חובת הלבבות 005 הקדמה הניתוק מאהבת העולם

וְכַאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר לִי חִיּוּב הַחָכְמָה הַצְּפוּנָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַכָּתוּב וְהַקַּבָּלָה, אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת אֵין אָנוּ חַיָּבִין בּוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם, כַּשְּׁמִטָּה וְכַיּוֹבֵל וְכַקָּרְבָּנוֹת. וְכַאֲשֶׁר עִיַּנְתִּי, מָצָאתִי שֶׁאָנוּ חַיָּבִין בּוֹ תָמִיד כָּל יָמֵינוּ, בְּלִי הֶפְסֵק,

זה חידוש גדול בחובת המצפונים על חובת האברים. כל מצווה שבאברים לא יכולה להיות ברציפות (גם אם אדם יכול לקיימם ברציפות אבל אין החיוב בררציפות), זולת מצוות ת"ת. לעומת זאת מצווה שתלויה בלב הן נמצאים תמיד. העומק בזה, כי החיצוניות היא לפרקים והפנימיות הוא תמיד. הדוגמא הברורה זה ליבו של אדם ושאר האברים, בשעה שהאדם ישן שאר האברים יכולים לנוח אבל הלב שלו ש"ממנו תוצאות חיים" הוא לא יכול לישון "אני ישנה וליבי ער". זה חילוק בין התורה שעליה נאמר "והגית בו יומם ולילה", ובמצוות שהם חובת הלבבות אנחנו מצטרפים לתורה שהביא בלי הפסק.

וְשֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם טַעֲנָה בְהַנָּחָתוֹ, כְּמוֹ: יִחוּד אֱלֹהֵינוּ בִלְבָבֵנוּ, וְעָבְדוֹ בְּמַצְפּוּנֵנוּ, וּלְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְשֶׁנִּכְסֹף לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִין בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט, ה): אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ,

יש כאן דבר נפלא, לכאורה אם כל תכלית הכיסופין הוא שאני אעשה את הדבר ועשיית הדבר היא לפרקים, אז מדוע צריך שיהיה כיסוף תמיד, בודאי שבפשוטם של דברים אפשר לומר שאם הכיסוף לא יהי תמיד שמא יבוא זמן הדבר והוא לא יקיים. אבל בעומק יורת, אין תכלית הכיסופין למצווה רק כדי לעשות את המצווה, אלא הכיסוף זה עבודה לעצמה, כמו שהגמרא אומרת "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק" כלומר שתמיד רצון המשפיע יותר מרצון המקבל, כך באדם צריך שהכיסופין יהיו יותר מהמעשה, ובלשון העמוקה- המעשה הוא לפרקים והכיסופין צריך שיהיו תמיד, כל סוד העבודה הפנימית הוא של תמידיות.

וְשֶׁנִּבְטַח בּוֹ, וְשֶׁנִּמְסֹר נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים סב, ט): בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם, וּלְהָסִיר הַשִּׂנְאָה וְהַקִּנְאָה מִלְּבָבֵנוּ,

לכאורה החיוב של זה הוא כללי כמו מילה, למה בכל רגע? כשהמשנה ברורה הביא את ששת המצוות התמידיות הוא לא מנה את זה, המצוות המעשיות יותר ברור שחייבים בכל עת, אבל להסיר את השלילה זה חידוש שזה תמידי, מתחדד כאן שזה לא מצווה להסיר ואם הסרתי אז קיימתי, כאן משמע מדברי החוה"ל שכשאר יש שנאה וקנאה בלב אז בהכרח חסר מגילוי האהבה והיראה ולכן זה מצווה שבכל עת.

וְשֶׁנִּפְרשׁ מִמּוֹתְרֵי עִנְיְנֵי הָעוֹלָם שֶׁטּוֹרְדִין אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי כָל זֶה אָנוּ חַיָּבִין בּוֹ תָמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע וְעַל כָּל עִנְיָן, בְּעוֹד שִׂכְלֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ בָנוּ.

יש בנפש רוחב להכיל כמה דברים בכללות קומת הנפש, אבל כעבודה מעשית כל פעם יש מקום רק לאחד.

