פרשת השבוע תשסה 051 ניצבים

חייו של משה רע"ה ומיתתו

א

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹׁטריכם, כל איש ישראל" (כט, ט).

אומר רש"י: "מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית".

זמן הכינוס היה "ביום מותו" של משה רבנו, וברור ופשוט הדבר, ש'מהות' הכינוס ו'זמן' הכינוס אינם נפרדים זה מזה, אלא הם מהות אחת.

 "יום מותו" של משה רבנו- הוא גופא היה הכח של ה'כינוס'.

ב

אצל כל אדם נאמר (כי תשא לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי", ודרשו חז"ל (כלה רבתי ג, א) "בחייהם- אינם רואים, אבל במיתתם- רואים", והרי לנו שיש לכל אדם גילוי אלקות בשעת מיתתו יתר על השגתו בחייו.

אצל משה רבנו כמו כן, 'יום מותו' הוא זמן גילוי אלקות 'למעלה' מאשר בחייו. והרי, שכח הכינוס לכנס את 'כל' הכנסת ישראל היה מכח האלקות שהתגלתה דייקא בשעת מותו.

ובאמת כתוב בבעל הטורים: "נצבים- כדרך שנאמר בסיני 'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו יט, יז), בו בלשון אמר כאן 'אתם נצבים'". הרי, שיש כאן דימוי מילתא בין ה'נצבים' של יום מותו של משה רבנו ל'נצבים' של מעמד הר סיני.

במעמד הר סיני מתגלה הרי כח המיתה בכמה אנפי.

מצד "ויתיצבו בתחתית ההר" אומרים חז"ל (שבת פח ע"א): "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה- מוטב, ואם לאו- שם תהא קבורתכם", הרי שהתגלה כאן במעמד הר סיני כח המיתה. נוסף על כך אומרים חז"ל (ילק"ש תהלים תשצה) "על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיה"ש ה, ו) 'נפשי יצאה בדברו'", הרי שהיתה כאן מיתה בפועל, ולא רק בבחינה של תנאי.

כח ה'אחדות' שהתגלה ב"'ויחן שם ישראל נגד ההר'- כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט, ב וברש"י), הוא מכח ה'מיתה' שמתגלה במעמד הר סיני, הן מצד השלילה ה'ואם לאו- שם תהא קבורתכם', והן מצד הגילוי בפועל ש'על כל דבור ודבור יצאה נשמתן'. מצד החיות- כבר אין אחדות גמורה, רק מצד ה'יחידה' שהיא למעלה מן ה'חיה'. כח המיתה שהוא 'למעלה' מן החיות- הוא הוא הכח ל'אחֵד' את כל הכנסת ישראל.

הרי, שהן במעמד הר סיני והן ביום מיתתו של משה רבנו, ה"ניצבים היום 'כלכם'", כח הקיבוץ לקבץ את 'כלם' דייקא, הוא מכח- גילוי ה'מיתה' שלמעלה מן החיות!..

הרי שהתבאר: שמצד 'חייו' של משה רבנו- לא היה אופן של קיבוץ 'גמור' לכל הכנסת ישראל, מה שאין כן מצד 'מיתתו'- מתגלה כח של קיבוץ ל'כל' הכנסת ישראל. ואף בודאי שגם מצד 'חייו' של משה רבנו יש כח של קיבוץ, אבל 'שלמות' הקיבוץ- היא דייקא מצד בחינת 'מיתתו'.

ג

אנו רואים בתחילת דרכו של משה רבנו עם הכנסת ישראל (שמות ב, יג-טו), כאשר הוא ראה "שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע: 'למה תכה רעך?'", והלה השיבו: "הלהָרְגני אתה אֹמר כאשר הרגת את המצרי?!". הרי, שבפעם הראשונה שמשה רבנו יוצא- הוא 'הורג' מצרי, בפעם השניה- מתגלה עוד פעם כח המיתה, "ה'להרגני' אתה אומר?!", וכל זה הוליד בפועל כח- שפרעה ביקש 'להרג' את משה רבנו ח"ו, ומחמת כך ברח משה רבנו למדין.

