מהרל נתיבות עולם 005 נתיב התורה פרק א

והתבאר לך כי התורה היא סדר הכל והסדר הוא מקיים הכל,

כל הסדר של קיום הכל כמו שנבאר לעיל הוא מכח האחדות, פירוד אין לו קיום "כי המוות יפריד", כל דבר שיש לו קיום זה רק מחמת שיש לו אחדות בערך מסויים, אז אילו באמת הדבר היה מופרד באופן המוחלט הוא לא היה מקיים. כח הקיום שההקב"ה נתן בתוך הבריאה זה התוה"ק היא הכח שמדבק בין הנבראים לבורא.

ולכך אמרו שכל מעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה שאז היו מקבלים בעולם התורה שהיא סדר הכל ובה יהיה מתקיים הכל.

כלומר אם ח"ו עמ"י לא היה מקבל את התורה, העולם היה חוזר, זה ההבחנה של ה"מוות יפריד", לא היה לעולם קיום מחמת שאין סדר אז הוא לא מצטרף. כל הבריאה כולה תלויה בקבלת עמ"י את התורה.

ולכך אמר ויורני ויאמר [לי] יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כי התורה שהיא דברי השם יתברך תומכת האדם שלא יגיע לידי מיתה שהתורה מקיימת הכל. ואמר שמור מצותי וחיה נגד מעשה המצות כשישמור אותם יש בהם החיים.

כלומר יש את ההבחנה של התורה שהיא בבחינה של סדר, ויש את ההבחנה שיש בה את המצוות. התורה היא עצם הכח של הסדר אבל איך האדם מצרף את עצמו לאותו סדר, אז או שהאדם יושב ועוסק בתורה אז מכח ההגיון שלו "יהגה ליבי בתורתך" אז הוא מצטרף לתורה, אבל זה שייך רק לסדר הכללי של האדם או במח או בלב, איך זה מתפשט לכל האברים? ע"י שהאדם מקיים את הרמ"ח מצ"ע ושס"ה מל"ת אז הגוף שלו נעשה כלי לכל התריי"ג מצוות שהם בעצם צורת התורה ומכח כך יש לו קיום. הרי שבעומק המצוות הם לא מציאות לעצמן זה לא תורה ומצוות המצוות הוא הכלי להתחבר לתורה, זו נקודה עמוקה, בפשטות האדם ח"ו יכול לסבור שיש תורה ויש מצוות יש לימוד תורה ויש לימוד ע"מ לעשות, החיבור לתורה אם הוא נעשה רק בבחינה של לומד שלא ע"מ לקיים אז חסר לו בצירוף לתורה לא רק בצירוף למצוות, התורה האדם עוסק בתורה או בלב ("ליבי ראה הרבה חכמה") אבל איך זה מתפשט לכל הקומה כולה, המצוות הוא הכח להוציא את התורה מהכח לפועל ולחבר את האדם בפועל של התרי"ג אברים של מציאות התורה, המצוות הם לא מציאות לעצמם, המצוות כתובים בתורה זה לא במקרה כי אין מקום אחר אלא זה כי הם ההוצאה לפועל של התורה, המצוות הם מלשון צוות האדם מצרף עצמו לתורה מכח המצוות (ודאי שיש עומק שהמצוות הם צירוף לבורא, זה הבחנה אחרת שאנחנו לא עוסקים בה עכשיו). תרי"ג אברים מצטרפים לתורה ע"י התרי"ג מצוות אז הכוונה של "וחיה".

