חשובים נקראים זכאים.

יתר על כן לחד מ"ד זה נתגלגל על ידי יוסף שהרי "נושאי ארונו של יוסף" הם אלו ש"היו טמאים לנפש אדם", יוסף אמר לאחיו "אנוכי אכלכל אתכם" (בראשית נ כא) שורש האכילה של יוסף חוזר ומתגלה בפסח שני, נחזור לזה בהמשך הדברים.

אותם אנשים שהיו טמאים דרשו גם הם לעשות פסח במועדו בטענת "למה נגרע" (במדבר ט ז) ואמר להם משה "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (שם פסוק ח), ומיד הוא אומר: "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וכו' ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו" (שם פסוקים י-יא), וכו'. לכאורה אותם אנשים ביקשו לעשות הפסח במועדו למרות שהם טמאים וענו להם שלא מן הענין, שהרי אמנם ניתנה להם האפשרות להקריב את 'פסח שני' אבל את החלק שהם ביקשו "למה נגרע - מלהקריב - במועדו" הם הפסידו. ומאידך, הם שאלו על טומאה וענו להם, בתרתי - על טומאה ועל מי שנמצא בדרך רחוקה - נעשתה כאן תוספת על בקשתם.

שורש ענינו של פסח שני

הבעל הטורים על אתר (במדבר ט י) אומר שני טעמים מדוע נעשה פסח שני בי"ד וט"ו אייר ולא מיד: הטעם הראשון הוא שעד ט"ו אייר היו ישראל בתוך יציאת מצרים שהרי במשך שלשים יום אכלו ישראל מהמצות שיצאו עימם ממצרים, וכבר הוזכר שאלו הם דברי הזוהר הקדוש[א] שקדושת הפסח מתמשכת שלשים יום עד פסח שני, וקדושה זו מתגלה באכילת המצות שיצאו עם ישראל ממצרים.

טעם נוסף אומר הבעל הטורים, שאם עיברו את חודש אדר נמצא שמה שהיה צריך להיות אייר נהיה ניסן, אם כן בכל שנה פשוטה י"ד וט"ו אייר יכולים להיות י"ד וט"ו ניסן שבו מקריבים קרבן פסח רגיל, לכן בכל שנה יש קדושה בי"ד וט"ו אייר.

אם כן מתבאר שי"ד וט"ו אייר יש להם דין של 'במועדו', בהרחבה יותר, כאשר נתקדש י"ד וט"ו ניסן נתקדשו כל הי"ד והט"ו שבכל השנים כולם (כמו שיתבאר בהמשך), על כן עושים את פורים באדר שני כדי למסמך גאולה לגאולה (מגילה ו ב). בעומק, הכוונה הוא שכיון שהתאריך הזה יכול להיות פסח לכן הוא נעשה פורים.

אם כן, כהקדמה ניתן לומר שהגילוי של פסח שני יש לו שתי הבחנות: או שהשורש שלו ביוסף ובהרחבה זה משיח בן יוסף, או שהשורש שלו הוא במדרגת משיח בן דוד סוד גרים אלו הם שני השרשים של פסח שני.

שלש הגדרות בפסח שני

עיקר הסוגיא של פסח שני נמצאת בפרק תשיעי בפסחים (צג א): "תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי, רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני, רבי חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני" ואומר רש"י "דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא, ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון". יש כאן שתי הגדרות בדברי רש"י, או שהשני הוא המשך של הכרת הראשון, או שהוא פוטרו, בכל אופן לרבי חנניא בן עקביא חייב כרת רק אם הוא לא עשה את שני הפסחים.

ממשיכה הגמרא ואומרת "ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי, רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא".

נחדד, לכולי עלמא פסח שני לא נקרא 'חג' כמו שאומרת המשנה (צה א) "מה בין פסח הראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו זה וזה טעון הלל בעשייתן" מדוע אין אומרים הלל באכילתו? אומרת הגמרא (שם ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל" למדנו שפסח שני אינו מקודש לחג, אבל לפי רבי הוא 'רגל' בפני עצמו. רבי נתן סבר שפסח שני הוא תשלומין של ראשון, ורבי חנניא בן עקביא סבר שהוא תקנתא דראשון.