אנו רואים כאן כסדר במהלכים של היציאה של משה רבנו מתחילת דרכו עם הכנסת ישראל, את כח ה'מיתה' באיתגליא: 'הריגת' המצרי, ולמחרת ה'להרגני' אתה אומר, וכל זה הוליד חשש 'מות' מן המלכות על משה רבנו.

הרי, שהכניסה של משה רבנו לתוך הכנסת ישראל, להיות נושא בעול עם חבריו (רש"י שמות ב, יא), עם הכנס"י, ה"ואהבת לרעך כמוך" (קדושים יט, יח)- זה התגלה בצורה של 'מיתה'. והאחרית, הקיבוץ של 'כל' הכנסת ישראל- היא ג"כ בצורה של 'מיתה'.

צריכים להבין: את ראשית דרכו של משה רבנו, ואת אחרית דרכו של משה רבנו.

ד

מצינו בחז"ל (סוטה יד ע"א) "דרש ר' שמלאי: תורה- תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב- 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כָּתְנות עור וילבִּשֵׁם' (בראשית ג, כא), וסופה גמילות חסדים, דכתיב- 'ויקבֹּר אֹתו בַגַּי' (וזאת הברכה לד, ו)".

נתבונן בדברים.

ראשיתה של תורה- גמילות חסדים: שהלבישם כתנות, בגדי כבוד (תרגום). הרי קודם החטא- "ויהיו שניהם ערומים... ולא יתבֹּשָׁשו" (בראשית ב, כה) שלא היתה בושה, החטא- הוליד בושה, והבגדים- ביטלו את הבושה.

בושה- היא בחינת 'מיתה'. הרי אמרו חז"ל "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א), והבושה מסלקת את אור הפנים (ב"מ נח ע"ב), את בחינת החיות, שכאשר מביישים את האדם מסתלקין חייו, ולכן- זה מאבזרייהו דרציחה, שעל כן אמרו (שם נט ע"א): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". הרי, שהכח שהתחדש לאחר החטא -מחמת שחסרון הבגדים הוליד בהם בושה, והבושה היא בחינה של מיתה- ה"ויעש... כָּתְנות עור וילבִּשֵׁם" הוא ביטול ה'מיתה' וכח קיום ה'חיים'!- זוהי ראשיתה של תורה.

אחריתה של תורה- "ויקבֹּר אֹתו בַגַּי": הרי שיש כאן קבורת מת שהוא משה רבנו עליו השלום, ואף זה גם כן בחינה של 'לבוש' למת, שזו הקבורה של גופו, שלא יהיה מוטל בבזיון (סנהדרין מז ע"א).

הרי לנו שראשית התורה שהיא גמילות חסדים- היא מתעסקת באביזרייהו דרציחה ונקודת ביטול החיות וקיומו, וסופה של תורה- היא מתעסקת בגמילות חסדים עם המת.

צריך להבין את המהלך של 'משה רבנו' בתחילת דרכו ובסוף דרכו, את המהלך של ה'תורה' שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים: מה החילוק בין הראשית לאחרית?

ה

בחז"ל (בר"ר ג, ז; קה"ר ג, יא) מצינו- שהקב"ה היה "בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן". הרי שהראשית- היא בבחינה של 'בונה עולמות', נתינת מקום וקיום לעולמות, והאחרית- היא 'ומחריבן'. אף בודאי שכפשוטו, שלאחר ה'ומחריבן' התחדש עוד 'בורא עולמות', אבל בעומק: זה לעולם 'בונה עולמות ומחריבן'!!

הרי שהראשית- היא נתינת קיום, והאחרית- היא ביטול!!

"סתירת זקנים- בנין!" (מגילה לא ע"ב).

הרי שכל חייו האדם עמל- לבנות, ולאחר שהוא נהיה זקן הוא עמל- בסתירה. ועל שם כן כתוב בספרים הקדושים, שחכמת האמת נקראת 'סתר', 'נסתר': מלשון שכאשר האדם מגיע לנקודה הפנימית, כל עבודתו היא- עולם של 'סתירה', לסתור, בחינת 'סתירת זקנים בנין'!!

