Update Required
To play the media you will need to either update your browser to a recent version or update your Flash plugin.
- להאזנה פרשת השבוע תשסה 046 עקב
פרשת השבוע תשסה 046 עקב
- 7188 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
היום ומחר
א.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתֶם ועשיתֶם אֹתָם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך.
אומר הבעל הטורים, והיה עקב, לעיל מיניה כתיב היום לעשותם, וסמיך ליה עקב, כלומר, היום לעשותם אבל שכרם בעקב, פירוש בסוף.
כדברי חז"ל (עירובין כב.)- היום לעשותם, למחר לקבל שכרם.
ב.
מבואר כאן בדברי חז"ל, שיש מהלך שנקרא- 'היום', ויש מהלך שנקרא- 'למחר'. הגילוי של בחינת 'היום'- הוא בבחינה של 'היום לעשותם', עשיה, והגילוי של 'למחר'- הוא עולם השכר, 'למחר לקבל שכרם'.
'למחר לקבל שכרם', כלומר-
אף שבודאי יש שכר בגן עדן, אבל, גדר ה'למחר לקבל שכרם' בשלמות, הוא דייקא בעולם הנצחיות, תחית המתים ואילך, שמשם מתבטל עולם העבודה.
'היום לעשותם', שזה עולם העשיה, עולם העבודה- אף בשעה שהנשמה חוזרת לגן עדן, ויש לה שכר, אבל מכיון שיש רזא דגילגולא, שהנשמה יכולה לחזור לעולם העשיה, לעולם העבודה, ל'לעשותם', הרי שה'למחר לקבל שכרם' בגן עדן הוא איננו החלטי כי הוא בר שינוי לחזור לעולם של 'לעשותם'. אם כן ה'למחר לקבל שכרם', שהוא 'מחר' שכל תפיסתו זה 'לקבל שכרם', ואין אפשרות לחזור ל'לעשותם', הוא דייקא העולם שמימות משיח ואילך, שמתבטל עולם העבודה, מתבטל עולם העשיה.
ג.
מובא בחז"ל (סנהדרין צח.), שרבי יהושע בן לוי, אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, וכו', והוא שאל את אליהו, אימת אתי משיח? אמר ליה, זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב. אזל לגביה. אמר ליה, שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה, שלום עליך בר ליואי. אמר ליה, לאימת אתי מר? אמר ליה, היום! [עבר אותו היום, ולא בא]. אתא לגבי אליהו, וכו', אמר ליה, שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא?! אמר ליה, הכי אמר לך, 'היום, אם בקֹלו תשמעו' (תהלים צה).
משיח ענה תשובה- 'היום!'. אליהו פירש את התשובה- 'היום אם בקולו תשמעו'. ובאמת צריך תלמוד, מדוע משיח לא ענה תשובה שלמה לכאורה, שהוא הפסוק בשלמות, 'היום אם בקֹלו תשמעו'?
באמת, בדברי משיח, גנוזה כאן תשובה בעצם המלה 'היום'! אלא, שבשביל להגיע לבחינה שנקראת 'היום', צריך 'אם בקולו תשמעו'.
אין הכונה רק כפשוטו- ש'אם בקולו תשמעו' אז משיח יבא 'היום', אלא עומק הדבר- שה'אם בקולו תשמעו' מביא לתפיסה שנקראת 'היום'! והרי, שעצם התשובה היא- 'היום', מהות הגילוי היא מהתפיסה שנקראת- 'היום', אלא שבכדי להגיע למדרגה של 'היום', צריך- 'אם בקולו תשמעו'.
ביאור הדברים.
באמת, בדברי חז"ל שהזכרנו בתחילה 'היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם', הרי שחז"ל הגדירו לנו שיש מהלך שנקרא- 'היום', ויש מהלך שנקרא- 'למחר'. ימות משיח ואילך מוגדרים כ'למחר', ולא כ'היום'.
אבל בתשובת משיח 'לאימת אתי מר? היום!' כתוב כאן מהלך חדש- שימות משיח אינם מוגדרים כ'למחר', אלא מוגדרים כ'היום'- 'היום' לעשותם ו'היום' לקבל שכרם!