לעיל בסוגיא של פסח הוזכר שהקב"ה דילג על הקץ (שיר השירים רבה ב ח), כלומר הוא דילג על האותיות ק' וצ', ולפי זה הוא דילג גם על ר' ש' ות' שנשלמים בפסח שני כדלהלן, אלו הן שלשת השיטות של הגמרא: לשון ראשון פסח שני נקרא ר'גל הוא אות ר'. לשון שני פסח שני נקרא תשלומין מלשון השלמה הרי אות ש', לשון שלישי פסח שני הוא תקנתא של ראשון והרי אות ת', זה אותיות רש"ת שהקב"ה דלג עליהם בנוסף על האותיות ק"צ.

ובעומק, פסח ראשון הוא הוא גילוי של ק' צ' ופסח שני הוא גילוי של ר' ש' ת', זה מה שהוזכר: ר'גל בפני עצמו, ת'ש'לומין, ת'קנה - זה פסח שני.

רש"ת עולה בגימטריה תשע מאות, כלומר הגאולה של פסח שני הוא בסוד התשע, כמו שהוזכר לעיל בדברי הבעל הטורים שאחד הטעמים מדוע פסח שני הוא בט"ו באייר כיון שהתחיל לרדת בו המן, 'מן' בגימטריה צ', זה נקרא ארונו של יוסף, כידוע שהוא המידה התשיעית, מן גימטריה תשעים, רש"ת גימטריה תשע מאות, תשע, תשעים ותשע מאות שרשם אחד.

סוד ההוספה בפסח שני וביוסף

עומק הפנים של הגאולה שמתגלה בפסח שני זה סוד יוסף, ההבנה בכך היא ברורה ופשוטה שהרי יוסף נקרא מלשון הוספה והוא פסח שני שנוסף על הראשון, "נושאי ארונו של יוסף" גורמים לידי כך שיש מציאות של פסח שני, הם מוסיפים פסח שני על הראשון.

בעומק יותר, פסח שני אינו רק תוספת על פסח ראשון אלא הוא עצמו בא עם תוספת, שהרי אותם אנשים שהיו טמאים לנפש שאלו ובקשו שלא יגרע חלקם של הטמאים מפסח והקב"ה הוסיף ואמר להם שלא רק "טמא לנפש" יכול להקריב פסח שני אלא אף מי שהיה "בדרך רחוקה" יש פסח שני.

יסוד פסח שני הוא מדין תוספת - מכח ההוספה של יוסף, וההוספה גורמת שאף דרך רחוקה נכלל בפסח שני. ויתר על כן כמ"ש חז"ל.

ובעומק, "דרך רחוקה" זה מדרגתו של יוסף שהרי הוא היה במצרים - בדרך רחוקה מאביו, הגדרת הדבר הוא שאי הימצאותו של יוסף עם יעקב זה נקרא המדרגה של דרך רחוקה.

מידתו של יוסף

שורש הדבר הוא במה שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" (עובדיה א, יח) "בית עשו לקש" הוא פסח שני, שהרי יש לו לפסח שני ב' שמות: "פסח שני" כמו שאומרת המשנה, ו"פסח קטן" או "פסח זוטא" (ירושלמי חלה כז ע"ב, וכן במשנה ראש השנה פ"א מ"ג לחלק מהגרסאות), ק'טן וש'ני ר"ת 'קש' על זה נאמר "בית עשו לקש", שורש עשו הוא מבחינת הדמים דקלקול ובפסח מצרים הזו כנגדו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ובפסח שני "בית עשו - נהיה - לקש" מול כוחו של יוסף.

בשנה ראשונה היה פסח אחד ובשנה שניה נעשו כבר שני פסחים, הזכרנו לעיל את דברי הבעל הטורים שפסח שני הוא בי"ד וט"ו אייר כיון שאם היו מעברים את השנה זה היה צריך להיות פסח, בעומק עיבור של השנה לוקח פסח אחד והופך אותו לשניים.

זה ההבדל בין השם 'פסח שני' ל'פסח קטן', פסח שני זה שנעשה שניים ופסח קטן זה עובר ואימו, העובר נקרא קטן וזוטא. בדקות, ישנה הבחנה שהעובר עצמו נהפך להיות שניים, זה הבחינה של יוסף שהוא בנו הקטן של יעקב וממנו נולדו מנשה ואפרים שנהפכו להיות שני שבטים.

