שיחת השבוע 028 נשא נזירות פרישות תשעז

נזיר עניינו מדת הפרישות מהחומר

נזיר נצטווה לפרוש מן המתים והיין והענבים וכל חלקיהם ולגדל את שער ראשו פרע. אצל יוסף נאמר
"ולקודקוד נזיר אחיו", עניינו בפשוטו הם דברי הגמ' בשבת (קל"ט) שביום שפירש מהאחים לא שתה יין כדין נזיר, והמהרש"א שם דן האם היה לו דין נזיר גמור לגמרי או נזיר מן היין בלבד, או שרק נהג הנהגת נזירות. וגם האחים מאז שפירשו לא שתו יין, ואומר המהרש"א שזו הייתה רק הנהגת נזירות. אבל מכל מקום פשוטו של מקרא שיוסף היה נזיר.

אבל רש"י מפרש שנזיר הוא מלשון פרישות, נזיר אחיו כלומר שפרש מן האחים, וא"כ מהותו של נזיר כמו שאומר התרגום על אתר "נזיר להזיר לה'" הרי יפריש, שהוא מפריש את עצמו מן הטומאה והיין ועל שם כן נקרא נזיר.

נמצא שקומתו של נזיר היא יסוד המדה שנקראת פרישות, ובדקות יותר תחילתה מדת הפרישות וסופה קדושה שע"ז נאמר בו "נזיר לה' נזיר אלוקיו" במדרגה של התרה וכתר כלשון הראשונים בנזיר (דף ה'). מ"מ עיקרה של מדת הנזירות היא מדת פרישות שהנזיר פורש ונבדל ממציאות של חומר.

צורת הפרישות באופן של נזיר היא הצורה השורשית של המדה שנקראת פרישות, אבל בהיקפה הרחב בברייתא של רבי פנחס בן יאיר שהיא סדר העבודה שהמסילת ישרים סידר את ספרו על ברייתא זו, תורה מביאה לזהירות זריזות נקיות פרישות, מדת הפרישות יסודה במדרגה שנקראת נזיר, נזיר הוא שורש כל הפרישות כולם, יש את הפרישות השלמה שהיא מדרגת נזיר, ויש את הפרישות החלקית שהיא מדת הפרישות כפי מדרגת כל אדם.

רוב החכמים לא היו נזירים אבל מדת הפרישות שייכת לכולם

רוב החכמים לא היו הרי נזירים, יש כמה שהיו, הוזכר יוסף שלחלק מהשיטות היה נזיר, אבשלום כמו שמביאה הגמ' בנזיר (דף ד') את התוספתא שהיה נזיר וזה מה שנאמר בו נתלה בשערו. והמשנה האחרונה בנזיר שמובאת שיטת ר' נהוראי ששמואל הנביא היה נזיר שהוקש לשמשון, שעיקר גילוי הנזירות נאמר בשמשון.

ובנזירות עצמה יש ג' מדרגות של נזירות, סתם נזירות ל' יום כמ"ש המשנה בנזיר (דף ה'), נזיר לעולם, ונזיר של נזירות שמשון, והמשנה אומרת מה בין נזירות עולם לנזירות שמשון, שבנזירות עולם יכול להקל בשערו שהוא כבד משא"כ בנזירות שמשון. אלו מדרגות בתוך הנזירות עצמה, וזהו צורת הפרישות של נזירות שהייתה שייכת ליחידי הדורות. אבל רוב רובם של חכמים לא היו נזירים באופן שדבקו במדת הנזירות מצד הפועל של נזירות, אבל הם בודאי דבקו במדרגה שנקראת פרישות.

צורת הפרישות לא נתגלתה בפועל השורשי שלה שהיא נזירות, אבל המדה כמדה ודאי התגלתה כסדר הברייתא דרפב"י שמדת הפרישות היא חלק ממדרגות הסולם עד למדרגות הקדושה רוח הקודש ותחיית המתים. וא"כ על אף שמדרגת הנזירות אינה קרובה לרוב בני האדם ואינה למעשה על דרך כלל, אבל הסוגיא של פרישות היא ודאי חלק מעבודתנו.