הראשית של משה רבנו- היא ראשית של 'בנין', והאחרית של משה רבנו- היא אחרית של 'ביטול'. ראשיתה של תורה- היא עולם של 'קיום', ואחריתה של תורה- היא עולם של 'ביטול'!

משה רבנו בתחילת דרכו יוצא החוצה לראות בסבלותם, לתת לב לצרת אחיו, הרי שהוא מנסה להציל אותם מהעול, מהגלות שנמצאים בתוך מצרים, הוא מנסה 'לבנות' את הכנסת ישראל, להוליך אותם במהלך של 'בנין' להביא אותם למתן תורה. אבל בשעת מיתתו אומר משה (וילך לא, כט): "כי ידעתי אחרי מותי כי השחֵת תשחִתון, וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" וגו'!...

הרי שהמהלך של תחילת משה- הוא ההוצאה של הכנסת ישראל מן הטומאה לטהרה, מן החול לקדושה, 'בנין' הכנסת ישראל, אשר זהו ענין המ"ט ימים, שזוהי צורת בנין העולמות. אבל בשעת מיתתו של משה רבנו- מתגלה מהלך של 'השחת תשחתון', הרי שהמיתה מבטאת אצל משה רבנו- מהלך של 'ביטול' כל הקומה של הכנסת ישראל. מצד ראשית דרכו- זו בחינה של 'בונה עולמות', ומצד מיתתו- זהו 'ומחריבן'.

התורה הקדושה, בראשית דרכה- גמילות חסדים, "ויעש... כָּתְנות עור וילבִּשֵׁם", הרי שיש כאן 'ביטול' הבושה, ביטול האביזרייהו דרציחה ו'קיום' החיים. מה שאין כן בסופה של תורה- "ויקבֹּר אֹתו בַגַּי", הרי שיש כאן התעסקות עם 'מת', זהו ה'ומחריבן' שבא לאחר ה'בונה עולמות'.

ו

משה רבנו- הוא שורש הדעת, והתורה- בחינת "תורת 'משה' עבדי" (מלאכי ג, כב), הרי שהתורה ומשה דבוקים זה בזה ומאוחדים זה בזה.

זמן פטירתו של משה רבנו כידוע- בשבת בשעת המנחה, בשעת רעוא דרעוין (זוה"ק יתרו פח ע"ב). ועל כן נהגו לא לעסוק אז בתורה כמו שמבואר בפוסקים (שו"ע או"ח רצב').

עומק הדברים.

"זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי שם), "משה קיבל תורה מסיני" (אבות א, א), הרי שכל הקיום של התורה הקדושה תלוי במשה רבנו, ועל שמו היא נקראת.

'מיתתו של משה' בלשון אחר- זוהי כביכול חס ושלום 'מיתתה של תורה'. שעד כמה שהיא נקראת על שמו, מה הוא בטל- ח"ו בטל שמה של תורה. משה רבנו הוא ה'מקיים' של קבלת התורה לכנסת ישראל, ופשוט וברור הדבר שזה לא רק ענין של עבר, אלא זהו 'קיום' בכל עת ובכל עונה, "דעת דמשה"- היא המקיים של ה'משה קיבל תורה מסיני' בכל עת ובכל שעה. ועד כמה שה'משה קיבל' מגיע לבחינה של "משה עבדי מת" (יהושע א, ב), הרי שכל קבלת התורה חסֵרה ח"ו.

הרי ש'מיתתו' של משה בעומק- היא ח"ו 'ביטולה' של תורה, ולכן, בשעת מיתתו נהגו 'לא' לעסוק בתורה, כי הרי מיתתו גופא- היא גופא ביטולה של תורה.

"קוב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוה"ק תרומה קסא ע"ב), וא"כ ה'מחריבן'- כביכול הוא 'למעלה' מן האורייתא [אשר בבחינת 'ראִיָה', בבחינת 'איסתכל', אלא הוא גילוי ה'מאור' שבה]. ה'מקיים' של הכל- הוא האורייתא, אבל ה'מחריבן'- ח"ו זהו בבחינה של "עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב).