הרי שיש לפנינו כאן שני מהלכים, מהלך אחד כדברי חז"ל- היום לעשותם ו'למחר' לקבל שכרם, ומהלך שני שהוא מהלך של דברי משיח עצמו- היום לעשותם ו'היום' לקבל שכרם.
ד.
שרשי הדברים של שני המהלכים הללו.
אדם הראשון נברא ביום השישי, ובו ביום היה מתוקן להיכנס לסעודה מיד, כדברי הגמ' בסנהדרין (לח.). והרי, דין של ערב שבת- שהאדם מחיל בעולם קדושת שבת, תוספת שבת, מבעוד יום דייקא.
הרי- שאדם הראשון נברא 'היום', ו'היום' הוא מתוקן לתכלית! עוד ביום היבראו, הוא היה מתוקן להיכנס לעולם שכולו שבת, ע"י התוספת שהיא חלה כבר ביום השישי. הרי שאנחנו רואים, שצורת היצירה של אדם הראשון היתה- שב'היום' שהוא נברא, באותו יום דייקא הוא כבר יכנס לעולם הנצחיות.
ופשוט הדבר, שזה לא מקרי, אלא עצמי, שיתגלה אצל אדם הראשון מהלך שנקרא- 'היום'. ומצד אדם הראשון קודם החטא, לא היה מהלך- של 'למחר', כי הרי באותו יום גופא, הוא היה נכנס לעולמות האין סוף, לעולם הנצחי שהוא ביטול הזמן של בחינת 'היום ומחר'.
אדם הראשון נברא במהלך שנקרא- 'היום', בלי מהלך שנקרא- 'למחר'.
'כי לא ישקֹט האיש כי אם כִּלָה הדבר היום' (רות ג,יח), כמו שכתוב גבי בועז, שמשם שורש הגאולה של דוד, משיח בן דוד- 'אם כִּלה הדבר היום'! סוד ההארה של משיח, שהוא חזרה לאדם הראשון קודם החטא ולמעלה מכך- הוא גילוי של מהלך שנקרא 'היום', אין מהלך שנקרא 'למחר'.
'לאימת אתי מר? היום!'- תשובתו 'היום' אינה מקרית, אלא זוהי עצמיות גילוי משיח שאין 'למחר', אלא הכל 'היום'.
'היום'- זהו אותו עולם של קודם החטא, 'למחר'- נתחדש לאחר החטא של אדם הראשון. 'היום' לעשותם, ו'לא היום' לקבל שכרם- זו תולדה של החטא שיש שית אלפי שנין. קודם החטא- 'היום' לעשותם, ו'היום' לקבל שכרם. לאחר החטא- 'היום' לעשותם, ו'למחר' לקבל שכרם.
הרי ששני המהלכים הללו, דברי חז"ל 'היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם', ודברי משיח 'היום לעשותם והיום לקבל שכרם', שני המהלכים, שתי התשובות הללו, הם: תשובה- מצד הגלות, ותשובה- מצד הגאולה, ובלשון אחר: תשובה- מצד אדם הראשון קודם החטא, ותשובה- מצד אדם הראשון לאחר החטא.
ה.
'למחר'- זו התחדשות של חטא, משא"כ אדם הראשון מצד יצירתו- נגלה בו מהלך של 'היום' בלי מהלך של 'למחר'.
עומק הגילוי של 'היום', בלי מהלך של 'למחר'-
מתחילה- שני מלכים משמשים בכתר אחד, חמה ולבנה. לאחר מכן- נתמעטה הלבנה, והקב"ה קבע את ממשלת היום על ידי החמה, ואת ממשלת הלילה על ידי הלבנה.
הרי שכל זמן שלא מגיע מהלך של לילה, עדיין אין התגלות בפועל ל'לכי ומעטי עצמך'. ה'לכי ומעטי עצמך' מתגלה בזמן ממשלת הלבנה, שהיא ממשלת הלילה. מצד ממשלת היום, שהחמה לא נתמעטה, הרי שאין גילוי למיעוט, הגילוי של המיעוט מתגלה בפועל- בלילה, זמן ממשלת הלבנה, אז ה'לכי ומעטי עצמך' מגיע לאיתגליא.
מהלך של 'היום' בלי מהלך של 'למחר', עומק ענינו- התגלות של החמה בלי התגלות שמגיע הלילה שהוא זמן ממשלת הלבנה, ממילא אין כאן התגלות של ה'לכי ומעטי עצמך'.