כמו שאנחנו רואים שלאברים יש סדר, א"א לצרף את הרגל לראש. זה בעצם סדרה של תורה, בעומק יש לתורה כמה וכמה סדרים, יש מערכות שונות של סדרים, אבל בכללות הגדרת הסדר של התורה היא צורת אדם. העולם בצורת אדם, כמו שהאדם נקרא עולם קטן, אסתכל באורייתא וברא עלמא, לא יכול להיות שהסתכל בדבר אחד וברא דבר אחר, אז לשם מה ההסתכלות. ברור שהאוריתא עצמה היא צורת אדם. הרי שהאדם העולם והתורה שלושתן צורתם אחת. אז הסדר העיקרי של תורה הוא נקרא תריג מצוות. ברור שמיד יבוא השואל וישאל הרי תרי"ג מצוות לא מסודרים כמו שאנחנו רואים, ודאי שבעומק יש מהלכים פנימיים איך שזה מסודר, אבל הסדר הכללי שאנחנו מגדירים סדרה של תורה, הסדר הקצר של תורה זה עשרה דברות ששם כלולים כל המצוות כולם כמו שרשי מביא מרס"ג, הסדר הרחב יותר של התורה זה תרי"ג אברים, איך הצירוף בתוך התרייג אברים בזה יש כמה וכמה סדרים כמו שאנחנו רואים במשל גשמי כל מיני אופנים שהגוף מצרף אברים לאברים.

ואמר ויורני שהוא לשון הוראה כמו שנקראת התורה בלשון זה ולא נקראת בשם חכמה כמו שנקראת שאר חכמה או תבונה, מפני כי הפרש יש כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו הוא אל עולם הבא. וזה אין [בכח] שום חכמה, כי על ידי התורה מגיע האדם אל עולם הבא, ולכך ראוי לה דווקא לתורה שם תורה שהוא לשון הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו,

נסביר, אז התורה כאן נקראת 'תורה' "ויורני" אז כאן המהר"ל עומד על נקודה ברורה, שהתורה קרויה תורה מלשון הוראה, כאן מודגש כל הנקודה שהתחלנו להסביר לעיל, שהמוות הם לא עוד חלק, כי אנחנו רואים שכל המטבע של תורה נקראת לשון הוראה שזה מצוות. יש כאן חידוש עצום. זה לא רק שהמצוות הם חלק מהתורה אלא כל השם תורה הוא על שם המצוות.

עומק הנקודה, התורה שיש בידינו עכשיו היא אמצעי להביא את האדם לידי נקודה של תכלית, יש את הקב"ה יש את הנבראים יש את התורה שהיא הממצוע ביניהם שתכליתה להביאם לבורא, היא הנקודה המדבקת. משל לשני חפצים שרוצים לדבק אותם אז שמים ביניהם דבק, אז התכלית הוא לא הדבק אלא רק האמצעי. בעומק א"כ יש לאדם חיבור לתורה ויש לו חיבור לקב"ה מכח התורה אם יהיה מחובר רק לתורה אז התכלית נאבדת.

אין כוונת המהר"ל שהתורה לא נקראת בכלל בלשון חכמה, יש הרבה פסוקים ומאמרי חז"ל שבהם התורה נקראת בלשון חכמה, אלא הכוונה שהיא לא נקראת רק חכמה.

לא שהתורה מורה לו דרך לשם דרך, אלא דרך לשם תכלית שהוא העוה"ב. שזה המקום של ההכרה בבורא. אז שם הוראה שבתורה בעומק היא התפיסה שהתורה היא אמצעי ולא תכלית. הכח אור א"ס שגנוז בתורה הוא זה שמביא את האדם לידי התכלית, חכמה לא יכולה להביא את האדם לידי התכלית, בקב"ה לית מחשבא תפיסא כלל. אילו החכמה היתה יכולה להביא את האדם לתכלית היה עוד מקום לדון אם שאר החכמות גם יכולות וגם אם נסיק שלא זה בגלל שחכמת התורה היא יותר עמוקה אבל היסוד כאן הוא חלוק בעצם, התורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, היא בעצם בלתי נתפסת ומשם היא מביאה לתכלית. עומק נקודת החילוק, החכמה שבתורה זה מה שמושכל, ההוראה שבתורה זו אותה נקודה שהאדם לא מבין, דבר שהאדם מבין שצריך לעשות מצד עצמו לא צריך להורות לו, סוד ההוראה שבתורה זה במקום שאין סברא (שאל"כ כמו שאומרת הגמ' "למה לי קרא- סברא"). אלא שבכדי להגיע לנקודת ההוראה צריך להגיע לחכמה. לומד ע"מ לעשות בעומק להגיע לכח ההוראה לאו דוקא אם לומק הלכות בשר וחלב אלא גם אם לומד פרק בן סורר ומורה שלחד מא"ד לא היה ולא נברא גם על זה נאמר ע"מ לעשות במקום אחר, כי הכל של החכמה יביא אותו להתבטלות להוראה לעשות אפי' שהוא לא מבין, זה סגולת התורה למי שעוסק בה לשמה. אפי' שזה דרוש וקבל שכר זה מביא אותו לידי נקודה של לומד ע"מ לעשות, אין הסבר איך זה עובד (אפשר להסביר אבל הנקודה האחרונה זה בלי הסבר), יש סגולה בתורה שמביאה לזה. הבריאה בנויה בצורה של "ויהי ערב ויהי בוקר" בריש חשוכא והדר נהורא" בפשטות זה קליפה קודמת לפרי אבל את זה א"א לומר בראשית הבריאה שעוד לא היה קליפה, אלא החושך בעצם הוא למעלה מהאור לכן הוא קדם לאור,  האור זה מה שהאדם תופס והחושך זה מה שלא, אז כשאנחנו הולכים מתתא לעילא קודם את מה שתופס ואח"כ את נקודת ההתבטלות. האחדות כאשר האדם מגיע מהבוקר לערב מתתא לעילא.

