- להאזנה שיחת השבוע 014 ויחי חול שובבים תשעז
014 Vayechi | Illness & Purifying The Body In Shovavim
- להאזנה שיחת השבוע 014 ויחי חול שובבים תשעז
שיחת השבוע 014 ויחי חול שובבים תשעז
- 4772 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
"שכינה למעלה מראשותיו של חולה"
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" (בראשית מח, א), ואמרו חז"ל (בבא מציעא פז ע"א): "עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא". לפני יעקב אבינו לא היתה מציאות של חולי בעולם. תוספות בבבא בתרא (טז ע"ב ד"ה שכל חולה) כבר מעירים שלכאורה היה קודם לכן חולי, ומיישבים כי חולי שממנו מת לא היה. ומכל מקום, הפעם הראשונה שמוזכר בתורה הקדושה המושג "חולה" היא על יעקב אבינו - "הנה אביך חולה".
'חולה' מהצד התחתון שבו, הוא מציאות של חולין, של חלל, מציאות של העדר שלמות.
מצד שני, מהפסוק "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהלים מא, ד) למדו חז"ל (שבת יב ע"ב) ש"שכינה למעלה מראשותיו של חולה".
נמצא, כי לאותה מציאות של אדם חולה ישנן שתי פנים: מחד, הגוף נעשה חסר, נעשה בו היעדר, מתגלה בו מציאות של חולשה, זה חורבן מסוים לגוף. אך מאידך, באותו זמן של חולי נמצאת השכינה למעלה מראשותיו של אדם זה.
וביתר בירור: הרי אין לך אדם שאינו עובר בחייו מצב המוגדר כמציאות של חולי. איזה חולי? - זה משתנה מאדם לאדם; ישנן מחלות קלות, כ"צנים פחים" וישנן מחלות קשות יותר רח"ל, אבל אין לך אדם שעובר את האי עלמא ללא מצב של חולי כלל.
וכבני אדם החיים בעולמו של הקב"ה ובכל מצב ומצב מביטים ומתבוננים איך לעבוד את הקב"ה במצב בו נמצאים - שומה עלינו להעמיק ולהתבונן גם בסוגיא של עבודת הבורא הנקראת חולי - "הנה אביך חולה".
שורשי הדברים: האדם מורכב מנשמה וגוף, כמו שנאמר: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). גופו החומרי של האדם העשוי מן העפר, מסתיר ומעלים את אמיתות פנימיות הנשמה הנמצאת בתוכו.
הגילוי הברור יותר לנשמת האדם הוא מה שנאמר בקרא: "ויהי האדם לנפש חיה", וכדברי התרגום כידוע: "לרוח ממללא". האדם נקרא "מדבר" מפני היות נשמה באפו, "ויפח באפיו נשמת חיים".
נמצא, שהגם שנשמת האדם נסתרת נעלמת ומכוסה על ידי הגוף, אבל כח הדיבור שבו נותן גילוי למציאות הנשמה שבפנים, והיא יוצאת מהפנים אל החוץ. זה לא כח של דיבור לעצמו, זה כח דיבור של נשמה המתגלה בגוף האדם, הצירוף של שניהם גם יחד.
בשאר חלקי הגוף, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הנשמה נעלמת ומוסתרת על ידי הגוף, הגוף מעלים ומכסה על מציאות הנשמה. בפה שבאדם, ב"רוח ממללא", הנשמה מתגלה מתוך גופו של האדם לחוץ.
יתר על כן, יש באדם את כח המחשבה ששם שורה הנשמה, "זהרי הנשמה" כלשון הרמח"ל בדרך ה' (חלק א פרק ד), אך עדיין הנשמה נמצאת בפנים, לא מתגלה בחוץ. אבל מכח המח שבאדם - כמו שאומר הראב"ד - יוצאים חוטים ומתפשטים למקום העיניים, למקום האוזן, למקום החוטם ולמקום הפה. בעומק, כל ארבעת החושים הללו שישנם באדם: ראיה, שמיעה, ריח ודיבור - הם גילוי של הנשמה הנמצאת בפנים ויוצאת לחוץ.