שורש פסח שני אם כן מתגלה מכוחו של יוסף, הוא יוצר את ההבחנה של "דרך רחוקה" כמו שהוזכר, הוא מגלה את נקודת ההכפלה הן בבחינת "שני" הן בבחינת 'זוטא' ו"קטן", אבל יתר על כן כוחו של יוסף הוא אות ברית קודש כידוע עד מאוד.

פסח ראשון הוא נקרא פה-סח, הוא סח מילה ודיבור. פסח שני כדברי המקובלים (עי' תפארת שלמה פ' בחוקותי, ועי' פסחים פ"ג מ"ז "הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו".) כידוע הוא ברית המעור שמקביל לברית הלשון (ספר יצירה פ"א מ"ג).

פסח שני בא בגלל אותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, וטומאה שווה לערלה כמו שאמרו בית הלל "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר" (פסחים צב א), הא למדנו שפסח ראשון שייך למדרגת הדבור והפה ואילו פסח שני שייך לברית המעור ואות ברית קודש, יש לאדם שתי פיות: פה עליון כפשוטו, ופה תחתון אות ברית קודש וזה בבחינת השורש של יוסף לפסח שני.

במקום אות ברית קודש נאמר בו (בראשית ד א) "והאדם ידע את חוה אשתו" הוא מקום הדעת, ועל זה באה מחלוקת תנאים מה השיעור של "דרך רחוקה" (פסחים צג ב): "מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא (והוא שיעור של ט"ו מילין). רבי אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ". וענין "מן המודיעין ולחוץ" כמו "ולנעמי מודע לאישה" (רות ב, א), המודיעין עצמם זה מקום של יוסף, ש"מעורה בלויה שלו" (יומא נד  ב) אבל מן המודיעין ולחוץ - עומק ההגדרה שהוא נמצא מחוץ למערכת של מדרגת יוסף בבחינת אות ברית קודש, "כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר" - "לחוץ" זה ההבחנה שנקראת "ערלה".

"רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ" - הוזכר כבר הרבה פעמים שאסקופה הוא סוף הבית והתחלה של מקום אחר, והוא מלשון ספק, כל ספק הוא סוף-פוק, יש ספקות רבים בבריאה, כמנין הנבראים כך מניין הספקות בעומק, אבל ההגדרה השרשית של ספק הוא האם הדבר נעצר כאן וזהו סופו או שהוא ממשיך הלאה, שורש הקו הראשון, נקודת ההמשכה הראשונה בה נמצא הספק.

לענייננו דידן, כל מילת ספק בלשון תורה הוא גם כפשוטו מלשון ספק וגם מלשון סיפק בידו כמו "שהיו מספקים מים ומזון" (יבמות עח ב ועוד) "סיפק בידו לעשות" (קידושין ל ב) וכן על זה הדרך, ספק הוא סיפק - כלומר מי שיש לו את הכח לבקוע את נקודת הסוף ולהמשיך אותו הלאה הוא נקרא סיפק, זה מדרגתו של יוסף. י – סוף.

הזכרנו לעיל מה שנאמר "היתה ראויה פרשת פסח שני להיאמר על ידי משה עצמו אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי" (ספרי בהעלותך י) שהם נושאי ארונו של יוסף שאמר "ואנכי אכלכל אתכם", (בראשית נ כא), ו"הוא המשביר לכל עם הארץ" (שם מב ו), מדרגתו של יוסף שהוא סיפק בידו, כמו שנאמר להדיא שעל כן ביקש יעקב מיוסף שיעלה אותו לקבורה במערת המכפלה מפני שסיפק בידו (בראשית רבה צו ה) כולם לא יכלו לצאת ממצרים הם היו מן האסקופה ולחוץ אבל יוסף יכול לצאת גם ממצרים.

לפי זה נבין את המחלוקת מהו "דרך רחוקה", למאן דאמר "מן המודיעין ולחוץ" הרי הוא פטור מחמת שאין פה "מודע לאישה" בבחינת אות ברית קודש, למאן דאמר "מן האסקופה ולחוץ" הוא מי שאין לו את ה"סיפק לעשות" אין לו את שורש הדבר.

עומק הדברים נמצא בדברי בעל הטורים שהזכרנו לעיל, שעד ט"ו באייר אכלו ישראל את המצות שיצאו עימם ממצרים, ולכן אז נקבע פסח שני כיון שבט"ו אייר מסתיים קדושת פסח ראשון.