אילו נכנס אדם הראשון מיד לסעודה- הרי שהיתה התאחדות של החמה והלבנה, לא היה מהלך של לילה כפשוטו, אלא יחוד הדוכרא והנוקבא, יחוד חמה ולבנה, ולא היה גילוי כלל ל'לכי ומעטי עצמך'. אבל כאשר התחדש מהלך של שית אלפי שנין- התחדש מהלך של 'למחר', הרי שלאחר היום בא לילה כפשוטו, ושמה נתגלה מהלך של חטא, מהלך של 'לכי ומעטי עצמך'.
אדם הראשון קודם החטא- אין לו מהלך של לילה, אין מהלך של 'לכי ומעטי עצמך'.
ו.
והן הם דברי הגמ' בב"ב, חזקת הבתים (נח.), אומרת הגמ'- רבי בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם וכו', עייל, עיין, ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה, נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא! כמדת החיצונה, כך מדת הפנימית וכו'. אמר רבי בנאה, נסתכלתי בשני עקיביו, ודומים לשני גלגלי חמה.
'עקביו' של אדם הראשון דומים ל'שני גלגלי חמה', עומק הדברים מדוע הדימיון דווקא לשני גלגלי חמה?-
בפרשה דידן כתוב- והיה עקב תשמעון. אומר רש"י, אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון.
עקב תשמעון- מצות קלות שאדם דש בעקביו.
הרי שמתבאר כאן, שההעלם למצוה, מגיע מכח הבחינה שנקראת- 'עָקֵב'. 'מצות קלות שאדם דש בעקביו'- הרי שהעקב היא המעלימה את המצוה, כלומר, מתגלה כאן שיש כח בעקב להעלים את האור הפנימי של המצוה.
ברור הדבר, שאילו לא חטא אדם הראשון, לא היה העלם לאור הפנימי שגנוז בכל מצוה ומצוה. אצל אדם הראשון, מצד שורש הארתו קודם החטא, נאמר בו- 'והיו שני עקביו דומים לשני גלגלי חמה' דייקא. 'והיה אור הלבנה כאור החמה' (ישעיה ל,כו) שזה סוד קודם המיעוט, הרי שיש שני גלגלי חמה ולא אחד, דייקא, כלומר שאור הלבנה שוה לאור החמה. ומצד כך, הרי ה'עקב'- איננו מעלים על המצוה, אלא דייקא- הוא מאיר, 'והיו שני עקביו דומים לשני גלגלי חמה'.
מצד החטא, מתבאר בפרשה דידן- 'מצות שאדם דש בעקביו', הרי שה'עקב' מעלים על אור הפנימיות של המצוה. מה שאין כן מצד ה'שני גלגלי חמה', שאין את ההתגלות של ה'לכי ומעטי עצמך', והלבנה שוה לחמה- הרי שה'עקב' איננה העלם, אלא דייקא חודר דרכה אור החמה, 'שני גלגלי חמה'.
ז.
העולה מתוך הדברים, שבאמת, ישנם כאן שני מהלכים.
כדברי בעל הטורים, שהפרשה דידן מצד הלבוש של התורה איך שהיא מתגלה השתא בשית אלפי שנין- 'לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב, כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פירוש בסוף', הרי שההתלבשות כפשוטו שמתגלה כאן בתורה, היא במהלך של- 'היום' לעשותם, ו'למחר' לקבל שכרם, ומצד כך שיש העלם, הרי שה'עקב'- דש במצות, מעלים את המצות.
מה שאין כן מצד הלבוש הפנימי יותר- הרי ש'היום' לעשותם, ו'היום' לקבל שכרם, וה'עקב'- לא מעלים על המצוה, 'והיו שני עקביו דומים לשני גלגלי חמה'.
מצד שורש ההארה של 'שני גלגלי חמה'- הרי פשוט וברור איך שהאור מאיר אפילו בשפלות המדרגה שנקראת 'עקב'. ובאמת זה מהלך של קודם החטא. וכאשר החמה מאירה גם ב'עקב'- הרי שהאחרית מאוחדת בראשית, ויש עליה לעולם העיגולים, אלף השביעי.