אם כן, בכללות הגוף מעלים על מציאות הנשמה, והיא מתגלה רק מכח הנקבים שהקב"ה עשה באדם: עיניים אוזניים חוטם ופה. [ישנם נקבים יותר תחתונים באדם, שעיקרם נועד לסרת הפסולת מכח תולדות חטא האדם. אילולי כן גם הם היו מקום של גילוי. מעט מכך מצינו כח ההולדה]. אבל בין כך ובין כך, מציאות הנשמה כמעט נעלמת ומכוסה אצל האדם, ומציאות הגוף שולטת כמעט בנחלה בלי מיצרים.
באופן טבעי, מעת יצירתו של האדם הגוף שולט בו והנשמה נעלמת, וכך הוא ממשיך לגדול, כאשר עם הזמן הוא נדבק בחומר עוד ועוד. כיון שכך, זולת מה שהוא נולד מכח מציאות של גוף המעלים על הנשמה, ההתדבקות בחומר מעבה את מציאות גופו וע"י כן נעשה עוד ועוד הסתר העלם וכיסוי למציאות נשמתו. ולהיפך, ככל שהאדם עמל בתורה, בקיום המצוות ובעשיית רצון הבורא באמת - כח הנשמה שבו הולך ומתגלה יותר ויותר, ועיקר מקום הגילוי הוא בעומק מחשבתו, בעיניים באוזנים בחוטם ובפה, ובלב - שם עיקר מקום הגילוי.
אדם שאינו עמל לגלות את נשמתו אלא חי חיי חומר, וגם אם עמל לגלות את נשמתו עדיין כח הגילוי אצלו מועט מאד, מה קורה עמו בשעה שנעשה חולה? - הנשמה הרי בין כה וכה מכוסה ונעלמת כמעט לחלוטין, אור נשמתו לא נמצא במקום של גילוי כמעט, והגוף שהיה קודם לכן עיקר הכח הפועל שבו, הולך ונחלש. כתוצאה מכך, גם מעט העבודה הרוחנית שהיתה לו קודם לכן, גם היא הולכת ונחלשת, כי הרי בשעה שהאדם חולה, נופל למשכב, הוא נמצא במיטתו וכדו', ואז כח הפעולה שלו בעמלה של תורה ובקיום המצוות, על דרך כלל הולך ונחלש.
על אף שידועים עד מאוד דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ח), ש"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין", אבל במציאות, כשהאדם חולה על פי רוב ישנה ירידה בעמלה של תורה, בכמות ובאיכות. נמצא שהחולי גורם לאדם ירידה ממדרגתו, התרחקות ממקום עבודתו שהוא רגיל לעבוד בתוכו. ככל שהוא חולה יותר, הנפילה גדולה יותר.
זו הצורה הפשוטה שרוב בני האדם מכירים בזמן חולי.
אולם יש את הצורה העליונה של החולי, עליה נאמר: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" - מכאן ששכינה מראשותיו של חולה.
והיכן מתגלה השכינה שמראשותיו של חולה?
ודאי כמו שחז"ל דרשו מהפסוק "ה' יסעדנו על ערש דוי", שכאשר הוא נמצא על ערש דוי הקב"ה סועד אותו.
אבל בעומק הגדרת דברי חז"ל: מי שאור נשמתו התחיל להתגלות; הוא עמל בתורה ובקיום רצון הבורא, ועל ידי כן הוא מזריח את הנשמה עוד ועוד, והיא מתחילה לבקוע במקום גופו, ומתגלה בטהרת המחשבה, טהרת העיניים, קדושת האוזניים ודיבור של קדושה, כח של האור של הנשמה מתחיל להתגלות אצלו, אבל עדין הגוף מסך מבדיל ומעלים לפי ערך דיליה, ובשעת חולי, שהגוף - שהוא הכח המעלים את נשמתו - הולך ונחלש, וממילא הנשמה יותר מתגלה. זהו "שכינה למעלה מראשותיו של חולה".