כוחו של משה, הוא הכח אשר נתן 'קיום' לכנסת ישראל משך כל ימי חייו. "'איש אשר רוח בו'- להלך לפי כל רוח ורוח" (פנחס כז, יח וברש"י), והרי אין רוח של אדם אחד אשר דומה לשל חברו, ומשה רבנו כרועה נאמן הלך לפני העדה להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד. האדם יש לו נפש רוח ונשמה. הנשמה- היא 'למעלה' מהשגתו, והאדם בשביל להתקשר ל'נשמתו'- צריך את כח ה'רוח' לעלות למעלה בשביל לקבל התקשרות לנשמה. כאשר רועה נאמן נמצא בעולם, מתהלך לפי רוחו של כל אחד ואחד- הרי שהוא 'מקיים' את הרוח (ע' פר' וארא ס"ו עה"פ "מקוצר רוח") של כל אחד ואחד, הוא נותן לו את האופן להגיע לנשמתו. אבל כאשר כח הרועה נאמן שהוא שלמות הרועה להלך לפי כל רוח ורוח מקבל 'גניזה'- הרי שנאבד הכח ה'מקשר' לנשמה!!

האורייתא- היא ה'נשמה' של העולמות כמו שכתוב בחז"ל, וכאשר אין את ה'רוח' להלך לפי כל אחד ואחד, הרי שחסרה ה'התקשרות' לנשמה שהיא התורה הקדושה. מיתתו של 'משה'- היא ביטול ה'גשר' להגיע לאורייתא. "משה 'קיבל' תורה מסיני ו'מסרה' ליהושע", הרי שכביכול הוא ה'צינור' לקשר את ישראל לאורייתא. ועד כמה ש'משה' מת, הרי שחסר כאן ב'צינור', ב'התקשרות' לאורייתא. וממילא כאשר 'אין חיבור' לנקודה העליונה- חוזרת ונכללת במקורה.

ז

מצד 'קיום' העולם- קיים המצב של 'רוחו של כל אחד ואחד', וכל חד וחד הרי 'אינו שוה' לחברו. מה שאין כן מצד 'ביטול' נקודת הרוח- אין כאן מהלך של 'לפי רוח של כל אחד ואחד', ואז- מתגלה נקודת ה'אחדות'!!

מצד חייו של משה להלך לפי כל רוח ורוח- הרי שמיניה וביה 'אין' כאן אחדות גמורה בתוך הכנסת ישראל, כי הרי כל אחד יש לו רוח אחר! ואף שמשה רבנו בכוחו להלך לפי כל רוח ורוח, והרי שיש כאן נקודת 'אחדות' בעצם כך שהוא יכול לפנות לכל אחד ואחד, אבל- זהו שורש של אחדות שפונה ל'נפרדות'! מה שאין כן כאשר בטלה בחינת הרועה נאמן, שאין כח להלך לפי כל רוח ורוח- הרי שבחינת הרוח של הכלים מתבטלת, ו'אין' כאן יחידות ופרטיות של תפיסה מצד כל מקבל ומקבל הנותת מקום להכוונת המקבל כל אחד כפי תפיסתו הפרטית.

והרי, שמצד החיצוניות- זה נראה כשבירה לרוח, כחוסר מילוי של מדרגת הרוח של כל אחד ואחד. אבל בעומק-זהו הגילוי ש'למעלה' מהפרטיות של כל יחיד ויחיד, וגילוי ה'כלליות' של הכנסת ישראל!

כאשר אור ה'פרטיות' מאיר- הרי שצריך להלך לפי כל רוח ורוח שהוא 'פרטי' אצל כל אחד ואחד לפי אופן 'נפשו'. מה שאין כן כאשר 'מתבטל' כח הרועה נאמן- הרי שאין כאן גילוי ה'פרטיות' שבכנסת ישראל אלא גילוי ה'כלל' שבה.

