ראש השנה 081 שופר שורפרת שפירו תשפ

ראש השנה – יום הכפורים

"יום תרועה יהיה לכם", "מצוות היום בשופר".

וכמו שדורשת הגמ' בסוף ראש השנה בדף ל"ג, ל"ד, יום תרועה, שצריך תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, ותרועה ביניהם, ושצריך סדר זה ג' פעמים.

ומקור הילפותא – שני שיטות יסודיות בדברי הגמ', מהיכן ילפינן את סדר התקיעות, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, וכן את מה שנצרך ג' פעמים, מכח צירוף הדברים שע"י היקש המקראות.

שיטה ראשונה, אומרת הגמ', שילפינן את הדבר מיובל, שיש היקש בין ר"ה ליובל.

ושיטה שניה, אומרת הגמ' – שילפינן את זה משופר של מדבר, שכאשר הם היו נוסעים "תתקעו ותריעו", וכאשר הם היו חונים "תתקעו ולא תריעו".

מבואר כאן א"כ, שני מקורות של ילפותא מהיכן ידעינן את גדרי השיעור של תקיעת ר"ה, ואם יש שני מקורות של ילפותא, כלומר, שיש כאן שני מהויות שונות של גילוי של שופר, שאת האחד ילפינן מיובל, ואת השני, ילפינן ממסעות שבמדבר.

רבותינו מלמדים אותנו בשתי פנים יסודיות, על שם מה השופר נקרא שופר, מלבד ההבנה הפשוטה, כדברי הרמב"ם הידועים "רמז יש בדבר, עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם", ומצד כך, לשון שופר נקרא שופר מלשון "שפרו מעשיכם", מלבד כך אומרים רבותינו, עוד ב' הבחנות, מהו הלשון של שופר.

לשון אחד אומרים רבותינו, ששופר הוא מלשון שפופרת, כלשון המשנה "שפופרת של ביצה" וכן ע"ז הדרך.

לשון שני אומרים רבותינו, ששופר הוא מלשון "שפירו", "שפיר, שמשמעותו, דבר יפה, כמו שמתרגם התרגום את תיבת "הוד" – "שפירו". כלומר, שזה מציאות של יופי.

אלו הם א"כ, ב' ביאורים מהו המהות של שופר.

ובהקבלה לשיטות הילפותא שהוזכר בדברי הגמ', ברור הדבר – לשיטה שילפינן ממסעות שבמדבר, הרי מדבר, כל הגדרתו הוא, מקום של מעבר, הוא לא עומד כמציאות לעצמו, בני ישראל יוצאים ממצרים, על מנת להגיע לארץ ישראל, ומקום המעבר, הוא המדבר, וכן מצינו, ארבעה חייבים להודות, ואחד מהם, הולכי מדבריות, המדבר הוא מקום של מעבר הוא שפופרת, זה הגדר של מציאות המדבר.

לעומת כך, מקור הילפותא שהגמ' לומדת משופר של יובל, יובל, הוא האחרית, הוא ההגעה לנקודת התכלית, כל סדר ימות עולם הם ז' פעמים ז' פעמים ז', ויובל, ומכאן ואילך, זה חזרה של עוד יובל ועוד יובל, אין מנין של זמן מעבר לתפיסת יובל, וא"כ, כמו יובל שהוא התכלית, כמו כן, מציאות התכלית של כל דבר, הוא בגדר מציאותו של יובל.

וא"כ, במה שילפינן דין שופר דר"ה מיובל, מונח כאן במה שהוא מקור הילפותא, שזהו שופר מדין גילוי של "שפירו" מלשון של יופי, כלומר, כאשר מתגלה השלמת הדבר, שמגיעים לאחריתו, הדבר מתגלה ביופיו, בתפארתו, זה מקום האחרית שהוא מדרגה של יובל.

העולה, שני ביאורים במהלכי מציאות השופר.

לפי זה, ברור הדבר, עיקר השופר שמתגלה בראש השנה, הוא השופר של ההמלכה, "מלכויות – שתמליכוני עליכם, זכרונות – שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר", וה"במה בשופר" קאי הן על המלכויות והן על הזכרונות, הן על המלכויות, שדרך המלכים להמליכם בשופר, והן על הזכרונות להעלות זכרונכם לפני לטובה, להזכיר אילו של יצחק, כמו שאומרים רבותינו כידוע מאד.

וא"כ, שופר הוא חלק מצורת ההמלכה של ראש השנה שאנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך.

ולהמתבאר לעיל, יש כאן שני הבחנות מהו גדר ההמלכה בשופר.

בביאור ששופר נקרא שופר מלשון שפופרת, כלומר, בדרך מעבר, זה גדר שאנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא עלינו למלך, ואנחנו נעשים עבדיו, "עבד", ההגדרה שלו, שכל מציאותו, כל הויתו, אינה אלא תשמיש ל- מציאות המלכות, זה גדר של מציאות של עבדות, מי שהוא בן חורין, שזהו גדר של יובל, "עלמא דחירות", הוא עומד כמציאות לעצמו, אבל מי שעומד כמציאות של עבד, כל הויתו אינו אלא לשמש מישהו זולתו, זה נקרא שהוא בתפיסה שפופרת.

ומצד שורש מדרגת הדבר במשה רבינו, על משה רבינו נאמר "עבד נאמן קראת לו", ומצד כך, מה שאמו של משה רבינו, המולידתו, נקראת שפרה, כפשוטו כדרשת חז"ל כידוע, משום שהיא משפרת את הולד – אבל לעניינא דידן, היא נקראת שפרה מלשון שפופרת, כלומר, היא מולידה תפיסה של עבד, ועל שם כן היא נקראת שפרה, כי היא שפורפרת, היא כלי מעבר שדרכה עובר מציאות הולד, והולד הנולד, מהותו, הויתו "עבד נאמן קראת לו", זו מדרגתו של משה רבינו.

והחלק השני של המלכויות שמתגלה ע"י השופר, כפי שנתבאר, שגדר מציאות שופר הוא מלשון שפירו, זהו "מלך ביפיו תחזינה", כאשר המלך מתגלה, לא כאשר הוא נמצא בביתו באיתכסיא, אלא כאשר המלך יוצא ומתגלה לעבדיו, אז, יש "מלך ביפיו תחזינה", וזה נאמר על משה רבינו שיש לו דין של מלך, כמו שאומרת הגמ'.

אבל מ"מ א"כ, הגדר השני של השופר שמכחו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך, זה מדין ההתגלות של יופי המלכות, ודייקא ע"י השופר שהוא "שפירו" ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך, מתגלה היופי של מציאות מלכותו, אלו הם א"כ, שני הכוחות שמתגלים בשופר, שמכחו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך, המלכת מלך מדין עבד, שזה הגדר של שפופרת, והמלכת מלך מדין "מלך ביפיו תחזינה", שזהו גדר של יופי.

ובדקות, זה ההגדרה שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, יש את המהלך מצד סדר הדין, אבל בעומק אם כל בני העולם עוברים לפניו, א"כ, כולם רואים את יופי המלכות, על דרך כלל, כאשר המלך נמצא בביתו, מי שרואה אותו הם אלו הקרובים אליו, וכאשר הוא יוצא להיכן שהוא יוצא, בני המדינה ההיא רואים את המלך, וא"כ, אין שלימות של גילוי של "מלך ביפיו תחזינה", אבל בראש השנה יש גילוי של אור– "לדוד ה' אורי", ובפנים דידן ה"אורי" הוא, מכח שכל בני העולם עוברים לפניו, וא"כ, כולם רואים את ה"מלך ביפיו תחזינה", כולם רואים את יופי המלכות, זה גדר המלכת הקדוש ברוך הוא למלך מדין המדרגה של היופי, כמו שנתבאר.