מה שאין כן מצד המהלך של לאחר החטא, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, והיה עקב תשמעון מצות קלות שאדם דש בעקביו- שם צריך להבין, איך מאיר בחזרה האור הפנימי? הרי עד כמה שה'עקב' דש במצות, הרי שהוא מעלים על אור המצוה, אם כן כיצד חוזרת ההארה של קודם החטא? הרי תכלית הנבראים לחזור לקודם הקלקול, ולמעלה מכך.
ח.
כידוע, כל הבריאה כולה היא- בצורת אדם.
האבר הנמוך שבאדם- זה העקב שבו. 'אדם דש בעקביו'- הרי שהמצוה היא למטה מן העקב, אם כן לכאורה, היא לא נכללת בקומת אדם, כי הרי העקב היא הנקודה הנמוכה שבו, אם כן המצוה שנדושת בעקב של האדם, היא למטה מהקומת אדם, אם כן היכן מקומה?
באמת, בעומק יותר, כל הבריאה כולה- היא בצורת אדם, כל החלל יש לו מילוי- של אדם קדמון, צורת אדם. אבל, זה מצד- המילוי של החלל, המילוי של המקום. כלומר, הצורה שממלאה את המקום, שממלאה את החלל- היא בצורת אדם, אבל, מלבד המילוי- יש חלל, יש מקום, אשר המילוי שלו בצורת אדם. הרי שיש כאן שני חלקים: יש- את עצם ה'מקום', והדבר השני- הוא צורת המילוי של המקום, הוא ב'צורת אדם'.
כשהעקב דורכת, הרי שהעקב צריכה 'מקום' לדרוך, נמצא שחוץ מ'קומת אדם', יש 'מקום' לקומת אדם, יש 'מקום' שעל גביו האדם הולך. הרי שכל הבריאה- היא ב'צורת אדם', אבל בנוסף לכך- יש את ה'מקום' שבו נמצא האדם.
כאן גנוז עומק גדול.
'מצות שאדם דש בעקביו'- הרי שה'מצוה' הגיעה לבחינת 'מקום', היא הופכת להיות הקרקע שעל גביה האדם דורך. היא יוצאת מ'קומת אדם' והופכת להיות ה'מקום' שבו האדם דורך.
המצוה כפשוטו- יש תרי"ג מצות, שס"ה ורמ"ח, כנגד הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, והרי שהמצוות הן ב'צורת אדם'.
כאן מתגלה מהלך פנימי לבחינת מצוה- 'מצוה שאדם דש בעקביו' הרי שהיא איננה נגלית ברמ"ח ובשס"ה שבאדם, היא למטה מן העקב, היא הקרקע שעל גביה העקב דורכת, והרי שהיא נגלית- כ'מקום' לקומת אדם, ולא כחלק מהקומת אדם.
ובאמת, זה סוד התיקון לכל הבריאה כולה.
הקב"ה הזהיר את אדם הראשון, 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי'- הרי שכאשר האדם חוטא, הוא פוגם בכל העולמות כולם, הוא פוגם בכל ה'קומת אדם'.
בשביל לבנות עולם, שאין בו נגיעה של חטא- צריך לצאת מה'קומת אדם'. היציאה מה'קומת אדם', היא הנקודה שכביכול 'קדמה' לקומת אדם, שאיננה חלק מהקומת אדם. כעין דברי חז"ל אצל בצלאל, ש'קודם'- צריך לבנות את האוהל, את המשכן, ולאחר מכן- לבנות את הכלים, כי אם נקדים את בניית הכלים לבניית המשכן, הרי שאין היכן להניח את הכלים. הן הם הדברים, ש'קומת אדם' נבנית כביכול, לאחר שיש 'מקום' לאדם. כדברי המקובלים, שתחילה- היה צמצום, חלל, ושם- יש מקום להתחדשות של קומת אדם. והרי שה'מקום', מצד סדר ההשתלשלות, ובעומק מצד מהות התפיסה- הוא 'קודם' לקומת אדם, והרי שהוא למעלה מהקומת אדם. ודבר ש'קדם' לקומת אדם, הרי שהאדם איננו נוגע שם בחטאו.