נמצא, שעצם קיום חייו של 'משה' וצורת הנהגתו- זהו הביטוי ה'פרטי' לכל יחיד ויחיד של הכנסת ישראל. מה שאין כן מצד מיתתו, שזו בחינת "ומסרה ל'יהושע'", "משה מת ו'יהושע' מכניס" (ספרי בהעלתך צה), בחינת לבנה, נקודה בעלמא, עניה דלית לה מגרמה כלום (זוה"ק ויחי רמט ע"ב)!- הרי שמצד כך 'הכל' שוה. מצד ה'לית לה מגרמה כלום', בחינת "אביון- שהוא תאב לכל דבר" (רש"י ראה טו, ד), הרי ש'הכל' שוה אצלו, הוא תאב 'לכל'. שכאשר יש לאדם, הרי שאת זה הוא 'מקבל' ואת זה הוא 'לא מקבל', מה שאין כן מצד הלית לה מגרמה 'כלום'- הרי שהוא אביון שתאב 'לכל' דייקא!

ונמצא, שמיתתו של משה- היא בעצם ביטול ה'פרטיות' שבכנסת ישראל. ולכן דייקא: "אתם נצבים היום 'כלכם' לפני ה' אלקיכם", שהוא כלל את 'כולם' בבת אחת, שזהו למעלה מן ההדרגה. דייקא מצד ה'ביום מותו' של משה רבנו יש מקום לכלול את 'כל' הכנסת ישראל ב'למעלה' מן ההדרגה. ואף בודאי שאין כאן גילוי גמור של ביטול ההדרגה וגילוי הכלליות, שהרי סוף דבר זה עדיין חיות דמשה, ומצד כך יש מהלך של "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹׁטריכם" כמו שאומר רש"י "החשוב חשוב קודם" ואחר כך "כל איש ישראל", אבל מצד מה שמאיר כבר אור 'מיתתו' של משה, שזה היה ביום מותו "ואין שלטון ביום המות" (רש"י וילך לא, כח)- הרי שכח ההנהגה של משה ביום מיתתו 'בטל', ומצד כך אין כאן כח של רוח ורוח של כל יחיד ויחיד, גילוי ה'פרטיות' שבכל יחיד ויחיד, אלא גילוי ה'כלליות' של הכנסת ישראל.

"תורה: תחילתה- גמילות חסדים, וסופה- גמילות חסדים".

מצד ראשיתה של תורה- הרי שתופרים לאדם בגד. מצד המשל הגשמי: לרגלים יש צורה של בגד, לידים יש צורה של בגד, וכן לכל חלקי הגוף יש את צורת הבגד כפי צורתם. מה שאין כן כאשר 'קוברים' גוף באדמה- שָׂמִים עליו עפר 'בלי' צורה, ממלאים עפר לכסות אותו!!

זהו עומק החילוק בין ראשיתה של תורה לאחריתה של תורה:

מצד ה'ויעש... כתנות עור וילבִּשֵׁם'- הרי שמתגלה ה'קיום', והקיום של כל דבר הוא נקודת ההדרגה, והרי שהלבוש לגוף- הוא ידים לעצמן, רגליים לעצמן, כל מקום ומקום לפי צורתו. הראשית של התורה, היא 'קיום' העולם, קיום ה'הדרגה', נתינת חיות לכל דרגין ודרגין. מה שאין כן מצד סופה של תורה שהיא מיתתו של משה, 'ויקבֹּר אֹתו בגַּי'- אף בודאי שכל מה שנזכר כאן הוא רק תפיסת המשל, אבל זהו 'ביטוי' לאור הפנימי! שהרי כביכול משה גופו מכוסה כולו בעפר 'בלי' צורה של לבוש פרטי לכל אבר ואבר, וזה גופא האור שמאיר מצד העצמיות של 'יום מיתתו', מצד העצמיות של משה 'מת'!!

ח

מובא בחז"ל (סוף דב"ר), שנשמתו של משה רבנו לא רצתה לצאת מגופו, הקב"ה ניסה לשכנע אותה כביכול בכמה וכמה אופנים, והיא בטענתה שאין לה מקום חביב יותר מאשר גופו של משה.