אותן מצות באו מאותו שורש של יוסף "הוא המשביר לכל עם הארץ" מכוח זה שיוסף צבר בר לשנות הרעב מתגלה שורש האכילה עד שאמרו רבותינו (קידושין לח א) ש"עוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן", אותן מצות הספיקו עד פסח שני ונראה היה שזה הסוף של פסח אבל בעומק זה סוף-פוק זה ממשיך הלאה ומתגלה בכח המן.

כשאכלו את המצות שהוציאו ממצרים היה בהם טעם מן, ובמן עצמו היה כמובן טעם המצות שהוציאו ממצרים עד שהיה להם ספק האם זה מן או מצות שהוציאו ממצרים, זה נקרא פסח שני.

כל ספק בקלקול זה או זה או זה, אבל ספק בקדושה הוא גם זה וגם זה, וזה מתגלה במן שיכלו לטעום שניהם זה ספק דקדושה, זה הזמן של פסח שני שמתקן את הספיקות בשורשם וכל מי שהיה מחוץ לאסקופת העזרה רואה שזה גם זה וגם זה, זה ההבחנה של פסח שני.

לפי זה יש כאן עומק נוסף בשם "פסח שני" על פי פשוטו הוא נקרא פסח שני כי הוא בחודש השני או בגלל שהוא שני מהפסח הראשון, אבל בדקות יותר מתבאר השתא שהוא נקרא פסח שני כי הוא כולל שניים בבת אחת, כמו שאומרת המשנה (פסחים צה א) "מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית" בפסח שני יש בו את שניהם יחד בשונה מפסח ראשון ש"הלילה הזה כולו מצה" (מתוך 'מה נשתנה').

מה שהזכרנו זה הענף אבל השורש הוא שמתגלה בפסח שני תיקון הספיקות שהוא תיקון הדעת, זה שני השיטות שהוזכרו, מן המודיעין ולחוץ או מאסקופת העזרה ולחוץ, והתיקון של הדבר בא על ידי יוסף שפסח שני מצרף ומחבר את שניהם גם יחד.

רגל בפני עצמו, קטן שהגדיל

לפי זה נחזור לג' השיטות שנאמרו בדברי הגמרא מה הגדרתו של פסח שני, או שזה רגל בפני עצמו או תשלומין או תקנתא לראשון, יש לנו ג' רגלים שהם כנגד ג' רגליים של האדם, שני הרגלים ואות ברית קודש שמתחיל מטבורו ומתפשט למטה זה הרגל השלישית שיש בה כמה שינויים: השינוי הראשון שזה מתחיל למעלה משני הרגליים, מטבורו. השינוי הנוסף זה שאות ברית קודש מסתיים קצר, ועוד יותר יש בו מציאות של ערלה ובדקות יותר יש את עצם האות ברית קודש ויש את העטרה שבאות ברית קודש כדברי רבותינו מבשרי אחזה אלוק[ב] וזהו ההמשכה של אות ברית קודש.

לפי זה השורש של פסח שני הוא בבחינת יוסף - אות ברית קודש, ובדקות יותר הוא במקום העטרה בראש צדיק שם מקומו של פסח שני, בעומק זה נקרא "רגל בפני עצמו", ישנה הבחנה בדברי רבותינו שהאות ברית קודש והעטרה כחדא חשיבא וישנה הבחנה שהם נחשבים כשניים, זה העומק הנוסף שנקרא פסח שני, אות ברית קודש לבדו והעטרה שבראשו בקלקול זה נקרא ש"אדם הראשון משוך בערלתו היה" (סנהדרין לח ב) וזה סוד יוסף שמתקן את הדבר עד שמתגלה העטרה בבחינת רגל בפני עצמו.

הדין שפסח שני הוא רגל בפני עצמו מחדש שקטן שהגדיל וגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, שניהם חייבים בפסח שני.

ההבדל בין קטן לגדול הוא שקטן אין ביאתו ביאה לא נאמר בו "והאדם ידע" רק מט' ולמעלה ביאתו ביאה (יבמות צו א), זה נקרא קטן שהגדיל, בפסח ראשון יש מוחין דגדלות (שעה"כ פסח ג) ואז מתגלה כח הדיבור 'פה-סח' (פרי עץ חיים שער מקרא קודש פ"ד) דעת גנוז בפה (זוהר ח"ב קכג ע"א), מדין פסח שני מתגלה שמי שעדיין האות ברית קודש שלו היה קטן בפסח ראשון אז הוא הגדיל בפסח שני.

זה הבחנה אחת של פסח שני - "קטן שהגדיל" והוא נקרא "רגל בפני עצמו", ולכן פסח שני נקרא גם "פסח קטן" כיון שפסח שני לא רק מחייב את מי שמעיקרא היה קטן והגדיל, אלא עומק הגדרת הדבר הוא שמתגלה שהזמן עצמו שהיה קטן נהיה גדול, כמו שיש חודש העיבור שהוא זמן קטן שנהיה גדול, "זה הקטן גדול יהיה" כמו שמברכים בברית מילה - זה פסח שני.

הדוגמא הברורה לזה הוא יוסף כמו שאמר לו יעקב "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (בראשית מח יט), מנשה הוא בבחינת פסח שני ואפרים הוא בבחינת פסח זוטא[ג] וזה הקטן - אפרים - יגדל ממנו.

מצד הפנים הללו בעומק אז פסח שני הוא גדול מפסח ראשון, כמו שאמרנו בתחילה שהרי הם בקשו לעשות את הפסח במועדו ומחמת דברי הבעל הטורים למדנו שפסח שני הוא מועדו בגלל חודש העיבור, ובעומק שנת העיבור גבוהה משנה פשוטה כמו כן פסח שני גדול מפסח ראשון כיון שהוא מגלה שהקטן גדול יהיה.

גר שנתגייר, מדתו של דוד

הנפקא מינה השניה למאן דאמר פסח שני רגל בפני עצמו הוא - לגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, ומדויק בקרא שלאחר שנאמר דין פסח שני מיד הוא אומר (במדבר ט יג) "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", אז חז"ל דורשים את זה להדיא (ספרי בהעלותך יג): "אין לי אלא בפסח שוה הגר לאזרח. בכל מצות שבתורה מנין? תלמוד לומר חוקה אחת יהיה לכם. בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה". השייכות בין דינים אלו לפסח שני, מבאר האור החיים (במדבר ט יד): "ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בספרי (כאן) וז"ל, רבי שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני תלמוד לומר ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו' עד כאן, והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו', לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות שני כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו' יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח ראשון אינו בפסח שני", א"כ זה נאמר כאן כיון שהדבר תלוי במחלוקת האם גר חייב או פטור.

על פי פשוטו בדרך מקרה בפסח ראשון הוא עוד היה גוי ורק בפסח שני הוא כבר התגייר, אבל בעומק, פסח שני הוא זמן הגרים.

האבות נקראים ג' רגלים ודוד הוא רגל רביעי[ד] והמועד שלו הוא ראש חודש (כמו שיתבאר בהמשך) כבר הוזכר לעיל דברי הזוהר שקדושת פסח ממשיכה עד פסח שני שהוא זמן של חודש וזה זמנו של דוד המלך.

ולעניינא דידן, יש פנים נוספות לפסח שני, עד השתא נתבאר שפסח שני הוא מדין יוסף וקטן שהגדיל אבל כעת מתבאר שהוא מדין דוד המלך וגר שנתגייר.

פסח שני שייך לדוד המלך שהיה חשש שהוא ממזר ויתר על כן שהוא אסור לבוא בקהל מדין "לא יבא עמוני ומואבי" (דברים כג ד). היו בו בדוד המלך שני פסולים: אחד של ממזרות שהוא טומאה שאינה יכולה להיטהר, והשני הוא פסול של דרך רחוקה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (שם פסוק ה), כשהלכו בדרך, עליו נאמר "אבן מאסו הבונים" (תהלים קיח כב) היו בו שתי בחינות של מאיסה: טמא ודרך רחוקה, ועליו נאמר שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה עושה פסח שני, מדרגתו של דוד המלך מגלה עומק נוסף בפסח שני.

השתא יש לנו ג' רגלים, פסח זכר ליציאת מצרים שבועות זכר למתן תורה וסוכות זכר לענני הכבוד ועל זה אומרים חז"ל (מדרש משלי ט) שכל המועדים בטלים לעתיד לבא חוץ מפורים, בעומק פורים ופסח שני שורשו אחד כמו שהוזכר בראשית הדברים שפורים יכול לחול בפסח ופסח שני יכול לחול בו פסח.

