- להאזנה חובת הלבבות 004 הקדמה החיות בעבודה הצפונה
חובת הלבבות 004 הקדמה החיות בעבודה הצפונה
- 5942 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
מִן הַשֵּׂכֶל שֶׁאָמַרְתִּי, כִּי כְבָר נִתְבָּרֵר לָנוּ, כִּי הָאָדָם מְחֻבָּר מִנֶּפֶשׁ וְגוּף, וּשְׁנֵיהֶם מִטּוֹבוֹת הַבּוֹרֵא עָלֵינוּ, הָאֶחָד נִרְאֶה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ נִרְאֶה. וַאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַעֲבֹד אוֹתוֹ בַּעֲבוּר זֶה עֲבוֹדָה גְלוּיָה וַעֲבוֹדָה צְפוּנָה.
עכשיו מבינים מאוד למה בני אדם לא לומדים את החכמה הזאת, החכמה הגלויה היא עבודת האברים ולכן היא גלויה לבני אדם, אבל החכמה הפנימית היא עבודה הצפונה היא עבודת הנפש, האם מישהו רואה את הנפש? האדם על דרך כלל חי בגוף ויש לו עיני גוף ורואה רק את הגוף ולא את הנפש, הוא רואה חיצוניות ולא פנימיות הוא רואה עבודת אברים, עד שהאדם יכול לסבור שהעבודה הצפונה היא רשות.
על דרך טבע האדם נברא במדרגה של "האדם יראה לעיניים", ולכן מה שהוו מחפש כל ימי חייו אפי' אם זה יהיה קדושה ורוחניות הוא מחפש עבודת אברים ולא עבודה של פנים. העבודה הצפונה היא בעצם המקום הפנימי ששם עיקר חייו של האדם, עבודת האברים היא לא בכל עת ובכל שעה, אבל העבודה הצפונה היא חיה בכל עת, מי שחי עבודה גלויה בלבד הוא חי לפרקים, מי שחי עבודה צפונה, עבודה של לב הוא חי תמיד. "וה' יראה ללבב" אז הוא נמצא עם השי"ת בלבבו, זה בעצם כל מתיקות החיים, מי שלא זכה לעבודה הצפונה, הוא חי מהתנוצצות של חיים אבל חסר לו את עצם החיים. מי שטעם מהי עבודה שרק הקב"ה והוא יודעים ממנה הו זכה למתיקות אמיתית. הפה לא יכול לדבר הלשון לא יכולה לבטאות את עומק המתיקות שגנוזה בעבודה הצפונה, ליבא לפומא לא גליא, זה נאמר על הגאולה הכללית, "כי יום נקם בליבי" לליבי גיליתי לפומי לא גיךיתי, וזה נאמר על עומק פנימיות העבודה של כל נפש שזה גאולת הנפש, שהנפש חיה במצפוני הלבבות, מצפוני ההתשבקות האמיתית העבודה הצפונה שם מקום החייים האמיתית. אף אדם לא יודע באמת מה יש בלב חבירו, שם מתיקות החיים, מה שבני אדם יודעים זה מאבד את מתיקות החיים. אותו חלק בנפש שאף אדם לא יודע ממנו רק האדם ובוראו שם בעצם נמצא החיים של האדם. מי שיש לו שם רוחב פנימי חי חיים.
הַגְּלוּיָה, חוֹבוֹת הָאֵבָרִים, כְּמוֹ הַתְּפִלָּה וְהַצּוֹם וְהַצְּדָקָה, וְלִמּוּד תּוֹרָה וְלַמְּדָהּ, וַעֲשׂוֹת סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וּמְזוּזָה וּמַעֲקֶה, וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, מִמַּה שֶּׁיִּגָּמֵר מַעֲשֵׂהוּ עַל יְדֵי חוּשֵׁי הָאָדָם הַנִּרְאִים. אַךְ הָעֲבוֹדָה הַצְּפוּנָה הִיא חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, וְהוּא שֶׁנְּיַחֵד הָאֵל בְּלִבּוֹתֵינוּ, וְשֶׁנַּאֲמִין בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ, וְשֶׁנְּקַבֵּל עֲבוֹדָתוֹ, וְנִירָא אוֹתוֹ, וְנִכָּנַע מִפָּנָיו, וְנֵבוֹשׁ מִמֶּנוּ, וְנֶאֱהַב אוֹתוֹ, וְנִבְטַח בּוֹ, וְנִמְסֹר נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵלָיו, וְשֶׁנִּפְרֹשׁ מֵאֲשֶׁר יִשְׂנָא, וְשֶׁנְּיַחֵד מַעֲשֵׂינוּ לִשְׁמוֹ, וְשֶׁנִּתְבּוֹנֵן בְּטוֹבוֹתָיו, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, מִמַּה שֶּׁיֻּגְּמַר בְּמַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ מִבְּלִי אֶבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים מִמֶּנּוּ.
מדגיש עוד פעם החוה"ל "ממה שיגמר במחשבת הלב ומצפןנו" זה צירוף של דעת לב של מחשבה והרגש, שם סוד החיים, צריך להבין, אדם יכול ללמוד תורה במחשבת השכל אבל זה לא מצפוני הלב זה לא מחשבת הלב, מה ההבדל? מחשבת השכל זה הכהר זה ידיעה, מחשבת הלב זה מחשבה חושית, דבר שהוא חוש אצל האדם הוא חיים. אם הידיעות האלה נמצאים אצל האדם בשכלו בלבד אולי הוא לא יקרא כופר אלא מאמין, אבל עומק פנימיות החיים, לא רקבהגדרה של עומק פנימיות העבודה אלא החיים, אין לו! אבל אם הידיעות האלה מלבד מה שהם קיימים במח האדם נתקיים בו "והשבות אל לבבך" והידיעות האלה ידועים בדעת מחשבת הלב בצירוף של הרגש הלז זה אדם שנקרא חי "והחי יתן אל ליבו". ידועות הלב זה הדברים שאיתם הוא חי, עם זה הוא קם איתם הוא הולך ברלחוב, בזה הוא מתבונן וזה חיותו, לא שהוא יודע אותם אלא משם הוא יונק את החיים שלו. החכמה שבלב זה חכמה שהאדם חי אותה באופן חושי ומשם הוא מקבל חיות. יש אדם שנהנה מלקבל סברא, אשריו וטוב לו אבל לא זה העומק ההנאה של תורה, עומק ההנאה שהיא שהחכמה נמצאת בלב והפכה להיות חושית ואז הוא נהנה ממנה, לא רק מהישרות ולא רק מהבהירות ולא רק מהחידוד, אלאא הוא נהנה מעצם הדבר עצמו כי הוא חי אותו, זה חיות של לבבות.
מדובר כאן על סוגיא חדשה לגמרי של חיים, אבל מחמת שהחיים האלה הם צפונים בליבו של האדם לכן זה נעלם לכן זה כמעט לא כתוב להדיא בדברי רבותינו.
וְיָדַעְתִּי דַעַת בְּרוּרָה, כִּי חוֹבוֹת הָאֵבָרִים לֹא תִשְׁלַמְנָה כִּי אִם בִּרְצוֹן הַלֵּב וְחֵפֶץ הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹתָם וְתַאֲוַת לִבֵּנוּ לִפְעֹל אוֹתָם.
יש כאן לשונות מתוקים מדבש בלשונו של החוה"ל, חובות האברים כל המצוות שאנו זוכים לקיים לא תשלמנה הם לא יהיהו שלומים אלא מתי כי אם ברצון הלב שהאדם רוצה לעשות אותם, אבל לא רק שהוא רוצה, אלא הוא משתוקק וחפץ הנפש לעשותם הוא חפץ בהם, ותאוות ליבנו לפעול אותם, למה הם לא יושלמו אם אין תאוות ליבנו לפעול אותם? כי אם אדם מקיים את המצוות כי בשעת ובשכל הוא למד את הדין ומקיים, אז יש כאן מעשה ודעת שכל, אבל אין כאן הרגש חושי במצוות, אבל אם האדם מקיים את המצוות ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאוות ליבו לפעול אותם אז יש כאן דעת שכל מעשה של אברים ותשוקת הנפש תאוות הנפש אז יש לו הרגש לחי במצווה ואז תושלם. כמו שברור לאדם שעיקר חיותו זה לא הגוף אלא הנשמה כך צריך להיות ברור שעיקר המצוות זה תאוות הלב שנמצא במצוות.
וְאִם יַעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתֵּנוּ שֶׁאֵין לִבּוֹתֵינוּ חַיָּבִים לִבְחֹר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלַחְפֹּץ בָּהּ, יִסְתַּלֵּק מֵעַל אֵבָרֵינוּ חִיּוּב הַמִּצְוֹת שֶׁאָנוּ חַיָּבִין בָּהֶם, מִפְּנֵי שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו.
אם אדם באמת מכיר ומרגיש שיש בתוכו נשמה אז בכל דבר שהוא עושה הוא מצרף את הנפש ואז הוא מקבל חיים, אם אדם יודע שיש לו נפש אבל הוא חי במהלך הרגלו אז המעשים שלו הם מעשים של מת, אבל אדם שמרגיש את החיות הפנימית של הנפש אז המעשים שהוא עושה זה בצירוף של הנפש, הוא פועל את הכל מתוך חיות
וְכֵוָּן שֶׁנִּתְבָּרֵר, כִּי הַבּוֹרֵא חִיֵּב אֶת אֵבָרֵינוּ בְּמִצְוֹתָיו, לֹא הָיָה נָכוֹן לְהַנִּיחַ נַפְשֵׁנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁהֵם מִבְחַר חֶלְקֵי עַצְמֵנוּ, שֶׁלֹּא יְחַיְּבֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּפִי יְכָלְתָּם, מִפְּנֵי שֶׁבָּהֶם גְּמַר הָעֲבוֹדָה. וְעַל כֵּן נִתְחַיַּבְנוּ בְּחוֹבוֹת גְּלוּיֵינוּ וּמַצְפּוּנֵינוּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתֵנוּ שְׁלֵמָה וּגְמוּרָה, וְכוֹלֶלֶת מַצְפּוּנֵינוּ וּגְלוּיֵינוּ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.
צורת חיים אמיתית, כמו שמצייר אותה חובת הלבבות במתק לשונו, היא שהאדם חי חיים של פנים וחוץ מצורפים אהדדי, מצפונינו וגילויינו בכל דבר שהוא פועל מצורפים, זה צורת חיים של צדיקים, שפנימיות הלב המקום הצפון מצורף לגילויינו, ואם לא זה מוות. מי שינסה לצרף רק את ההרגש שבלב והוא יסבור שזה מצפוני הלב, והוא ינסה לצרף את זה לגלויינו לאברים, מבשרי אחזה כמו שכל אחד יודע, פעם הלב הרגש גואה ופעם הוא שפל, אז אי אפשר תמיד לצרף באופן הזה את המצפונים של הלב עם עבודת האברים הגלויה. אבל מי שליבו פועל באופן של חכמת לב עם הרגשי לב הוא יכול לחיות תמיד במדרגה של הרגשים, זה אחד מהיסודות המאוד נעלמים מהרבה שמנסים להכנס לחובת הלבבות, מנסים להיכנס באופן של התפעלות והתלהבות אז כדרכו של אש פעם היא קופצת ופעם היא שוככת ויורדת, הם טועים ביסוד כל העבודה כולה וברור שלמשך זמן ארוך העבודה שלו לא תוכל להחזיק כי הרגש לא יוכל לבנות את קומת האדם, אי אפשר ללבנות כך חיים. אבל מי שבונה את החיים על מעמקי חכמת הלב שמצרף להם הרגשי הלב שהם מצטרפים לעבודת האברים הגלויה הוא יכול להחזיק כאן חיים לעולמי עולמים. חכמה עומדת לעולם.
עד כאן א"כ בדברי חובת הלבוות התבאר החלק הראשון דרך השכל.
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּבָם מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, אָמַרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁמָּא הָעִנְיָן הַזֶּה אֵינוֹ כָתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ, וְעַל כֵּן הִנִּיחוּ לְחַבְּרוֹ בְסֵפֶר שֶׁיוֹרֵנוּ אוֹתוֹ וְיַרְאֵנוּ עִנְיָנָיו, עַד אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיו בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וּמְצָאתִיו שֶׁנִּזְכַּר בּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת,
מה הכוונה "עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו"? הוא לא למד את זה לפני כן? הפשט הוא שאדם יכול לעבור על התורה והוא לא רואה את הפנים שיש בה (אני לא מדבר על החוה", אין לנו השגה בו) "יעבור עליהם ולא ירגישם, יראם ולא יכירם" כמו שאומר הרמח"ל.
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְאָמַר (דְּבָרִים ל, כ): לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, וְאָמַר (דְּבָרִים יא, יג): לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְאָמַר (דְּבָרִים יג, ה): אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאָמַר (וַיִּקְרָא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וְאָמַר (דְּבָרִים י, יב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה, וְאָמַר (דְּבָרִים י, יט־כ): וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵּרִים הֶיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד. וְהַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה מֵחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת.
ולא רק שהם מחוהות הלבבות, אלא כמו שאומרים רבותינו הם תרי עמודי חובת הלבבות.
וְאָמַר בַּלָּאוִין שֶׁבָּהֶן (דְּבָרִים ה, יח): וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, (וַיִּקְרָא יט, יח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, (וַיִּקְרָא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, (בְּמִדְבַּר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, (דְּבָרִים טו, ז): לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ, וְרַבִּים כָּאֵלֶּה.
יש דבר פלא, הרי אדם שלא זוכר שצריך להניח תפילין אם הוא יקרא את הפסוק שאומר להניח תפילין זה יזכיר לו, אבל שאדם קורא כל יום ק"ש "ואהבת את הוי' אלוהיך בכל נפשך ובכל לבבך ובכל מאדך" האם הוא מתעורר לחשוב האם קיימתי את המצווה הזאת? חובות הלבבות הם כ"כ רחוקים על דרך כלל מנפש האדם עד שאפי' כשקורא את הפסוקים שמדברים עליהם זה אפי' לא מביא אותו לידי הרהור בהם. העמק שבזה הוא משום שכל הלב נתפס אצל האדם רק כתוספת, כל התפיסה של חיות הלב זה נחשב אצלו רק איזה 'מעלה'. ודאי שאם נשאל אדם אם ליבו הוא רק 'מעלה' או תוספת הוא יגיד שהוא לא יכול לחיות בלי זה. אבל החיות שבלב נתפסת אצלו רק כ'מעלה'. כל אדם ואדם השאלה העיקרית שהוא צריך לשאול את עצמו היא ממה הוא חי, זה שהוא מוגדר כחי ולא כמת זה לא מספיק. לא רק מה האדם עשה, זה העבודה הגלויה שכמובן גם היא טעונה בירור, אבל השאלה הפנימית שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא ממה הוא חי. השאלה לא בשביל מה הוא חי, אלא ממה האדם חי, זו השאלה הנוקבת בעומק הנפש, אם אדם היה מברר את זה הוא היה מגיע לעומק לבבו ואז היה תופס שלבבו זה לא תוספת אלא עיקר החיים ואז כל בוקר כשהיה קורא "ואהבת" היה בודק אם הוא עושה את זה.
הדברים כאן הם כ"כ ברורים ופשוטים למי שמחפש חיות, וכ"כ רחוקים למי שחי את החיים כמהלך הרגלו. יש בן אדם שמחפש חיות בכמות, כמות של חחסד, כמות של תורה כמות של תפילה, הוא יאריך בתפילה אבל הוא מחפש כמות, אבל מי שמחפש חיות של איכות הוא יצא בודאי לבסוף שהחיות של האיכות נמצאים בלב, חיות של איכות לא נמצאים רק במח, צריך להבין את זה באופן ברור, זה אחד מההטעיות המאוד מצויות, בפרט אצל אלה שזכו לישב באהלה של תורה בעומק העיון, הטעות הנפוצה שהם סבורים שחיות הכוונה מח, זו טעות מוחלטת, חיות כוונת הדבר צירוף מח ללב. מח שלא מצורף ללב, זה חצי חיים "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא". חיים זה צירוף של מח ולב.
עד עכשיו א"כ נתבאר בדברי החוה"ל, החובה על עבודת הלב מכח חיוב השכל ומכח החיוב של המקרא של תורה.
וְאַחַר כָּךְ הֵשִׁיב אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה אֶל הַלֵּב וְאֶל הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ל, יא): כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. וּבִשְׁאָר סִפְרֵי הַנְּבִיאִים הֶאֱרִיכוּ בָּעִנְיָן וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְאֵינֶנִּי צָרִיךְ לַהֲבִיאָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וִידוּעִים.
וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לִי חִיּוּב מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת מִן הַתּוֹרָה כַּאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר מִן הַשֵּׂכֶל, חִפַּשְׂתִּי עָלָיו בְּדִבְרֵי רַזַ"ל, וּמְצָאתִיו יוֹתֵר מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵיהֶם מִמַּה שֶּׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּסְּפָרִים וּמִן הַשֵּׂכֶל. קְצָתוֹ בִכְלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סַנְהֶדְרִין קו:): רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי, וְאָמְרוּ (יְרוּשַׁלְמִי בְּרָכוֹת פ"א, ה"ה): לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוֹרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ, וּקְצָתוֹ בִּפְרָט, בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בְּזִכְרוֹ. וּמָצָאתִי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ בְּמִדּוֹתֵיהֶם וּבְמִנְהָגֵיהֶם הַמְקֻבָּלִים מֵהֶם, כְּשֶׁהָיוּ נִשְׁאָלִים עַל עִנְיְנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה כז, ב): בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים.
וְרָאִיתִי מִצַּד הַכָּתוּב עוֹד בְּמַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (בְּמִדְבַּר לה, יא) שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בַּמִּצְוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, שֶׁהָיוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם בְּמֵזִיד אַחַת מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָרֵת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם אֶלָּא חַטָּאת אוֹ אָשָׁם. וְכָל זֶה רְאָיָה כִּי הָעִקָּר בְּחִיּוּב הָעֹנֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ הַלֵּב וְהַגּוּף מִשְׁתַּתְּפִין בַּמַּעֲשֶׂה, הַלֵּב בְּכַוָּנָתוֹ, וְהַגּוּף בִּתְנוּעָתוֹ.
צריך להבין למה צריך להביא על זה ראיות. זה מחמת שלב האדם הוא ערל כלשון הפסוק, הוא עקום יש בו רע צריך להוכיח לו מה ישר, אבל אם ליבו של האדם היה ישר כמו שעהש ותו האלוקים אז היה ברור לו לגמרי שהעיקר זה העבודה הפנימית. מי שהלב שלו נפתח הדברים כ"כ פשוטים אצלו שלא צריך להביא על זה ראיה.
וְכֵן אָמְרוּ בְּמִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלֶיהָ שָׂכָר.
לא ברור מה המקור של זה. בחז"ל הרי מפורש לגבי תורה "בשמאלה עושר וכבוד" למי שלומד שלא לשמה, כאן מדובר על מצוות אבל גם על זה מפורש בחז"ל, שכר לא שלם אבל מקבל. צריך תלמוד.
אמנם יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה אבל זה כוונה לשם מצווה אבל לא לש"ש.
וְכֵיוָן שֶׁקֹּטֶב הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדוֹ בְּנוּיִים עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ[1], רְאוּיָה שֶׁתְּהֵא חָכְמַת מִצְוֹת הַלֵּב קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע לְחָכְמַת מִצְוֹת הָאֵבָרִים.
מעשה בלי כוונה קיים מצווה, כוונה בלי מעשה לא קיים כלום. אבל כשיש את שניהם העיקר הוא הכוונה.
[1] המאירי בהקדמת פירושו לתלמוד: "וכשיגיע האדם לאלו הזמנים (ימי התשובה) ולא יחדש בעצמו תכונה להתעורר למה שראוי להתעורר בהם, אבל יקיים אותם דרך פעולת היחס והלשון מצוה מלומדה (מתוך הרגל), מבלי שיתבונן בענין המצוה - לא ימשך לו מן המצוה ההיא מה שכיוון נותנה יתברך להמשך ממנה, ונמצא מחטיא הכונה. והוא אמרו "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שאף בעשיית המצות, שהוא עת לעשות לה' - הפרו התורה והחטיאו הכונה. וכן הענין לבני ההמון, אשר לא ישיגו אל זאת המעלה, להתבונן בענין המצוה ובמה שראוי להמשך ממנה, שהם עם מעוט שכלם ראוי להם להתעורר בעשותם המצוה להיות כונתם בה דרך כלל (כוונה השייכת לכל המצוות) - קיום גזרה מוטלת עליו מאת השם, ועשיית הדבר לכבודו יתברך ולכונת עשיית המצוה. ואם לא יתעורר על זה, אבל (אלא) שיעשה זה מצד ההרגל, מאין הרגש עשיית הדבר לכבוד בוראו, ומאין כונת קיום מצוה, ויעתק על זה הצד ממצוה למצוה, ויאכל על דרך זה מצה בפסח וישב בסכה בחג - הוא כדמיון החמור: נושא אלומותיו בעת הקציר, ומשא הענבים בעת הבציר, ומשא החטים בעת הטחינה. לא יגיענו משנוי העתים שום התבוננות, רק שינוי המעשה דרך מקרה".
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס