יום כיפור 033 אבד תשעט

אבד אבידה השורש של כל יצירת אדם שנברא ביום שישי של מעשה בראשית כדברי הגמ' בברכות ובעירובין שמעיקרא הקב"ה יצר את האדם שנאמר בלשון קרא "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". נחלקו בדברי הגמ' האם צורת היצירה היה מעיקרא באופן של דו פרצופין, או באופן של זנב ולכו"ע מפורש בקרא "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו" וע"ז אומרת הגמ' בקידושין משל לאדם שאבדה לו אבידה דרכו של בעל האבידה לחזר אחר אבידתו.

והרי שההפרשה של האיש והאשה זה מזה בדקות יותר הפרשת האשה מן האיש מוגדר בדברי חז"ל כגדר של משל לאדם שאבדה לו אבידה, זה צורה של אבידה. זה היה ראשית היצירה וברור הדבר שאם זה צורת ראשית היצירה של האדם, הרי שההיקף של האדם בנוי בתפיסה של אבידה, לא רק האופן הפרטי הזה שננסרה ונפרדה חוה מן האדם זה באופן של אבידה אלא קומת נפשו של האדם מונח בו תפיסה של אבידה.

ראש השנה הוא יום הראשון שבו נברא האדם, עשרת ימי תשובה, היום האחרון יום הכיפורים  כל מהותו של יום הכיפורים תענו את נפשותיהם, ועל זה דורשת הגמ' ביומא בע"ד, הגמ' מחפשת מהו גדר של אותו עינוי אומרת הגמ' איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש והאבדתי את הנפש ההיא, איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה, וא"כ מוגדר בדברי הילפותא של הגמ' שהגדר של העינוי ביום הכיפורים הוא גדר של עינוי של אבידת נפש.

כשהאדם מתענה ביום הכיפורים הוא מקיים אבידת נפש, וא"כ בראשית היצירה יום שישי של מעשה בראשית יום ראש השנה מתגלה שנאבד לאדם חלקו שהוא כוח הצלע שנפרש ממנו, משל לאדם שאבדה לו אבידה  והאחרית של העשרה ימים יום הכיפורים הוא גדר של אבידה כמו שנתבאר, איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה.

הימים הללו שהם ראשית השנה מצטיירים בציור  שהאדם בנוי במהלכי אבידה. כשמתבוננים זה ברור הימים הללו עשרת ימי תשובה העבודה של האדם היא תשובה, פותח שער לדופקים בתשובה, ונאמר במצות עשה שנצטווינו על התשובה כמו שהביא הר"י, ושורש הדין בפועל שמקיימים מצוה של תשובה השבה נאמר במצות השבת אבידה, אלו הם שני מצוות של תשובה.

ימים של תשובה, זמן של תשובה שיסודו מצות התשובה, ומצות השבת אבידה שנצטווינו להשיב אבידה, זה ברור א"כ שאם הימים הללו הם ימים של תשובה הרי שעומק הדבר הוא שיש כאן אבידה, הימים הם ימים שמשיבים בהם את כל האבידות כולם. זה נקרא עשרת ימי תשובה, שהאדם משיב את כל האבידות כולם.

נפתח מעט בס"ד להבין את סדר העבודה דייקא של קומת התשובה של השבת האבידה. ראשית הדבר מתגלה בקומה שמתגלה בכללות העולם, ובפרטות בכל נפש ונפש.

הרי כמו שאומרת הגמ' בתחלת ע"ז שבלוחות ראשונות כאשר הם ניתנו גילה לנו תורה ומתן תורה בהתגלות של זה בפועל בלוחות ראשונות, היה האדם לומד ואינו משכחה, לומד תורה ולא חל בו מציאות של שכחה, אבל בלוחות שניות נשתברו הלוחות וניתנו לוחות שניות זה יום הכיפורים, יום מתן תורה לוחות שניות, שם צורת הדברים הוא באופן של לומד תורה ומשכחה.