והדבר צריך תלמוד: שהרי לכאורה בעולמות העליונים יותר זך ויותר עדין, ואף כי משה רבנו היה מחציו ולמעלה אלקים מחציו ולמטה איש (דב"ר וזאת יא, ד) בארבע יסודות החומר, אבל סוף דבר- הוא בכלל אלו שמתו, ואם הוא מת- בודאי שזהו מצד עטיו של נחש, ולכאורה מצד העולמות העליונים אין את החטא בצורה הזו!? בודאי שאפשר להשיב, שזהו מחמת שהתכלית הוא לעשות לו דירה בתחתונים (תנחומא נשא ד"ה ויהי ביום כלות) קיום המצוות בפועל, וכו' וכו'.

אבל עומק הדברים.

אילו לא חטא אדם- הוא לא היה מת, ועכשיו שחטא- נשמתו נפרדת מגופו. כלומר, בכל עולם ועולם יש אורות וכלים, והנשמה- היא 'אור', ואלו הגוף- הוא 'כלי' מצד עולם העשיה. אבל באמת, כמו שכבר הוזכר: בסוד האחדות האמיתית- הכלים והאורות הם מאוחדים זה בזה!! כלומר בעומק- הם 'דבר אחד'!! אלא שמצד ההתפרטות- יש כאן 'שניים'!!

"לית שמאלא בהאי עתיקא!" (אד"ר קכט ע"א)- הימין והשמאל, הדוכרא והנוקבא, האור והכלי הם 'אחד' מצד 'עתיקא'! מצד ה'השתלשלות'- זה נעשה 'שניים' עד שח"ו יש 'נפרדות' גמורה. הרי שבעולם העליון, בשורש העליון- האור והכלי הם 'אחד', א"כ הנשמה והגוף הם 'אחד'!

זהו עומק הביטוי שנשמתו של משה רבנו לא רצתה להיפרד מגופו! בעומק, אין הכוונה שהנשמה לא רצתה 'להיפרד' מגופה, אלא- היה כאן גילוי שהם 'אחד' והאחד הוא לא נפרד! מצד התפיסה של 'נפרדות', הביטוי הוא- שהנשמה לא רצתה 'להיפרד' מגופו, אבל בעומק דבר שלא רוצה להיפרד 'לגמרי' הרי שזה מעיד על הדבר שהוא 'אחדות' גמורה! ולכן, כשם שהדבר 'לא יכול' להיפרד מהעצמוּת העצמית שלו, כך הוא לא יכול להיפרד מהדבר ה'שני' כאשר מתגלה שהם 'אחד'! הרי שבשעת 'מיתתו' של משה התגלה בו הכח של 'אחדות' הנשמה עם הגוף שהם 'אחד', ומצד כך שהם 'אחד' הרי שנשמתו לא רצתה 'להפרד' מגופו!...

נמצא, שהגילוי שנתגלה במשה רבנו בשעת 'מיתתו', הוא הגילוי של ה'אחדות' של הנשמה והגוף שהם אחד, והרי שבטלה ההדרגה של אורות וכלים, של נשמה וגוף! והן הם הדברים שנאמרו כאן ש"אתם נצבים היום 'כלכם'" דייקא ב'יום מותו' של משה רבנו...

ט

כמו שהוזכר, זמן מיתתו של משה רבנו היה בשעת 'רעוא דרעוין', שורש כל הרצונות כולם.

השורש של כל קומה וקומה- הוא בעולם שנקרא 'רצון' כידוע. אלא שיש רבוי רצונות: אדם יכול לרצות רוחניות, גשמיות, ובתוך זה עצמו יש רבוי, איזו רוחניות, איזו גשמיות, וכו' וכו'.

השורש של כל הרצונות כולם- הוא כח ה'אחדות' של כל הרצונות. זוהי בחינת שעת 'רעוא דרעוין'!