נמצא, ששורש התיקון לחטא שפגם בכל 'קומת אדם', היא נגיעה בנקודה- ש'קדמה' [בבחינת זמן] לקומת אדם, שהיא איננה חלק [בבחינת נפש] מהקומת אדם, שהיא למעלה [בבחינת מקום] מתפיסת הקומת אדם. והבחינה הזו, זו בחינת ה'מקום'- ש'קדמה' לקומת אדם (ע' בלבבי ח"ח פי"ב אות ט').
היוצא מתוך הדברים, שמצד חיצוניות הדבר, כאשר המצות נידושות בעקביו של האדם- הרי זו שפלות וזילותא למצוה, מדללים אותה ממקום האברים ללמטה מן העקב. אבל בעומק, כאשר לקחנו את המצוה, ושללנו אותה מהקומת אדם, הורדנו אותה למטה מן העקב, הרי שהגענו לנקודה- ששם אין פגם למצוה, בחינת החטא לא נגעה בה דבר, ומשם אור התיקון.
ט.
באמת, אנחנו מוצאים שני לשונות כפולים בחז"ל. מחד חז"ל אומרים, כמו שהזכרנו- 'היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם'. מאידך מצאנו לשון חז"ל- 'שכר מצוה מצוה', והרי שעצם המצוה היא גופא השכר, ומצד כך, אי אפשר לומר לכאורה 'למחר' לקבל שכרם, כי הרי בכלל ה'לעשותם' עצם העשיה היא גופא השכר.
הרי שמתגלות לנו כאן בחז"ל, שתי תפיסות בבחינת השכר.
מצד החיצוניות- 'היום' לעשותם ו'למחר' לקבל שכרם, והרי שיש כאן חילוק בין היום למחר, וחילוק בין ה'לעשותם' ל'לקבל שכרם'. זוהי תפיסת החטא.
מה שאין כן מצד הקומה הפנימית- 'שכר מצוה מצוה', הרי שעצם העשיה היא גופא השכר, ואם כן השכר הוא לא 'למחר' אלא הוא 'היום', וה'לקבל שכרם' איננו חלוק מה'לעשותם', אלא 'לעשותם' ו'לקבל שכרם' הם חד. זה עומק התיקון- לאחֵד ולא להפריד, לאחֵד את ה'למחר' עם 'היום', ולאחֵד את ה'לקבל שכרם' עם ה'לעשותם' שהם חד ממש.
'שכר מצוה מצוה'- מלשון צוותא, מלשון דבקות.
ועומק הדבר, שהשכר של המצוה- היא היציאה מה'קומת אדם' ללמעלה מקומת אדם. בצוותא- התגלות של האין סוף, והוא מצדו יתברך, לא שייך להגדיר אותו שהוא בכלל הקומת אדם. האדם שדבק באלקיו, הוא דבק בנקודה- שהיא למעלה מ'צורת אדם'. 'שכר מצוה מצוה', השכר של המצוה- הוא להידבק בנקודה של פנימיות המצוה, שענינה למעלה מן המצוה.
המצוה עצמה- היא בבחינה של תרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, צורת אדם. 'שכר מצוה מצוה' כלומר- להתדבק באור הפנימי, באלקות, בו יתברך, מצוה-צוותא, והרי שיש כאן יציאה מ'קומת אדם' ודבקות בו יתברך, שחס ושלום אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, כלומר שאין לו 'צורת אדם' אפילו צורה רוחנית של 'קומת אדם', ופשוט וברור.
והרי- ש'מצות שאדם דש בעקביו', זה גופא ה'שכר מצוה מצוה'. 'מצות שאדם דש בעקביו'- אלו הן מצות שמתגלה בהן מהלך, שהן יוצאות מ'קומת אדם', ומשם דייקא סוד הדבקות בו יתברך, שאין שם 'צורת אדם'.
י.
סוף ימי הגלות נקראים- עיקבתא דמשיחא.
ידועה השאלה- מדוע זה נקרא עיקבתא דמשיחא? הרי לכאורה אז מתחיל להתנוצץ האור של משיח, אם כן מדוע זה העקב, זה הראש של משיח?! זו עיקבתא של הגלות, לא עיקבתא של משיחא!
עומק הדברים.
בסוף ימי הגלות, מאירה ההארה של 'והיה עקב תשמעון- מצוות שאדם דש בעקביו'.