מה שהאדם לומד דבר והוא משכח זה אבידה. זה האבידה בה' הידיעה, אשר יצר את האדם בחכמה, כולם בחכמה עשית, כל חטא כדברי חז"ל הידועים אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, כלומר נעלם החכמה אז האבידה היא שחלקי החכמה האלו נאבדו ממנו, נאבד חלקי החכמה, וא"כ בשעה שהאדם היה לומד ולא היה משכחה לא היה בו את אותו מציאות של אבידה, אבל כאשר מתגלה בלוחות שניות לומד תורה ומשכחה, זה מתן תורה של היום העשירי של ימי התשובה, כלומר האדם לומד תורה באופן שצריך לחול עליו מציאות של שכחה של אבידה, וצריך לחול עליו מציאות של תשובה, וביום שניתנה תורה ביוהכ"פ איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ובעומק זה ימי תשובה, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, אכילה ושתיה. יום הכיפורים בא להשיב לאדם את כל חלקי החכמה שנאבדו ממנו, את הלומד ומשכחה.

שורש קומת האדם נשתלשל מן התורה וכאשר נאבד ממנו אותם חלקים חל עליהם מצוה של השבת אבידה. עד כדי כך יש ביטוי של לשון חז"ל ברוך שהשיב אבידה לבעליה כאשר נעלם ממנו מימרא והחזירו לו אותה, אז הביטוי הוא השיב אבידה לבעליה, זה גילוי של יום הכיפורים.

הראשית זה ראש השנה היום הרת עולם לשון הריון כדברי הגמ' הידועים בנדה שכאשר עובד נמצא במעי אמו נר דלוק על ראשו בא מלאך ומלמדו כל התורה כולה, אבל כיון שיוצא לאויר  העולם הוא משכח, אויר העולם משכח, מכה של המלאך ואויר העולם משכחים. כלומר כל צורת הדבר שהאדם יוצא בפרטות לעולם, יש את הכללות שזה מתן תורה כמו שהוזכר לוחות שניות לומד תורה ומשכחה, השבת דברי החכמה.

ויש את האופן שהאדם הפרטי בא לעולם הריון לומד תורה ומשכחה, וכל מה שהאדם עמל בתורה בכל ימי חייו זה מצות השבת אבידה, זה העומק שהאב חייב ללמד את בנו תורה, והרב חייב ללמד לתלמידים כדברי הרמב"ם בהל' ת"ת, הם מקיימים מצות השבת אבידה. אם מלמדים את האדם תורה שאינה שייכת לחלקו אז לא מתקיים ברוך שהשיב אבידה לבעליה.

אבל כל עסקנו בתורה במשך כל השנה כולה מאז חטא העגל, במדרגת לוחות שניות אז כל אחד מאתנו אז ראשית היה לו את המדרגה של מתן תורה שהיה גנוז שם כל הדברי תורה בעשרת הדברות כדברי ר' סעדיה גאון באזהרות, ונאבד מהאדם אז יש השבת אבידה מצד שורש המתן תורה, ויש את ההשבת אבידה מצד הפרטות של האדם שהוא יוצא לאויר העולם ומשכחו, וכל ימיו של האדם העבודה שלו היא השבה של אבידה, זה השורש של כל המציאות של האבידה.

ולכן צורת הלימוד שאנחנו לומדים היא באופן שזה סדר צורת הלימוד של הש"ס באופן של שאלה ותשובה, שאלה ותשובה, זה כל צורת הלימוד שאנחנו לומדים. זה לא במקרה זה מחמת שאם באמת התורה היתה ניתנת במדרגה הראשונה ולא היו נופלים ממנה, לא היה שאלות ולא היה מציאות של תשובה.

תש כחו כנקבה זה התש תשובה שאלה, זה תש כחו כנקבה, יישר כח ששיברת "צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך", תשי מתישים כחם של פמליא של מעלה כביכול זה התגלה בשבירת הלוחות וההשתלשלות למשה תש כחו כנקבה, זה תשובה ושאלה.