ה'רצון' לעצמו- שייך שיהיו בו 'חילוקים' של רצונות, אבל 'שורש' הרצונות, כלומר השורש ש'לפני' ההתפרטות- הוא בעצם כח ה'אחדות' הגמורה. הרי שכח שורש כל קומה וקומה- הוא כח הרצון, ו'האחדות' של השורשים- הוא 'רעוא דרעוין', ודייקא אז היתה מיתתו של משה רבנו, כי נתגלה בשעת מיתתו כח האחדות הגמורה, והאחדות הגמורה היא גילוי ב'שורש' הרצונות!

הרי שיש לנו כאן דבר והיפוכו, מ'חייו' של משה ל'מיתתו': בחייו של משה- כל המהלך היה מהלך ל'חיוֹת' את ההתפרטות, לגלות את ה'פרטיות' של כל דבר ולכלול אותו, מה שאין כן בשעת מיתתו של משה- נתגלה מהלך חדש, גילוי ה'כלליות' של הכנסת ישראל.

הן בחייו והן במותו, בודאי שעסקו של משה רבנו היה מצד ה'כלליות', כי הרי הוא ה'כלל' של כל הכנסת ישראל, אלא שיש גילוי של הכלל ע"י 'קיבוץ' כל הפרטים, ויש את גילוי הכלל כ'כלל'. ושתי הבחינות אמת!!

י

"אתם נצבים... לפני ה' אלקיכם ראשיכם", אומר בעל הטורים: "הקיש 'ראשיכם' ל'אלקיכם', לומר 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות ד, יב)".

'מורא רבך כמורא שמים' מדוע? לכאורה הרי רבך- הוא רבך, וקוב"ה- קוב"ה! מהיכן מגיע הדימוי של ה'מורא רבך' ל'מורא שמים'?

עומק הדברים.

המורא 'רבך'- היא המורא שמתגלה בבחינת 'דעת', בבחינת 'משה', שהוא ה'רב' של כל הדור כולו. "טוב עין הוא יבֹרָך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט) דא משה רבנו (נדרים לח ע"א) שקיבל את התורה ולימדה את הכנסת ישראל. הוא היה הרב הראשון של הכנסת ישראל ללמדם תורה, כמבואר בחז"ל (רש"י כי תשא לד, לב) את סדר המשנה: ש"משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו" וגו', כל סדר ההדרגה בצורת הלימוד. דייקא בשעת 'מיתתו' של משה, מצד נקודת ביטול משה, מצד היום מותו- מתגלה ש'מורא רבך כמורא שמים'!!

מצד ה'חייו' של משה- הרי שהוא מגלה את הפרט שבכל כנסת ישראל, והרי א"כ בעומק: שגם משה 'עצמו' הוא גילוי הכלל אבל בתפיסה של יחסיות של פרט.

מה שאין כן כאשר מתגלה יום 'מיתתו'- הוא מגלה את הכלל ככלל, והרי שהכלל כולל בקרבו כדברי הגמ' בשבת (לא ע"א): "דעלך סני לחברך לא תעביד", ואומר רש"י שזה כולל את ה"ואהבת את ה' אלקיך" (ואתחנן ו, ה) גם כן, שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזֹב" (משלי כז, י)- זה הקב"ה. הרי שכשאר מגיעים לכנסת ישראל ככלל גמור שמתקיים בה ה"ואהבת לרעך כמוך" (קדושים יט, יח), הרי שמגלים משם את הכלל השלם, שזהו כלל 'אחד' של מציאותו יתברך. עד כמה שהפרט הוא כפרט- ממילא אי אפשר לכלול את הקב"ה כ'פרט' בתוך הכנסת ישראל, מה שאין כן כאשר מתגלה כח ה'כלליות'- אז מגלים כבר את הכלל העליון יותר, שהוא "אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה).

הרי ש'מורא רבך כמורא שמים' בעומק- הוא דייקא מצד 'יום מיתתו' של משה, שמתגלה נקודת ה'כלליות' ולא נקודת ה'פרטיות'!!

'מיתתו של משה' מבטאת עולם שמתגלה בו הכח של ה'כלליות' שהוא גופא הכלי לקבל את הכלל השלם ביותר, הכלל שכולל את הכל, שזה- הוא ית"ש כי אין בלתו...