מי שגופו שולט שליטה כמעט ללא מיצרים, ונשמתו נעלמת כמעט לחלוטין - זמן החולי מוריד אותו עוד ועוד, כי הרי בין כה וכה אור נשמתו כמעט ואינו גלוי, וכח גופו, שהוא עיקר עבודתו, הולך ונחלש. אבל מי שזוכה לפי ערכו לגילוי מסוים של נשמתו, אור הנשמה מתחיל לבקוע מהנקבים שהקב"ה נתן בו - בשעה שהוא נעשה חולה, נשמתו יכולה יותר להאיר, כי כח ההתנגדות לנשמה שבגוף נחלש, והפועל היוצא שבדבר שאור הנשמה יכול להאיר ביתר איתגליא. לכן, "שכינה למעלה מראשותיו של חולה", כי יש לו יותר גילוי של אור נשמתו.
יתכן אמנם שבפועל יש כאן אופן של יסורים שהוא ממעט, הבהירות של המוחין נחלשת מחמת החולי, אבל בעומק, גילוי הדבקות שהוא זוכה לו באותו זמן גבוה יותר משאר הזמנים. חיבורו אליו יתברך שמו נעשה גלוי יותר. לכאורה זה תרתי דסתרי, אבל הביאור הוא כמו שנתבאר.
אלו הם פנים עמוקות של סוגיית 'חולה'. מי שנמצא במדרגה השניה שהזכרנו, כמובן שמחד הוא מיצר על ימי החולי כי נעשה מיעוט בעבודת הבורא, בסדר עמלו. אבל מאידך, דוקא בימי החולי, כאשר הגוף חלש, טוהר הנשמה מתגלה, ונוצרת בו ידידות ונעימות עמו יתברך שמו.
פנים נוספות לאותה סוגיה הם ימי הזקנה.
הרי סדר הדבר, כפי שמצייר רבנו יונה, הוא: עד ל"ה שנה נמצא האדם במצב של עליה בעולם הזה. מל"ה שנה ואילך הוא כבר בצד השני, מתחיל לצאת מן העולם, וכך היא לשון רבנו יונה ב"שערי תשובה" (שער ב אות ז): "ומן התמיהה והפליאה, כי יעמוד האדם בחצי ימיו, ורואה כי הימים הולכים ודלים, ותחל הריסות הבנין, ויחסר המזג בטבעו, איך טח מראות עיניו ומהשכיל לבבו, ולא יראה כי נוסע הוא אל מקום בית עולמו, הלוך ונסוע יומם ולילה?".
דומה הדבר לאדם הנמצא בדרך. עד חצי הדרך זו היציאה מהמקום שממנו יצא, ומהחצי השני הוא נמצא במהלך של כניסה למקום הבא. זוהי הסתכלות בהירה מאוד על צורת חיים.
וככל שהאדם מתבגר, כח הגוף הולך ונחלש ברוב המקרים. על זקני עמי הארץ אמרו חז"ל (שבת קנב ע"א): "כל זמן שמזקינין - טפשות נתוספת בהן".
בעומק, הם הם הדברים שנתבארו באופן של חולי. מי שאור נשמתו כמעט כבה, נעלם ומכוסה, הכח הפועל אצלו הוא הגוף, ובשעה שמזדקן וכוחות הגוף הולכים ואוזלים, הכח הפועל - שהיה עיקר אצלו - הולך ונחלש. זוהי בחינת "מה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולא?". הוא הולך ונחלש, ואז גם העבודה הרוחנית שהיתה לו בימי נעוריו הולכת ונחלשת, כי הכל נפעל מכח הגוף, שכעת הולך ונחלש.
אבל מי שזוכה לפי ערכו ולפי מהללו לגילוי אור נשמתו, הרי שאדרבה - בשעה שהגוף בתוקפו, הוא יותר מעלים, יותר מכסה, יותר מסתיר. אבל בשעה שאדם מתבגר וכוחות הגוף הולכים ונחלשים, כח הנשמה שלו מאיר בו יותר ויותר.
כמובן שישנה סיבה שהוא מתעלה, כי הוא ממשיך לעמול כסדר גם בימים הללו והולך מחיל אל חיל. אבל בעומק יותר, זו צורת החיים שבורא עולם ברא את עולמו. אילולי אכל אדם הראשון מעץ הדעת, המציאות היתה - "וחי לעולם", הסוגיה היתה שונה לגמרי. אבל משעה שאכל האדם מעץ הדעת טוב ורע, נקנסה עליו מיתה. ובאמת בקרא מפורש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז) והוא לא מת באותו יום. הכיצד? אחד מן הביאורים הוא: "כי הולך האדם אל בית עולמו" (קהלת יב, ה), הוא כסדר הולך לאותו מקום של מוות, וזהו "ביום אכלך ממנו מות תמות", הוא נכנס למהלך של הליכה למקום המוות.
מהלך זה, שהולך למקום של מוות, כמובן שמצד אחד זה הופך להיות ביטול, חורבן, "עפר אתה ואל עפר תשוב", אם הוא נופל למקום של עפר. אבל 'ממכה עצמה מתקן רטיה' הוא יתברך שמו, ועומק הרטיה המתגלה היא, שככל שהוא מתבגר יותר במשך השנים, וכוחות הגוף הולכים ונחלשים - כח הנשמה מאיר עוד ועוד.
כך רואים צורה של זקני תלמידי חכמים, ש"כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם". ולא רק מחמת שהם עמלים עוד ועוד בתורה. בודאי שגם זו סיבה, אך החכמה מתווספת בהם כי כוחות הגוף הולכים ונחלשים ואור הנשמה הולך ומתגלה.
ואז, בשעת המיתה - כאן ניכר ההבדל העצום בין שני הצדדים: מי שנשמתו נסתרת וכל כוחו היה עם גוף, בשעה שהוא מת אין לו לא מכאן ולא מכאן. נשמתו עדיין כבויה כמעט כליל וכוחות גופו אזלו לו לגמרי. אבל זקני תלמידי חכמים, שכל מהלך מציאות חייהם היתה באופן שכח הנשמה הולך ומתגלה וכח הגוף הולך ונחלש, כשמגיע יום המיתה וכח הגוף מסתלק לגמרי - נשארת הנשמה המאירה בו, "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".
הימים הללו שנכנסים אליהם, ימי השובבי"ם, כמו שהאריכו רבותינו, הם זמן המסוגל עד מאוד לתיקון נגעי בני אדם.
הקדמונים קבעו לימים אלו סדר תעניות כפי שראו, אך בדורות בתראי, ובפרט בדורנו, לרובם המוחלט של בני אדם הדרך הרצויה לזכך את גופם אינה בריבוי תעניות אלא בעמלה של תורה. כך כבר נהגו בבתי מדרשות גם בדורות שקדמו לנו, לעמול בריכוז המחשבה. כך היה נהוג בקלם ובעוד מקומות. אבל לפי מה שנתבאר לעיל ניתן לקבל מעט הבנה בדברים.
אדם שכל מציאותו חיי גוף, הוא מקושר לגוף והרגש שלו בגוף - אפילו אם הוא עמל בתורה ומקיים מצוות, ומשתדל לעשות את רצון הבורא, אבל הכח הגלוי בו הוא כח של גוף, וכיון שכך, בשלב הראשון עליו לזכך את הגוף, להחליש את תוקף מציאותו, וזאת בכל הצורות שנקטו רבותינו.
כמובן שצריך הרבה שום שכל והוראת רב פרטי איך לנהוג בכל מקרה, אבל מהלך הדברים הוא להגיע למציאות שהגוף הנמצא בתוקפו בחיבורו לעולם הזה, יקבל החלשה. זו סוגיה אחת. בפרט אצל בני הנעורים, ויתר על כן אצל אלו שהתבגרו ועדיין החיבור שלהם לעולם הזה חזק, מוכרחים איזושהי בטישה של מציאות הגוף. באיזה שיעור ובאיזו צורה - כל אחד ינהג על פי מה שיורו לו רבותיו, אבל הצד השווה שצריך החלשה של מציאות תוקף הגוף.