אם כן בלוחות השניות שנמצא עכשיו בידינו מדרגת יום הכיפורים הכל בנוי במהלכי התשובה, במהלכי ההשבת אבידה, ולכן במהלכי השאלה והתשובה, השאלה והתשובה, משיבים כל דבר משיבים אותו בחזרה לשורשו. זה עיקר עבודתו של האדם כאן בעולם, בד' אמות של הלכה להשיב את כל חלקי החכמה והוא שורש התשובה, שכיון שנתבאר שאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות זה שורש הכוח של האבידה, הרוח שטות מאבדת את שורשי החכמה, את חלקו בחכמה שהיה ראוי לו, ושורש מדרגת התשובה זה ברור ופשוט אם עיקר שלמות היום האחרון של עשרת ימי תשובה הוא יום שניתנה בו לוחות, אז מונח כאן שהעבודה של האדם בעשי"ת היא להשיב את גדרי החכמה, ולהפקיע את הרוח שטות, זה שורש העבודה של האדם שהיא השבת אבידה.

אבל נחזור ונגדיר עוד פעם כל עבודתו של האדם כאן בעולם היא להחזיר לו את זה במדרגה של אבידה. אבידה הרי בכללות יש כמה פנים איך מחזירים אבידה יש אופן שמחזירים אבידה על ידי עדים, ויש אופן שמחזירים על ידי סימנים, סימנים דאורייתא או סימנים דרבנן כמו שמסתפקת הגמ' באלו מציאות, והאופן השלישי הוא טביעות עין שמחזירים לת"ח שנאמן בטביעות עין.

כלומר כוח ההשבה להשיב לאדם, אם משיבים את הדבר ע"י עדים זה היא השבה שבאה מבחוץ עדים המעידים שזה שייך לחלקו, אם משיבים לו ע"י סימנים זה העומק שתורה נקנית בסימנים, הציבי לך ציונים תורה נקנית בסימנים כמו שאומרים חז"ל, כלומר מה שהיא נקנית בסימנים מאותו דין שמשיבים אבידה בסימנים מאותו דין התורה עצמה נקנית בסימנים.

עדות שמחזירים ע"י זה בבחינת האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, ואעידה לך עדים נאמנים, משה רבינו העמיד את העדים שכשם ששמים וארץ אינם מתחלפים כך הם יהיו עדים, זה עדים על קיום של הדברי תורה, זה כוח שמשיבים לאדם את הדברי תורה. כל אלו אבל הם כוחות חיצוניים עדים שמים וארץ זה חיצוני. סימנים סימן שאינו מובהק, סימן בינוני, סימן מובהק גמור, אבל הם עדיין דברים ששייכים מבחוץ צורות של השבת אבידה, אבל הצורה הפנימית שמחזירים לאדם אבידה זה הענין של טביעות עין, שמשיבים לאדם אבידה,מחזירים לת"ח את האבידה מכוח הטביעות עין.

 שורש כל החטא כמו שאומרים חז"ל היה פגם הראיה ותרא האשה, וירא העם כי בושש משה לבוא, כלומר הראיה מתפזרת ונאבדת זה כוח שורש הקלקול. מה שהאשה נאמר בה ותרא האשה זה אותה אשה שנאמר בה כמו שהוזכר בתחלת הדברים שהיא אבידה, וההתגלות של פרטות האבידה מתגלה בכוח הראיה של האדם שיש בו מציאות של אבידה.

כאשר הראיה נמצאת בצורה העליונה שבה, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" " הראת" לשון של ראיה, זה היא הראיה הפנימית ראית הדעת הראת לדעת ראיה שכלית שנמצאת באדם, הראיה באדם כוח העין עיני העדה חכמי העדה, עיון כוח של חכמה ובחכמה הן חלקי האיבוד כמו שהוזכר בראשית הדברים, וההתגלות של אותו איבוד "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כאשר תרים אחרי העינים אז חל מציאות של איבוד של החכמה, ושם חל עיקר שורש מציאות של השבת אבידה.

ולכן כוח עבודת האדם להשיב את כל חלקי החיים להשיב אותם מכוח הטביעות עין הפנימית, שם שורש האבידה ושם שורש ההשבה. מי שנמצא במדרגה יותר נמוכה נאבד לו מכוח מדרגת העין זה נקרא דבר שנתעלם מן העין, כלומר הוא נעלם מן העין וזה גדר אבידה. אבל ההשבה חלה במקומות היותר נמוכים כי הוא לא נמצא במדרגה להשיב את הדבר למדרגה של עיניים, עיני העדה חכמי העדה דייקא לת"ח משיבים בטביעות עין, עיניים עיני העדה ת"ח.

להבין יותר ברור בכוחות נפשו של האדם, השורש כמו שנתבאר זה כוח החכמה שמתגלה אצל האדם שהוא השורש של קומת הנפש, האיסתכל באורייתא וברא עלמא בכללות, והברא עלמא בפרטות דצורת אדם עולם מלא. כל כוחות הנפש שיש לאדם שהקב"ה נתן כל אחד ואחד לפי חלקו מה שניתן לו, כשהוא משתמש אתם באופן הראוי זה הצורה השלימה, אבל כשהוא אינו משתמש אתם באופן הראוי הם חלקי האבידות של נפשו, חלקי האבידות שהנפש מאבדת את חלקיה.

וכאשר האדם עובר עבירה כידוע עד מאוד היא נקראת עבירה מלשון מעבר הנהר, כלומר זה תרי עברי דנהרא זה דבר עבר ממנו, הוא נמצא בצד אחד והדבר כביכול כוח הנפש שלו נמצא בצד אחר, זה נקרא עבירה, לא שכל כולו עבר לאותו מקום אלא כוונת הדבר העבירה נקראת עבירה עד כמה שאותם חלקי הנפש עברו ממקום למקום, הם לא עומדים במקום הראוי להם במקומם שלהם, אלא הם נעתקו ממקומם ונאבדו מאותו אדם. והעבודה של התשובה כשזה מתגלה באופן של גלות קרב פזורינו מבין הגויים, קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, זה נתפזר להיכן שזה נתפזר לארבע כנפות.

כשזה מתגלה בעומק הנפשות כדברי חז"ל זה נקרא גרים, יש את כללות הנפש הנאבדת היא נקראת גרים. ויש את פרטות כל נפש ונפש בחלקיה שנאבדים אלה הם חלקי הנפש שעברו עבירה, שעוברים לצד השני כמו שנתבאר  הם חלקי הנפש של מציאות של האבידה. האבידה מעיקרא זה היה אב תחלה והד' זה מקום הפיזור כדברי המהר"ל וצריך לחזור ולקבץ את זה לראשית לנקודת ההתחלה בראשיתה של קיבוץ מציאות האבידה.

מבט של אבידה הוא מבט בעצם על כל מציאות הבריאה, לכן בראשית הימים הללו ראשית השנה מר"ה ועד יום כיפור נעוץ כח האבידה כמו שנתבאר, אבדה לו אבידה חוה, אבידת נפש של אכילה ושתיה. המבט השורשי כאשר האדם מביט נכון על כלל קומת הנבראים אז מה שהוא רואה לנגד עיניו הוא רואה בעצם מציאות שהיה את כוח השורש והיה לו מציאות של ענפים חלקים, והענפים החלקים הללו נאבדו, החלקים הללו נאבדים לכל ימות עולם. וכל עבודתו של אדם מראשית הדבר מאדה"ר והשלב הראשון של חוה שהקב"ה לקח ממנו אותה שהיא היתה אבידה והקב"ה קיים מצות השבת אבידה שהשיב לו אותה כביכול, מכאן ואילך כל חלקי קומת נפשו של האדם זה הכוח הזה שנאבדים לאדם אותם חלקים והאדם צריך להשיב את כל החלקים האלה כל אחד למקומו שלו.

יש אופן שהאדם משיב את הדברים לידיים שלו ממש, ויש אופן שהאדם משיב לחצירו וכדומה כמו שדורשת הגמ' באופן שהיא חצר המשתמרת שאפשר גם להשיב את הדברים לאותו מקום, משיבים את זה לרשותו, וההשבה השלימה ההשבה האמיתית ההשבה הפנימית כשהיא חוזרת בחזרה למקורו לשורש הוויותו דיליה זה צורת ההשבה.

אבידה הוא מבט על כלל כל מציאות הבריאה, כשמתסתכלים בצרות עין אז רואים את האבידה כפרט, כפרק אחד שבסוגיות שבש"ס, אבל כשמתסתכלים במבט השלם במבט הכולל אז האדם מסתכל על הבריאה כולה במבט של השבת אבידה. הוא רואה כל דבר היכן מקומו, הוא רואה כל דבר לפי זה אלו חלקים נאבדו מאותו דבר, והוא רואה את עומק הקיום שבדבר להשיב את הדבר בחזרה למקורו למקור הוויותו דיליה.

דוגמה נוספת שמבואר כידוע בדברי רבותינו כדברי המשנה שכל אחד ואחד יש חלק בגן עדן וחלק בגהינם, הצדיק זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, כמו שמבואר כידוע בדברי רבותינו שכאשר הצדיק נוטל את חלקו של חבירו אז יש צדיק שלם ויש צדיק שאינו שלם, הצדיק השלם מחזיר לאדם בחזרה את חלקו, את חלקי האבידות שנאבדו לו, הוא מחזיר לו את זה בחזרה, כאשר הוא זכאי שזה יחזור.

כאשר האדם נאבדה לו אבידה יש גדר של יאוש והאדם האחד יכול לזכות בדבר, זה בא לידו בהיתרא הוא יכול לזכות בדבר, הוא איננו מחויב להשיב אותו. כשחל מציאות של יאוש כלומר אז הדבר נתנתק ממקורו, ארבעה שמות יש לו לאדם הוא נקרא אדם, הוא נקרא איש, והשם התחתון הוא נקרא גבר, והוא נקרא אנוש, זה השם התחתון אנוש. היאוש הוא כאשר האדם הופך את האיש לאנוש זה יאוש, ושמה האבידה חל בה מציאות של יאוש, אבל גם על המדרגה הזו נאמר "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" גם במדרגה של אנוש תשב אנוש עד דכא כמו שדורשים חז"ל שאפילו בזמן דכדוכה של נפש לעולם אל יתייאש אדם מן התשובה, אל יתייאש כלומר אפילו שהוא נופל כביכול ליאוש אל יתייאש, הוא נופל למדרגה של אנוש.

הפנים העמוקות התפיסה של יאוש בעולם מעמידה כביכול שיש חלק של אבידה שהופכת להיות אבדון שהיא איננה חוזרת יותר, ואז מאותו בת קול שיצא אצל אחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, מאותו מקום יש יאוש באבידה. אלו הם שני התשובות כמו שהוזכר בראשית הדברים שמגבילים אהדדי. ומצד הפנים הללו יש תפיסה בנפש שכאשר האדם רואה מבט של אבידה והוא לא רואה מבט של השבה. אבל במבט העליון כל דבר ודבר  בבריאה שיש בו מציאות של אבידה אז יש בו מציאות של תשובה, ואף לאחר יאוש יש עדיין מקום של עומק התשובה, זה נקרא מדרגת מנשה.

מנשה נקרא מנשה מלשון נשני מלשון שכחה נשיה, זה השורש של האבידה המתגלה, אבל אם כפשוטו נסתתמו וננעלו דרכי התשובה שערי התשובה, והרי שחל כאן מציאות של אבידה שאין בה מציאות של השבה, אבל העומק של הפנים של הבריאה הוא שכל מציאות של אבידה חל בה מציאות של השבה. עד כמה שיש לזה גדר של אבידה מכריח הדבר שיהיה מציאות של השבה.

זה עומק דברי הנביא לבלתי ידח ממנו נדח שמציאות האבידה שחלה בכל דבר, על כל דבר ודבר חל בו מציאות של תשובה. מצות התשובה הפרטית היא שהאדם משיב את כוחות נפשו הפרטיים, ומצות התשובה הכללית יותר מדין הערבות שהאדם משיב רבים, ורבים השיב מעון, ומצות התשובה הכללית עוד יותר היא שהאדם משיב את כל הבריאה כולה אליו יתברך שמו זה מצות התשובה ה' הוא האלקים, ובזה נחתם יום הכיפורים. להשיב את הכל בכל מכל כל אליו יתברך שמו זה שלימות מדרגת התשובה.

ככל שהאדם רואה את האבידה בהגדרה המצומצמת שלה אז הוא רואה את מצות ההשבת אבידה שלה גם כן במבט המצומצם שלו, ובאמת בגדרי השבת אבידה כמו שהוזכר אין צורך להשיב את הכל, אם זה לאחר יאוש הוא יכול להחזיר לו אותו בגדר של מתנה, אבל הוא לא מחוייב בהשבה יש השבה של לפנים משורת הדין, זה לא לגמרי גדר של מתנה אבל זה גדר של לפנים משורת הדין. יש אופן שאין מחזירים אבידה לעכו"ם למען ספות הרוה את הצמאה שנאסר להחזיר לו אבידה, כל זה במדרגת ההשבת אבידה שנמצא השתא, אבל המדרגה השלימה של ההשבת אבידה היא המבט שכל הבריאה כולה כביכול נאבדה ממנו יתברך שמו, והמבט השורשי העמוק הפנימי  שהכל הוא מושב אליו יתברך זה מבט שלם של מציאות הבריאה.

כשנמצאים בראשית שנה בעשי"ת, יש קטנות המוחין ויש גדלות המוחין, בראש השנה הוא מדה של קטנות זה זמן של הריון, ביום הכיפורים הוא זמן של גדלות יום שניתנה בו לוחות זהו מדרגה של גדלות, במדרגה של קטנות רואים את התשובה באופן של פרט, במדרגה של גדלות רואים את התשובה במבט  של כלל, אלו הם  שני המבטים השורשיים על קומת מדרגת התשובה.

הדוגמה השורשית והיסודית הוא דוד מלכא משיחא, כמו שאומרים חז"ל כידוע לא היה ראוי דוד לאותו מעשה, מעשה של בת שבע, אלא כדי להיות רבם של בעלי תשובה, לפתוח פתח לבעלי תשובה, לכן נשתלשל הדבר לדוד מלכא משיחא.

ההבנה העמוקה והברורה כל אדם ואדם שהוא חוטא במובן הפשוט זה תפיסה של אבידה, ויש לו השבת אבידה כמו שנתבאר, אבל דוד המלך התפיסה שלו היא תפיסת אבידה של כלל כל הבריאה כולה. מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום כמו שאומרים חז"ל כלומר הוא אבידה, היה צד שהוא ממזר הוא האב ד' בחנני ונסני צרפני ודע כליותי כמו שביקש דוד המלך כמו שאומרים אלקי יצחק ויעקב שיאמרו אלקי דוד, שהוא יהיה האב הרביעי, זה האב ד' שהוא רצה להיות והוא אבד, וכשחל בו מציאות של תשובה זה לא תשובה פרטית, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי לפתוח פתח לבעלי תשובה, להיות רבן של בעלי תשובה, אז התחדש אצל דוד תפיסה של תשובה כללית, והוא הוא משיח בן דוד אורו של משיח.

אורו של משיח שמתגלה אצל דוד מלכא משיחא היא התפיסה של התשובה שמשיבה את הכל, לא רק רבים השיב מעון אלא הארתו של משיח ביאתו של משיח הוא משיב ומחזיר את כל הבריאה כולה בחזרה למדרגת האור הראשון ששם מעיקרא הכל היה כלול.

יסוד מבט הדברים שנתבארו איך מביטים ורואים את כל הבריאה כולה במבט של אבידה, ולפי"ז איך רואים ומביטים את כל הבריאה כולה בגדר ההשבה של האבידה, בגדר מצות התשובה. ככל שהאדם זוכה לההארה של התורה ביום הכיפורים להארת המוחין הגדולים יותר, כפי ההיקף שהוא זוכה, כך ההיקף שהוא זוכה להיקף של תשובה, הלואי שנזכה ראשית להשיב את הפרטיות של הנפש, תשובה שללמה החזירנו בתשובה שלמה לפניך.

אבל יתר על כן שיהיה את עומק הזכות לקבל את כל ההיקף העליון של התשובה. לקבל את ההיקף של תפיסת האבידה, איך כל הבריאה כולה אינו אלא מבט של אבידה, ומשם מעומק הדבר יתגלה מצאתי דוד עבדי, אורו של משיח תשובה שלימה שמשיבה את כל הבריאה כולה לחזרה למדרגת האור הראשון שהכל חוזר ונכלל, זה התקיעה גדולה שנהגו לתקוע במוצאי יום הכיפורים בבחינת ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, כלומר הכל ישוב בחזרה למקורו, הכל ישוב בחזרה לשורשו, מהאור הפנימי האדם יונק את התשובה של הימים האלה, וכשהוא זוכה הוא מצטרף לאותו אור והוא הוא אורו של עולם, תשובה שלימה לפניך