פרישות מהאיסור ופרישות מהחומר

נתבונן בסוגיא שמוגדרת בלשון חז"ל פרישות. אי עשיית דבר האסור משס"ה לאוין וענפיהם ודיני איסורים דרבנן לא שייך לסוגיית הפרישות אלא שייך לסוגיית איסור והיתר שהרי דבר האסור אסור לו בין כך ובין כך.

אלא עניינה של פרישות היא, ההתרחקות מהאיסור, כלשון חז"ל סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב שאסור מעיקר הדין ביין ואסרו לו גם ענבים, וא' מהטעמים הוא סחור סחור, כלשון רבותינו להתרחק צ"ט שערים מהאיסור שהוא שער הק'.

והפרישות חובקת בתוכה שני חלקים, א' פרישות מהאיסור, ב' פרישות מהחומר [ודאי שפעמים הם מצטרפים] להתרחק מהאיסור זה על מנת לא לגעת באיסור, לכן מדת פרישות יסודה מדין איסור. זה חלק אחד של פרישות.

ופרישות מהחומר עניינו, שהרי האדם מורכב מנשמה וגוף, ועיקר עבדותו להקטין את מציאות הגוף ולהגדיל את מציאותה של הנשמה, והתחברות לחומר גורמת לכך שמצא מין את מינו ונעור, ועל מנת שהחומר יתעורר כמה שפחות והנשמה כמה שיותר לפיכך צריך לפרוש מהחומר אפילו מהיתר גמור, וגם מדבר שלא עלול להביא לאיסור, כדי לא לעורר מציאות החומר. וזו מדרגת כת הפרושים כלשון חז"ל, שפרשו מדרכי החומר, אלו שפרשו לגמרי זה סוגיית הנזירות כמו שהוזכר, אבל גם אלו שלא היו נזירים פרשו בשיעור מסוים.

פרישות מישוב בני אדם רוב רבותינו לא נהגו

ויש בזה שני חלקים כמו שסידרו רבותינו, במספיק לעובדי ה' ועוד, חלק אחד זה לפרוש ממקום יישובם של בני אדם כדרך אבותינו כמו שמאריך שם ר' אברהם בן הרמב"ם, לכן אבות הק' שבטים, דוד המלך, משה, בחרו את המלאכה של רועה צאן, ואחד מהטעמים היסודיים שבחרו בכך כיוון שדרכו להיות נבדל מהישוב לרעות את צאנו, ובשיעור ההשתדלות שנצרכת למלאכה בחרו מלאכה שהיא כמה שיותר רחוקה ממקום ישוב בני האדם. זהו חלק אחד של פרישות ממקום של ישוב למדבריות ולשדות.

ומבואר בהרחבה ברבותינו שחלק גדול מזה מתקיים בהוי גולה למקום תורה, כלומר ה"מ שזה באמת מקום תורה, ובדורנו זו סוגיא מורכבת מאד. וידוע המו"מ בין החזו"א לאדמו"ר מסטאמר ששאלו שכתוב ברמב"ם שמי שבני עירו דעותיהם רעות ילך למדברות, והשיבו החזו"א שזה מתקיים בהוי גולה למקום תורה, וכמובן שזה דברים עדינים כמה כל מקום מוגדר מקום תורה. רוב רובם של רבותינו לא נהגו בפועל חלק פרישות זו אלא דרו בתוך בני האדם.

ב' חלקים בחיי פרישות בתוך בני אדם, מעשה הפרישות ופנימיות הפרישות

כאן נבנה החלק השני של חלק הפרישות שהרחיב ר"א בן הרמב"ם והחובות הלבבות, שהפרוש חי בתוך בני האדם אבל הוא פרוש בתוך אותו מקום. ובפרישות זו גופא יש שני חלקים מה הם חיי פרישות בתוך הישוב, א' מעשה הפרישות, ב' הפנימיות הנפשית בפרישות.