[יש מהלך אחד שאפשר להסביר ניגע בקצרה. כל דבר בנוי מחיוב ושלילה, יסוד השלילה מגיעים מהחכמה ללמעלה מהחכמה כאשר עוסקים בחכמה עד כלות אז מגיעים ללמעלה מהחכמה, כאשר האדם העוסק בחכמה עד שהוא הגיע לכלות המחשבה אז הוא הפשיט את המחשבה וממילא מגיע למה שנמצא פנימה שזה למעלה מהמחשבה. הרי הבריאה בנויה בצורה של פנים ולבוש, אז הפנים זה למעלה מהמחשבה. זה מצד השלילה אז הוא שולל את המחשבה אבל יש גם מכח החיוב, מכח החכמה בעצם מגיעים, זה סוד המפליא לעשות אין הסבר, סגולה שני הפכים בבת אחת, אור התורה. זה לא מובן אין בזה הגיון, אנחנו רק דנים מה סדר הבריאה כך הוא חקק].

קיום מצוות בעיקרן צריכים להיות ב"שלא נדע", החכמה אי אפשר לעסוק בה ב"שלא נדע" בעצם כי אז זה לא חכמה. לכן בעומק יש שורש למצוות שלמעלה מהתורה, אבל לא הכוונה למעלה מהתורה אלא הם פנימיות התורה, כי הרי הם בעצמם כתובים בתורה, אלא הכוונה שהם למעלה מהחכמה שבתורה. זה הבחינה של "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" כי המצווה עושה מחמת התבטלות ומי שאינו מצווה עושה מחמת ההכרה. המעשה עצמו ודאי שהוא למטה מהתלמוד אבל תלמוד שמביא לידי מעשה אז במילים אחרות תכלית הידיעה שנדע שלא נדע. המעשה גדול מכח ההתבטלות, התלמוד הוא תמיד חכמה.

ולכך אמר ויורני ויאמר יתמך דברי לבך, השם יתברך הורה לאדם תכלית האחרון איך להגיע את האדם אל העולם הבא, כאשר יתמוך דברי לבך ואז האדם דבוק בתורה המגיע אל תכליתו הוא העולם הבא. כי כשם שהתורה היא סדר עולם הזה כך התורה היא סדר ברא בתורה הן עולם הזה והן עולם הבא, ולכך אמר השם יתברך יתמך דברי לבך, בזה דבק האדם בעולם הבא להגיע אל תכליתו האחרון וזה מבואר:

כמו שביארנו לעיל יש שני מערכות של סדרים: טבע, ונס. יש סדר שנקרא עוה"ז שזה הטבע ועוה"ב שזה הנס. כמו שהתורה מביאה את האדם לקיום העולם הזה, כך היא סדר העולם הבא.

עד עכשיו התברר הבחנה אחת, מהלך שנקרא סדר, זה היה בעצם לבאר את המהלך שהתורה היא סדר הבריאה וסדר הבריאה הוא נותן אפשרות לצירוף והצירוף הוא מביא קיום. עכשיו הוא נכנס לעניין נוסף.

ובפרק כיצד מעברין (עירובין נד.) אמר ר׳ יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר 'כי לוית חן', חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר 'חן הם לראשך', חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר 'וענקים לגרגרותיך', חש בבני מעיים יעסוק בתורה שנאמר 'רפאות תהי לשרך', חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר 'ושקוי לעצמותיך', חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר 'ולכל בשרו מרפא'. אמר רב יהודא בריה דר׳ חייא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם אדם נותן לחבירו סם יפה לזה וקשה לזה והקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא עד כאן. רצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה וכמו שהתבאר בפירוש הפרקים [= ספר דרך החיים] (משנה אבות ג) וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם,

הרי עד עכשיו דיברנו בארוכה שהתורה היא בבחינה של סדר. כשאדם הולך בדרך שאין שם ישוב אין צירוף ואין קיום. עד עכשיו דיברנו בהבחנה שהתורה נותנת סדר ובלעדיו היא אפשר להצטרף ובלי צירוף אין קיום, אבל כאשר האדם הולך לבד אין כאן בעיה של סדר אלא הבעיה היא שהוא נמצא לבד ואין לו למי להצטרף ולכן אין לו קיום. אין קיום בלא צירוף, פורים שהיה מלשון לפורר היה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. סוגיא לעיל יש למי להצטרף רק אין סדרלכן צריך את התורה, כאן מדברים במהלך שאין למי להצטרף הוא הולך לבד.

ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב, ולפיכך שולטים שם הפגעים אשר הם מתנגדים אל העולם, ולכך יש לחוש שישלטו בו פגעים אשר אינם מסדר העולם.

[במאמר מוסגר. בגמ' בסוף פסחים אומרת שכל מקום שיש זוגות יש חשש סכנה, השאלה הידועה א"כ איך אפשר להתחתן, תשובה לדבר שזוג שיש בהם צירוף אין בהם סכנה. החשש של הזוגות הוא מאותו מקום שהם לא מצטרפים].

סדר העולם הוא דבר שמצטרף, הפגעים כל עניינם להפריד כל מהותם זה להפריד אז לא יכול להיות שיהיו מסדר העולם. הם נותנים לאדם את הבחירה לבחור ברע, זה כח הרע כח להפריד.

ולפיכך אמר ההולך בדרך ואין לו לויה ובודאי כאשר יש לו לויה הרי הם מתחברים אליו בני אדם, וכיון שיש אצלו אדם נחשב זה כאלו היה בישוב העולם ואין נקרא זה שפורש מן הישוב,

בפשטות ההגדרה שיש לו צירוף, אבל המהר"ל כאן מחדד שגם מצד המקום זה נחשב שהוא בישוב. הישוב עניינו הוא מקום שבני אדם הולכים, אם שניים הולכים זה נקרא ישוב.

ללויה לכאורה די באחד, א"כ למה זה "מתחברים אליו בני אדם"? המהר"ל מגדיר שהוא מחובר לישוב. עומק הכוונה במהר"ל שבעצם זה שהוא מחובר לנקודה של סדר וצירוף אז הוא לא מחובר רק לאדם הזה אלא הוא מחובר לסדר הכולל (כמו טבעת שמחוברת לטבעת מהשרשרת היא בעצם מחוברת לכל).

אבל זה שאין לו לויה וחבור אצל הישוב מה יעשה ויהיה לו חבור, יעסוק בתורה כי התורה סדר שמירת העולם כמו שהתבאר, ולכך כאשר התחבר אל התורה הרי יש לו לויה וחבור אל סדר העולם.

כאשר כולם מתחברים, מה שמחבר אותם זה התורה, אז ברור שכאשר הוא הולך בדרך שיתחבר לשורש שמחבר את כולם ויעסוק בתורה.

ושמירת הסדר מציל מן הפגעים אשר לא ישלטו, כי אין הפגעים שולטים רק כאשר פורש מן העולם כמו שאמרנו כי לכך כל הדרכים בחזקת סכנה אבל כאשר הוא מתחבר אל התורה יש לו לויה אל סדר העולם ובשביל זה אינו יוצא מן ישוב העולם. והדבר הזה הוא אל האדם לויה גמורה, ואם נחשב לאדם לויה כאשר יש לו התחברות אל בני אדם כי אז אינו נחשב שהוא לעצמו, ולכך כאשר יש בני אדם עמו יש לו לויה שאז הוא מתחבר אל הבריות שהם העולם. ואם דבר זה הוא לויה שלו כל שכן כאשר יתחבר אל התורה שהיא סדר כל העולם ובה נמצא הכל. שיש לו לויה גמורה שמתחבר אל העולם ואינו נבדל ממנו שיהיו שולטין בו הפגעים ודבר זה מבואר.

[במאמר מוסגר, זה הני מילי שבאמת יעסוק בתורה שהתורה אצלו היא באמת חיבור, לא בבחינת תורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ].

אז עד עכשיו המהר"ל ביאר את הנקודה הראשונה שהיתה ההבחנה שאדם הולך בדרך ואין לו לויה, עכשיו הסוגיה השניה היא סוגיא של חולה.

ולכך אמר אחריו אם יש לאדם חולה בגופו שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר,

חולי זה מלשון חלל, כוונת הדבר כמו שנתננו דוגמא קודם יש שרשרת אם מוציאים ממנה חוליה אחת נעשה שם חלל ואין צירוף. כל רע בבריאה נובע ממה שנקרא שינוי הסדר, דבר שלא משנה את הסדר הוא לא רע.

נחדד קצת יותר, הכוחות בבריאה לא יכולים להעלם, כל המהלך של הבריאה זה איך מסדרים את הדברים, יש ארבע יסודות מה שאנחנו יכולים לעשות זה לצרף אותם. אי אפשר לבטל שום דבר אלא רק לסדר את הדברים באופן שונה. טוב זה שהדברין מצורפים כסדר, רע כשאין סדר, חלל בפשטות זה שהדבר לא קיים כאן אבל אין כזה דבר, אי אפשר לכלות דבר בבריאה, אז חלל זה כאשר לא סידרתי את הדבר נכון אז יש העדר של חיבור.

יעסוק בתורה שהיא סדר העולם, ואז האדם אשר היה מקבל חולי שהוא שנוי יחזור אל הסדר שהוא בריאתו. ואמר עוד חש בראשו וכו׳ כי כאשר יבא שנוי לגוף כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף על ידי התורה שהיא סדר העולם מחזרת את הגוף שהיה בו שנוי אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל כמו שאמרנו.

כל דבר שיש לו סדר הוא נמשך לתורה, הסיבה שהדבר לא נמשך לתורה כברזל אחר אבן השואבת היא כי הסדר של האדם וסדר הבריאה לא מתאימים ממילא לא נמשך ממילא אין לו חיות.

ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבת הראש. הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה ולפיכך אמר בראשון חש בראשו יעסוק בתורה.

כח הסדר מתגלה במחשבה שהיא מסדרת את הדברים. לכן כח המחשבה יותר נוטה לסדר ולכן הוא יותר קרוב לרפואה ע"י התורה. כי בטבעו הוא יותר נוטה לקבל סדר, כח המסדר שבאדם הוא מכח המחשבה שבו.

ואמר אחר כך חש בגרונו יעסוק בתורה, הגרון הוא למטה מן הראש אשר שם השכל, והגרון יוצא ממנו הדבור, והגרון כלי אל שכל הדברי והוא למטה מן שכל עיוני,

[במאמר מוסגר רק שיהיה ברור, בדברי רבותינו מוגדר שיש שלושה שכלים, יש שכל עיוני שאדם מתבונן, יש שכל דברי שאדם מכוחו מדבר "תחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אדם קודם שמדבר הוא חושב רק שאלה מה רמת המחשבה, ויש את השכל המעשי שמכוחו האדם עושה. עיוני זה לא נידון מה לעשות, הוא מעיין. בעומק ודאי שזה שכל אחד, אבל יש בו שלושה חלקים, שלושה סוגים, זה לא רק שאלה של לאיזה עניין הוא משתמש, משל לאדם שיש לו פטיש, הוא יכול לדפוק על הרצפה יכול על הקיר ויכול על התקרה, וזה אותו פטיש, לא! יש כאן שלושה סוגים של שכל, זה שכל אחד שיש לו שלושה תפיסות. תפיסה עיונית, תפיסה לדבר ותפיסה לעשות. זה הבדל תהומי].

ואמר כי אף בזה אם יעסוק בתורה ימשוך לו על ידי התורה רפואה אף כי הוא יותר רחוק מן השכל.

שכל עיוני זה נשאר שכל, שכל דברי זה שכל ביחס איך לפעול, אמנם לא לפעול מעשה ממש אבל לפעול דיבור, סוף כל סוף זהשכל, יש לאדם מעשה דיבור ומחשבה אז המחשבה ודאי בחכמה אבל גם הדיבור והמעשה בחכמה, ולכן התורה שהיא כח השכל תרפא גם את הנקודה של החש בגרונו שהיא כח הדיבור.

ואמר עוד חש בבני מעיו, האבר הזה הוא למטה מן הגרון כי הגרון שם הדבור השכלי, ובני מעיים כמו ריאה ולב הם כלים לחיים ולכך הם למטה מן הגרון ששם השכל הדברי, ואפילו הכי על ידי התורה מקבל רפואה והויה מן השם יתברך.

כאן המהר"ל לומד שהבני מעיים זה לא כפשוטו, אלא זה המערכת הכוללת ריאה ולב. אז עד עכשיו הוא ידבר על השכל העיוני ולאחר מכן על השכל הדברי, אז כאשר אדם מדבר מתגלה שכל, אדם גם יכול לדבר דברי שטות אבל גם יכול דברי חכמה.

הריאה ולב הם כבר כלי לחיים זה לא עצם החיים, ואפ"ה מקבלים רפואה כי סוף כל סוף זה במהלך של "כולם הכמה עשית" זה כלים לחיים והחיים במהלך של סדר ממילא גם בכלים מתגלה סדר, לא יכול להיות שבחיים יהיה סדר ובכלים שלהם לא יהיה, הבריאה כולה במהלך של סדר, זה יסוד עמוק מאוד, זה המהות של הבריאה, תפיסה בעומק הנפש לתפוס את הכל כמציאות של סדר. ודאי שגם רואים את זה שיש ריאה ולב, אז רואים את מערכת הריאה איך עובדת את מערכת הלב ריך עובדת, רואים סדר אבל זה להבין שכל הבריאה זה מערכת של סדר.

ואמר חש בעצמותיו יעסוק בתורה, העצמות הם למטה מהם, שאינם כמו בני מעיים שהם כלי ומשכן לרוח חיים אבל אלו הם בנין האדם שעליו נבנה האדם, ואמר שגם העצמות מקבלים רפואה והויה על ידי התורה מן השם יתברך.

בעומק, העצמות בעצם הם כל צורת הסדר, יש סדר של מחשבה יש סדר של דיבור ויש סדר של המבנה, זה העצמות. וא"כ כאשר האדם חוטא ומאבד את סדר העצמות כאשר יעסוק בתורה יחזור אליו סדר העצמות. זה הכל סוגים של סדרים, יש סדר של העיון ויש את סדר הדיבור יש את סדר הנשימה של האדם וכאן זה סדר העצמות. אלא שהעצמות הרוח חיים הכי פחות מתגלה בהם.

ואמר אחר כך חש בכל גופו, אף על גב שהוא רחוק יותר עד שאין דבר נתלה בו כלל. כי אין דומה שאר הגוף לעצמות כי הם בנין האדם, עד כי אם יש שנוי בכל דבר, התורה של אדם שהיא סדר העולם ואחריה ימשך העולם היא מחזרת האדם אל סדר שלו.

זה ברור, הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" ואין לך דבר שלא כלול ב'אסתכל' אז אין לך דבר שלא כלול בסדר, אז זה רק הגדרות עד היכן לראות את הסדר, אבל במילים עמוקות אנחנו נראה את הסדר עד קצה נקודה האחרון. דבר שלא היה חלק מהסדר אז הוא לא היה קיים.