כמו שתלמוד תורה שהוא שורש הנשמת חיים אז אנחנו מחוייבים בו בכל עת ובכל שעה, על אותו מהלך מצוות פנימיות החכמה הצפונה הם שורשי ה"ממנו תוצאות חיים" של הלב, ולכן חייבים בהם בכל רגע.

וְהַדּוֹמֶה לָזֶה: עֶבֶד שֶׁצִּוָּהוּ רַבּוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי מְלָאכוֹת, הָאַחַת בְּבֵיתוֹ וְהַשֵּׁנִית בַּשָּׂדֶה, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, וּלְעַיֵּן בָּהּ בְּעִתִּים יְדוּעוֹת וּבְשָׁעוֹת יְדוּעוֹת. אִם יַעַבְרוּ הָעִתִּים הָהֵם, אוֹ אִם לֹא יִמְצָא לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי דָבָר שֶׁיִּמְנָעֶנּוּ, יִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו חִיּוּב הַמַּעֲשֶׂה חוּץ לְבֵיתוֹ. אֲבָל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲשׂוֹת בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו כָּל יְמֵי עָמְדוֹ בוֹ וְעָבְדוֹ אֶת אֲדוֹנָיו, כְּשֶׁלֹּא יִמְנָעֶנּוּ מוֹנֵעַ וְלֹא יִטְרְדֵהוּ טוֹרֵד, וְחִיּוּב הַמַּעֲשֶׂה תָמִיד עָלָיו כְּשֶׁיִּפָּנֶה.

וְכֵן מִצְוֹת הַלֵּב שֶׁאָנוּ חַיָּבִין בָּהֶן, אֵין לָנוּ טַעֲנָה בָהֶן וְלֹא טוֹרֵד מֵהֶן, אֶלָּא אַהֲבַת הָעוֹלָם,

כל מי שניסה פעם להתחיל את העבודה הפנימית יודע שזה קשה מאוד, אם נעמוד על שורש ההפרעה נוכל להבין איך להיכנס למהלך של עבודה מעשית. אבל אם לא נעמוד על שורש ההפרעה, כל אחד יודע שאחד מהדברים הקשים זה לכוון בתפילה, לאהוב, להתיירא וכו' הרי מעשה יותר קל מאשר ייחוד הלב, אבל חוה"ל כותב כאן איפכא, אלא שדייק בלשונו שאין לנו טענה וטורד "אלא אהבת העולם" לא כתוב כאן טרדת העולם, אלו הם שני סוגיות שונות בתכלית השינוי, טרדת העולם יכול להיות גם לצדיק, אהבת העולם לצדיק אין. אהבת העולם זה מה שהנפש קשורה לעוה"ז, אם הנפש לא קשורה לעולם הזה, אז באופן טבעי מתגלה בה הנשמה והנשמה הרי אוהבת ומתיירא ומייחדת את בוראה, למה הגילוי של זה לא מתגלה בלב? עיקר המונע הוא אהבת העולם, אם יש אהבת עולם הזה ודאי שהרבה יותר קל לקיים את מצוות האברים ולא את מצוות הלבבות, אבל למי שאין אהבת העולם הזה עליו נאמר המשל של החוה"ל.

כל עומק העבודה שהחוה"ל הזכיר לעיל, זה כבר מידות רעות, אבל לפני ההסרה של המידות רעות יש הסרה של החיבור לעולם, הוא השורש המונע של גילוי האור הפנימי הרוחני בלבבות, כל שורש העבודה של חובות הלבבות בנויה על גבי ניתוק מאהבת עולם ותשוקת הרוחניות שאז נכנס האדם לעבודה הפנימית ולפני כן הוא מקושר ומחובר לארץ והנפש שלו לא סובלת את העבודה הפנימית.

וְשֶׁאֵין אֲנַחְנוּ מְבִינִים עִנְיַן בּוֹרְאֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ה, יב): וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ.