בשעה שהאדם נולד הגוף נמצא באתגליא והנפש כמעט נעלמת בתוכו. הוא גדל, ואם הוא מתחבר לעולם עוד באכילה וכו', עוד יום ועוד יום, לאט לאט הוא הופך להיות מציאות של כבדות החומר אשר מעלימה כמעט לגמרי על מציאות הנשמה. יתכן שהוא עמל בתורה, מקיים מצוות ועושה את רצון הבורא, אבל כח תוקף החומר שבו הולך ומתחזק כי חיבורו לעולם הוא מצבו הטבעי. לשם כך נצרך זיכוך של חומר במיעוט אכילה, ועצת הראב"ד היא, להשאיר מעט מן המאכל בסוף אכילתו (עי' ס' בעלי הנפש, שער הקדושה). או יתר על כן איש לפי מדרגתו. אבל להגיע לבטישה מסוימת, שהגוף כבר לא יהיה כל כך בנקודה של תוקף. זה שלב אחד.
לאחר שהגוף נזדכך מעט ואור הנשמה מתחיל להתגלות, מגיע השלב השני של העבודה, וכאן כבר ישנה סוגיה חדשה של צורת עבודה: להעצים ולהאיר את עומק הנשמה מחד, ומאידך לדלל יותר את כח הגוף, להחליש אותו, לעשותו יותר ויותר דל.
עלינו להבין שבעומק, הבנין נבנה משני יסודות: מחד, מתוקף הארת הנשמה על ידי ריכוז עמוק ופנימי בהוויות דאביי ורבא בכל חלקי התורה, ומאידך, מהזדככות מסוימת כסדר של כוחות הגוף, של החלשת חיבור הגוף להאי עלמא.
כל זמן שאדם לא מזכך כלל את הגוף, אפילו אם יעמול בתורה כסדר בני אדם, כח המשיכה של החומר עדיין יישאר בתוקפו.
אם הוא עמל בתורה באופן חד וברור - זה גם יביא בודאי לזיכוך המוחלט של החומר. אבל אם זה סדר של לימוד תורה כדרכם של בני אדם, באופן כזה שאינו פועל גם איזושהי החלשה למציאות הגוף, כמעט ללא יוצא מן הכלל כח תוקף החומר ישאר בהתגלותו, ולאור הנשמה יהיה מאוד קשה לזרוח.
כל מי שמבקש פניו יתברך שמו באמת, צריך להחליש את כוחות הגוף. ושוב: יש לעשות זאת בשום שכל ובהבנה עמוקה, בהוראת רב, אבל חייבים להחליש את סדר הגוף, חייבים.
בשעה שהגוף כבר נחלש, ותוקף החיבור לעולם הזה כבר אינו קיים כפי שהיה קיים קודם לכן, כאן כבר העבודה היא בפנים שונות, ועיקרה להעצים את אור הנשמה. כח ריכוז המחשבה בעמלה של תורה מעורר ומאיר את אור הנשמה, ומאידך הזיכוך המסוים שחל בגוף מחליש את הגוף, ושניהם גם יחד מביאים את האדם לאופן כזה של חיים שכח הגוף הולך ונחלש יותר ויותר, וכח אור הנשמה הולך ומתחזק.
השיעור של כל מהלך הדברים הוא עדין ודק. שכן, החלשת הגוף יש בה שני חלקים: מחד, היא מחלישה את חיבורו של האדם לגוף ואת חיבורו לחומר, אבל מאידך היא גם מחלישה את כוחות הגוף שאיתם הוא עמל לעבוד את הבורא. כאן מונח ה"שבור את החבית ושמור את יינה" (בבא בתרא טז ע"א) שהיא העבודה הדקה והקשה, ושם כמובן רבים עד למאוד נפלו. יש אלו שלא זככו את הגוף מספיק ויצאו מהעולם באופן שאור הנשמה לא כל כך זורח, ויש את אלו שפעלו עם הגוף באופן הקיצון יותר ואז הגוף הלך ונחלש, וגם עבודת הבורא עם הגוף כבר היתה קשה להם, ונמצאו ניזוקים מצד אחר.
השיעור העדין והדק שדנו בו רבותינו למעט בצומות, עומד, אפוא, על המשקל שנתבאר עכשיו. מחד, מיעוט הגוף ממעיט את כח החיבור לחומר, אך מאידך הוא גורם גם תנועה הפוכה בכוחות הגוף. הרי איננו נשמות בגן עדן, אנחנו נשמות כאן, בעולם הזה, שצריכות לעמול בתורה עם גוף ולקיים מצוות עם הגוף, ושאר כל הדברים המורכבים לפי כוחות הגוף של האדם, וכאשר הגוף חלש - יש קושי בקיומם.
לכן הדברים האלה הם עדינים עד למאוד. כמה הוא השיעור הראוי להחליש את הגוף, באופן שיוחלש החיבור לעולם, ומאידך הגוף ישאר בתוקף כזה שהכח הנצרך בו לעבוד את הבורא לא ייפגם, ואדרבה, ילך מחיל אל חיל.
ככל שהאדם חי יותר בעולם פנימי, הכוחות שהוא יונק הם לא רק מכוחות הגוף, אלא מכח התורה הקדושה. חכמ"ה – 'כח מה', כמו שאומרים רבותינו. מאור נשמתו, בבחינת הארון נושא את נושאיו.
אבל רבים ניסו לעשות את אותו מהלך של הארון נושא את נושאיו ורק מעטים הצליחו. אבל בין כך ובין כך, שיעור החלשת הגוף שמחליש את החיבור לחומר, וכמעט לא פוגם בכח הגוף לעבוד את הבורא, הוא השיעור הקרוב לכל אדם. כמה הוא? - הדבר משתנה מאדם לאדם.
מעתה, מה שאמרו חז"ל ש"שכינה למעלה מראשותיו של חולה", הכוונה למי שדורך במהלך שהוזכר השתא באחרונה.
מי שבמהלך כל חייו טורח להחליש את חיבור הגוף לחומריות, ועד שיעור מסוים הוא מחליש גם את תוקף הגוף, ומאידך הכח המעצים את אור הנשמה הולך ומתרבה אצלו כסדר בצורת החיים - בשעה שהוא מגיע לידי מצב של חולי, החולי לא מפיל אותו למטה, למקום של חולין, למקום של חלל, אלא להיפך, "שכינה למעלה מראשותיו של חולה", מתגלה אצלו ביתר שאת וביתר עז מציאותו יתברך שמו, מתגלה אצלו ביתר שאת וביתר עז אור נשמתו. והחיבור שלו בזמן החולי לאלו הוא חזק יותר, תקיף יותר, עליון יותר.
אך כאמור, הני מילי שהוא דורך בצורת חיים הבנויה על התשת כח הגוף בשיעור הנכון שהוזכר, ולפי זה התעצמות אור הנשמה כסדר.
הדברים הללו הם כמובן עדינים מאד מאד. הטעויות רבות, ואלו ששגו נופלים בהם, ורח"ל יש כאלו הרבה, בפרט בימי הנעורים, שהתישו את כוחות הגוף בלי שום שכל, לפעמים גם לא עם כוונות נכונות, וממילא לא היתה להם סיעתא דשמיא אמיתית, ואז הם הגיעו לידי מצב של "פה תהא קבורתכם" כמעט ר"ל, שכוחות הגוף הלכו ונחלשו - לפעמים זה כוחות הגוף ממש, לפעמים כוחות המחשבה ולפעמים כוחות הרצון, אבל בין כך ובין כך זה גרם שנדרש מהם עמל גדול ונורא לצאת מאותו שבר אליו הם נכנסו מכח חוסר ההבנה מהו השיעור הנכון של ההחלשה.
לבוא ולצייר למעשה כמה להחליש באופן פרטי - כמובן שאי אפשר, אבל זוהי בכללות ההבנה של מהלך הדברים איך הם פועלים, מהו רצון הבורא יתברך שמו בהחלשת הגוף - החלשת החיבור לחומר והחלשת תוקף הגוף המתנגד לנשמה, אבל לא החלשת כוחות הגוף שנועדו לעבוד את הקב"ה. זוהי הדרך ישרה שיבור לו האדם.
ואם זוכה האדם לילך בדרך זו, כוחות הגוף שלו הולכים ונחלשים בשיעור ובאופן הנכון להם, ומאידך אור נשמתו הולך ומתגלה, וצורת חייו היא של זקני תלמידי חכמים" אשר "כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם".
Featured Image Text:
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס