דרשות 143 יסודות החינוך תשפ”ג

 [לא ערוך]

חינוך זה לא קל... נשתדל בס"ד להעמיד כמה נקודות יסודיות בתמצית ובבהירות.

כאשר האדם רוצה לפעול דבר על זולתו, יש מה שהוא רוצה לפעול על עצמו ויש מה שהוא רוצה לפעול על זולתו, כשאנו באים להגדיר שהאדם רוצה לפעול על עצמו – אז הוא צריך להכיר את עצמו כדי לפעול בצורה מדויקת במה שהוא הולך לעשות. זה כל היסוד של הכרת עצמו. הכרת עצמו היא שהאדם מכיר את עצמו בבהירות, וע"י כן הוא יודע איך לפעול את עצמו. ככל שהוא מכיר את עצמו פחות, הוא פחות יבין איך לפעול עם עצמו. ברור ופשוט!

השלב הבא, שהאדם פועל עם זולתו: כמו שכאשר הוא פועל עם עצמו ע"מ שהוא יוכל לפעול באופן נכון ומדויק אז הוא צריך להכיר את עצמו, אז כשהוא פועל עם זולתו הוא צריך גם להכיר את זולתו ע"מ לפעול בצורה מדויקת. כשאדם מגיע לאיזו דרשה באיזה בית כנסת פעם אחת ומדבר, יש מליצה ידועה שאומרת שיש הרבה מקומות שכתוב על העמוד של הבעל תפלה 'דע לפני מי אתה עומד', וודאי שהכוונה אליו ית"ש, אבל כשמסובבים את זה כלפי האדם שעומד שם לדרוש – גם הוא צריך לדעת לפני מי הוא עומד ומדבר! אבל כשבאים לפעול בפועל עם בני אדם, צריך להכיר אותם.

אדם גדל בבית בס"ד, יש לו בנים או בנות כל אחד כפי שחננו ה', כל הכללים של כל החינוך שאמר – על מנת לעשותם נכון נצרך שהוא יכיר את הילדים שלו. אדם חי עם הילדים עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, אם הוא חי נכון אז מהי צורת החיים שהוא חי איתם? הוא לומד להכירם במשך כל הזמן. אם נשאל את האמא איזה מאכל אוהב שמעון ואיזה מאכל אוהבת דבורה, היא תוכל לענות על זה? היא צריכה לדעת מה כל אחד אוהב. זה לא אומר שצריך להכין בכל סעודה לכל ילד מה שהוא אוהב, אבל אם היא לא יודעת מה הילדים אוהבים... היא צריכה לדעת. אם האוכל נשאר בצלחת, אז יש סיבה! אם הוא עוד פעם ועוד פעם נשאר, פירוש הדבר שהם לא כ"כ אוהבים. והם מספרים את הדברים לאט לאט, והיא לומדת להכיר אותם. בגשמיות היא צריכה להכיר את האוכל שהם אוכלים. אמא שמגדלת ילדים בגיל 10, 12, 15 – היא צריכה לדעת איזה צבעים של בגדים הילדים אוהבים? וודאי שהיא צריכה לדעת! היא עוד פעם הלכה לקנות איתם ועוד פעם, לאט לאט היא מבינה כל ילד מה הסגנון שהוא מחפש, מה הסגנון שהוא אוהב, ולכך לאט לאט היא לומדת להכיר אותו בגשמיות מה הוא אוהב לאכול וללבוש ולעשות וכו', כל אחד מעניין אותו משהו אחר. אז לא צריך להיות כאן 'פסיכולוג עמוק' כדי להבין את זה... היא חיה בתוך הבית ומתרגלת לאט לאט, היא לומדת את המציאות.

כשבאים לדבר יותר עמוק, על חינוך – שם כבר צריך ללמוד את תהלוכות הנפש של הילד. יש את הקווים הכלליים מאוד: אחד כועס יותר אחד רגוע יותר, אחד שקט יותר אחד תוסס יותר. ודאי שאם נשאל כל הורים מהו האופי של הילד הזה – ודאי שמשהו בסיסי הם צריכים לדעת, ובדרך כלל הם גם יודעים. אבל ע"מ לחנך ילדים – מדגישים, ע"מ לחנך – האדם שמשפיע במקום שמשפיע, ככל שהוא יבין יותר כך הוא יוכל יותר לדייק את הפעולה.

בארץ ישראל יש עיר שנקראת מודיעין עילית. היה שם רב בשם הר' שמחה קסלר זצ"ל. יש אחד הוא נפטר בפתאומיות. אז באופן טבעי בגדר ההלכה, כשרב נפטר מי צריך להיות במקומו? בנו אם הוא ראוי לכך, ראוי למלא מקום אבותיו. אז הבן שלו התמנה להיות שם הרב. אבל הוא לא היה קודם לכן רב אלא ר"מ בישיבה, ונהיה רב בין-לילה! אז הוא הלך להשלים כל מיני חלקים בתורה של הלכה שהוא פחות עסק בהם עד עכשיו, אבל במקביל לזה הוא הלך ללמוד שיעורים אצל פסיכולוג ידוע בירושלים שקראו לו הרב הופמן. הרב שך היה שולח אליו הרבה אנשים, ובשנים האחרונות גם הוציאו הרבה ספרים ממנו ועל שיטתו; אז הוא הלך ללמוד אצלו בערך עשרים פעמים. אז שאלו אותו: רב יודע הלכות, אבל מה הוא צריך ללמוד פסיכולוגיה? אז הוא אמר שרב שאינו יודע פסיכולוגיה – אינו יכול לנהל עיר. צריך להבין את האנשים, מה קורה כאן. זה היה התחלת הרבנות! איני יודע אם זה היה כל הדורות כולם, או שהדור שלנו יותר מורכב... אבל כדי להיות רב הוא למד שיעור בפסיכולוגיה. הרי כשיש בעיות בחינוך הילדים – מגיעים לרב; כשיש בעיות בשלום בית – מגיעים לרב; סכסוכי שכנים – מגיעים לרב, וכן ע"ז הדרך. איש שהכל בו, עוסק בכל העניינים.

חלק מהאנשים אם הרב אינו יכול לעזור להם בשלום הבית – אז הם גם לא ישמעו ממנו הלכות. וצריכים רב שמבין את האנשים ואיך להתנהל, להלך לפי כל רוח ורוח, איש אשר רוח בו. סיפרנו זאת כדוגמא, אבל בעצם בכל בית אם אדם רוצה לגדל ילדים – אז הוא צריך להיות פסיכולוג קטן כדי להבין את מי שנמצא כאן!

כמובן, ככל שהוא יבין את עצמו יותר, כך הוא יוכל גם ללמוד להבין יותר את הילדים. נקודה דקה, מתוך מה שהוא לומד להבין את הילדים בבית – הוא גם ילמד להבין את עצמו! כלומר הוא יהיה חלק מהבית, הוא לומד להבין את עצמו.

א"כ, הנקודה הראשונה: על מנת לטפל בבני אדם, אם זה יהיה בני בית או שהוא יהיה משפיע לתינוקות של בית רבן, או איש על העדה שמנהל מקום – נקודה ראשונה זה להבין בני אדם!  הצד השני של אותו מטבע: כשמתעסקים עם בני אדם [נצרך] שהם באמת יבינו וירגישו שמבינים אותם! חלק גדול הרי הרבה פעמים בילדים, יש להם קשיים עם הילדים. וכשמדברים עם הילדים המתבגרים ומבקשים שיסבירו מה הבעיה, הם אומרים – אבא לא מבין אותי, אמא לא מבינה אותי. ואם אומרים הרבה פעמים בבית: אני לא יכול להבין אתכם באופן גמור, כי אני ואתם גדלים בדור ששונה לגמרי מכל הדור שאנו הכרנו, מה שהיה לפני שלושים שנה, כשאני גדלתי בתור ילד, היום בדור החדש זה אינו אותו עולם! ודאי שארץ ישראל זה ארץ ישראל, אבל דבר אחד ברור ופשוט: מה שאנחנו גדלנו בתור אנשים צעירים ואיך שהדור הזה גדל – זה לא אותו דבר... אני אומר להם את זה הרבה פעמים בבית, אני מנסה ללמוד את הדור החדש ולהבין אותו, אבל אם הייתי גדל בדור הזה הייתי מבין אתכם יותר טוב – אך אני לא שם! אבל עדיין אני מנסה להבין הכל! יש דברים שאיני מתבייש אלא אני שואל אותם. תסבירו לי מה קורה כאן וכאן, ונדע. באופן טבעי אם קצת מתעסקים עם אנשים, אז לומדים את המציאות מתוך האנשים; אבל הילדים צריכים להרגיש שבעצם מי שמחנך אותם הוא מבין את העולם שבו הם נמצאים, הוא קולט מה הם רוצים.

לפעמים הבת המבוגרת מדברת איתי, אני אומר לה: את זה את צריכה לדבר רק עם אמא. אני לא יכול להבין את הדקות של הבנות בכל מיני דברים דקים מאוד שרק בת יכולה לקלוט מה מונח כאן. יש דברים שהם רחבים יותר, אבל יש דברים דקים יותר ואת זה אמא תבין כי היא גדלה, היא אשה ומבינה בדיוק את המקום הזה. אני יכול אחרי כן גם לחוות דעה, אבל המשקל שלה יהיה הרבה יותר גדול כי היא חיה את המציאות של הבנות.

א"כ, מצידנו נצרך לנסות להבין כמה שאפשר, ושהצד השני ירגיש שאני מבין אותו. לפעמים אני גם שואל להדיא את הילדים בבית: נראה לכם שאני מבין את מה שאתם אומרים, או שאתם קולטים שאני לא תופס? יום אחד אמר לי [בני] בבית: אתה מבין טוב אבל לא עד הסוף... אמרתי לו – אני מנסה להתקדם אבל אל תצפה עד הסוף, זה לא יקרה... אבל לפחות שירגיש, אפשר לדבר על זה, ואם אני לא אבין אני אומר לו: אני אשמח לשמוע עוד פעם, אדרבא תסביר לי! זה לא ענין במקרה הזה שאני לא מבין, אלא נצרך להבין מה הם עוברים. מה קורה בכל המציאות.

החלק השני, להרגיש. אדם שלא חי ברור בהרגשים של עצמו, יהיה לו מאוד קשה להרגיש את זולתו. ככל שהאדם – עולם ההרגשות שלו בתוך עצמו מבורר יותר – כך הוא יכול להרגיש אנשים. הרי כשאנחנו באים לטפל, לעשות, אז יש את החלק של להבין, וכפי שהזכרנו קודם, והצד השני צריך להבין שאנחנו מבינים אותו. והחלק השני – להרגיש את השני! זה חוויה מאוד מאוד ארוכה, שהאדם לומד להרגיש אנשים בכלל ואת בני הבית בפרט, וכן תלמידים, וכן ע"ז הדרך.

ניתן דוגמאות פשוטות: הילד או הילדה בבית צריכים לעבור מבחן גדול. יש מבחן גדול אז יש מתח וקושי לפני המבחן. אז אם ההורים בכלל שוכחים מהמבחן של הילד – יש הרבה סיבות למה לשכוח, כולם טרודים בחיים, אבל הם שוכחים – אם הילד מרגיש שההורים אפילו לא זכרו שיש לו מבחן, הבעיה היא לא בכך שהם לא זכרו את המבחן, אלא הוא מרגיש שהם כלל אינם מרגישים היכן הוא נמצא! הוא כבר שבועיים לומד ברצינות כדי להצליח במבחן, לילה קודם הוא לא כ"כ נרדם מחמת המתח, אך ההורים אפילו לא זוכרים שהוא עובר מבחן!!!

השלב היותר מתוקן – הם זוכרים ומתעניינים, ואפילו יכולים לכתוב לו פתק ברכה בלילה, שמים לו ממתק בבוקר ליד המטה, והוא קם בבוקר ורואה שמישהו בלילה זכר שאני קיים ושאני עובר משהו. אבל יתר על כן, שהילד רוצה להרגיש שההורים מרגישים את המתח שלו. לא צריכים להיות שותפים לכל החיים שלו, אבל כשהוא עובר דברים קצת יותר משמעותיים – הוא צריך להרגיש שגם להם יש איזשהו מתח שיצליח! לא הכוונה שהם זוכרים את המתח שלו, זה החלק הראשון; החלק השני הוא שגם להם יהיה מתח שיצליח!

הרי למשל, ילד צריך ללכת למוסד חדש, הוא צריך לעבור מבחן. יש מתח להורים שהוא יתקבל? בדרך כלל כמובן שכן. אז המתח של ההורים הוא לא רק בגלל שיש לילד מתח ולכן גם להם יש, אלא מה המתח של ההורים עצמם? שיקבלו אותו. אז גם בדברים יותר קטנים, אם יש לילד מבחן גדול והוא במתח – אז מה המתח שיש להורים? לפעמים המתח שהוא יצליח במבחן עצמו, ולפעמים המתח הוא מחמת שהרי אם הילד לא יצליח אז ההרגשה שלו תהיה מאוד כואבת, אז יש לי מתח שהילד ירגיש טוב ולא ירגיש נחשל.

כמובן שאפשר לתת עוד הרבה דוגמאות אבל הנקודה היא ברורה, לחוות את הילדים מה שהם עוברים! הרב מבריסק עלה לארץ לאחר שברח מחו"ל בשואה. היה מורכב מאוד לקבל אשרות כניסה לארץ ישראל, הכל היה עת מלחמה. אז חילקו את המשפחה לשני חלקים והאבא לקח חלק מהילדים וברח בצורה אחת, האמא היתה אמורה לברוח עם חלק מהילדים בצורה שניה. למעשה הרב הצליח להגיע עם חלק מהילדים לארץ, ואשתו ר"ל לא הצליחה, והיא ושלושת ילדיהם מתו על קידוש ה'. למעשה הוא נשאר כאן בארץ ישראל עם כמה ילדים קטנים שעכשיו הוא צריך לגדלם. מספרים איך זה היה: הם לא הלכו לישון לפני שהוא התעניין אצלם באמת מה הם למדו, מה עשו, והם מעידים שהם הרגישו שהאבא הוא שותף מלא איתם בחיים שלהם! זה היה קיצוני אמנם, לא היה אמא אלא רק אבא, יותר מורכב, אבל הנקודה היא: הם הרגישו שהוא שותף איתם במה שקורה! הוא מרגיש את מה שעובר עליהם וחווה זאת! כמובן, מה הגבול ומה השיעור – זה לא דבר שאפשר לומר אותו בדיוק. אבל מה הנקודה והכיוון? מאוד ברור: שההורים ירגישו את מה שהבן שלהם עובר, והילד גם ירגיש שהם מרגישים אותו.

לפעמים בני חוזר מהישיבה, ועוד לפני שהוא פותח במילים אני אומר לו: נראה שהיה לך שבוע טוב. אז הוא שואל אותי, איך אתה יודע? אני אומר לו, אני יכול לראות לפי פרצופך איך אתה מגיע לבית! אם אתה מגיע שמח – אז או שקרה ממש כעת ברגע האחרון נקודה אחת טובה שמשמחת אותך, או שהיה לך שבוע טוב. אז תסביר לי – מה היה טוב?... אם רואה שהפנים נפולות, אז אני אומר לו: אני רואה שמפריע לך משהו, מהו? לא צריך לחכות לכל דבר שהם יספרו, הרי אדם שהוא עצוב רואים זאת, וכן רואים כשהאדם שמח, כמובן לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל כשרואים שהילד יש לו איזו דאגה מסוימת, אז שואלים אותו – מה יש לך מה כואב לך? איך אפשר לעזור? כשרואים שהוא שמח, אז אפשר לומר לו: אני שמח שאתה שמח, אני אשמח לשמוע מה שימח אותך. הכל בנוי במהלך, הבית אינו 'שכל' אינו מהלך של אוכלים קמים ישנים לומדים קונים מה שצריך ומחר עוד פעם... הבית זה מקום שנושמים אותו וחווים אותו.

אני אומר לילדים הרבה פעמים בבית: אם יש משהו שמפריע לכם בבית, אחרי הלכות כיבוד אב ואם – אתם יכולים לומר הכל! אני לא מתחייב שאני אשמע כל שתגידו ושאעשה, אבל שאני אשמע – בל"נ אני אשמע! ואני אתבונן מה מפריע לכם. ואם יש לכם עצות איך לעשות יותר טוב. אבל, בהרגשה – כל מה שיש לכם זה עם ההורים. זה לא עולם לעצמו. רק שהרבה פעמים כמובן החיים מאוד מאוד טרודים, ואז האדם בקושי עם עצמו יש לו זמן לעצמו, אז קשה שיהיה לו זמן לילדים שלו, אבל הצורה הנכונה: שהאדם מבין את ילדיו והם מרגישים ומבינים שהוא מבין אותם, כל אחד לפי ערכו. כשהאדם מרגיש את הילדים והם מרגישים שהוא מרגיש אותם. זהו ה'קרקע', המצב הפשוט והבריא שעליו אפשר לבנות הכל.

כעת לשלב הבא: הרי כל בית בהכרח שההורים לא יכולים לתת לילדים את כל מה שהם רוצים. כשהאדם מנהל איזה מקום של חינוך, הוא לא יכול לתת לכל אחד מה שהוא רוצה. לפעמים הוא צריך ואומר כן, לפעמים הוא צריך ואומר לא. אבל הרי אף אחד אינו אוהב לשמוע לא! מה כולם רוצים לשמוע? כן... אז אם זה דבר מאוד מאוד קטן, ניחא, אבל לפעמים הם רוצים דברים חשובים, והם באים לבקש, וההחלטה – לאחר שיקול הדעת – היא לא. לפעמים הרי 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה', לפעמים גם צריך להעניש! על דרך כלל בדורנו – כמו שאמרו רבותינו – זה לא ענוד בגוף, אבל זה איזה מניעה של משהו שהוא לא נותן לו. אתה לא יכול ללכת לכאן ולקבל את זה וכו', בשום שכל, אבל לפעמים צריך גם לעשות את זה. מה ההרגשה הטבעית שילד מרגיש כשאומרים לו לא? או כשמונעים ממנו דבר? באופן טבעי הוא מרגיש אני לא קיבלתי, אך יתר על כן זה יכול להגיע ל: לא מבינים אותי, לא מרגישים אותי, ואפילו: לא אכפת ממני. זה מצוי מאוד מאוד!

עכשיו נסביר את הצורה הנכונה: חלק מהמשפטים הקבועים שצריכים להיות בבית – בבהירות – אני אוהב אותך, אני חושב עליך, אני רוצה שיהיה לך טוב, משפטים טבעיים! לא שיש לוח וצריך לומר המילים הללו ולסמן אמרתי... זה צריך להיות חלק מהמציאות הפשוטה והטבעית: אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. חשוב לי שיהיה לכם / לכן טוב, כואב לי כשלא טוב לך. משפטים טבעיים! חלק מסגנון דיבור של בית! כמובן במינון ובגבול נכון, אבל חלק מהמשפטים הטבעיים בבית הוא צריך להיות – ההבעה שההורים מביעים את רגשותיהם החיוביים כלפי הילדים, אומרים להם בפה מלא את הדברים האלו. מה קורה עכשיו ברגע שאנחנו צריכים לתת עונש לילד או צריכים לומר לו לא, אפשר לומר לו את המילה: לא, אך איך הצורה הנכונה והפנימית? אני חשבתי על זה, אני מאוד רוצה שיהיה לך טוב, וכיון שאני רוצה שיהיה לך טוב – לכן החלטתי שלא. לא שאע"פ שאמרתי לך לא אני אוהב אותך, אלא שכיון שאני אוהב אותך – לכן אמרתי לך לא!

לפעמים כדרכו של עולם הילדים רוצים משהו שלא כ"כ מסתדר, אז הם מתחילים לצעוק ולבכות ויש כאלו בקולות וברקים... לפעמים ההורים נכנעים מחמת רחמים או שרוצים שקט, גם אצלי קורה: ילד צועק ורוצה לקבל משהו. אז אני ניגש אליו ואומר לו באופן ברור ופשוט – אם עכשיו אני אתן לך, מה אתה תלמד? שמי שאמרתי 'לא', אם בוכים – מקבלים! אתה חושב שככה אפשר לנהל בית? אתה רוצה שככה אצלך הילדים יצליחו לקבל כל דבר? שכשיצעקו יקבלו?? אז לטובת ניהול הבית, אין כזה דבר! אם אמרו לא, אז גם אם צועקים – לא מקבלים! יתר על כן: אני אומר לו, תדע לך, מכח הרחמים שלי הייתי כבר נותן לך, והייתי רץ לתת לך, אבל כיון שאני אוהב אותך באמת ואני רוצה שיהיה לך טוב – לכן איני נותן לך! כי אם אתן לך, למי דבר ראשון זה יזיק? לך! אז כיון שאני אוהב אותך לכן אני לא נותן לך.

לא תמיד אפשר לומר זאת, לפעמים המצב לא רגוע, הוא מתפרץ כולו ובכלל אין עם מי לדבר, ואני אומר לו: כעת איני יכול לתת לך כשאתה בוכה, תירגע ואז אשמח לדבר. לפעמים זה גם לא עוזר והם ממשיכים לבכות, הכל קורה! אבל איך הצורה הנכונה?

הרבה פעמים בבית אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לומר: לא. אנחנו מוכרחים לא לתת להם את כל מה שהם רוצים. אז מה הצורה הנכונה? בזמן שאנחנו לא נותנים להם, מלבד מה שאנחנו באופן קבוע אומרים אני אוהב אותך אני חושב עליך אני רוצה שיהיה לך טוב וכו', בזמן שאנחנו לא נותנים להם – כנגד מה שאמרנו להם 'לא' חייב להיות שיהיה כח הפוך, והוא הביטוי האמיתי של הלב, שאני אומר לו: מה שאמרתי לך לא – זה לא סותר את האהבה אלא זה בגללה! יותר מכך אני אומר לו: לי יותר נח בשביל עצמי לתת לך עכשיו, אבל בשבילך אני מתגבר שלא לתת.

הנקודה הזאת היא נקודה נוספת ויסודית מאוד: הרבה פעמים יש הרגשה לילדים שלא שזה לגמרי לא נכון, שחלק ממה שההורים מגדלים את הילדים זה לפי מה שנח וטוב להם כהורים. כמובן, לא לגמרי, אבל בחלק מהמקרים הם מרגישים שההורים בעצם חושבים יותר על עצמם ודואגים לעצמם, ובתוך זה הם מגדלים את הילדים. כמובן שהרבה מאוד פעמים זה לא נכון בכלל, אבל א"א לומר שאין להורים נגיעות, כל אבא ואמא שמנהלים בית ורב שמנהל קהילה ומשפיע שמלמד תלמידים – יש להם נגיעות או לא? השאלה כמה נגיעות, הרבה פעמים זה מעט והרבה פעמים זה הרבה, אז מה הילדים מרגישים? האבא עושה את זה בשביל עצמו, האמא עושה זאת בשביל עצמה. ואז מתחיל להיות כמו מחיצה בין ההורים לילדים: הם חושבים על עצמם הם דואגים לעצמם והם כל מה שהם עושים איתי הם משתמשים בי, אם הם היו חושבים עלי הם בטח היו מתנהגים אחרת, ועוד ועוד. חלק מהצורה העמוקה בנפש היא להרגיל את הילדים שבעצם ירגישו את זה שעיקר ככל מה שההורים עושים כאן בבית זה לא מצד הנגיעה האישית שלהם. זה עבודה גדולה ועמוקה מאוד של האדם עם עצמו.

נתחיל מהמצבים הראשוניים: למה בעצם אנחנו בכלל רוצים שיהיו לנו ילדים? למה? אז יהיה מי שיגיד מיד 'לשמה! מצות פרו ורבו'. אבל ב"ה כבר יש לו שני בנים ושתי בנות והוא קיים זאת לכו"ע... אז עכשיו למה? יש מצוה של לשבת, לא תוהו בראה לשבת יצרה, הוא מקיים מצוה... א"א להגיד שהתשובה היא לא נכונה, אבל מסתבר שהיא שתי אחוז או חמש. אז מה הסיבה הנוספת שאנחנו רוצים ילדים? יש הרבה פעמים אנשים שבאים לבקש ברכה, אז יש כל מיני נוסחאות שאנשים אומרים מה קשה להם: האשה אומרת אני יורדת למטה [לחצר] וכל הנשים יורדות עם ילדים ועגלות ואני לבד. כל אחת מספרת על ילדיה ואני אין לי על מי לספר. אני זוכר, שהיינו גרים בבניין והיו שם שני שכנים אחד בקומה שלנו ואחד למעלה שלא היו להם ילדים. כולם היו בערך בני אותו גיל. יום אחד אשתי חוזרת ואומרת לי תשמע מה היה! השכנה למעלה היתה למטה והילדים שחקו. עכשיו, הילדים לא קרואים לזה גברת כהן וגברת לוי וכו', איך הם קוראים? זה אמא של שרי וזה אמא של תמי. אז כשהשכנה באה במדרגות הם אמרו – אמא של מי זו? לא היה ילדים כבר הרבה שנים באותה תקופה, וזה משפט מאוד כואב לשמוע אותו! היא לא אמא של אף אחד. זה החדיר לי את הקושי של נשים שאין להן ילדים, לא רק מצד הקושי שלהן – אלא אפילו מסביב. זה לא קל. קשה!

יש אנשים שקשה להם מפני שיש שקט בבית, מאוד קשה. יש קושי מסביב למשפחה: הסבא והסבתא דואגים וכו'. לפני כמה שבועות מישהו אמר לי שזוג צעיר שאין להם ילדים, אז החמות מתפללת כל יום את כל התהילים כדי שיהיו להם ילדים. ב"ה. אבל, יש עוד ועוד סוגי קשיים למה אין לאדם ילדים. הגמרא אומרת שהאדם רוצה ילדים שיתמכו ויחזיקו בו [בעתיד], כל הסיבות הללו שאמרנו עכשיו, לצורך מי הם?

כשאדם מגדל ילדים – כל אחד לפי מספרו שהקב"ה נתן לו – בעצם הוא מוליד את כולם לצורך מי? לצרכו. אם הוא מוליד את כולם צרכו, אז מה הבסיס שעליו נבנה הכל? הבנים בני והבנות בנותי וכל אשר לך – שלי הוא! הכל שלי ובשבילי. אז איך הילד לא ירגיש בעומק שההורים חושבים על עצמם? לפעמים אני אומר לילדיי בבית: תבינו, הנשמה מהשמים עד הארץ. עכשיו, אני מוליד אתכם – וכי אני אטריח את הקב"ה מהשמים עד הארץ שיביא נשמה כדי שלא ישעמם לי?! אתם יודעים כמה עבודה זה לגדל ילדים? יש אדם שיותר נפשו חשקה בתורה כמו בן עזאי. כשאתם נמצאים בבית מה המציאות שאתם נמצאים בבית? אני נמצא כאן וזו עבודה שכל הבריאה כולה לא נבראה אלא להיטיב לבריותיו (כדברי חז"ל המובאים בדעת תבונות). אז אני כעת בתור אבא, מה אני חש שיש לי כאן בבית? נשמות שהקב"ה שלח שהעבודה שלי היא להיטיב. ויש לי עוד חלק של החיות הרוחנית, למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט; אבל הבסיס הראשון – בשביל מה אני יושב כאן? כל מה שנבראתי זה כדי להיטיב. כלשון נפש החיים בהקדמה הידועה: כי זה כל האדם לא נברא אלא להועיל לאחריני. בשביל זה אני נמצא כאן! ובשביל זה גם אתה וגם את נמצאים כאן! מאותה סיבה.

כשהקב"ה נתן לי ילדים, למה אני יושב עכשיו בבית, כדי לגדל אתכם שלא יהיה לי רעש בבית?? החלטתי הרי להביא נשמה לעולם: כמה נסיונות, כמה קשיים, כמה התמודדות – וכל זה בשביל שלא ישעמם לי בבית?! היתכן?!

דבר ראשון צריך שיהיה ברור לילדים שההורים נמצאים כאן בשביל מי? בשבילם. אני גם אומר להם במאמר המוסגר, אתם מצידכם יש לכם כיבוד אב ואם, אתם צריכים להיות כאן בשביל לעזור לי, אבל אני מצידי בשביל מה אני נמצא כאן בבית הזה? בשביל להיטיב לכם. זו המטרה שהקב"ה שם אותי כאן, הוא הביא אתכם לכאן, הכל גזרת עליון שיש כאן ילדים עכשיו בשביל לקבל את אותה הטבה! הם לא שלי.

אני ב"ה בלי עין הרע חיתנתי שלושה ילדים, עכשיו חיתנתי את הבית האחרונה לפני חצי שנה, הבנים מצד אחד הם יותר קשורים לאבא, מצד שני הם פחות בבית אלא בישיבות, אבל הבת ב"ה נמצאת בבית. כשהיא התחתנה שאלו אותי: לא קשה לך להיפרד ממנה? עכשיו הגיע מישהו אחר ותופס את מקומך, יש כאן חתן חדש, היא עכשיו קשורה יותר אליו מקיימת בהידור את הפסוק יעזוב את אביו ואמו ודבק באשתו, ורק שהיא עושה הפוך...? ובכן, אם היא נולדה בשבילי וחיה עד היום בשבילי, אז באמת יש לי בעיה; אבל אני הייתי שומר לזמן מסוים אבל אני לא יכול להרגיש הרגשה שכל הנשמות האלו נולדו בשבילי והם יושבים כאן בשבילי והכל בשבילי! אני עשיתי את חלקי, מכאן ואילך שימשיכו את החלק שלהם.

להרבה בני אדם מאוד קשה לשמוע את זה. הוא מרגיש שזה המשפחה שלו, השבט שלו, שלו! זה הכל שלו! אם זה הכל שלו – אז גם הילדים מרגישים שהכל שלך. הם לא מרגישים שזה בשבילם, אלא הם מרגישים שבעצם יש כאן הורים שבוודאי נותנים ומעניקים, אבל הכל באיזה מהלך? סביב עצמו, רוצה את הילדים לעצמו. מדגיש: יש אנשים שקשה להם לשמוע את זה כי הם מרגישים עצם מעצמי בשר מבשרי, הם מרגישים שזה שייך להם. אבל בעומק: אברהם אבינו מידת החסד, עיקר נסיונו נסיון העקדה, קח נא את בנך יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה, הקב"ה אומר לו קח את הבן ומה תעשה איתו? תחזיר אותו בבקשה אלי. ממי מבקשים את זה? מאדם שכל העבודה שלו כולה חסד, כולו צדקה! מה העומק שמונח כאן בניסיון העקדה שזה השרשה לכל בני ישראל לכל הדורות כולם? אתה מגדל ילדים לא בשביל עצמך! כשהקב"ה רוצה הם נשארים למטה, וכשהוא מבקש ממנך מה הוא מבקש? והעלהו לעולה – תחזיר אותו בחזרה. ב"ה שהקב"ה לא מבקש מכל אחד, זה קשה; אבל האם האדם מרגיש כשהוא יושב בבית שהילדים הם בשבילו או שכולו לילדים? שוב, מצידם יש כיבוד אב ואם, הם צריכים לדאוג להורים, אבל האב והאם בהסתכלותם – בשביל מה הם נמצאים כאן? להיטיב לבריותיו! זה מה שהם צריכים! כמובן בשום שכל ושיעור הנכון, הצורה הנכונה.

אם הילדים מרגישים באמת את מה שנאמר עכשיו, שהאב והאם יושבים כאן מתוך להיטיב לבריותיו? אז הם מרגישים שכל מה שיש בעצם לאב והאם בצורת הבית מה עניינו? להיטיב איתם. ההרגשה שהוא דואג לעצמו חושב על עצמו שקוע בעצמו – צורת החיים היא לגמרי לגמרי אחרת!

אני נוסע בדרך כלל כמנהג א"י לנופש בקיץ עם הילדים. אז כדרכו של עולם יש אחד שרוצה ללכת לשם ויש אחד שרוצה ללכת לשם. אני אומר להם: תראו, אם הנופש היה בשבילי – לא הייתי הולך לא לזה ולא לזה! עכשיו זה רק בשבילכם. עכשיו בואו נדון, יש חלק שרוצים כך ויש שרוצים כך, אז השנה נעשה כך ובשנה הבאה נעשה אחרת. אבל שישמעו את הצליל! אמרתי להם, אני לא צריך את הנופש הזה, אילו זה היה תלוי בי הייתי הולך למקום של שקט הכל רגוע אין כלום... ומה הם רוצים? רעש... אני גם צריך את הנופש, אבל נופש בסגנון שונה לגמרי. אז עכשיו בשביל מי זה? בשבילכם! אז אומרים לי, אז אתה לא נהנה אבא? לפעמים אני אומר להם: קצת, סוף כל סוף יוצאים קצת, אך לפעמים אני אומר להם שאני נהנה בזה שאני נותן להם; מי אמר שאני צריך ליהנות מהנופש עצמו? אפשר ליהנות מזה שנותנים לאחרים!

זה צורת חיים נכונה שהאדם צריך לחיות בה, שבעצם הוא רואה את כל המציאות שהקב"ה נתן לו בנים, מה זה בנים? זה פיקדון לרוחניות, יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. והחלק הנוסף מהו? להיטיב לבריותיו! כל אחד מאתנו ב"ה שיש לו משפחה. כמה הוא עובד קשה כדי שיהיה פרנסה לבית? אם הוא היה חי לבד בלי אשתו, היה מספיק לו קצת. כעת כשיש לו אשה וילדים – צריך לחתן אותם וצריך עוד. אני חושב על זה הרבה פעמים: אם אין ציווי של ה' להוליד ילדים ואין את הסוגיא של גמילות חסדים, אז כמה שעות וכמה ימים וכמה שנים אני אעבוד רק כדי שיהיה כסף לילדים?! כדי שיהיה כאן מישהו ולא ישעמם לי בבית?! יותר קל לי להתמודד עם השעמום בשיטות יותר קלות... בשביל זה לעבוד כ"כ בשביל הכסף? יש אנשים שהולכים וטורחים וטורחים, כל המציאות. אז כ"כ הרבה האדם טורח כדי שלא יהיה לו משעמם?! בשביל זה הוא צריך לפרנס בני אדם עשרים שנה ויותר, ואחרי זה מביאים נכדים וקונים להם וכו'?! יש אנשים שיגידו שכן! אני חושב שיש גם אנשים שחושבים שלא; אז למה אתם עובדים כ"כ הרבה? זה להיטיב לבריותיו! המבט הפשוט: הילדים שיש לנו כאן זה להיטיב לבריותיו!

הרב מבריסק אמר שכשהוא נותן לילדים זהו חסד של אמת, שהרי אינו מצפה לגמול. לפעמים ההורים יכולים להתפרץ על הילדים לומר להם: ככה עשיתי לך וככה אתה מחזיר לי?? אמר הרב מבריסק: אני לא מצפה ממכם לכלום, לשום גמול! כולו הטבה. זה המבט הנכון. כולו הטבה. מצד שני כמובן שצריך לחנך את הילדים שלהם מצידם יש מצות הכרת הטוב כיבוד אב ואם, אבל אנחנו מצדנו כהורים נמצאים כאן במצב שבאנו להיטיב. כמה להיטיב ואיך? כל אחד לפי כוחותיו. אדם כמובן צריך גם לשייר לעצמו, שיהיו לו חיים רגועים ושלווים, הוא לא יכול לתת את הכל. כמו שבצדקה נאמר 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'. אבל המבט השורשי, למה אנחנו צריכים ילדים בעולם? להיטיב לבריותיו! כשהילדים מרגישים שמטרת ההורים בכל מהלכם הוא כולו להיטיב – כמובן שיש נגיעות אבל הם יחסיים – גם מבינים אותם וגם מרגישים אותם וגם כל המהלך הוא להיטיב לבריותיו ואני אוהב אותם בפרטות, טבע האב והאם לאהוב את בניהם – כך בעצם אנחנו נמצאים במהלך רגוע הרבה הרבה הרבה יותר. אני יכול לפעמים לומר לילדיי בבית, אם משהו עשיתי שלא כשורה – זה יכול לנבוע או מחוסר שיקול הדעת או מטרדת הלב או מהרגל החיים, אני מתחרט על זה בדיוק כפי שאני מתחרט אם בטעות שכחתי לברך. היינו הך! לא יתכן שלא יהיו טעויות, אך כיוון הדברים צריך שיהיה ברור. אני אבין אתכם – ותשתדלו להבין אותי, אני ארגיש אתכם – ותשתדלו להרגיש אותי. ואני נמצא כאן בשבילכם כי בשביל זה הקב"ה שם אותי כאן, שאני איטיב לבריותיו.

זהו הבסיס, לפני דרכי החינוך בפועל! אלו היסודות של החינוך. בצורה הזו הבסיס של הכל הוא רוגע ושלווה ונעימות, יש הרבה אתגרים בחיים וקשיים, אבל הבסיס של החיים הוא מציאות של רוגע. יש שאלות?

שאלה: אבל איך לעבוד על להרגיש אותם? מה העבודה לזה?

תשובה: כשראובן מרגיש את שמעון, צריך שיהיה לו אהבת ישראל, ואז הוא ירגיש אותו כתוצאה ממה שהוא אוהב אותו; או כי הוא מרחם עליו ולכן הוא מרגישו. אבל בין אב לבן ובין אם לבתה וכדומה, הרי יש טבע אהבה פשוט! והוא בהכרח מוליד קשר נפשי. לפעמים אדם טרוד בחיים שלו, אז גם האהבה הזו הולכת ונעלמת. לא שהיא לא קיימת, רק שהיא מכוסה. אבל אם האדם רגיל תמיד לדבר על האהבה ולבטא אותה, לאט לאט הרגש שלו פעיל באופן חי בפועל. אם באמת האהבה פועלת – הוא ירגיש אותם! אם מישהו שאתה מאוד אוהב כואב לו, אתה תרגיש כאב. אז למה האדם לא מרגיש? [בילדים]? כי האהבה הולכת ונעלמת. אבל אם אדם מבטא את האהבה וחוזר ומבטא אותה, ואומר זאת, ולא רק בדיבורים – זה גם בנתינה ובנשיקה וכו', לאו דווקא מתנות, אלא הכוונה כפשוטו ממש! הילדים יכולים לשבת בשולחן שבת בבית, פתאום אני רואה שמישהו צמא – אז אלך ואביא לו מים. למה? כי אני רוצה שיהיה לך טוב, לכן הבאתי לך מים! [וכי] אני אשב על כסא ואגיד כיבוד אב תביאו לי תביאו לי?? אבל מהצד השני, אם הילד מרגיש שקמת להביא לו מים בלי שהוא ביקש – האהבה שלך תתעורר, וממילא גם ההרגשה תתעורר, אין בזה צל של ספק! רק לפעמים יש בעיה מאוד גדולה שאנו מאוד טרודים, החיים כל אחד עם טרדותיו שהקב"ה נתן לו, אם זה גידול המשפחה עצמה ואם זה הפרנסה או השלום בית, הרבצת תורה וכו', כל אחד בעניינו – אז צריך לקחת זמן של רוגע, זמן של משפחה, זה זמן שכל אבא נורמלי צריך שיהיה לפחות חצי שעה ביום בבית בזמן שהילדים רובם בבית וערים. לפני כמה שנים הייתי בארה"ב, אז הבעל הבית ביקש לדבר. הוא אמר לי: צורת חיי היתה שאני יוצא ביום ראשון בבוקר במטוס וחוזר בחמישי בלילה, כל השבוע בעסקיי, ואני אבא של שבת כפשוטו... הוא לא צעיר, היה בן חמישים וכמה, והוא אומר לי: כל החיים שלי נהרסו! אין משפחה, אין כלום. לא מדובר על מישהו שנוסע לפעמים, אלא כל חייו היו בכזו צורה, יום ראשון בבוקר מטוס, סופ"ש מגיע לבית. אדם צריך לנשום את הבית ולחיות אותו! זה לא אומר שכל השבוע הוא צריך להיות בבית ואם יש יום אחד שלא... אבל אדם צריך חצי שעה ביום עם הבית, נושם. זה לא השאלה מה עושים; יש כאלו מיד ישאלו [את הילד]: עשית שיעורים?? תעשה את זה וזה וכו', עדיף שאבא זה יילך מהבית... הוא צריך לנשום את הבית ולהרגיש את האנשים: מדבר, נח, זז. זה לא ביטול תורה ותפילה! כדי לגדל בית צריך שמישהו יהיה בו, ינשום אותו, ירגיש אותו. אז הצורה הנכונה היא שבערך כחצי שעה כל יום.. פעם משחקים, פעם מכינים להם אוכל, פעם סתם מדברים, זה לא צריך להיות קשה. ואז אדם לאט לאט לומד לנשום ולהרגיש מה שקורה מסביב. באופן הזה אין סבירות שהוא לא יצליח "להרגיש", אא"כ יש בעיות מסוימות.    

שאלה: האם יסודות הרב נכונים אותו הדבר גבי רב'ה [בתלמוד תורה]?

תשובה: אתם שואלים נכון. התשובה היא שבעיקרון – כן! בלמעשה זה יותר מורכב. יש לך בכתה שלושים ילדים, אם היה לאדם שלושים ילדים בבית... יש כאן קושי! במקום שיהיה על כל ילד שני משגיחים, אז יש משגיח אחד לשלושים ילדים... אין מציאות שמלמד באמת יכול לאחוז נפשית את כל שלושים הילדים באופן חזק. האם הכיוון הנ"ל הוא נכון? התשובה כן, אבל ב'למעשה' כמו שזה בבית – זה לא יכול להיות. אבל הוא כן צריך שיהיה לו איזשהו דיאגנוזה כללית מאוד איך נראית כל מציאות של ילד. נדגיש: לפעמים הדיאגנוזה הראשונה היא לא נכונה, הוא צריך אחת לכמה זמן לבדוק האם הוא חושב את אותה הדיאגנוזה על אותו הילד. לפעמים בתחילת השנה הוא קובע משהו ולאחר מכן הוא מגלה שזה לא היה מדויק מה שחשב. אבל באופן כללי – כן. והוא צריך להשתדל להיכנס לראש של כל אחד בכמה שהוא יכול ובגבול שהוא יכול, ולנסות לומר מילה טוב ולשמח את מי שנמצא איתו, שירגישו שהם חשובים לו וישמחו. והם כן צריכים להרגיש שהוא נמצא כאן בכדי שיהיה להם טוב! אם הילדים מרגישים – שהמלמד מגיע בשביל פרנסה בלבד ורק שאיכשהו הוא צריך להתמודד עם הכתה, או שהוא מגיע בשביל מעמדו וכו' וכו' – אז הסיכוי שהוא יצליח הוא מאוד מאוד נמוך. מסתמא כל אחד מאתנו עבר שנים והוא הרגיש שהיו שנים שהמלמד היה אם שאכפת לו מאוד ובער לו מאוד והיה חשוב לו מאוד, והיו כאלו ש... בסדר... הם [הילדים] צריכים להרגיש את האמת הפשוטה, שהוא בעצם נמצא כאן כי הוא רוצה להיטיב לאנשים. כמה להיטיב? לפי כוחותיו, אבל המבט הוא שהוא יושב עכשיו בכתה למה? כי הקב"ה נתן לו שלושים ילדים להיטיב להם; להיטיב בתורה ובחסד ולכל אחד מה שהוא צריך. שזה יהיה ההרגשה שלו וזה יהיה מה שהם ירגישו – הכל ייראה אחרת! אני מאמין שכל אחד שיושב כאן, ברמה מסוימת הוא פגש כאלו אנשים. אני למדתי בישיבה קטנה שהראש ישיבה ז"ל – אמרתי לו לפני שנפטר: אני רוצה שהראש ישיבה יידע, שהסיבה שהצלחנו לקבל ממנו [-ממך] היה ברור לי: בגלל שהוא מעולם לא הקים את הישיבה אלא רק כדי להיטיב באמת לבחורים! בלי השיקולים שמסביב, לא בשביל רושם או פרנסה או כבוד וכו', אלא באמת כדי שיהיה טוב! אמרתי לו שאני זוכר שיכלו הבחורים לגשת לדבר עם הרה"י על כל דבר! כל דבר! והוא היה מוכן לשמוע כל תלונה שיש לבחורים. אמנם אם מדברים לא יפה הוא העיר שהוא מוכן לשמוע אך יש לדבר בהלכות דרך ארץ; אני יכול להגיד שעד היום – וכבר עברו עשרות שנים והקשר הנפשי [שלי אתו] נהיה חזק יותר, כי יותר הערכתי את זה – הכרת הטוב שיש היא הרבה יותר גדולה! הלכתי לבקר אותו לפני החתונה שלי להזמינו, אז באתי עם רעייתי. הוא ישב שם עם רעייתו. בישיבה היה מנהג שכשגומרים את הארוחה כל אחד צריך להוריד את הצלחת שלו ולשים במקום, ולא היה חסר שם כסף, זה היה מקום משופע בכסף והאוכל היה ברמה גבוהה, גם מי שאחראי יכול היה להוריד את הצלחות מהשולחן, אך זו היתה מטרה שאדם יתרגל שעליו לעשות זאת, כל אחד כאן עושה משהו! אמרתי לו: דע לך כבוד הרה"י, עד היום בביתי אני מוריד את הצלחת מחמת ההרגל הזה של הילדות!. הוא עשה את אותו ההנהגה בהרבה אופנים. היה שיעור שמוסרים בישיבה ואני לא נכנסתי (לא שיעור מרכזי), שאלתי אותו: בבקשה שהרה"י יסביר לי מה הוא חשב כשאני הייתי צעיר [ולא נכנסתי], מה הוא חשב אז על ההתנהגות הזו? איך קיבל זאת, הרי זה חוצפה?! לא ביקשתי רשות! אז הוא ענה לי: יש כאלו שמגדלים אותם מעל השולחן, יש כאלו שצריך לגדל אותם מתחת לשולחן. אתה צריך לבדוק מה טוב לכל אחד! אני הבנתי שלהעיר לך זה לא יועיל, אז שתקתי. הוא היה בודק לכל אחד מה טוב יהיה לו.

הוא היה אדם חכם [הראש ישיבה], לא כל אדם יכול לעשות זאת, אך הוא היה אדם נקי שהכוונה שלו היתה לטובה. להיטיב לבריותיו! ככל שהאדם מתקרב לצורה הזו, רמת ההשפעה על התלמידים עצומה! הקשר ששמרו אתו הבחורים אח"כ במשך שנים רבות. יכולת שלא לדבר אתו שמונה או עשר שנים, פתאום היית צריך משהו – הייתי מתקשר אליו והוא היה כן מה אני יכול לעזור; כאילו שאתמול גמרת את הישיבה... זו היתה המטרה לפני שלושים שנה – לעזור, זו המטרה גם היום... היה אדם מאוד רגוע ושליו ונינוח, אבל הכל ברור! יש מטרה, יש מהלך של המציאות, להיטיב לבריותיו! הוא פתח גמ"חים בתוך הישיבה כדי להרגיל את החבורים להיטיב. הכל צריך להיות ברור! והצליחו להאמין שהוא באמת רצה להיטיב!!

שאלה: מי שיש לו רב או משפיע אז מן הסתם יש לו את תכונת הנפש שיכול להשפיע - - - הרב: הלוואי שאתם צודקים! הלוואי שאתם צודקים שכל מי שנכנס לתחום ההשפעה אז יש לו את התכונה הזו... כך צריך [אבל..]. - - - השואל ממשיך: אבל מצד שני, להיכנס לעבודה פנימית צריך התבוננות התבודדות שקט, מי שיש לו תכונה של השפעה אז כל מה שהוא לומד הוא לומד ומשפיע, הוא חושב על השפעה, קשה לו אולי לשבת בשקט – מה העצה להיכנס לעבודה הזו למי שיש לו את התכונה של להשפיע?

הרב: אני אספר שני סיפורים שבהם בוודאי תהיה מונחת חלק מהתשובה. הרבה פעמים בחול המועד היו הולכים לבקר את הרבנים, היה פעם אחת שהלכנו קבוצת בחורים לבקר את המגיד שיעור. אז הוא אמר שטיקל תורה רבע שעה. זה היה שטיקל תורה יותר גבוה ממה שהוא אמר כל השנה כולה, והוא אמר: כי כל השנה אני לומד על מנת ללמד, עכשיו שמגיע בין הזמנים בעצם עכשיו למדתי לעצמי, ורק ש[בגלל] שהגעתם הנה - אז אמרתי לכם! זה בעצם מה שאתם [-השואלים] אומרים...

רבי יצחק הוטנר שעליו בוודאי אי אפשר להתווכח על העובדה שהוא היה בעל השפעה באופן רחב ועמוק, יש כאלו שההשפעה שלהם היתה בכמות אך אצלו היא היתה באיכות בקשר עמוק מאוד עם התלמידים ואהבה מופלגת. כי מי שמכיר יודע, זה התקשרות עמוקה מאוד לתלמידים, כלומר, אם אפשר למצוא אחד מהדמויות בדור ההוא שהיה לו קשר עמוק לתלמידים זה רבי יצחק! כמובן לא רק הוא, אלא הוא היה אחד מהם. אז הוא העיד על עצמו – כלומר, הוא התחבט בדיוק באותה הנקודה שאתם כרגע מדברים עליה! – הוא הגדיר את עצמו כך: אני כל הווייה שלי היא של ציבור, אבל אם אין לי חצי יום ראשון [-התחלת היום] לבד – אני לא בן אדם!! פלגינן: חצי לה' וחצי לכם... הוא אמר, את חצי היום הראשון שלי – רק אני; אך חצי היום השני שלי – כולו ציבור. אדם שבעצם הופך להיות שכל הנקודה שלו היא רק להשפיע, אז הוא בבעיה, חייב להיות שיהיה לו חצי לו וחצי לה'. השאלה היא רק איך עושים זאת בלמעשה. אם זה בדוגמא של הלימוד, אז הוא צריך ללמוד עוד מסכת אחרת שאותה הוא לא משפיע, ואז הוא לא עומד כאן בנקודה הזו למסור אותה; אבל אם הוא מלמד בבא קמא והוא לומד רק זאת, אז אין לו את הכח הנפשי לנתק בין מה שהוא לומד... אם לאדם יש את השעות ביום שהוא לא עונה לטלפונים [למעט פיקו"נ וכדו'], והוא לומד דברים אחרים שלא קשורים כלל למה שהוא משפיע – זה צורה די קרובה למעשה שהוא יכול לבנות גם חלק בחיים לעצמו. אם אין זמן לעצמו, או שמה שהוא עושה בזמן הזה זה מה שהוא עתיד להשפיע [זה לא טוב]. זה בעיה גדולה מאוד מה שאתם אומרים שחלק מהמשפיעים מתמודדים אתה ולכן לאט לאט הם נופלים למדרגת המושפעים!! אם כל עסקו רק במדרגה להשפיע – הוא לאט לאט יורד במקום לעלות.

שיהיה הצלחה לכולם! אני שמח לחזור לכאן לבית ולכל הקהילה כולה!! [-אבל הציבור שואלים עוד...]

שאלה: גדלתי כ"כ מההשפעה, עד שאני מרגיש שכולי השפעה. האם הנקודה האחרונה שהרב דיבר זה נוגע גם למקרה כזה?

הרב: בנבואה כתוב על ה'לעתיד' – 'לא ילמדו איש את רעהו ידעו אותי מגדולם ועד קטנם' [בערך]. אנו מצפים שיבוא משיח ותהיה גאולה שלמה, וכשזה יגיע לא יצטרכו יותר ללמד אחרים, מה תעשה אז??? - - - זה שאלה טובה... הרב: אדם בעומק צריך להיות תלוי רק במישהו אחד: בו ית"ש ואין בלתו! שאר כל הדברים הם לזמן כן ולזמן לא. עכשיו העמדנו מה התכלית, זה לא אומר שהרגע צריך להתנתק מהכל, זה דימיונות; רק ששאלתם האם יש כזה 'ענין' [-לחיות כך], אז בעומק: כל אדם צריך להגיע לכך שאין לו תלות בשום דבר אחר רק בו ית"ש! זו צורת החיים השלמה! ולכן הדרך הנכונה היא להתקרב לשם לאט לאט, לא לומר אני שם, או לקפוץ לשם, זה דימיון; אבל האם באמת אדם צריך להרגיל עצמו לאט לאט שלפחות יהיה לו חלק של החיים שאינו תלוי כלל בזולתו אלא רק בו ית"ש? התשובה היא כן!! האם עדיין אתם צריכים להשאיר את עיקר מהלך החיים כהשפעה – מסתבר שהתשובה היא גם: כן. אבל האם להתחיל לבנות איזשהו מקום שאינו לזולתו? וודאי! צריך להתחיל זאת! אפשר להתחיל מעט ולהגדיל לאט עם הזמן, אבל מוכרח לכל אדם שיהיה לו חלק מסוים בחיים שזה רק הוא והקב"ה, הקב"ה והוא, שזה השלמות הפנימית! ומתוך אותו מקום  - שהוא לא צריך להשפיע – מהמקום הזה הוא באמת יכול להשפיע! ידוע משלו של המגיד מדובנא עם הגר"א, בענין הכוס המלאה: שאלו את המגיד מהי הצורה הנכונה להשפיע? אז יש כאלו שכל מה שהם מקבלים הם מיד משפיעים לזולתם, זה כמו משפך שנכנס ויוצא מהצד השני, כבולעו כך פולטו... [אך] המשל הידוע של המגיד מדובנא הוא, שכשלוקחים כוס מתי היא משפיעה? כשהיא מלאה, ואז נשפך מסביב!! אז קודם הוא מלא, ואז מה יוצר החוצה? לא המילוי בפנים, אלא רק מה שנשפך יותר...! אז יש לו את כל הכוס לעצמו, ורק מה שנשפך בחוץ יוצא! זה משלו הידוע: שיהיה קודם כל בעצמו כוס יין מלא, ומתוך המלאות הזו – הוא משפיע את ה'מעבר', את ה'עולה על גדותיו'. אבל חייב להיות לאדם מציאות שהוא 'מלא'. ניתן דוגמא: יש בני אדם שלא מסוגלים ללמוד תורה אם אין שיעור או אין חברותא. הם לא יכולים לשבת ללמוד לבד אף פעם. יש בני אדם שכנגד זה לומדים כל היום לבד. אדם שלא יכול ללמוד שום דבר לבד – זה לא צורה שלמה! האם צריך שיהיה לו חברותא? כן, חרב הבדים וכו' כדרשת הגמרא במכות. ודאי שצריך חברותא, אך כמה – זה משתנה מאדם לאדם. אבל אדם שלא יכול ללמוד לבד, אז כמו קביים, כל הזמן צריך סעד לתומכו. אז זה הוא והבורא, הבורא והוא. עוד דוגמא, יש בני אדם שהם לומדים סוגיא, הם משפיעים, כל החידושים שיוצאים להם – הם מיד אומרים אותם. יש הרי הגדרה עמוקה מר' שמואל רוזובסקי שהיה נקרא "ה"ראש ישיבה בה' הידיעה, הוא אמר שעיקר העמל של השיעור הוא מה לא לומר, ולא מה כן לומר...! חכמת הצמצום. הרי לא יתכן שמגיע אדם מבוגר שיש לו הרבה מה לתת, והוא ישפוך את זה לאנשים אחרים, הרי אם הם במדרגה שלו אז הם צריכים אותו, ואם כך – אז איך הם יכולים לקבל את כל מה שיש לו לומר? אז מוכרח להיות שיצמצם. החלק הזה שהוא מצמצם ולא עובר אותו, זה נשאר אצל עצמו. יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, החלק הזה מה קורה אתו? תמיד נשאר אצל המשפיע! אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, אז עד ארבעים שנה [וכי] התלמיד הבין את מה שהרב אמר? לא. זה נקרא שהרב השפיע את זה או שהוא עדיין לא השפיע? השפיע ב'כח', בנעלמות, כי זה גנוז, אבל ב'בפועל' לא. כשאתה אומר את כל מה שאתה אומר, אז אתה חושב שכל מי ששומע הבין את כל מה שאמרת?? אז בעומק חלק מהדברים בין כה וכה לא השפעת. אלא מאי? הצלחת להוציא זאת מהפה, [אבל אם כך] אפשר גם לדבר לטייפ... באמת הם לא הבינו.

היה לי את זה הרבה מאוד שנים: אני מסרתי שיעור, ופתאום בסוף השיעור נזכרתי שיש נקודה אחת חשובה ששכחתי לומר אותה. אז זה כואב. בעומק הנפש כשזה קרה לי הבנתי שהקב"ה אומר לי שהוא רוצה שאני לא אשפיע הכל, אז בכל שיעור הוא גורם שאשכח איזו נקודה אחת או שתיים. תמיד אני ארגיש שעדיין חסר... זה חלק מהמהלך הפנימי של החיים שאדם נמצא רק עם בורא עולם!

שאלה: בדור שלנו, מה הענין שצריך לייסד הרבה פעמים [-לתלמידים]? שזה המרכז? הנקודה הפנימית? האם יש לפי הרב איזה ענין שצריכים לעבוד על זה הרבה פעמים שיהיה את הנקודה הפנימית הזו?

הרב: בדיוק היום ראיתי בליקוטי רשימות של ר' נתן ווכטפוייגל[1], הוא מביא שם שהסבא מסלבודקא אמר שיש לו רק שלוש שיחות, וכל השאר הן רק הסבר לשלוש השיחות. על דרך שלר' אהרון קוטלר היתה "שיחה" אחת שהיא תורה, וכן לגר"י לווינשטין שהיתה לו שיחה אחת שהיא "אמונה". אתם שואלים שאלה נכונה: האם צריכה להיות נקודה מרכזית שעליה יסוב הכל? התשובה היא בוודאי כן! נקודה אחת שמסביב לזה יסתובב הכל, כל השיחות וכל המהלך יהיה בנוי על נקודה אחת. אך מהי אותה נקודה? אם אדם רואה באיזשהו ספר שיש נקודה מסוימת, אבל הוא לא מרגיש שעכשיו זו הנקודה שלו, והוא כעת המשפיע – זה לא עוזר שהוא יודע שיש כזו נקודה! הוא לא "חי" אותה, אז וכי הוא כל הזמן ידבר את מה שהוא לא חי?? זה לא יצליח. לכן גם אי אפשר לומר מהי הנקודה שכל קהילה צריכה לומר. וממילא התשובה היותר מדויקת: זה משתנה בין מדרגת המשפיע אבל עדיין ביחס לבני קהילתו. לפעמים הרב לא מתאים לקהילה ולהיפך, אבל אם מציירים ציור ברור מה עושים [אזי]: צריך להיות נקודה אחת שהיא תופסת מאוד את המשפיע, והקהילה הם ברי הכי לקבל זאת. הם הוא יתאים את עצמו כולו אליהם – זה גם לא יצליח. צריך לראות שזה הנקודה החזקה שלו והוא בר הכי להשפיע את מה שמשפיע, ואם הוא רואה מעיקרא שלא – אז שלא יקח את המקום הזה! זה לא יצליח. אם הוא רוצה שתהיה שם רוח חיים, הוא צריך לראות שאת הנקודה המרכזית שלו הם קרובים לשם וברי הכי לשמוע. וכעת נצרך גם הרבה חכמת חיים להלביש את אותה הנקודה בצורה לא גלויה לגמרי במאות אפשרויות. כי אם הוא ידבר את אותו הדבר, אז הוא לא יצליח! ואם הוא ילביש זאת בצורה שהנקודה המרכזית מאוד נעלמת, גם בזה לא הרווחנו כלום. אז צריך להיות כאן איזשהו – מצד אחד תהיה נקודה מרכזית, אבל כל פעם יביא רעיונות חדשים ודרושים חדשים וכו', אבל לבסוף זוהי הנקודה המרכזית, [עד] שאם יעצרו מישהו וישאלו אותו מהי הנקודה המרכזית כאן? אז הוא יאמר אותה! אבל לא שהוא [-המשפיע] ידבר רק על זה, כי רוב בני האדם אין להם את הכח להקשיב כל כך הרבה פעמים לאותה נקודה.

יש מעשה ידוע עם אחד מהרבנים שאמר שהוא צריך למסור יישר כח גדול לבעלי הבתים שלו, והוא הסביר, כי הוא יכול לדרוש אפילו את הדרשה של שנה שעברה והם לא זוכרים כלום... אי אפשר לחזור על אותו הדבר כל הזמן, ואם עושים כן – אנשים מפסיקים להקשיב. כל החכמה היא להגיע בכל פעם מזווית חדשה, מאיזה מימרא של חז"ל שהציבור לא יודע, מאיזה פירוש חדש שהם לא שמעו. יש אנשים שמוציאים ליקוטים על פרשת השבוע, זה דבר טוב, אבל חלקם זה דברים שכולם ידועים. יש מי שהוציא בשנים האחרונות פירושים חדשים של ספרים גנוזים או לא ידועים, ובתוך כל זה הוא בסוף מוליך - - זה חכמה ומלאכה להגיע לאותו המקום.

שאלה: יש תלמיד אחד בכתה שאין לו חשק בכלל להתפלל וללמוד ולעשות שום מצוה. מה לעשות?

הרב: השאלה היא שאלה כללית שיכולה להיות לה הרבה סיבות. אנחנו לא מתחילים לדון על דבר מהו הפתרון שלו לפני שעמדנו על שורש הבעיה. רק כשהגדרנו את שורש הבעיה, אז נוכל לדון בפתרון. ניתן דוגמא בעלמא: יש ילד שאין לו חשק לכלום כי ההורים נמצאים בתהליכי גירושין וכל הבית הרוס. לעומת זאת יתכן ילד אחר שאצלו הכל נורמלי בבית, ורק שהוא טיפוס שובב שאינו רוצה לשבת על הכסא. יכולות להיות הרבה סיבות! לפני שבדקנו מהי הסיבה – כל מה שנפעל לא יהיה בהכרח מדויק. [רק] אחרי שהגענו למסקנא מהי הסיבה, אז אם זהו רקע של הבית – אז קודם צריך לעזור לו מול מה שקורה בבית; יתכן שהמלמד צריך להזמין אותו לביתו ולשמש עבורו כ'חצי אב', ועוד אפשרויות כדי לפטור את זה, ואחרי כן יוכל לטפל בבעיה הנ"ל.

אני עכשיו מדלג על 'מה הסיבה', שהיא נפקא מינה עצומה, כי הרי אין כאן מקרה מסוים, ואני מתקדם מה לעשות אפילו שהסיבה יש לה הרבה מאוד השפעה על הענין: [ובכן] באופן כללי מאוד, לכל אחד יש משהו אחד שבו הוא נהנה. אין כמעט אדם – למעט אנשים שנמצאים בדיכאון קשה – שאין לו משהו שבו הוא נהנה. אם אנחנו לוקחים את החלק של הלימוד, אז גם בזה יש לו עדיים איזושהי נקודה מסוימת שבה הוא יכול יותר ליהנות, ורק שצריכים להצליח לברר מהי אותה הנקודה. אם הצלחנו לברר אותה – אז אנו מתחילים להרחיב את אותה הנקודה! הוא נהנה למשל לומר ווארט בכתה משלו, אז שיהיה כך; הוא נהנה לקרוא משהו מסוים – אז שיהיה כך, וכו'. אבל נצרך למצוא את אותה הנקודה. אם הוא מוצלח בה במיוחד, זה הכי חשוב, אך אפילו אם לא – לפחות [נצרך] שהוא יכול לעשותה ולהרגיש בה טוב. ולשים את כל הפוקוס על הנקודה הזו, עד כמה שניתן. ומשם זה יפתח ולאט יש להרחיב זאת, אבל נקודת הפתיחה היא מאותו המקום הפתוח! אם אדם רוצה לפתוח שקית, מאיפה הוא ינסה לפתוח? אם הכל סגור מכל הצדדים זה קשה, אבל אם יש מקום שיש חור קטן – מאיפה הוא ינסה להתחיל לפתוח? מהחור הקטן. אז זהו יסוד לכל מהלך החיים: כל נקודה שאנו רוצים להצליח בה, אנו מחפשים את ה'פתח פתוח מצאתי'. ואף שזה פתח קטן ולא מספיק, אך מאיפה אני אתחיל? מאותה נקודה. במקביל: אדם רוצה להתחיל בעבודת ה', מה בדרך כלל צריך להתחיל? אז אם אדם מחפש אתגרים יתחיל מהנקודה הקשה, אך אדם נורמלי מאיזה נקודה יתחיל? אנשים שואלים הרבה, מאיזו נקודה להתחיל? בדרך כלל העצה היא: מאיפה שאתה מרגיש הכי טוב! איזה נקודה הכי מעסיקה אותך, איפה ה'לבו חפץ' שלך. מה שאתה פתוח בו – תתחיל להתחזק בו, ותמשיך הלאה! אצל ראובן זה יהיה כך ואצל שמעון אחרת, אבל הצד השווה – הנקודה שפתוחה אצלך. אחרי שהיא מתרחבת והאדם כבר יש לו חיות והוא מרגיש יותר טוב, הוא יכול להתמודד הלאה והלאה. אז גם אם תגיע לחינוך חזרנו לאותה נקודת יסוד, ואלא שצריך לברר מהי אותה נקודה שאותה יש להתחיל לפתוח.

שאלה: בענין הנ"ל שאדם מגיע לביתו רק בשבת, [קשה לשמוע, אך נראה שהשואל מניח שבדורות עברו כך היה המצב הרגיל, וממילא קשה לו על דברי הרב הנ"ל. הרב 'מתפרץ' לדבריו:] אני לא יודע אם זהו משפט נכון. היו גדלים בשמחה? אתה יכול לומר שהיה פחות הדרדרות רוחנית בחלק מהדורות? הכל היה בשמחה? כל האיכרים שעבדו מבוקר ועד לילה? העם שבשדות שחוזרים לבית ומתפללים מעריב? - - - אל תאמר ימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה אמרת זאת! אנשים אומרים הרבה דברים. אם היו מגיעים לכאן עכשיו עשרה זקנים שחיו בדור לפני השואה, והיו מעידים שכולם היו שמחים... אני יודע שכשאנחנו היינו צעירים אז חיו יותר בצמצום, אבל להגיד שבעולם הקודם הכל היה נייחא והכל היה בסדר? אני לא יודע... יש נקודה מאוד עקרונית, דהנה פעם היה כפר, ומה קרה אם הילד לא בדיוק היה מצוין אז מה הוא יכול היה לעשות? או ללכת לפושעים של הכפר או להישאר איכשהו בתוכו. היום, בשניה אחת אין כלום! זהו וודאי הבדל עצום ונורא בין פעם להיום. - - - פעם אבא לא היה צריך לדעת היכן ילדיו נמצאים כל הזמן, פחות או יותר הם כאן; היום אם אתה לא יודע איפה הוא נמצא, מי יודע איפה הוא יתגלגל... - - - [ילד שלא הצליח פעם, היה הולך לעבוד] זה נפקא מינה עצומה, הילד לא רק שלא יעשה כלום, גם אם הוא מתחיל קצת להתבטל כבר יש סכנה. זה לא אומר שהיא בהכרח תביא למקום נורא, אבל - - מה שאתם אומרים המצב עוד יותר מורכב: פעם הבעיה היתה רק הבטלנים, אך היום זה אפילו יותר מכך: עצם זה שיש איזה חבר קצת לא טוב או משהו אחד קטן – וחלילה באה רוח ועוקרתו. ראיתי סיפור על אחד הרבנים באירופה, היו נוסעים לנופש, אז בשעתו הוא היה מגיע עם המשמש שלו ונמצא בנופש. אחד מהרבנים הגיע עם בתו. אז כולם [עשו פרצופים], מילא עם המשמש אך מה הוא עושה עם בתו המבוגרת?! אז הוא אמר להם: אתם משאירים את הבת לבד בבית ומי יודע היכן היא מסתובבת, אני לפחות שומר עליה... [הוא אמר] אני מבין שזה קצת חוסר צניעות ולא מקובל, אבל אחרי מחשבה שניה [זה יותר חכם]... היום הכל עדין ומורכב. - - -

שאלה: מה חכמת הנפש שמתגלה יותר בדורנו?.

תשובה: שאלה נכונה מאוד. אני מסתכל על כלל כל היקף התורה כולה, בכל הדורות הקודמים היה אחוז קטן של תלמידי חכמים ממש, כלל קטן של בעלי בתים דף היומי וכו', והשאר כמעט לא ידעו כלום. היום כמעט אין לך בעת בית שלא יודע לומדעס! זה המציאות היום של חלקם הגדול, הרי אפילו אנשים שלא למדו בישיבות, הרי מוציאים כל מיני חוברות וכל מיני נקודות; יש לך בעל בית נורמלי שלא יודע קרוא וכתוב?? כמעט ולא! זה וודאי שמצד אחד אכשר דורא ויש ריבוי תורה. אז כשזה מתבטא אצל הבני תורה – יש תלמידי חכמים מופלגים; אחד מחבר ספרים מופלגים וכו' וכו', וכשזה מגיע לבעלי בתים אז ודאי שהוא לא רחוק מהתורה. אז גם חכמת הנפש מתגלה יותר, רואים שכל החכמה מתגלה! כחלק מזה גם חכמתה הנפש שמתגלה יותר. זה לא ענין לעצמו, אלא זה ענין היקף כל החכמה, שגם זה יורד.