מצד שטחיות הדברים, הרי שיש מצות- שאדם דש בעקביו, ויש מצות- שאדם אינו דש בעקביו. אבל, כל היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על כל הכלל כולו יצא, כלומר, הוא מגלה מהות של הסתכלות על כל הכלל כולו. והרי, שהמצות שאדם דש בעקביו- הן צורת תפיסה לכלל המצוות כולן, שיש בהן בחינה של 'דש בעקביו'.
זהו גופא דייקא האור שמאיר באחרית הימים- שמצד החיצוניות, הרי זו זילותא למצות, חיסרון ערך, אבל מאידך, באחרית הימים מאיר אור הגאולה, ואור הגאולה הוא ההתדבקות באין סוף שלמעלה מ'קומת צורת אדם'.
והרי שדייקא הימים הללו נקראים- 'עיקבתא' דמשיחא. 'עיקבתא' דמשיחא כלומר- שהדבר נמצא למטה מן ה'עקב', והיה 'עקב' תשמעון, העקב דורכת על גבי כל ההארה דקדושה של אותו הדור. והרי שעל ידי כך, הוא דוחק את ההארה דקדושה מ'קומת האדם', ומחזיר אותה לבחינת החלל, לבחינת ה'מקום', שהוא ראשית הנבראים- אין שמה מגע יד אדם, ולכך יש שם דבקות בו יתברך. האור שמאיר באחרית הימים, הוא דייקא- 'עקב' תשמעון, מצוות שאדם דש ב'עקביו'.
יא.
באמת בלשון הפסוק יש דקדוק-
'ושמרתם ועשיתם אֹתם', הרי שהפסוק הקדים שמירה לעשיה. ולכאורה העשיה היא למעלה מהשמירה- זכור למעלה מן השמור, פעולה למעלה מן השמירה?!
אבל באמת, זה גופא החילוק בין ימות הגלות לזמן הגאולה. שמצד ימות הגלות- הרי שהדוכרא למעלה מן הנוקבא, הזכור למעלה מן השמור, מה שאין כן בסוד הגאולה, בסוד 'אשת חיל עטרת בעלה' (משלי יב,ד)- הרי שהשמור הוא למעלה מן הזכור.
'והיה עקב תשמעון', יש כאן יציאה של המצות מ'קומת אדם' לבחינת ה'מקום', שמצד כך הוא נראה למטה מן העקב, למטה מהקומת אדם.
מצד החיצוניות, הדבר שהעקב דורך עליו- הוא נראה למטה מהקומת אדם. אבל מצד פנימיות, בסוד 'אשת חיל עטרת בעלה' שהתחתון הוא העליון ביותר, הרי, הדבר שהעקב דורך עליו- הוא באמת ה'עטרת', הוא הכתר עליון, ומצד כך, הרי השמור הוא למעלה מן הזכור.
ודייקא מדוקדק בפסוק, 'והיה עקב תשמעון' כאשר המצות מגיעות למהלך של 'עקב תשמעון- מצות שאדם דש בעקביו' והן למטה מן העקב, הרי שמתגלה נעוץ סופן בתחילתן, האחרית בראשית, ודייקא מצד כך- 'ושמרתם ועשיתם', מצד כך האור של השמירה הוא למעלה מהאור של העשיה.
והשכר הוא- 'ושמר ה' אלקיך לך', הוא אור של נוקבא שלמעלה מן הדוכרא, אור השמירה.
הרי שבכל פסוק ופסוק, כפי שכבר הזכרנו בארוכה גדולה פעמים רבות- יש אורות ויש כלים. מצד הכלים- יש שבירה, ומצד האורות- זו אחדות.
מצד הכלי, יש כאן גילוי- של שפל המדרגה, של 'מצות שאדם דש בעקביו', והרי אין לך שבירה גדולה מזו, שהמצוות הופכות להיות הדבר השפל ביותר, למטה מהאבר הנמוך ביותר באדם.
אבל מצד האורות, אור של אחדות- הרי שהמצוה כאשר היא מגיעה לעקב, נעוץ סופן בתחילתן, ומאיר האור הפנימי של ה'ושמר ה' אלקיך לך', זוהי תפיסה שלמעלה מה'קומת אדם', והתדבקות ב'אין עוד מלבדו', והתאחדות גמורה בבורא יתברך שמו.