זה המעמקים שבדבר, שבעצם הוחזק ג' חודשים מועד באותו הזמן, פורים פסח ופסח שני, תמיד מתגלית קדושה מדין ג' אבות בשלש זמנים שונים פסח שבועות וסוכות אבל כאן יש מערכת חדשה שעליה נאמר 'כל המועדים בטלים חוץ מפורים' כיון שהוא התחלה של שילוש חדש פורים פסח ופסח שני, שהרי יכול להיות שפורים הוא בזמן הפסח ופסח הוא בזמן הפסח שני וחוזר חלילה כמו שהוזכר, זה מה שהוזכר במסכת מועד קטן (טז ב) שדוד המלך הוא "ראש השלישים, תהא ראש לשלשת אבות", לענייננו הם יצרו מערכת של ג' מועדים כג' רגלים שאינם מתחברים בזמן ביחד אבל דוד המלך מגלה מערכת של שלש מועדים שמתחברים אהדדי בבחינת הגר שאמר להלל (שהיה מזרע דוד) גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת (שבת לא א) יש כאן חזקה על אותו הזמן שהוא מועד, ולכן עיקר פסח שני הוא בי"ד גימטריה דוד, ובמוצאי שביעית בן דוד בא (סנהדרין צז א) הוא ליל ט"ו זמן האכילה של הפסח שני במוצאי י"ד עד שמתגלה לפי זה שפסח שני הוא רגל בפני עצמו כלומר הוא רגל חדש מכל הג' רגלים.

פסח שני - תיקון הבריאה כולה

כל הבריאה כולה שתא אלפי שנין הוי עלמא (סנהדרין שם) שרשם בטומאה הראשונה של בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו א) ומחמת כן נהיה ששת ימי בראשית נהפכו לששת אלפי שנים וכל הבריאה איבדה את מדרגת ה'מועד' בבחינת "דרך רחוקה" אבל בפסח שני מתגלה הגאולה העתידה שכל התהליך דקלקול של הבריאה חוזר ונתקן במועדו כפי שהיה בראשיתו.

מהלך הדברים שהזכרנו עד השתא, הוא שמדין שנת העיבור פסח שני הוא בזמן פסח הראשון, וחודדו הדברים בהרחבה שזה הגילוי של ג' רגלים שמצטרפי אהדדי פורים פסח ופסח שני באותו תאריך בחודש, זה עומק נקודת התיקון עד שמתגלה שי"ד וט"ו בכל חודש וחודש בשנה הופך להיות מדרגה של מועד, זה הרי מדרגת דוד ושלמה שהיו י"ד וט"ו דורות מאברהם אבינו (שמות רבה טו כו) וזה מה שאומרת הגמרא שמן המודיעין ולחוץ ט"ו מיל ונקודת התיקון של פסח שני הוא ט"ו דקדושה, ודוגמא לזה הוא מה שנאמר לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב (תענית פ"ד מ"ח) וכן ט"ו בשבט וסוכות שהוא ט"ו בתשרי.

בעומק, פסח שני מגלה שפסח ראשון לא נקבע רק בי"ד וט"ו בניסן, אלא הוא נקבע בכל י"ד וט"ו בחודש, בפסח ראשון מתגלה מעגל השנה של ג' רגלים פסח שבועות וסוכות אבל בפסח שני מתגלה מעגל שנה מי"ד וט"ו בכל חודש וחוזר חלילה עד שהמציאות של פסח שני מחברת את כל השנה כולה בי"ד וט"ו בדבר עד שנעשה אחדות וצירוף של כל החדשים. ובעומק, פסח ראשון מועד מדין 'שנה', ופסח שני מועד מדין 'חודש', חלקו של דוד.

זה הגילוי של פסח שני שמצרף ומאחד את הכל, כמו שהמשנה ממשיכה ואומרת (פסחים צב ב) "שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורים מהכרת ואלו חייבים בהכרת" הגמרא מביאה את דברי רב נחמן ורב ששת ומסיקה ש"אלא לאו אמזיד" בלי להכנס לסוגיא אבל לשיטת רבי חנניא בן עקביא מי שהזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני כיון שפסח שני הוא תקנתא דראשון, בין אם הוא יוצא מידי כרת או שהוא רק יכול להקריב פסח שני. בפשוטו פסח שני מתקן את מי שהיה טמא ומי שהיה בדרך רחוקה ואת מי היה אנוס ושוגג אבל בעומק פסח שני מתקן גם את מי שהזיד בראשון.

פסח שני כמו שהזכרנו הוא בבחינת יוסף ואות ברית קודש שקלקולו הוא פגם שז"ל וכן בחינתו של דוד המלך שהוא מתקן את מדרגת הממזר שהוא טמא בגופו, העומק של הדברים שכל זה נולד מכח מזיד דקלקול והוא בבחינת "אין קישוי אלא לדעת" (יבמות נג ב), התיקון של פסח שני הוא שמתקן את שורש המזיד שנמצא בבריאה.

וכן מצינו בקידוש החודש "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין" (ר"ה כה א) אם בית דין מקדשים את החודש במזיד דקלקול גם אז החודש מקודש כיון שהזמנים נמסרו לישראל ("ישראל דקדשינהו לזמנים" ברכות מ"ט א) אלו הם שני הדברים ששייכים למדרגתו של דוד המלך, פסח שני וראש חודש כמו שנאמר (ר"ה כה א) "אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים". וברש"י "נמשל כלבנה, שנאמר בו (תהלים פט) כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם".

לפי זה פסח שני בא לתקן את כל הבריאה כולה, הרי מעיקרא נאמר "את שני המארת הגדולים" (בראשית א טז) אבל לאחר קטרוג הלבנה היא נתמעטה (חולין ס ב), בכל חודש בט"ו בו מתגלה הלבנה במילואה בבחינת קודם החטא, זה מה שהזכרנו שכל ט"ו הוא מועד מכח פסח שני.

הקלקול הראשון הוא בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא ומזה נהיה דרך רחוקה כמו שהוזכר לעיל, וטומאת דוד הוא בבחינת ממזר "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", אבל השורש של הכל הוא בחינתו של דוד המלך – סיהרא, לבנה שנאמר לה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין שם), וזה מתגלה בפסח שני - את המאור הקטן - פסח קטן, זוטא, זה ענין קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני.

לעיל הזכרנו שזה מדין יוסף אבל לענייננו דידן השתא פסח שני הופך להיות גדול, מחמת אור הלבנה שעתיד לגדול עד שחוזר ומאירים שני המאורות הגדולים אבל מצד "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב ד) עתידה הלבנה לעלות למעלה מן החמה, בפסח ראשון נאמר "לילה כיום יאיר" (תהלים קלט יב) בפסח שני זה לא היה ועל כן הוא רק 'המאור הקטן' אבל הוא עצמו עתיד לגדול "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" זה המעמקים שמתגלים בפסח שני עד שאפילו מדרגת המזיד נתקנת.

להבין לפי זה תמצית הדברים, פסח ראשון הוא יציאת הדעת מן הגלות (שעה"כ פסח א) עד שנתגלה גדלות שני בפסח ראשון (שם ג), בפסח שני מתגלה הדעת בבחינת "מן האסקופה ולחוץ" כמו שהוזכר הוא מלשון "סיפק בידו", זה התפשטות של הדבר בלי קץ וגבול, כשיש ג' רגלים יש עדיין לבריאה מציאות של גבול אבל כשהכל מתאחד לקו אחד זה בבחינת רגל בפני עצמו של פסח שני עד שכח ההתפשטות של הקו מתפשט עד אין סוף.

השתא יש לנו ספק עד איפה מקום ההתפשטות אבל לעתיד לבא שהשורש של זה הוא מדרגת פסח שני המתקן את כלל הבריאה כולה, את כל מציאות הטמא את כל מציאות של הבדרך רחוקה, כשיאיר הפסח שני בשלימות הוא יתקן את האונס את השוגג ואת המזיד של כל המעשים כולם לא רק מי שהזיד ולא עשה את הפסח הראשון, זה יהיה עומק נקודת התיקון של כלל המעשים כולם, של כלל הזמנים כולם של כלל הבריאה כולה, זה המדרגה של פסח שני שיתגלה בשלימות במהרה בימינו אמן.