מעשה הפרישות הוא דבר עדין ודק, כמו שמרחיב הרמח"ל במס"י מה שאסור מדינא אסור, והאופן של 'קדש עצמך במותר לך' לא שוה אצל כולם. פרישות עניינו לאחר שהאדם מכיר את מדרגתו, הוא צריך לפרוש מגדר השיעור שמושך אותו לעוה"ז, בדיוק אבל לפי שיעור מדרגתו שלב אחד להתקדם בפרישות.

יסוד הדברים היא הסוגיא בנדרים (דף ט'-י') והגמ' בנזיר (ד') ששורשה האם הנזיר נקרא קדוש או חוטא, והסוגיא בהחובל  האם מותר לאדם לצער את עצמו, אותו שורש של סוגיא. מחד הפורש בנזירות נקרא קדוש, מחד נקרא חוטא, ויסוד החילוק הוא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה, אם מצער את נפשו במדרגתו יש בזה צד של קדוש [גם בזה יש צד חטא כמו שמביאים תוס' את דברי הגמ' בתענית על תענית חלום בשבת], אבל שמצער את נפשו יותר ממדרגתו נקרא חוטא, אא"כ עובד במדרגת מסירות נפש כמו ר"א בן דורדיא שבכה רבי שיש קונה עולמו בשעה אחת.

מעשה הפרישות הוא לפרוש מעט מהמדרגה שנמצא

אבל בסדר עבודה רגילה פרישותו צריכה להיות מהמדרגה שבה נמצא לפרוש מעט יותר מהמקום שנמצא, ובזה צועד למדרגה היותר עליונה. אבל יש להדגיש שעל מנת כן האדם צריך להכיר מה היא מדרגתו, והרבה עמל ויגיעה צריך להכיר כוחות נפשו וחלקו בעולמו ומדרגתו היכן נמצא. לאמוד מה שיעור מדרגתו בדיוק אי אפשר כמו חצות שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו כמ"ש הגמ' בריש ברכות, אבל עד כמה שלפום שיעורא דיליה יכול לאמוד מדרגתו הוא צריך לפרוש עוד מעט, בהדרגה איטית יסודית. ולעולם עבודתו לפרוש עוד עוד ועוד, עד שמגיע למדרגת קדושה שימלא גרונם של ת"ח יין כמו שמביא המס"י.

כמובן שבדור שלנו שחושך יכסה ארץ וערפל לאומים שהעולם מלא בתאוה ובחומר באופן שקשה לדעת ולשער איך נראה אפילו צורת חיים של מי שחי חיי פנימיות, אבל מתוך כל האנדרלמוסיה לאחר יישוב דעת פנימי של אדם עם קונו ועצמו, מסדר לעצמו מה השיעור ששייך לו להתחבר לחומר לפי מדרגתו, ומה השיעור שראוי לו לפרוש ממנו, חוזרים ומדגישים עוד פעם לפום מדרגתו, אם פורש פחות ממדרגתו הוא התקדם מעט מאד מעבר ממה שראוי לו, ואם פורש יותר והרבה יותר ראשית נמצא שהוא פועל שלא כסדר כוחות נפשו וזה תחילת החורבן, והתוצאות של זה נראות לאחר זמן שאדם נופל בבורות שיחין ומערות שלא שערום אבותינו.

פרישות כזו שנבנית נכון באופן של הדרגה קטנה עד למאד היא תחילת העבודה של הפרישות למי שחיי בתוך העולם עצמו, אבל זהו גוף הפרישות. אבל לכל דבר בבריאה גוף ונשמה, כלי ואור, חוץ ופנים, והפנים של הפרישות היא כמו שמצייר החובות הלבבות כדי להסביר מהי עניינה של אותה פרישות, שכאשר החסיד הגיע למדרגתו העליונה הוא יכול להיות במקהלות עם ביחד עם עשרות ומאות ואלפי בני אדם ובעצם הוא מבודד לעצמו בתוך כולם, ובעומק הוא מקושר לקב"ה בשורש נשמתו.

אין פרישות פנימית בלי חיצונית ועל מנת להגיע לפרישות הפנימית צריך לעשות את הפרישות חיצונית, ועד כאן ביארנו בקצרה סדר הדברים של מדרגות הפרישות וצורתם ואופניהם שנתבארו בדברי חז"ל ולאחר מכן.

הפרישות הפנימית היא לחיות בעולם פנימי בתוך נפשו

הפרישות הפנימית עניינה שבנפשו יש לו מדור לפי כבודו, ודבר זה עדין בנפש האדם, ונחדד, בפשטות זה מצטייר לאדם שכאשר הוא צריך להיות מבודד מבני אדם, שהוא בעצם נמצא בחברת בני אדם אבל לא חלי ומרגיש מה קורה איתם והופך להיות אדם מנותק מסביבותיו באופן שאינו דרכי תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אבל האמת היא באופן שונה, שבעצם הוא נמצא עם בני אדם אבל מחד האופן האמיתי הוא שהוא לא מחובר לצורת חייהם ולעולמם, אבל מאידך הוא מקושר אליהם במעמקי נפשו שזה עומק אהבת ישראל שבשורש נשמות ישראל כולם אחד.

דוגמא לדבר, נולד לאדם תינוק בשעה טובה ועדיין אינו יכול לדבר ובקושי הוא מגיב, אבל לאט לאט אביו ואמו נקשרים אליו מאד, אמנם הם לא מחוברים לעולמו אבל הם אוהבים אותו וחושבים עליו ומחוברים אליו ותומכים ויגעים עליו, אבל הם אינם נמצאים בעולמו.

מעין כך משל לנמשל, הפרישות הפנימית עניינה להמצא בין בני אדם, אבל צורת החיים של האי עלמא שרוב בני האדם חיים את העולם כמו שהוא, מי יותר בדקדוק הדין ומי פחות, משתדלים לקיים מצוות וללמוד תורה אבל חיים את העולם.

אבל בעל נפש שמחפש חיי רוחניות פנימיים ואמת, קרבת ה' יחפצון, בונה בתוך עצמו מדור לפי כבודו. מצד החיצוניות הוא מתנהג כמעט כמו כל בני האדם, כמובן יש שינויים קלים, שהוא יותר לומד תורה ומקיים מצוות אז הוא יקרא יותר מתמיד, אבל בעצם הוא חי כמותם מבחינה חיצונית. אבל בפנים שלו הוא לאט לאט מתרחק הרבה מאותו מקום נפשי ששם נמצאים בני האדם, מה שמעניין אותם בדר"כ לא מעניין אותו וכן להיפך, לא שהוא רק מתרחק ממי שאינו שומר תורה ומצוות שאצלם האיסור וההיתר שווים, אלא אפילו ממי שלומד תורה אבל חייהם בתוך העולם שמעניין אותם מהם הדברים שמתחדשים בעולם, וענייני העולם שקיימים ומדברים בהם שאם הם לא ישמעו אותם הם ירגישו מנותקים, והוא מרגיש מה הנפק"מ אם מספרים כך או כך, אם היו אומרים לו מה מלאך גבריאל או מיכאל אומר זה משנה לו, אבל מה פלוני מדבר וחושב הם דברי הבל ריק וסרק שמבלים שנותיהם וחייהם של בני האדם.

דעתו תהא מעורבת עם הבריות מכח מה שחפץ בטובתם

אבל למעשה לשון הגמ' שתהא דעתו של האדם מעורבת עם הבריות, ואמנם הוא מעורב איתם אבל משל למה הדבר דומה, אבא וסבא יושבים בשולחן שבת והנכדים בגילאי ארבע עד שש יושבים מסביב, והוא מתעניין במה שהם אומרים ושואל אותם שאלות והם משיבים, ואולי יש לו גם נחת מהם, אבל לא באמת מעניין אותו מה שהם אומרים ואינו נמצא ומחובר לעולם שלהם אלא נמצא במקום לעצמו [ואוי לו אם הוא כן מחובר לעולמם].

החיים הפנימיים מעמידים את האדם באופן שיש לו חיבור לעולם כיוון שדרכיה דרכיה נועם ולעולם תהא דעתו מערובת עם הבריות, והוא מתעניין בבני אדם בשיעור מסוים, אבל ההתעניינות לא נובעת מכח מה שאותם דברים מעניינים אותו אלא שהוא חפץ בטובתם ואם זו המדרגה שלהם אז הוא מטיב איתם כפי העולם שבו הם נמצאים וזה גמילות חסד ופנימיות אהבת ישראל, כמו שהאב והאם צריכים לדאוג לילד לכדור כי זו מדרגתו אע"פ שאותו דבר לא מעניין אותם [כמובן שהאהבה היותר עמוקה דורשת להביא אותם למדרגות יותר גבוהות לפום הכלים שהקב"ה נתן].

הגם שאם לא יקדם לכך פרישות בפועל הפרישות הפנימית קרובה לדמיון, אבל הפרישות החיצונית זה כגוף בלא נשמה כמת שיש רק כיסתא דחיותא שמקיימת ועיקר החיות נעלמת. עיקר הפרישות היא לבנות מדור של חיים בתוך מציאות עצמו, ככל ששקוע יותר בתורה לא מהשפה ולחוץ אלא במעמקי נפשו, ככל שבוקע לתוכיות נפשו ומגלה חלקו בעולמו אז הוא מקושר לפנימיות שלו, ויתר על כן שמקושר בשורש אור נשמתו לקב"ה, וכלשון החובות הלבבות שהובא לעיל שהחסיד נמצא במקהלות עם אינו משתומם בהעדרם אלא תמיד דבוק ומיוחד אליו יתברך שמו, אבל זו אחרית המדרגות, אבל הרבה קודם לכן האדם צריך לבנות לעצמו עולם תורה פנימי ועולם רחב של הכרת עצמו ועבודה פנימית עם עצמו בחלקי נפשו, ולאט לאט פנימיותו נעשית רחבה יותר בבחינת פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, "בדעת חדרים ימלאון" שיש לו רוחב בתוך נפשו ושם הוא חי ודר, מדור בתוך עצמו, ואלו הם נקראים חיי פרישות פנימיים.

והם יתכנו אפילו שנמצא בתוך העולם המוכר והידוע, כמובן שלא יחפש מקומות שפלים אלא יחפש את המקומות הכי עדינים בתוך העולם בדורנו, והמקום הכי עדין הוא גס מאד ביחס לדורות קדמונים, אבל בתוך אותו מקום עדין הוא בונה עולם לעצמו ושם הוא חי חיים כלשון החובות הלבבות אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כלומר שיש לו שתי מערכות של חיים, מערכת אחת לעצמו ומערכת אחת באיזה אופן הוא פונה לזולתו. האופן הזה של החיים אמנם הוא לא כמצות הנזירות פרישות מן המתים והיין והענבים ותער לא יעלה על ראשו אבל זוהי תפיסת חיי הנזירות.

מי שאין לו את אותם חיי פרישות לא יתכן שהוא יהיה מחובר באמת לתורה ולקב"ה בחיבור פנימי אמיתי ושלם, ודאי ששייך שיהיה לו נקודות חיבור ואין ערוך לשכרם, אבל המחפש לבנות חיים פנימיים ואמיתיים צריך לדעת שמדת הפרישות החיצונית ובעיקר הפנימית הם הצורה שחיו אבותינו הקדושים במשך כל הדורות כולם, בפרישות החיצונית באופן של הליכה למדבריות רק חלק מרבותינו חיו כך כדרכי הנביאים, אבל חלק הפרישות בתוך היישוב וחלק הפרישות הפנימית בזה היו שווים כל חכמי הדורות, לכולם היה עולם פנימי מרומם מסביבותיהם וכולם בשיעור מסוים התייחסו בדרכי נועם לסביבותיהם ממקום של אהבת ישראל והטבה.