כאן כותה החוה"ל עוד נקודה שצריכה קצת התבוננות והבחנה, מה טורד את האדם מלהבין את העבודה הפנימית? מלצרף אותו לאהבה וליראה ולשאר חלקי העבודה הפנימית" "אין אנחנו מבינים עניין בוראנו". לכאורה בפסוק שהוא מביא כתוב שעסוקים בשמחת הוללות דעולם הזה "ואת פועל ה' לא יביטו" לא כתוב "לא יבינו", יש מה שהאדם לא מביט, ויש מה שהאדם מביט ולא מבין, הלשון שהוא כותב "שאין אנחנו מבינים" יכול להיות שהאדם מתבונן ומביט ולא מבין, אבל בפסוק נאמר שהוא לא מביט ולא ראה? תשובה לדבר, כאשר האדם הלב שלו חסום אז גם כאשר הוא מביט הוא לא מבין, וממילא מה שקורה שבעומק הוא לא יודע איך להביט, כאשר לבבו נפתח אז הוא רואה את השגחת ה' באופן טבעי הוא רואה את החכמה הצפונה איך היא גלויה בכל דבר, אחרי שנפתח לבבו להבין, אז הוא מביט, "אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותיה" אם אני לא מבין אז אני לא יודע להביט, אפ הלב נפתח ה"לב מבין" באדם נפתח אז הוא יכול "אץ תמונת ה' יביט" פועל ה' יביטו אם הוא זוכה שהוא מבין, לבמחיש את הדברים- כל אחד מאיתנו הרי מכיר ויודע מעשה השגחה של הקב"ה, כמה זמן האדם יכול להתבונן בדברים? קשה להתרכז בזה כי השכל רוצה להתבונן אבל הלב לא שם אז הוא מנסה בעצם להתבונן בדבר שהלב לא מבין אותו, כשמתבוננים בדבר כזה הריכוז קשה מאוד ואז תוצאת הדבר ש"לא יביטו", אבל כשזה חשקת לבבו אז זה מה שבאופן טבעי הוא מביט ורואה, ודאי שאם הוא יתבונן יותר אז הוא יביט ויראה משהו, אבל באופן טבעי הוא מביט רק במה שהלב מבין. הוא קובע לעצמו זמן להתבונן כי הוא יודע שצריך אבל השכל מתבונן וברגע שנגמר זמן ההתבוננות שלו הוא ככל אדם שלא רואה כמעט כלום, מחמת שהשלזה שראה ולא הלב זה שהבין, אבל אם הלב היה נפתח אז זה מהש הוא יביט וריאה באופן טבעי.

זה לא "לב מבין" של כישרון אלא זו תשוקת הלב  להכיר את בוראו.

אהבת העולם ושאין אנחנו מבינים עניין בוראנו זה לא שני דברים נפרדים, למה אנחנו לא מבינים עניין בוראנו? כי יש אהבת עולם הזה. אם לא היה אהבת עולם הזה אז היה אהבת הבורא אם היה אהבת הבורא אז היה "לב מבין", אז האדם באופן טבעי היה רואה את יד ה' דוגמא הברורה שהיה מביא החפץ חיים שבכל דבר שהיה רואה היה רואה את המכוון של החכמה של ההנהגה של הקב"ה לא שהוא כל הזמן היה מתבונן בזה, זו טעות להבין כך, הוא לא היה מתבונן בזה כמעט כלום, ודאי שבתחילת דרכו הוא התבונן, אבל אחרי שנפתח כביכול הלב מבין כך הוא מסתכל באופן טבעי על החיים אז כל חייו הם אמונה אבל יש בני אדם שהרגילו את הדכל שלהם להסתכל כך וכך הם משתכלים זו טעות זה אל הרגל השכל אלא זה פתיחות לב.

הניתוק מאהבת עולם הזה זו סוגיא ארוכה לעצמה, אבל בלשון הקצרה ביותר האדם יכול לרצות להינתק מאהבת עולם הזה, אבל הוא רק רוצה. אבל סדר העבודה בקצרה ממש, הוא מה שהאדם מוותר בפועל על קנייני העולם הזה, לא מדובר רק על תאוות האכילה, מדובר על וויתור על חיבור לעולם הזה, אבל, יש בן אדם שמוותר אבל כדוגמת אדם שלא שותה חצי שעה אז האו נהיה יורת צמא אז הוא נהיה יותר צמא ועוד חצי שעה עוד יותר צמא אחרי שהוא וויתר על עשרה דברים אז הצימאון שלו עוד יורת גדול, לאחר מכן הוא יפקע וישבר, סדר הדבר צריך להיות, שכנגד כל וויתור על הנהת העולם הזה, חייב להיות שהוא מגלה הנאה רוחנית מקבילה, מי שמנסה לוותר אל הנאה על אהבת העולם הזה ואין לו הנאה מקבילה, בדרך כלל הוא לא יצליח, זה רק שאלה של זמן עד שהוא יגביר את הניתוק ולבסוף הוא יתפוצץ וישבר, אבל אם כנגד האהבה של העולם זה הוא קושר עצמו להנאה אחרת אז יש לו הקבלה כנגד מה שהוא הפסיד יש לו חיות אחרת, לזמן מועט האדם יכול לחיות בלי שום אהבה, כמעט בלי שום אהבה, אבל מיש ילך כך כסדר, רואים את זה על הרבה בני אדם,  שבשלב מסויים לא רק שהוויתורים לא הועילו להם אלא הם פעלו להיפך, כי הוא לא קיבל תענוג אחר, אז אם הוא היה בעל מסירות נפש גמורה אז הוא יכול להחזיק שם אבל כיוון שרוב בני האדם הם לא בעלי מסירות נפש גמורה אז אם יש לו משהו מקביל לכך ברוחניות אז הוא יכול להתקיים אבל אם לא אז הוא לא יכול7 להתקיים, לכן כנגד אהבת עולם הזה לפחות צריך להיות שיתגבר אצלו אהבת התורה. אי אפשר לוותר על החיים אפשר רק להחליף חיים חיצוניים בחיים פנימיים.

וְאָמַרְתִּי, שֶׁמָּא הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת אֵינוֹ מִתְיַלֵּד לְמִצְוֹת רַבּוֹת, וְעַל כֵּן הִנִּיחוּ אוֹתָם וְלֹא חִבְּרוּ בָהֶם סֵפֶר מְיֻחָד. וְכַאֲשֶׁר חָקַרְתִּי עַל מִסְפָּרָם וּפִרְקֵיהֶם, מְצָאתִים לָרֹב מְאֹד בְּהִתְיַלְּדָם, עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי כִּי מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד עָ"הַ (תְּהִלִּים קיט, צו): לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד, אֲמָרוֹ עַל מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת, כִּי מִצְוֹת הָאֵבָרִים יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר יָדוּעַ, כְּמוֹ תַּרְיַ"ג מִצְוֹת, אַךְ מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת רַבּוֹת מְאֹד, עַד כִּי אֵין לְתוֹלְדוֹתֵיהֶן מִסְפָּר.

כאן כותב החוה"ל דברים שצריכים תלמוד, מי שקצת לומד תורה לא מבין את לשון חוה"ל, כל מצווה ומצווה היום אנשים מוציאים ספרים שזה רק טיפה מן הים, לבוא ולומר "כי מצות האברים יש להם מספר ידוע כמו תרי"ג מצוות" זה תמוה? הרי ראשית כל תרי"ג מצוות האלה חלק מהם הם מצוות הלבבות? (מה שאמר כמו זה בפשטות מצד מה שחל על האדם, יש מצוות של מלך של כהנים וכו', אמנם אפשר להסביר שבא להפחית את מצוות הלבבות) בכל מקרה מצוות הלבבות הם הרבה פחות ממצוות האברים, אלא הפרטים של אותם מצוות הלבבות הם יותר פרטים מכל השאר? לכאורה ביאור דבריו הוא קצת שונה, יש הבדל יוסודי בין מצוות האברים למצוות הלבבות, מצוות האברים זה מצוות ששוות לבני אדם, מצוות הלבבות כיוון שכולה בנויה על נפשות ונפשות של בני האדם אינם שווים אז זה מצווה שלא שווה בין אחד לרעהו, לכן אין מספר. במצוות האברים צריך ספר לכל אדם. כל נפש גם משתנה מזמן לזמן, נמצא שגדר המצווה ל אתמול היא לא הגדר של היום.

וְאָמַרְתִּי עוֹד, שֶׁמָּא הֵן כָּל כָּךְ מְבֹאָרוֹת וִידוּעוֹת לַכֹּל, וְכָל בְּנֵי אָדָם דְּבֵקִים בָּהֶם, עַד שֶׁלֹּא נִצְטָרְכוּ לְחַבֵּר בְּסֵפֶר. וְעִיַּנְתִּי מִנְהֲגֵי בְנֵי אָדָם בְּרֹב הַדּוֹרוֹת הַנִּזְכָּרִים בַּסְּפָרִים, וּמְצָאתִים רְחוֹקִים מִן הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת, אֶלָּא הַזְּרִיזִים (בְּחִירֵי הַסְּגֻלָּה) [הפרושים] בָהֶם, כְּפִי הַנִּזְכָּר עֲלֵיהֶם, אַךְ הַשְּׁאָר, כַּמָּה הָיוּ צְרִיכִין לְהָעִיר וּלְהוֹרוֹת אוֹתָם,

"להעיר" זה לא רק לעורר אותם על הדבר, אל צריך להעיר את ליבותם כי ליבותם ישנים. כי הם לא תופסים את זה בתור מצוות תמידיות אלא בתור התעוררות, אז כל פעם צריך מחדש. ההתעוררות נצרכה לעורר את הבן אדם לחפש את הפנים התמיד אבל לא להתעורר, אם הוא רק מתעורר זה כמעט ולא עוזר כלום כי כל העבודה הפנימית היא תמידיות ולא התעוררות, זה ההבדל למעשה בין אנשי העבודה הפנימיים לבין החיצוניים.

וְכָל שֶׁכֵּן רֹב אַנְשֵׁי זְמַנֵּנוּ זֶה, אֲשֶׁר זִלְזְלוּ בְּחָכְמַת מִצְוֹת הָאֵבָרִים, כָּל שֶׁכֵּן בְּמִצְוֹת הַלְּבָבוֹת. וַאֲשֶׁר יִדְּבֶנוּ לִבּוֹ מֵהֶם לְעַיֵּן בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, הוּא מִתְכַּוֵּן לְדָבָר שֶׁיִּקָּרֵא בוֹ חָכָם אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְשֶׁיַעֲשֶׂה לוֹ שֵׁם אֵצֶל הַגְּדוֹלִים, וְיֵט מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה אֶל מַה שֶּׁלֹּא יַקְנֵהוּ מַעֲלָה יְתֵרָה, וְלֹא יְנַקֵּהוּ מִמִּכְשׁוֹל בְּנַפְשׁוֹ, וְשֶׁאִם לֹא הָיָה יוֹדְעוֹ, לֹא הָיָה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, וְהִנִּיחַ לְעַיֵּן בְּשָׁרְשֵׁי דָתוֹ וִיסוֹדֵי תוֹרָתוֹ, אֲשֶׁר לֹא הָיָה לוֹ לְהִתְעַלֵּם מֵהֶם וּלְהַנִּיחָם, וְשֶׁלֹּא יוּכַל לְקַיֵּם מִצְוֹת אִם לֹא יֵדָעֵם וְיַעֲשֵׂם, כְּמוֹ אֱמוּנַת הַיִּחוּד, אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְעַיֵּן בּוֹ מִצַּד שִׂכְלֵנוּ, אוֹ אִם יַסְפִּיק לָנוּ אִם נֵדָעֵהוּ מִצַּד הַקַּבָּלָה, שֶׁנֹּאמַר שֶׁאֱלֹהֵינוּ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַפְּתָאִים מִבְּלִי אוֹת וּמוֹפֵת, אוֹ אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַחֲקֹר עַל עִנְיַן הָאֶחָד הָאֱמֶת וְהָאֶחָד הָעוֹבֵר, לְהַבְדִּיל הָעִנְיָן הַזֶּה אֶצְלֵנוּ מִשְּׁאָר עִנְיְנֵי הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים, אִם לֹא.