יתר על כן, שורש הדבר של השופר, זה נאמר במדרגת מתן תורה "קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול", וכדברי חז"ל "בקול" או בקולו של משה, או בקולו של הקדוש ברוך הוא, אבל כשמצרפים את רישא דקרא – "קול השופר הולך וחזק מאד", שע"ז נאמר "והאלקים יעננו בקול", שזה מכח מדרגת הקול של השופר, מכח כך "אלקים יעננו בקול", המשכת הקול של השופר, זה הקול שבוקע מגרונו של משה רבינו.

ובהקבלה לכך, הגדרנו את זה מקודם בכללות, שמשה רבינו הוא עבד, "עבד נאמן קראת לו", יש לו תואר של מציאות של עבד, ויש לו תואר של מלך, מדין "מלך ביופיו תחזינה".

אבל יתר על כן, בדקות, הרי ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל בצאתם ממצרים, מן ענני הכבוד ובאר, באר, בזכות מחים, ענני הכבוד בזכות אהרן, ומן בזכות משה, כדברי חז"ל כידוע מאד.

מן –מ' ונ', ובהגדרה בהירה, כדברי חז"ל: נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה, חסר אחת שנאמר "ותחסרו מעט מאלקים", ויש בדברי רבותינו, שמשה זכה לשער הנ', לאחר מכן בשעת מיתתו, ויש עוד לשונות ע"ז אבל מ"מ בכללות ממש, הוא קיבל את הנ' שערי בינה, מתי האדם ראוי להשיג בינה – "בן ארבעים לבינה", כלשון המשנה, והדרגא של השגת הבינה שהוא משיג היא "חמישים שערי בינה", וכל אחד לפי ערכו, כמה שהוא משיג מתוך אותם חמישים, אבל תפיסת הבינה היא "חמישים שערי בינה".

זהו ההגדרה של מן שירד בזכותו של משה, כאשר אוכלים את המן, זה ברור שזה לא רק לחם כפשוטו, "לחם אבירים" – לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו כדברי ר"ע, בסוף מסכת שיומא בדף ע"ה, אלא ברור הדבר, הגן זה לחם מן השמים, כלומר, זה מלחמה של תורה, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", וכאשר אוכלים את המן, גנוז בו כח הבינה של משה, שמכחו ירד מציאות המן, גנוז בו ה"בן ארבעים לבינה" שזה המ' שבמן, וגנוז בו ה"נ' שערי בינה" שזה הנ' שבמן, זה גדר מציאות המן שיורד מכחו של משה רבינו, ומכח אותו מציאות של מן, ברור הדבר – ממנו נעשה שורש מציאות המלך שמלך בגימטריא מן, והיינו שמכאן נעשה השורש שממליכים את הקב"ה למלך.

כאשר ממליכים את הקב"ה למלך, בראש השנה, מובן הדברים מיניה וביה – ובהגדרה מדוקדקת, הרי יש שני חלקים בראש השנה, יש חלק בראש השנה שהוא בסוגיא של תשובה, שישנם הרי, את עשרת ימי תשובה, והראשון שבהם זהו ראש השנה, ויש את החלק השני של ראש השנה שהוא גדר של המלכת הקדוש ברוך הוא למלך, זה לא שני דברים נבדלים, אלא הם מצורפים יחד אהדדי, וגדר הדברים בערכין דידן השתא, כח התשובה, כלשון חז"ל, על משקל הפסוק שנאמר "ולבבו יבין ושב", כלומר, ה"ולבבו יבין" היינו, שכאשר יש "יבין", אז מתגלה המציאות של תשובה, לכל תשובה נצרך שיהא לה מציאות של "לבבו יבין", יש תשובה בפועל שזה עזיבת המעשה, אבל התשובה הרי, מורכבת מחרטה ווידוי וקבלה לעתיד, ולשם כך נצרך, שלא יהא רק עזיבת המעשה, אלא יהיה מציאות של חרטה, זה תשובת הלב, וכמובן, תשובת הלב בלא עזיבת המעשה זהו "טובל ושרץ בידו", אבל יסוד פנימיות התשובה היא – "לבבו יבין ושב".

מאותו מקום שמתגלה בראש השנה כח התשובה מכח שהוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה, ה"לבבו יבין ושב", מאותו מקום ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך, המלכות שמתגלה בראש השנה, היא מלכות שחל בה מציאות של דבר שבכל הויתה, היא מגיעה ממקום הבינה, וככל שמתגלה באדם הבינה, כך חל שיעור מציאות המלכות שהאדם ממליך את הקדוש ברוך הוא עליו למלך.

ואלו הם שתי ההבחנה שהוזכר מהו גדר מציאת השופר, שופר, בפנים הראשונות כמו שהוזכר, עניינו שופר מלשון שפופרת, וגדר השפופרת שבו – הרי "בינה יתירה ניתנה לאשה", כמו שדורשת הגמ' בנידה כידוע, לחד מ"ד הרי, והרי קיי"ל להלכתא, שמכח כך בת נעשית גדולה כשהיא בת י"ב שנים, זה הי"ב שבבינה, הן – י"ב, אז היא נעשית מציאות של גדולה.

ובעומק, כח הבינה – כמו שדורשת הגמ' מ"ויבן את הצלע" בשתי לשונות, או לשון של "ויבן" מלשון בינה, "בינה יתירה ניתנה לאשה", או "ויבן" כפשוטו, מל' בנין, "עשאה כמין אוצר, צר מלמעלה ורחב מלמטה" - כצורת שופר, "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", רק שכשופר מהפכים אותו, שהוא צר מלמטה ורחב מלמעלה, בבחינת "עלה אלקים בתרועה", אבל מציאות השופר הוא בצורה של אשה, ויתר על כן, הרי מדוע היא צרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כמו שאומרת הגמ', כדי שיהיה בה מקום לקבל את הולד, וגדר ה"מקום לקבל את הולד", זה התפיסה של שפופרת, נכנס טיפה מצד אחד, ויוצא ולד מהצד השני, זה גדר שנקרא שפופרת.

ועיקר הגילוי של הדבר, מתגלה אצל משה רבינו, שאמר של משה נקראת שפרה כמו שהוזכר, מלשון של שפופרת.

וא"כ, עצם ההויה של מציאות האשה, כפי שהיא בצורתה, את  צורת בניינה ילפינן מאותו מקור שילפינן את ה"בינה יתירה", שמשם ילפינן את גדר בניינה, עשאה כמין אוצר, צר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הולד", שאז היא הופכת להיות מציאות של שפופרת, שנכנס מכאן, ויוצא מכאן, [וזהו הרי לשון רש"י על יעקב ועשיו, מיסוד דברי חז"ל במה שנאמר שם "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער", שעשו היה הבכור בלידה, שע"ז אומר רש"י שמ"מ, יעקב היה ראשון  ליצירה, משל לשפופרת שמכניסים לתוכה, שהראשון שנכנס, הוא יוצא אחרון], ומ"מ א"כ, גדר מציאות של האשה היא בגדר של שפופרת, וזהו מאותו מקור שילפינן את הבינה שבאשה, ונמצא, שהבינה, היא זו שמבינה שמציאות האשה, איננה אלא מציאות של שפופרת, זה גדר פנימיות מציאות הבינה.

לולי תפיסת הבינה, האדם תופס את עצמו כמציאות לעצמו, אבל ע"י מציאות הבינה, האדם תופס את עצמו כמציאות של "כעבד קמי מריה" לפניו יתברך שמו, שכל הויתו אינה אלא מציאות של שפופרת, לעבוד את בוראו, הוא כלי מעבר שדרכו עובר גילוי מציאותו יתברך שמו בעולמו, זהו "שתמליכוני עליכם", שתתגלה מציאות מלכותו יתברך שמו בעולמו, ושכל הנבראים כולם, אינם אלא עבדיו, שדרכם מתגלה מציאות המלכות, זהו גדר של מציאות השפופרת.

והרי, שכח שיעור בינה, כמו שחודד, כפי שיעור הבינה, כך שיעור ההמלכה שהבינה, היא זו שמגלה את התפיסה שהכל הוא במדרגה של שופפרת.

ובדקות, להבין עמוק – "אם כבנים, אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו".

כל בנים כידוע, נקראים כך כמו שדורשים חז"ל, שזה מאותו שורש של בינה שיסודה מ"ויבן" שנאמר באשה, וב"ויבן" עצמו, אותיות הן בקרבו, וכן בבינה – בן – י-ה, זה שורש מציאות הבן.

"אם כעבדים עינינו לך תלויות", מה שהעבד מתגלה בו ה"עינינו לך תלויות", כפשוטו, זהו מחמת שאין לו מדרגה של בן, אבל בעומק יותר, זה שונה, והדוגמא הבהירה לכך היא אצל משה רבינו, שהוא בוודאי שורת קומת האדם השלם שהיה בבריאה, וא"כ, בוודאי שש לו שורש של מציאות של בן, ואפילו הכי, נגלה בו מציאות של עבד, וגדר הדבר, משה רבינו תופס שכל מה שהוא בן בבחינת בינה, "נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה",ה"בינה" שמתגלה אצלו שמכח כך הוא בן, הוא מגלה שתפיסת הבינה הזו, תפיסת הבן, היא תפיסה של עבד הוא בתפיסה של שפופרת, כולו מעבר, "עבד נאמן קראת לו", להמליך את הקדוש ברוך הוא למלך, עליו ועל כל הנבראים כולם.

זהו א"כ, גדר מציאות תפיסת העבד, תפיסת השפופרת, שהוא מגלה שהבן עצמו, הוא גופא מדרגה של עבד, כמו שנתבאר.

הצד השני של הדברים זהו האופן הנוסף של המלכות שמתגלה בשופר, שופר מלשון "שפירו", מלשון יופי, מלשון הוד.

ראשית כל, זה מה שמתגלה הרי, באשה, שזה מה שנאמר בגיחזי שהוא אחז את השונמית, כמו שדורשים חז"ל, דרשת הגמ' – שהוא אחז אות ב"הוד יופיה של אשה", שזהו מקום דדיה, וראשית כל, "מקום דדיה" זהו מקום השפופרת שמתגלה באשה, שזהו ממקום ההנקה שמניקים את הולד, ושם, מתגלה "הוד יפיה", וכמו כן דורשת הגמ' בברכות שהתינוק שיונק מן האשה איננו כבעל חי שיונק מאמו ממקום דדיה למטה, ממקום הטינופת, אלא דייקא, הולד יונק מהאשה, ממקום עליון, הוא יונק ממקום הבינה, ממקום הלב של "לבבו יבין", משם מקום היניקה.

ושם, הוד יפיה של אשה, כאן מצטרף השפופרת של השפע המגיע בדרך מעבר, וכח ה"הוד יופי", זה מה שמתגלה במקום דדיה, זהו ההוד שבדבר.

אבל יתר על כן, זה מתגלה במדרגתו של משה רבינו, שהרי כאשר ירד משה רבינו מן ההר "קרן עור פניו", וכמו שדורשים חז"ל, שאלו הם "קרני הוד" שניתנו למשה.

להבין ברור, הרי, כמו שאומרת המשנה בראש השנה, שכל השופרות כשירים למצוות שופר חוץ משל פרה, מפני שנקרא קרן, ורבי יוסי מכשיר אף בשל פרה, כאשר קרן עור פני משה, כלומר, עור פניו קָרַן מדין קֶרֶן, ומה שקָרַן מאותו מציאות של קֶרֶן, אלו הם ה"קרני הוד" שהתגלה במה שקרן עור פני משה, ההוד, הוא זה שקרן מעור פניו.

ולהבין עמוק, מפניו של משה רבינו, התגלה מדרגת ה"שפירו" שבשופר אלו הם ה"קרני הוד" שקרנו מכחו של משה רבינו. מה רבינו הוא מדרגת השפופרת מצד המהלך הראשון של ה"עבד נאמן קראת לו" שהוזכר, זה מהלך אחד, אבל יתר על כן, מתגלה בו מדרגת ה"שפירו", ולכן לא יכלו להביט בפני משה כי "קרן עור פניו", כולו היה שופר, כולו היה "שפירו", כולו היה "קרני הוד", כדברי התרגום שמתרגם "שפירו" כשנאמר במקרא הוד. זה היה כל מציאותו של משה, ולכן לא יכלו להביט בפניו של משה רבינו.

אבל לכאו', הרי שם נאמר "כי קרן עור פניו" מלשון של קֶרֶן, והרי הזכרנו את לשון דברי המשנה שכל השופרות כשירים חוץ משל פרה דאיקרי קרן, ואמנם שיטת רבי יוסי להכשיר, אבל, תינח לרבי יוסי, אך לרבנן, למה נאמר פה לשון של קרן.

אבל ביאור הדברים, מדוקדק מאד – יש את מדרגת ראש השנה, ויש את מדרגת יום הכיפורים, שופר של ראש השנה, עיקרו מתחיל להתגלות במדרגה של שפופרת בפרט, זה הגילוי של שופר של ראש השנה.

אבל ביום הכפורים, בו מתגלה השופר של ה"שפירו", "דומים למלאכי השרת", זה צורת הלבוש שאנחנו לובשים ביום הכיפורים.

והשופר שמתגלה ביום הכפורים, זהו שופר של יובל שהתקיעה שלו היא ביום הכפורים, "בעשור לחודש תעבירו שופר", שזה יום הכפורים, וא"כ, עיקר גילוי השופר שמתחיל להתגלות בתשרי, בראש השנה, הוא שופר של שפופרת, וכאשר מושלם המהלך של השופר לאחר עשרה ימים, שזהו הי' שבין המ' לנ' שבמן, שאלו הם העשרה ימים, הם המשלימים לנ'. אז מתגלה מציאות של שופר מכח מדרגת שופר של יובל שהוא מציאות של יופי, מציאות של "שפירו".

וזה מה שנאמר בדברי המשנה בעומק "כל השופרות כשרים לתקיעת שופר של ראש השנה חוץ משל פרה דאיקרי קרן", הפרה זהו בבחינת חטא העגל, שעליו נאמר הטהרה של פרה אדומה, "תבוא האם ותקנח צואת בנה", שהאדם כאן, היא הפרה.

מתי מתגלה "תבוא האם ותקנח צואת בנה" – זה מתגלה הרי, ביום הכיפורים, שאז נעשה הכפרה, הסליחה והמחילה, על יום הכפורים נאמר "תבוא האם ותקנח צואת בנה".

בראש השנה שהשופר הוא עדיין מדין שפופרת, שם נאמר יסוד הדין "כל השופרות כשירים" – שזה קאי על מצוות תקיעת שופר של ר"ה, "חוץ מן הפרה", כי עדין לא הגיע ההארה של יום הכפורים, וא"כ, העיקר שמתגלה כאן זהו שופר מלשון של שפופרת בלבד.

וכשתגלה יום הכפורים, "במשוך היובל", זה שופר שנקרא יובל ונקרא קרן, זה מדרגת יום הכפורים, ושם מתגלה השופר של יוהכ"פ שהוא בבחינת שופר של פרה, "תבוא האם ותקנח צואת בנה", ושופר של פרה הרי נקרא קרן, זה מדרגת יוהכ"פ.

ואצל משה רבינו, כאשר הוא ירד מן ההר, מדין מדרגתו שלו, כבר האור ההארה מדין יום הכפורים, "במשוך היובל המה יעלו בהר", וא"כ, במציאות של מדרגת מתן תורה, מתגלה כבר הארת יום הכפורים, [ואף מתגלה יתר על כן] ומ"מ, זה מה שמתגלה אצל משה רבינו, שכאשר הוא יורד מן ההר, ה"קרני הוד", שמתגלים בפניו של משה, הם בבחינת "שופר איקרי קרן", אלו הם ה"קרני הוד" שהתרגום של "הוד" זה "שפירו", כפי שהוזכר.

וא"כ, כשמבואר בדברי הגמ', שתי מקורות של ילפותא לסדר התקיעות, מקור ראשון של ילפותא של שופר, ממסעות המדבר, וילפותא שניה של שופר, משופר של יובל, לפי מה שנתחדד השתא, שופר של ראש השנה, עיקרו הוא מדין המסע, ושופר של יום הכפורים, עיקרו הוא מדין היובל, שביובל כל ישראל שבים לבתיהם, ועבדים חוזרים מאדוניהם, וא"כ, יוצאים מדין ה"שפופרת" של ה"עבד", ועוברים להיות במציאות של חירות, זה עיקר המדרגה העליונה, שהיא מדרגת שופר של חירות, כפי שחודד.

לפי"ז, להבין יתר על כן, כמו שנתחדד, שלימות מדרגתו של משה רבינו היא שהוא מחבר את שתי המדריגות האלה של מדרגת השופר יחד, הוא מחבר את השופר שהוא מלשון של שפופרת, "עבד נאמן קראת לו", והוא מחבר את השופר מכח  מדרגת ה"הוד", "שפירו", שניהם יחד מצטרפים בכח מדרגתו של משה רבינו.

אבל השופר שיש בידינו השתא – השופר שמתגלה בראש השנה כפי שחודד, מצד חיצוניות הגילוי שלו, אין לו את הגילוי השלם, אלא כל השופר שבו הופך להיות מציאות של שפופרת, זה עיקר מציאות הגילוי שמתגלה בראש השנה.

ומצד כך, כאשר ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך, בתפיסה החיצונית של ההמלכה, ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך מדין תפיסת השפופרת, ואז, להבין עמוק, עיקר ההמלכה היא מדין ה"עבד", שמתגלה אצלו מציאות המלכות, כי מכיון שיסוד ההמלכה הוא מדין שפופרת, שזה תפיסת העבדות כפי שחודד, וזה עיקר מדרגתו של ראש השנה, א"כ, המעמקים של גילוי המלכות הוא מדין ה"עבד", מדין ה"שפופרת", אנחנו עבדיו, והוא המלך.

אבל ביום הכפורים, שיש בו את הארת היובל, שמאיר השופר מלשון "שפירו", אז מתגלה העומק של ההמלכה, שהרי, אף שבראש השנה יש ברכה מיוחדת של מלכויות שיש בה עשרה פסוקי מלכויות, אבל לא רק בראש השנה אנחנו אומרים מטבע של מלכויות, אלא בסדר כל הימים האלה, המטבע הוא "המלך הקדוש", "המלך המשפט", ומרחיבים "ותמלוך אתה ה' לבדך", שמתפשט גם לכל העשרה ימים מטבע של מלכויות, ולא רק לראש השנה, והיינו, שההמלכה הזו ממשיכה עד יום הכפורים.

ביום הכפורים מתגלה העיקר של ההמלכה מדין ה"מלך ביפיו תחזינה", מדין המלכות כשלעצמה.

כאן מונח הבדל עצום בין מציאות ההמלכה של ראש השנה למציאות ההמלכה שמתגלה באחרית, שהיא יום הכפורים.

בראש השנה, ההמלכה היא מדין  תפיסת העבדים, ולכן דנים את האדם, יש דין של צדיק, בינוני או רשע, אבל דנים את האדם וזהו מכח שתפיסת ההמלכה היא ביחס לעבד, ולפי"ז, זהו כל גדר הדין, כמה עבד הוא כלפי יחס המלכות.

אבל ביום הכפורים, שעיקר הדבר הוא מדין יופי, לא דנים את האדם, ודייקא, זה סוד יום המחילה, יום המחילה עניינו, להסיר את הלכלוך, "כפורים" מלשון קינוח, להסיר את הלכלוך, כי אם זה מלוכלך, א"כ, חסר ב"הוד" של ה"שפירו", זה עומק הכפרה שמתגלה ביום הכפורים.

עומק הכפרה של יום הכפורים היא בטעם העליון של תפיסת ההמלכה, בטעם העליון של תפיסת השופר של ה"שפירו", משם נמשך יום סליחה וכפרה, "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור" מה שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח לישראל, זה מהארת ה"שפירו" של ה"מלך ביפיו תחזינה", זה מקום שורש ההמלכה שמתגלה, ומאותו מקום גופא "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון", מה שהוא מוחל זה מכח "מלך מוחל וסולח", המלכות עצמה, מתגלה בה ה"מלך מוחל וסולח", כי המלוכה, היא גופא תובעת את המציאות של היופי, והיופי מכריח מציאות של נקיון, מכח כך נמשך הכפרה.

זהו "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", יש מדרגת של כל עשרת ימי תשובה, ששם עיקר הטהרה צריכה לבוא מכח התשובה, שהשורש של זה מתחיל  להתגלות בראש השנה, שהוא מדין ה"עבד נאמן קראת לו", והתשובה צריכה להשיב את האדם לרצון הבורא, לשעבד אותו  להיות "עבדא קמיה מריה", לפניו יתברך שמו.

זה מהלך אחד, שצריך להגיע עד היום העשירי, יום הכפורים, לשעבד, ולהשלים את קומת מציאות העבדים, ומי שחסר לו מציאות העבד, זהו "אדם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתוציא כאור משפטינו", כלומר, מדרגת התשובה הזאת, היא לחזור ל"עבד נאמן", זהו "אם כעבדים", לחזור למציאות של ה"עבד נאמן", המלך הזה מתחיל בראש השנה, עד יום הכפורים, זה מדרגת "בינוניים תלויים ועומדים", שהם במדרגת העבדים.

אבל מדין יום הכפורים עצמו, בכח הכפרה של יוהכ"פ יש מחלוקת בגמ', אבל הרי, לחד מ"ד, יוהכ"פ מכפר בין לשבים, ובין לשאינם שבים, וכל' רבותינו גדר הדבר "עיצומו של יום מכפר", שב"עיצומו של יום", מונח בו הארה של כפרה.

מונח כאן הגדרה אחרת במציאות הכפרה, הכפרה של יום הכפורים, היא לא מגיע מהמלכות התחתונה של ה"שפופרת", שאז, המהלך הוא במהלכי העבדות כמו שנתחדד.

אלא הכפרה העליונה, "מכפר לשבים ומכפר לשאינם שבים", וא"כ, מה שמכפר זה "עיצומו של יום מכפר", מהו "עיצומו של יום"? המלכות של "מלך ביפיו תחזינה", זוהי מציאות המלכות שתובעת את הכפרה, כי היא תובעת שיהיה נקיון, שיהיה מציאות של הסרת הלכלוך, זהו שופר של פרה שנקרא קרן, "במשוך היובל המה יעלו בהר", מתגלה בו מציאות ה"שפירו", זה שורש מציאות הכפרה.

ולפי"ז, ברור הדבר, כמו שאומרת הגמ', "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני, פסקה זוהמתן", וזה ברור לכל בר דעת, מאיפה השורש של "פסקה זוהמתן", מכח ה"רצוננו לראות את מלכנו" שכך הרי, אמרו בני ישראל למשה, שישיב להקב"ה, "מלך ביפיו תחזינה", ב"רצוננו לראות את מלכנו" מתגלה עצם מציאות של הארה שהיא מעין הארת יום הכפורים, [ובדקות, זה יותר גבוה] אבל מ"מ, מתגלה אותו תפיסה של הארה של גילוי מלכותו יתברך שמו.

כשהמלכות הזו מתגלה, א"כ, מוסר כל מציאות הלכלוך, זה "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני, פסקה זוהמתן", ולאחר מכן, בחטא העגל חזר, וביום הכפורים, חוזר מעין אותה הארה, >בוא האם ותקנח צואת בנה", כפי סדר הדברים.

אבל השורש של "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני פסקה זוהמתן", שמתגלה הסרת הזוהמא, שהיא תולדת הנחש, סדר הדברים הוא, מחמת שעצם הגילוי של "וירד ה' על הר סיני", עצם מציאות הגילוי מסירה כל מציאות של לכלוך, היא גופא מסירה את הזוהמא שהיה בישראל, זה מונח במעמקי הגילוי, מכח התביעה של "רצוננו לראות את מלכנו", כאן מונח נקודת הדבר.

כאשר האדם נכנס בראש השנה לדין, כמו שהזכרנו, יש את ה"לראות את מלכנו", אבל בעומק, הוא נכנס לאותו מקום שהוא בבחינת "נכנס לפניו לדין", וא"כ עיקר הכניסה היא לא "לראות את מלכנו".

אבל במדרגת יום הכפורים, מתגלה השלימות של ה"רצוננו לראות את מלכנו", שלימות אותו דבר שנמצא בצילו של מלך, "צילא דמלכא", זה ההמשכה של יום הכפורים ללאחריו, בחג הסוכות, שנמצאים ב"צילו דמהימנותא".

עבודת האדם, מחד, להאיר את השפופרת, את ה"עבד נאמן קראת לו", אבל יתר על כן, להאיר את הטעם העליון, להאיר את אותה הארה של המלכות של "מלך ביופיו תחזינה".

וככל שתשוקת מעמקי הנפשות יתגלה באופן של ה"רצוננו לראות את מלכנו", מעמקי הטהרה, ומעמקי ההמלכה, ב"לבבו יבין", לא יתגלה רק "ולבבו יבין ושב ורפא לו", אלא יתגלה ה"לבבו יבין" של כל ה"נ' שערי בינה", שהשער הנ' הוא גילוי האלוקות, כמו שאומרים רבותינו, שזה שער הנ' שבבינה.

וכשמתגלה אותו "שער הנ'" במעמקי הנפשות שזה אור של אחרית הימים, מאיר התביעה של גילוי הקדוש ברוך הוא בלבבות, מתגלה אותו מציאות של תביעה שהיא היא עומק נקודת ההמלכה, פינוי מקום במעמקי הנפש לגילוי מציאות הבורא, זה מלכות, כל מלכות זהו מלשון מל, שהוא מלשון הסרת הערלה, להגיע למקום שיש מציאות של גילוי של מציאותו יתברך שמו בלבבות.

כאשר האור הזה יאיר במעמקי הלבבות, אזי נזכה השתא, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", מהו "שופר גדול" ומהו "שופר קטן"? "שופר קטן", זה שפופרת, "שופר גדול" זה "שפירו".

זה ה"שופר גדול" שעל ידו – "ובאו האובדים בארץ אשור", שאשור זהו מלשון שור, לשון של ראיה, "והנידחים בארץ מצרים", הנידחים שהיו נמצאים במצרים שזה מיצר בבחינת מעבר בלבד, זהו מיצר שהוא מקום של מעבר.

ב"שופר גדול" יצטרפו שני החלקים האלה גם יחד, וע"י כן יהיה שלימות מציאות גילויו יתברך שמו בעולמו.

במהרה בימינו נזכה יחד לשמוע את קול שופרו של משיח.

מה שנאמר בעניין ראש השנה ויוהכ"פ [ושייך לשיעור הנ"ל] בשיעור הסמוך, ע"ח שער אנ"ך אמצע כ"ו – "וכבר ידעת".

כאשר הנו' ננסרת, שזה הרי, כל שורש הכוונות של ראש השנה, שזה הרי, סוד הדורמיטא שיש בראש השנה, ואז, מהיכן היא יונקת את חיותה, היא מקבלת הארה מאמא, שאמא ישר נותנת לה את מציאות המוחין, והנוקבא מקבלת את אותה הארה, מה עומק נקודת הדבר שהיא מקבלת את ה"מוחין" מאמא, להבין ברור, זה עומק כל מהלך פני הדברים שנתבאר, המלכות, כאשר היא מקבלת את הארתה מז"א, היא מקבלת את סדר גדילתו של ז"א, וכך, גם היא גודלת אבל כאשר היא מקבלת את הארת אמא, הגדרה בהירה מאד – וזה יסודות שנתבארו פעמים רבות מאד, הלשם מרחיב בהם, ועוד מרבותינו – הרי סוד שני ההי"ן שבשם הוי"ה, שכשם אחד, ולאחמ"כ, נעשה מה' אחד, תרי ההי"ן, שהם בחינת בינה ונוקבא, כאשר הנוקבא מקבלת את הארתה מאמא, זה לא כמו שהיא מקבלת את הארתה מז"א, כך היא מקבלת מאמא, ברור לכל בר דעת שזה לא כך – אלא עומק הארתה שהיא מקבלת מאמא, מחמת שבשורש, מציאות הנוקבא התחתונה, מלכות תתאה, שורשה בבינה עילאה, שם מקומה, ולכן היא יונקת את אותה הארה משם, אלא שכמובן, סוף כל סוף, גם משם יכול להיות שיהיה מדרגת ו"ק דפרטות דאותה מדרגה, ולכן גם משם היא תקבל הארה באופן מדורג.

אבל בעומק יותר, היא מקבלת הארה בבת אחת משורש הדבר, עצם זה שהיא מקבלת הארה מאמא, ולא דרך ז"א, זה כבר השורש, שהיא מאירה בבת אחת.

ניתן את הדוגמא הבהירה, "ג' ספרים נפתחין בראש השנה, צדיקין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים ולשלום, רשעים למיתה, ובינונים תלויים ועומדים", זה שני המהלכים שהוזכר השתא.

"בינונים תלויים ועומדים", כלומר, הכל בנוי במהלך של תהליך, והתהליך של סדר דידן זה עשרה ימים.

וכפשוטו, זה מחמת שהם לא עשו תשובה, לכן ממתינים להם עשרה ימים, אבל לא זה ההגדרה בעומק.

ההגדרה בעומק הוא, שיש עשרת ימי תשובה, ויש הרי, את כל סדר הכוונות שיש בנסירה, בכל העשרה ימים שישנם, וכל סדר הדבר, לוקח לו תהליך של עשרה ימים.

אבל צדיקים שנחתמים לאלתר לחיים טובים ולשלום, זה מחמת שיש להם את ההארה של "קונה עולמו בשעה אחת", כלומר, שהדבר הוא לא בתהליך של זה אחר זה, אלא כולו מגיע בתפיסה שהוא בבת אחת, זה עומק מדרגת הצדיקים.

פנימיות ההארה של ראש השנה שאמא נותנת את הארתה לנוק', שלא בדרך ז"א, עומק ההארה הזו, היא מחמת שהמלכות, שורש בעולם היותר עליון.

הרי ג"כ, יצאו מעיקרא בכל י"ס שלימים, וז"א, יצא רק ו"ק, וחסר לו ג"כ, [ויתר על כן, כל פרטותו, מה שהיה לו], אבל נוקבא יצאה בסוד נקודה אחת, כאשר היא מקבלת את הארתה מאמא, מאיזה מקום היא מקבלת את הארתה? היא מקבלת את הארתה ממקום שיצא מעיקרא בכל יום ספירות פרטיות שלו, וא"כ, כשהיא מקבלת משם את אותה הארה, אפילו אם בחיצוניות היא מקבלת רק חלקי הארה, מחמת שכבר הושרש בה שהיא מקבלת מז"א, ולכן, גם כאשר היא תקבל מאמא, היא תחזור ותקבל ממנה באותה תפיסה, כי כבר נחקק בה כך, הקבלה מז"א מעיקרא בדרך של אחור באחור, ולכן, גם בזמן הנסירה, עדיין הקבלה אינה שלימה.

אבל בפנימיות הקבלה, מה היא מקבלת, היא מקבלת ממי שתפיסתו היא י' ספירות בבת אחת, ולכן מונח בה שורש של קבלה של כל הי"ס בבת אחת.

והרי, כאשר המלכות חוזרת להיות "עטרת בעלה", היא עולה לבינה, והיא הופכת להיות "עטרת בעלה", זה בדיוק "אבן דזרקין לה עד אין סוף", לא הכוונה דווקא "אין סוף" כפשוטו, יש אופן שזה כפשוטו, עד אין סוף, ויש אופן שהיא עולה למעלה ממקום ההתפרטות של הז"א, שבינה בערכה נקראת "אין סוף", היא עולה לאותו מקום שהוא שורש היניקה, שהוא למעלה מנקודת ההדרגה של הדבר, וכל הדבר נעשה בבת אחת.

הדברים האלה ברורים מאד, רבותינו דנים, הרי יש הארת יום כיפור, שיום כפור מכפר, מי שחטא באמצע השנה, הרי יש את ארבעה חילוקי כפרה של רבי ישמעאל, הרי בעבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובעבר על לאו, ע"ז כתוב שיום הכפורים מכפר, האם אדם צריך להמתין עד יום כיפור? אומרים רבותינו, כל שהוא מאיר הארת יום כיפור, מאירה לו הארה של יום כיפור, ומכפרת לו אפילו באמצע השנה, רק שזה הארת יום כיפור.

ובפרטות, לענין ראש השנה, המדרגה של צדיק שהוא נכתב ונחתם לאלתר, כפשוטו, הצדיק נכתב ונחתם לאלתר, והבינוני תלוי עד יום כיפור.

אבל לא זו ההגדרה בעומק, אצל הצדיק יום הכפורים, כבר מאיר בו ביום של ראש השנה, הרי כמו שאומרת הגמ', שופר, כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי", שלכן קרן של פרה פסול משום "אין קטיגור נעשה סניגור", מצד אותו אופן שאסור להיכנס בכלי זהב לבית קדשי הקדשים, כמו כן, גם שופר הוא מעין אותו דבר, שע"ז אומרת הגמ' שכיון שלזכרון קאתי, כלפני ולפנים דמים.

וא"כ, מי שנמצא במדרגת השופר בראש השנה, איפה הוא נמצא? הוא נמצא ביום הכפורים, הוא נמצא "לפני ולפנים" בבית קדשי הקדשים, זוהי מדרגת הצדיק שנכתב ונחתם לאלתר, לא שהוא נחתם רק מחמת שכולו זכויות, לכן הוא נחתם בראש השנה, לא זה עומק ההגדרה, זה חיצוניות התפיסה – הוא נכתב ונחתם לאלתר, כי אצלו כל עשרת ימי תשובה, כולם באים בבת אחת, אצלו היום כיפור, כבר נמצא במדרגת ראש השנה, כבר אז נמצא היום כיפור בתוך הראש השנה.

כולם נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום כיפור, כפשוטו, יש הבדל בין דין של עולם הבא, לבין דין של עולם הזה, כמו שאומר הגר"א, שדין עולם הזה, נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכפורים, ודין עולם הבא, תלוי בצדיקים בינונים ורשעים.

אבל בעומק, מה ההגדרה – כולם נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכפורים, רק שאצל הצדיק, יש כבר את הארת יום הכפורים בראש השנה, ולכן הוא כבר נכתב ונחתם השתא, כי יש אצלו כבר את עומק הארת יום הכפורים.

הדברים, הם רחבים מאד, אבל יש כאן שתי תפיסות יסודיות.

תפיסה שבנויה על הדרגה, ותפיסה שבנויה על "בבת אחת".

התפיסה שבנויה על "בבת אחת", היא שורש הארת "אין סוף", הבריאה, כולה בנויה במהלך של הדרגה, והארת "אין סוף", בנויה בבת אחת.

התפיסה הזו, שכולה באה בבת אחת, היא נקראת מלכות בית דוד, שזהו שם הוי"ה, שביהודה, הוי"ה – ד' כידוע עד מאד, הדבר עומד בעומדו שלו, שכולל בתוכו את הכל, זה פנימיות ההארה.

מה שהדבר כאן נחלק לחלקיו, לעשרת ימי תשובה, זהו כמו שהבריאה נבראה בעשרה מאמרות, שהיא נחלקה לשבעה ימים.

אבל ביום הראשון, הכל נברא בבת אחת, כמו שאומר רש"י שב"יום אחד" של היום הראשון, כבר הכל היה מונח שם, ומצד כך, גם בעבודה, ביום הראשון של עשרת הימים, הכל נמצא, כל מה שעתיד להיות במשך כל הימים כולם, נמצא במעמקי מציאות הראש השנה, זה פנימיות הדבר.

ומי שזוכה לשם, זה לא רק שהוא זוכה עכשיו בראש השנה, למה שאחר זוכה ביום הכפורים, אלא הוא זוכה למעמקי אור ההשתוות, הוא זוכה למעמקים של תפיסת ה"אור אין סוף" שהוא נמצא בשווה, ולכן הוא כולל את הכל בבת אחת.

שהרי לכאו', הבעל  תשובה נמצא ביום הכפורים במקום שצדיק נמצא, אבל ברור שלא – אחרי העשרה ימים, הבעל תשובה נשאר בתפיסת התהליך, רק שע"י התשובה הוא הפך להיות מציאות של צדיק.

אבל הצדיק, מעיקרא הוא נמצא כבר ב"אור אין סוף" מעיקרא, שהכל נמצא שם בבת אחת.

זהו מהלכי מציאות המלכת הקדוש ברוך הוא בראש השנה, כאשר אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא בראש השנה, יש מהלך של דורמיטא, שופר, ונקודת התיקון, שמצד כך, זה מהלך של הדרגה.

ויש מהלך של המלכות שהיא "מלכות אין סוף" שממליכים את הקדוש ברוך הוא, וכממליכים את הקב"ה בראש השנה ב"מלכות אין סוף", הרי שזה מלכות שכולה בבת אחת. זוהי פנימיות ההמלכה בראש השנה.

יש כאן שני דינים בדיני ההמלכה, ההמלכה החיצונית, היא באופן של שפופרת, שפופרת זהו דבר שהולך לאט לאט כמו שנתבאר, זה בחינת הז"א.

אבל ההמלכה העליונה, שהיא "מלך ביופיו תחזינה", זה גילוי של שלימות המלכות, זהו בחינת היופי שבדבר שהוא כולל את כולו, שזה בחינת פאר הרי, כידוע, שכולל את כל החלקים כולם.

ה"יופיו" שמתגלה זה המלכות בשלימותו.

וא"כ, אלו הם שני מהלכי השופר של המלכות שנתבאר, השופר שילפינן ממדבר, והשופר שילפינן מיובל, יובל, הוא "בינא עילאה", זה השופר העליון שמתגלה, משם ילפי' את השופר הזה שבו, הכל נמצא בבת אחת, הכל נמצא כבר, בראשיתו, בבת אחת, זוהי שלימות ההארה.

כאשר ממליכים את הקב"ה למלך, אם האדם ממליך אותו מדין העבד, מדין השפופרת, א"כ, זה לפי תפיסתו, תפיסתו שלו היא ההדרגה, וא"כ, הוא גם ממליך את הקדוש ברוך הוא באותו מהלך, משא"כ אם הוא ממליך את הקדוש הוא במדרגת המלכות עצמה, שהיא מלכות של הקב"ה, שם, כולם נכנסים יחד לדין, "נסקרים בסקירה אחת", זה מעמקי ההמלכה של פנימיות המלכות, מדין המלכות שהיא עולה לבינה, מכח ה"עלמא דחירות" של היובל, שם מאיר שלימות מדרגת המלוכה.

המלוכה הזו שממליכים בכל שנה באופן השלם, היא גופא מאירה את אור שופרו של משיח, כי מצד השופר התחתון, מאיר תפיסת ההדרגה, וא"כ, הוא לא מביא לידי נקודת משיח בן דוד, הוא מביא לידי משיח בן יוסף.

ההארה שמביאה לידי משיח בן דוד, היא שלימות פנימיות ההארה שממליכים את הקדוש ברוך הוא מדין "יופין", ואז, הכל בבת אחת השתא, נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים ולשלום לעולם הזה ולעולם הבא, כי יום כיפור כלול בתוך הראש השנה כמו שנתבאר, זוהי פנימיות העבודה של מדרגת ראש השנה.

[תגובה לשאלה] בכל חב"ד, הגדרת הדבר, שהדבר נחלק לחלקיו, זה ההגדרה של תפיסה של חב"ד, חכמה, בינה, דעת, וכן על זה הדרך, אבל בכתר, חכמה, בינה, מכח הארת הכתר, הכתר כוללם, זה עומק התפיסה של החילוק בין חב"ד לכתר חכמה ובינה.

שאלה: ואז מצד הכתר, לא צריך דעת? תשובה: צריך לעבור את הדעת, ואז לעלות ללמעלה מן הדעת, והדוגמא הבהירה, זהו ראש השנה, שהוא בבחינת שופר, ובשופר יש גנוחי גניח וילולי יליל, כבכיית תינוק, מה המהלך של פנימיות השופר? כקולו של תינוק שבוכה, שהוא למעלה מקומת הדעת אבל עוד פעם, אחרי שעוברים את מהלך החב"ד, עולים למדרגת ה-כתר, חכמה ובינה, לא שמדלגים על מהלך החב"ד.

שאלה: אבל הרב אמר שזה נקודה של בבת אחת, ולכאו' איפה הוא עבר בדעת? תשובה: הדוגמא הבהירה לכך היא, שיש לנו את אלול, ולאחר מכן יש לנו את עשרת ימי תשובה, וא"כ, גם מי שזוכה למדרגת הבבת אחת ביום ראש השנה, אבל הגדרת הדבר – יש את הארבעים ימי סליחה שהתחילו באלול, והוא עובר את נקודת התהליך, אנחנו מציירים את זה בלשון של זמן, אבל ברור שיש את הנקודה התחתונה בנפש וזהו מה שנקרא "להזהיר גדולים על הקטנים", שגם כאשר הוא מאיר את ה"גדולים", שזה כבחינת ה"בבת אחת", תמיד נשאר לו מציאות הקטנות ברצוא ושוב בנפש, שיש לו סדר של נקודת הדרגה, והדוגמא הבהירה לכך, זה פסח, ולאחר מכן כל המ"ט ימים של ספירת העומר, והיינו, שתמיד יש את שתי המהלכים שללו, אבל בראש השנה, עיקר ההארה למי שאינו צדיק גמור אלא בינוני, זה ההדרגה, ולמי שהוא צדיק גמור, עיקר המהלך הוא הארה שלימה, אלא שאחרי זה, גם הוא יש לו עשרת ימי תשובה, אבל העשרת ימי תשובה אצלו, זה רק התפרטות של כח הכללות שכבר נגנז כולו ביום ראש השנה עצמו.

שאלה: האם צריך לעבוד על שתי המהלכים, או שאפשר לעבוד על אחד? תשובה: עוד פעם – יש מהלך שהאדם עובד מכח מדרגה תחתונה, וא"כ, בעומק, כל הזמן הוא עובד על מדרגה זו, אבל כאשר האדם עובד ממדרגת המלכות העליונה שזה הארת משיח בן דוד, הוא עובד על הג"ר הכולל, אלא שלאחר מכן הוא חוזר למדרגה הנמוכה יותר.

והדוגמא הבהירה לכך, זהו יעקב אבינו שחזר על פכים קטנים, דוגמא מאד בהירה – מה כוונת הדבר שהוא חזר על פכים קטנים, הרי הוא היה יכול להביא את ה"פכים קטנים", לפני כן, אלא, כלומר, קודם הוא התעסק בגדלות, ולאחר מכן חזר גם להאיר את הקטנות. זה נקרא שהוא חזר על פכים קטנים, וגם יש "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", ונאמר שם "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו", ומכח כך יש את כל סדר הדברים, זה נקרא "פכים קטנים", שזה הארה של חנוכה כידוע, שהיא בבחינת מוחין דקטנות, שהיא בחינת "נר מצוה", ולא בחינת "אור תורה", אבל מ"מ א"כ, יעקב אבינו עבד במהלך של גדלות ולאחר מכן חזר לקטנות, ומה נעשה שמה? "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", כלומר, הוא נקרא ישראל על שם גדלות, אבל עדיין, לא נעקר שמו יעקב, כי הקטנות, עדיין במקומה עומדת, זה נקרא שהוא חזר על פכים קטנים, שלאחר הגדלות, הוא חוזר להתעסק עם הדברים הקטנים.

אבל זה מהלך של "מלעילא לתתא".

שאלה: האם צריך להתחיל במהלך של הגדלות, או במהלך של הקטנות? תשובה: ישנם שתי דרכים, בפשטות זה המלכות שיש בה את שתיהם, אלא שמי ששורשו בו"ק, הוא מתחיל וודאי מההדרגה, ומי ששורשו מהמלכות בעצם, הוא יכול להתחיל במסירות נפש, אלא שלעולם, כל אחד צריך להשלים את המהלך השני, השאלה מהיכן מתחילה נקודת הדבר, זה על דרך כלל, זה  תלוי בשורש האדם.

שאלה: מה כוונת הדבר שהעבדות תלויה בבינה, לכאו' היא תלויה בביטול הרצון, אבל מה הקשר בין העבדות לבינה? תשובה: ביטול הרצון, זה נוסח אחר, בהגדרה אחרת שהתייחסנו אליה בהגדרת העבדות היא, שכל הויתו של האדם היא שהוא משמש ל-משהו אחר, זה נקרא תפיסת עבדות, וממילא הוא מבטל את רצונו, אבל התפיסה, היא תפיסה שעצם ההויה שלו, שהוא משמש למשהו אחר.

וכאשר האדם מגיע לתפיסה הזו, זה נקרא שהוא עבד ה', כיון שכל הויתו שלו, אינה עומדת אלא למציאות של משהו אחר.

ובתפיסה היותר עליונה, הוא לא דן בכלל על עצמו, אלא הוא דן על עצם הכח המתגלה, שזה הקדוש ברוך הוא, כמובן, למי הוא מתגלה, הוא מתגלה לנבראים, אבל, אם אנחנו דנים בעיקר על הנבראים, אם כן, היחס הוא, מה הם הנבראים, הויה לעצמם, או עבדות, ואז התיקון הוא עבדות, אבל כשנכנסים לתפיסה העליונה, שם, אנחנו דנים עליו, אנחנו לא דנים עלינו, כמובן, למי הוא מתגלה, אלינו, אבל הנידון מתחיל במי שמתגלה שזה הוא.

ובתפיסה התחתונה, ביטול הרצון היא תולדת הדבר, אבל התפיסה היא תפיסה בעצם ההיות, שכל ההויה שלנו, כל ההויה שלי – שלנו, אינה אלא מציאות עבדות, כלים למציאות גילוי הבורא יתברך שמו בעולמו.

שאלה: ולמה זה קשור לבינה, כביכול, זה הידיעה הרחבה שעומדת על הלב, זה הבינה?

תשובה: אפשר להגדיר את זה בכמה וכמה נוסחאות, ובנוסחא אחת פשוטה מאד, כל בינה נקראת בינה מלשון בין לבין, האדם תופס את היחס של מה ההבדל בין זה לבין זה, וכגון ראובן שנקרא כן מלשון "ראו מה בין בני לבן חמי", אבל שורש התפיסה של בינה, של ה"בין לבין", זה מה בין הנברא לבורא, זה שורש נקודת ההבדל המהותית שבדבר, בורא הוא בורא, ואנחנו נבראים, ולכן אנחנו עבדיו, זה תפיסה אחת פשוטה, אפשר לפתוח את זה בעוד נוסחאות, ופתחנו א"ז בנוסחא אחת, מה היחס של בינה ביחס למציאות של העבדות.

היחס שמשה נקרא "עבד נאמן קראת לו", ו"נ' שערי בינה" ניתנו למשה, כי תמיד היחס הוא, מה ההבדל בין הבורא לנברא, למשה לא היה יחס מה ההבדל בינו לבין אחרים, כי הוא היה הגבוה מכולם, אלא כל היחס שלו, זה יחס בינו לבורא, זוהי תפיסת הבינה של משה, וזהו שער נ' של הבינה, שער הנ' של הבינה, כמו שהזכרנו, זהו ידיעת האלוקות, למה ידיעת האלוקות זה נקרא שער של הבינה? כי מי שיש לו ידיעת אלוקות אמיתית, שמה הוא מתבונן מה אני, ומה הבורא, זה בינה של גילוי אלוקות.

[תגובה לשאלה] הבינה זה חלק מחב"ד, אפשר לפתוח את זה בחכמה, ואפשר לפתוח את זה בדעת, התייחסנו כרגע ביחס של הבינה ביחס לגילוי הזה.

שאלה: זה דרך העבודה של חב"ד, להתדבק במדרגה מכח הבינה. תגובה: כן, אתם צודקים.

שאלה: ההבדל בין המלכות של ראש השנה למלכות של יום הכפורים, שבראש השנה הכוונה היא שאני דן כלפי שאני העבד, וביום הכפורים הכוונה היא, שאני מסתכל רק על המלכות, כלומר, איך היא מתגלה אלי? תשובה: נכון מאד, זה הסתכלות מתתא לעילא, וזה הסתכלות מלעילא לתתא, והשאלה היא איפה נקודת הדגש, בראש השנה נקודת הדגש זה אני, רק אני, עבד של הבורא, ואז הוא מתגלה, אבל נקודת הנידון מתחיל ממני, וביום הכפורים, עיקר הנידון מתחיל ממנו, אלא שכמובן, אם אין למי להתגלות, א"כ, לא שייך שיהיה גילוי מלכותו, אבל הנידון מתחיל משם.

שאלה: וגילוי המלכות, הוא מסלק את העבירות, באופן הזה? תשובה: זה דיברנו, שמציאות הבורא שהוא טהור ומשרתיו טהורים, שזהו בחינת "יפיו", זה ממילא מסלק כל מציאות של לכלוך, זה גופא נקודת הטהרה.

שאלה: ומה הצורה של הנגיעה באור הזה, לכל אדם שהוא בעבודתו עכשיו? תשובה: במקום נקודת ה"לשמה" של הנפש שלו, שם, חייב להיות שיש לו נקודת מעבר שדרכו מתגלה הבורא בנקיות, מי שאין לו כמעט, גילוי של ה"לשמה", שנעלמת לו נקודת הגילוי הזו, א"כ תמיד הוא עוסק בנקודה של עצמו, אבל בכללות, במקום ה"לשמה", שם זה מציאות פשוטה, ושם יש לו גילוי של מציאות הבורא, וא"כ, צריך להכיר את נקודת ה"לשמה" שבנפש.

שאלה: הן בראש השנה והן ביום הכפורים? תשובה: בראש השנה העיקר הוא הצד של העבד, רק שיש את מדרגת העבד שב"לשמה", והעיקר הוא נקודת העבד, אבל ביום הכפורים, הוא מוכרח להגיע לאותו מקום, כי אחרת אין לו נקודה נקיה, זה נקרא "פתחו לי פתח כחודו של מחט", מהו הפתח הזה בנפש? נקודת ה"לשמה", נקודת ה"לשמה" היא הנקודה הטהורה.

שיהיה כתיבה וחתימה טובה, שנת גאולה.