אומר החוה"ל, אדם יכול לעיין בתורה בסוגיות הש"ס ראשית גם שם הוא מעיין שלא לשמה, אלא ע"מ שיקראוהו רבי, אבל הוא לא מעיין בסוגיית האמונה הפשוטה, יש מצוות אמונה לפחות לפי חלק מהראשונים להאמין שהקב"ה הוא קיים, האם הוא מעיין בסוגייא הזאת? בשבת לא יעלה על הדעת שכבר לפני שהוא מתחיל את הסוגייא ברור לו מה מותר מה אבור ואין שום ספיקות, למה אנחנו לא לומדים רק קיצורי הלכות? ולמה אנחנו כן לומדים קיצורי אמונה? צריך להבין ברור, עם אותו כח שאחנ עוסקים בגמרא בעיון צריך לעסוק בחלקים הפנימיים, אמנם לחלקים הפנימיים מצטרף לזה גם הכרות פנימיות והרגש, אבל עם אותו כח של עיון צריך לעסוק בחלק התורה של העבודה.

וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֵין הַמַּאֲמִין רַשַּׁאי שֶׁלֹּא יֵדָעֶנּוּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִזְהִירָה עָלָיו, דִּכְתִיב (דְּבָרִים ד, לט): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים. וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ וְשֶׁאָנוּ עֲתִידִים לִזְכֹּר, אֲשֶׁר לֹא תִגָּמֵר אֱמוּנַת הַמַּאֲמִין אִם לֹא יֵדָעֵם וְיַעֲשֵׂם, וְהִיא הַחָכְמָה הַצְּפוּנָה, אֲשֶׁר הִיא אוֹר הַלְּבָבוֹת וְנֹגַהּ הַנְּפָשׁוֹת,

מי שאמונה שלו היא אמיתית אז הוא מרגיש אור בלב ונוגה בנפש, אבל מי שהאמונה שלו היא שטחית הוא יודע את האמונה האמונה לא חיה אצלו. כשהחוה"ל מדבר על אור הלבבות ועל נוגה הנפשות זה לא איזה לשון מליצה, מדובר כאן על דבר חי, למעשה, ממש. שמי שהאמונה שלו קיימת באמת ושאר חלקי העבודה הפנימית קיימים אז יש לו אור הלבבות ונוגה הנפשות, קשה להבין איך יכול להיות שבני אדם חיים בעולם ווהם סבורים שכל חלקי העבדה הפנימית זה ידיעות בלבד. מי שנכנס לעבודה הפנימית באמת יש לו אור בלב, זה לא משלים כמו שבני האדם תופסים. האור שעליו דיבר החוה"ל זה לא אור כידיעה זה אור ממש בפועל בחוש שהנפש מרגישה אור ואם הוא זך יותר הוא גם רואה אותו בעיניים.

וְעָלֶיהָ אָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, ח): הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי.

וְאָמְרוּ עַל אֶחָד מֵהַחֲכָמִים, כִּי הָיָה יוֹשֵׁב עִם בְּנֵי אָדָם עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהָיָה מִתְיַחֵד עִם אֵבָרָיו הָיָה אוֹמֵר: הָבוּ הָאוֹר הַצָּפוּן, וְהָיָה אוֹמֵר עַל מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת.

בתחילה היה מתייחד עם אבריו ובכדי שהיחוד עם האברים יהיה יחוד מתוך פנים היה אומר "הבו אור הצפון" זה אור ממש שבשעה שנפתח לב האדם יש לו הארה פנימית כאור השמש ויתר על כן.

הדברים האלה הם צריכים להיקלט בתפיסת נפש האדם, זה לא ידיעות, אם אדם תופס שיש אור פנימי ולשם חשקת הלב שלו בס"ד הוא יגיע לפנים הזה. אבל אם הוא תופס שכל חלקי העבודה הפנימית הם ידיעות הם דקדוק הדין ובין אדם לחבירו לשים לב רק מה חסר לו, או כל מני "הגיון ליבי" שהוא כל הזמן מאפיל את שכלו אבל הוא לא רואה את אור הלב, חסר לו את כל הפנים, "חכמת אדם תאיר פניו" החכמה הצפונה מאירה את הלב, הדברים הם בעצם תמצית החיים הפנימי למי שזוכה לחיות בפנימיות.