- להאזנה דע את ביטחונך 006 פחד מאירועים מסוכנים ופתרונן
006 Fear of Danger & Solution
- להאזנה דע את ביטחונך 006 פחד מאירועים מסוכנים ופתרונן
דע את ביטחונך 006 פחד מאירועים מסוכנים ופתרונן
- 3216 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
התמודדות עם פחדים חיצוניים
הקדמה - התמודדות עם פחדים
אנו עוסקים בסוגיה של פחד מול ביטחון. בפרקים הקודמים העמדנו את היסוד כי הפחד הוא הפך הביטחון, וכאשר אין יסוד לביטחון אמת, ממילא המערכת הנגדית של פחדים מתעוררת ומתעצמת בהתאמה לחולשת כוח הביטחון.
כמו כן, הגדרנו כי קיימות שתי קומות בדיון בסוגיית ה-׳פחד מול ביטחון׳: קומה עליונה בה הנידון הוא בביטחון ופחד ביחס לקב״ה. והקומה התחתונה בה אנו דנים בכוחות הביטחון והפחד הקיימים בנפש האדם לכשעצמו, מצד הכוחות הקיימים בכל אדם שלפי מדרגתו עדיין לא זרח והאיר עליהם כוח האמונה בקב״ה.
בתוך קומת הנידון התחתונה, ביחס לכוח הפחד שבקומת נפש האדם לכשעצמו, קיימות שתי מערכות של פחד: מערכת של פחדים פנימיים שמקורם בכוחות הנפש, ומערכת פחדים חיצונית שמקורם בגורמים חיצוניים המולידים פחד באדם. בפרק הקודם עסקנו בעניינו של הפחד הפנימי, את הפרק הנוכחי נייחד לנידון בהתמודדות עם מערכת הפחדים החיצונית.
נקדים ונאמר, כי פשוט ברור ומובן לכל בר דעת שביחס לנידון בהתמודדות מול קשיי פחד הפוקדים את האדם הפתרון הטוב ביותר הוא - התחזקות באמונה בקב״ה. האמונה בבורא ית״ש היא היא התרופה הנעלית לכל בעיות נפש האדם. אם תהיה אמונה חזקה לא יהיו פחדים, גם כל יתר הקשיים יותרו ויפרדו מהנפש. על כן, כהוראה כללית, לעולם נאמר לאדם - עשה כל שביכולתך להגביר את שליטת כוח האמונה על כל כוחות נפשך. לפיכך, כבר הקדמנו ליחד ספרים שלמים העוסקים בכוח האמונה בקב״ה, וגם הפרקים הראשונים של ספר זה עסקנו בכוח הביטחון בקב״ה. אולם בפרק זה אנו פונים לבאר את החלק המקביל הנוסף של שילוב ושימוש בכוחות הנפש הנוספים על כוח האמונה, בהתמודדות מול פחדים חיצוניים. למרות שגם כאן האמונה משתלבת כגוון נוסף, אך היא אינה עיקר המהלך. נחזור ונאמר, שכל עוד שלא בא משיח צדקנו, לעולם בכל נפש ונפש יוותרו כוחות שלא חלה עליהם האמונה. ומכיוון שעסקנו בכוחות אלו שאינם יכולים לקבל ריפוי ותרופה מכוח האמונה בקב״ה. נבקש מהקורא היקר לזכור - כי לאורך כל הפרק לא נתייחס לשימוש בכוח האמונה בקב״ה כאפשרות לפתרון וריפוי הנפש מהפחדים הפוקדים את האדם. אלא נתור אחר אפשרויות אחרות הקיימות ברבדי הנפש היותר תחתונים להתמודד מול קשיי ונזקי הפחד[1]. אפשרויות נוספות, מקבילות ומשלימות לכוח האמונה.
בני אדם החווים פחדים יכולים להימצא בשני מצבים כלליים: שיתוק תפקודי גמור או עמעום כוחות שמאפשר תפקוד חלקי. במקרה הרע, הפחד מערער לגמרי את האיזון הנפשי, הוא מקבע מצב של שיבוש בסדרי כוחות הנפש, ומאותו הרגע האדם אינו מסוגל לנהל אורח חיים תקין. במקרה פחות גרוע, הפחד רק גרם לאיבוד זמני של האיזון, הוא מחבל ביציבות הנפשית וההתנהלות הנורמלית במשך תקופת מה. במקרה היותר טוב, הפחד רק עמעם חלק מכוחות הנפש, אך עדיין ניתן ליצור איזון כלשהו בכוחות שנותרו ללא פגע, ובכך להתנהל תוך יציבות תפקודית.
במסגרת זו לא נעסוק במקרים החמורים של שיתוק תפקודי גמור. אנו נתמקד בדיון בדרכי ההתמודדות עם פחדים שכל אחד מאיתנו חווה בכל מיני צורות שהם. כיוון שפחדים אלו מציקים לנו, מעיקים עלינו ומפרים את האיזון והיציבות הנפשית, ננסה להסביר מהו המצע הנפשי עליו חל הפחד, ונבאר מהי הדרך היסודית שמרחיקה ושומרת את הנפש מחדירתן ופגעיהן של הפחדים החיצוניים.
פחדים מתוך האדם עצמו מול פחדים מגורמים חיצוניים
בפרק הקודם הארכנו לבאר כי הביטחון הפנימי בקומת הנפש, מקורו בהיסמכות על התכונות והמידות השורשיות והיסודיות של האדם עצמו. וכן התבאר, כי כאשר האדם אינו מודע לכוחות נפשו השורשיים, הם נעלמים ומכוסים ממנו. ממילא הוא שוגה וסומך את ביטחונו על כוחות ותכונות חיצוניות שאינם הוא מי שהוא. כוחות אלו זמניים רעועים ואינם יציבים, על כן הביטחון המיוסד עליהם אינו איתן וקבוע. ממילא, החולשות הירידות והנפילות שלו, הן המקור להתרגשות והתעוררות הפחדים בנפשו.
נחדד את הנקודה - כאשר האדם אינו חי את האני שלו כמות שהוא, אזי הוא פוחד. זהו פחד שתופס מקום בנפש מחמת הסתירה שקיימת בין מהות כוחות הנפש העמוקים של האדם לבין מהלכי פעולותיו המעשיות בפועל החיצוני. הכוחות האמיתיים הגלומים באדם לא מוצאים את דרכם לצאת מהכוח אל הפועל בצורה בריאה ומתוקנת. במקום שאדם יתעסק בלהיות הוא מי שהוא, ויתרכז להפיק את הטוב הפנימי שלו מעצמו, הוא מתפזר להתעסק בכל מיני עניינים שאינם תואמים את מהותו הייחודית. אולם מלחמה זו - בין הכוחות הפנימיים המתרגשים לצאת, לבין ההנהגה החיצונית שמתעלמת מהם, מגבילה מצמצמת, עוצרת ומחלישה אותם, היא הגורם לערעור היציבות הנפשית, שמקבלת ביטוי בצורה של פחדים. מערכת פחדים זו נקראת - ׳מערכת הפחדים הפנימיים׳, כיוון שאלו פחדים שמקורם בהתנהלות כושלת של האדם עם כוחות הנפש שלו עצמו.
לעומת מערכת פחדים פנימית זו, קיימת מערכת מקבילה של פחדים מגורמים חיצוניים. פחדים חיצוניים עלולים להתעורר באדם מחמת עברות או מלאכי חבלה או איומים חיצוניים על יציבותו וקיומו. הדוגמא היסודית לפחדים מעבירות מובאת בגמרא בברכות[2], שמספרת על אותו תלמיד שהלך בשוק בפחד, ואמר לו רבו ׳חוטא אתה, שהרי נאמר - פחדו בציון חטאים[3]׳. שאל התלמיד: והלא כתוב ׳אשרי אדם מפחד תמיד׳[4]. ענה לו הרב: כי פחד זה שייך לפחד מדברי תורה.
דוגמא פשוטה נוספת לפחד מגורמים חיצוניים, מיוסדת על הגמ׳ בפסחים[5] שאומרת כי אדם שמניח ידיו על הנחיריים או שאינו נוטל ידיו מיד אחרי שאכל שחליים או הקיז דם או הסתפר או גזז ציפורניים - נופל עליו פחד, אך הוא עצמו אינו מבין ממה הוא מפחד. וכן כידוע מרבותינו, שכאשר אדם עובר עבירה אזי מלאכי חבלה סובבים אותו לארוב לו ולהזיקו. ואף אל גב שהאדם לא רואה את אותם מזיקים רוחניים הסובבים לו, אך מזלו כן רואה אותם ופוחד מהם. ברם, הפחד העליון של מזלו משתלשל מטה לרובד ה-׳מודע׳ של האדם, ואזי הוא חווה את פחד, מבלי לזהות סיבה ברורה למקורו.
מקור נוסף לפחדים חיצוניים, הם שמועות על ארועי זוועות המתרחשים בעולם, שמזעזעות את נפש ומולידות בה פחד. שמועות על נספים באסונות טבע: רעידות אדמה, שטפונות, סערות, סופות, התפרצויות של הרי געש, שריפות, תאונות וכדו׳. יתר על כן, שמועות לרוב על ארגוני טרור אימתניים שצומחים כפטריות לרוב ומתעצמים ומשמיעים איומי נקמה או הבטחות לייצר פיגועים שיכלו את כל הכופרים בדתם ככלל, ואיומים לכילוי שׂונאיהם של ישראל בפרט. זוועות שיכולים לחולל על ידי כלי משחית למיניהם כדוגמת פצצות אטומיות ביולוגיות כימיות ההרסניות להחריד, וכדו׳.
ההשפעה של איומים חיצוניים על בני אדם אינה שווה אצל כולם, אלא היא משתנה מנפש לנפש. הדוגמא הפשוטה לכך היא דין סדר היציאה למלחמה שבתורה - ׳מי האיש הירא ורך הלבב׳[6]. מבלי להיכנס לכל ההגדרות המדויקות בין ה-׳ירא׳ לבין ׳רך לבב׳ וכו׳, מכל מקום, ברור כי ישנו הפרש בין בני אדם בקליטת פחדי המלחמה. ישנם כאלו שהפחד הטבעי ממלחמה לא יעצור בעדם מלהילחם בכל עוז, והם נשארים במערכה. אך ישנם כאלו שנתקפים בפחד המשתק אותם לגמרי. יתר על כן, הם עלולים להיעשות מפגע חרדה סביבתי, שמטיל מורך ומשתק גם אחרים שכעת אינם פוחדים כל כך - ׳ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו׳[7].
הכלל העולה, בנפש האדם קיימות שתי מערכות נפרדות מקבילות שמחוללות פחדים: מערכת פחדים פנימית ומערכת פחדים חיצונית. המערכת הפנימית היא תחום הפחדים שמקורם בשיבושים הנובעים מחמת ׳קצרים׳ של חוסר איזון ומיזוג או לקות וקלקולים בסדרי כוחות הנפש הפנימיים. כלומר, האדם אינו משׂכיל לפעול נכון עם כוחות נפשו, ומחמת כן קיים אצלו חוסר איזון בכוחותיו הטבעיים שיוצר חסמים ופערים בין הכוחות לפעולות שלו. כך נוצרת ומתעבה לה הסתירה בין צרכי מערכת כוחות הנפש הפנימיים למערך הפעולה והתפקודית החיצונית המעשית שלו. סתירה זו עניינה העדר התאמה וחיבור בין הפנים לחוץ, דבר שגורם מצד אחד החלשה של הביטחון, ומצד שני מגביר את הפחדים. זוהי מערכת של פחד טבעית בתוך קומת האדם - בתוך מערכת הכוחות הנפשיים שלו. לעומת זאת, קיימת מציאות של פחדים הפוקדים את האדם מגורמים נוספים שאינן קשורים ישירות לכוחות הנפש. פחדים אלו אינם נובעים מתוך האדם עצמו אלא אלו פחדים שמקורם בגורמים החיצוניים לו: ממזיקים רוחניים המגיעים בעיקר מסיבת חטאים ונטיה מהנהגות דרך ארץ נקיות וטהרה שעל פי אורחות התורה, או מחמת חשׂיפה לידיעות על שלל פגעי העולם והסביבה - הוא נחשׂף למראות או שמועות על זוועות ואיומים קשים.
והאף אמנם שבעומק ישנו שורש אחד המצרף את שתי מערכות הפחדים, כי גם הפחדים החיצוניים למעשה יוצרים זעזוע בכוחות הנפש הפנימיים ומפירים את איזונם. ואם כן, בפועל הן הפחדים החיצוניים והן הפנימיים הם תוצאה של שיבוש בסדרי כוחות הנפש הפנימיים. אך למרות כן, חשוב להבין כי מערכת הפחדים החיצונית הינה מערכת שלמה הנפרדת לעצמה, וכך יש להתייחס אליה. ללמוד להכיר ולזהות אותה, ולטפל בה בנפרד ביחס למערכת הפחדים הנובעים מכוחות הנפש הפנימיים[8].
ואם כן, כשלב ראשון בנידון עמדנו על העיקרון שאין להתייחס לכל הפחדים בקומת הנפש התחתונה כחטיבה אחת. אלא הבחנו בצורה ברורה בהפרש ובהבדל שקיים בין מערכת הפחדים הפנימית למערכת הפחדים החיצונית. הפועל היוצא מהפרדת המערכות ברור - כיוון שהמערכות שונות במהותן ממילא מובן כי הפתרונות לקשיים והבעיות ודרכי ההתמודדות עם הפחדים אמור להיות שונה. לכל אחת מהמערכות הללו צריך להתאים פעולות תיקון לעיוותים על פי מהותה הייחודית. וכאמור פרק זה יוחד להכרת מערכת הפחדים החיצונית לעמקה, ולבאר את דרכי ההתמודדות בנזקיה.
שינוי מולידים פחד
במבט שטחי נראה כביכול שישנו ריבוי של גורמים העלולים לעורר את מערכת הפחד החיצונית באדם, כפי שפרטנו. ואכן אם נשאל בני אדם - ׳ממה אתה מפחד?׳, הם ישלפו תשובות לרוב: אחד יגיד שהוא מפחד למות. שני מפחד שתתגלה בקרבו מחלה קשה. שלישי חושש מפיגועים. רביעי מקווה שלא תהיינה מלחמות. חמישי לא רוצה להיות זקן נזקק בודד. וכן הלאה, נוכל לערוך רשימה ארוכה של סיבות לפחדים.
אולם אנו כדרכנו, תמיד נחתור אחר ראשית הבעיה בעומק הנפש. נחפשׂ את גורם העיקרי - את ה-׳בית אב׳ ממנו נולדים כל משפחת הפחדים הללו. נתחכה אחרי הסיבה הנפשית העמוקה, הכוח השורשי אשר ממנו צומחים ומשׂתרגים כל ענפי הפחדים החיצוניים כולם.
לפיכך, ראשית נצביע על נקודת השורש, נגדיר הגדרה מופשטת. לאחר מכן, נבין את ההיגיון והאמת שבה. נדון במספר דוגמאות לשם המחשת הנקודה, על מנת שכל אחד יוכל לזהות ולחוש אותה בקרבו.
הגורם השורשי לפחדים חיצוניים הוא שינויים מאורחות הקבע של האדם.
נבאר, לכל אחד מאיתנו ישנם מהלכי חיים קבועים. אמנם ישנו הבדל יחסי בין אחד לשני, אך בכללות לכל אדם ואדם ישנה יחסיות של אורחות ומהלכים וסדר יומי / שבועי / חודשי / שנתי קבוע ברמה מסוימת. לכל אדם יש את המקום מגורים, את החברה הקרובה אליו כמשפחה וכדומה, את העיסוקים הרגילים שלו. וכל אחד יוכל למצוא עוד ועוד נקודות של סדרים קבועים באורחותיהם של בני אדם. כל גורם שעלול להחיל שינוי על אחת או יותר מהקביעויות הללו, מעורר ומנענע את שורש כוח הפחד בנפש.
צריך להבין ברור, כי עובדה זאת שכל שינוי שהוא מוליד מציאות של כוח פחד בנפש, היא חלק מצורת היצירה של האדם. בהשקפה ראשונה, הגדרה זו יכולה לעלות הרבה תהיות ושאלות, ואכן נדון בהם מיד להלן. אך נחזור ונאמר באופן ברור - כל שינוי שיהא: בין שינוי קטן קל ודק, וכל שכּן שינוי גדול ומהותי - עצם השינוי מוליד פחד. בין שינוי לטובה, וקל וחומר שינוי לרעה - עצם מצב ההשתנות גורר בהכרח השתלשלות של תחושות פחדים בנפש. והדברים מדוקדקים בדוקים ומנוסים.
גם שינויים לטובה מולידים פחד
כל אחד מבין, מכיר מזהה ומזדהה עם כך שהשינויים לרעה מולידים מציאות של פחד בנפש. מה שיותר קשה לאנשים לשמוע לקבל ולהזדהות עמו, היא כביכול ההגדרה המחודשת שגם שינוי לטובה יוצרים מציאות של פחדים בנפש. לכאורה נתפס - ׳מה יש לפחד? הולך להיות יותר טוב׳. נראה סברה הפוכה, ששינוי לטובה מעורר שמחה וממילא גם מוסיף לכוח הביטחון.
לדוגמא: משפחה ברוכת ילדים, מקבלת בשׂורה - הושׂג מימון המאפשר להם מעבר מדיור גרוע לדיור איכותי ביותר. הם עתידים לעבור מדירת שלוש חדרים מיושנת, צפופה ורעועה באזור מגורים גרוע, אל דירת שבעה חדרים חדשה, מרווחת ומאובזרת בשכונה איכותית - הן מבחינה חיצונית גשמית והן מכל הבחינות הרוחניות. למעשה ישנה כאן נקודה גדולה של שינוי, מעבר דירה זהו שינוי לא קטן. אולם על פניו זהו שינוי לטובה בכל קנה מידה, מה יכול להיות יותר טוב מכך עבור משפחה שכזו? ואם כן, לכאורה לא ברור בכלל, למה ששינוי זה יוליד רגש כלשהו של פחד בנפשות הקשורות לעניין.
אולם מכיוון שאצל רוב בני האדם המודעות למציאות הרגשים קלושה מלכתחילה. אנשים אינם רגילים לחוש את הרגשות הקלות והדקות המצויות בלב של כל אחד ואחד מאתנו באופן תמידי. רק רגשות בעוצמה גבוה יחסית נקלטות אצלם במודעות, וכל שאר הרגשות נותרות לתת מודע שבאדם.
על כן, כאשר ישנה איזושהי בשׂורה על שינוי לרעה המתרגש לבוא, הדבר מיצר הרגש פחד בעוצמה שעוברת את סף קליטת הרגש באדם רגיל, והוא חש בה במודע שלו. אולם כאשר הוא מתבשׁר על שינוי לטובה, גם כאן עצם נקודת ההשתנות העתידה להתרחש מולידה מציאות של רגש פחד. אך מכיוון שהשינוי עתיד להביא על האדם כל מיני תוספות של עונג, נחת, רווחה, הרחבה, שמחה, אושר, יופי וכו׳. הרי שהרגשות הטוב הללו ממתקות את צער הפחד מהשינוי. ההרגשים הטובים כל כך בולטים ועוצמתיים יחסית לפעימת הפחד הדקה הם מעפילים עליה ומעלימים אותה. יתר על כן, באדם חיצוני כוח הדמיון כל כך גובר עליו, הוא מגדיל את תחושות הטוב הללו מעבר למה שעשוי להתגשם במציאות. מכל מקום, רגשות הטוב המוגברות מכהות את הפחד, הם מעלימות ומסתירות אותו לגמרי, כך שהאדם כלל אינו מודע למציאות הדקה של הרגש הפחד בנפשו.
ברם, כיוון שסוף כל סוף גם מעבר לדירה יותר טובה הוא שינוי ביציבות הקבועה. ומכיוון שזהו יסוד מוסד שכל שינוי מלווה במציאות של פחד. אזי גם כאן, הידיעה על מעבר הדירה מעורר כוח של פחד בנפש במידה זעירא. לפיכך, אדם פנימי בעל חוש קליטת הרגשים בריאה, המיומן ומסוגל לקולט גם את התנודות הדקות בנפשו. אדם כזה יחוש בהרגש הפחד הזעיר הפוקד את נפשו. אלא שברור ומובן כי פחד קל זה, לא יפריע ולא ישפיע לרעה על סדר ההתנהלות הנורמלית, למרות שהוא מורגש ומוחש.
גם מי שאוהב שינויים פוחד משינויים
כפי שהזכרנו, הגדרה זאת - שכל מציאות של שינוי מולידה פחד, מעוררת תהיות. אחת מהתהיות שהתעוררה אצל שומעי הוועד עליו מיוסד ספר זה - הרי מוכרת התופעה של אנשים שאוהבים התחדשויות, שוחרי שינויים. אך אם שינויים מולידים פחד, כיצד יתכן שאנשים יאהבו דבר שגורם להם פחד?
אולם יש להבין, כי גם אותם שוחרי שינויים, הם נוהים אחר שינויים באיזונים מסוימים. הם מחפשׂים שינויים עד רובד מסויים שאצלם לא נתפס כשינוי שמחריד ומזעזע את היציבות, אלא להפך זהו מהלך החיים הטבעי שלהם, זוהי צורת היציבות שלהם, כך היא בנויה. ואם אכן, יחלוף על אדם שכזה שינוי שיעבור את סף האיזון של השינויים אותם הוא מחפשׂ, אזי שינוי כזה יתפס גם אצלו כמו שינוי רגיל אצל רוב בני האדם שאינם שוחרי שינויים. או אז, שינוי משמעותי כזה יוליד גם אצלו פחד שאינו נתפס כחוויה נעימה. בכל שינוי חזק מעט מעבר להתחדשיות והגיוונים שאותו אדם מתענג עליהם מחמת תכונת נפשו, יוליד תחושת פחד. למרות כן, יתכן שאותו אדם עדיין ירוץ לקראת השינוי מחמת טבעו, אך כבר יתלווה לכך פחד במידה יותר מורגשת. כי אהבת הגיוונים והחלפות המצבים כבר אינה מאפילה לגמרי על הרגש הפחד משינויים שנותן כעת פעימה חזקה יותר גם אצלו. הוא נוקט בשינוי למרות הפחד, כיוון שהתענוג הרצון והאהבה שלו לריענון והחלפת מצבים גוברת על הפחדים.
כגודל השינוי כן גוברת עוצמת הפחד
הגדרנו כי גם שינויים לטובה מלווים בהכרח בתחושת פחד. אך יתר על כן, גם בין שינויים לטובה ישנו הפרש - ככל שהשינוי הולך וגדל כן הרגש הפחד הנובע ממנו מתעצם במקביל. נמחיש זאת באמצעות דוגמא ברורה: כפי שהזכרנו, גם כאשר אדם מתבשׂר כי הוא זכה במענק המאפשר לו לעבור לדירה יותר טובה ואיכותית, עצם השינוי הכרוך במעבר דירה מוליד בו הרגש קל של פחד. אולם, לו יצוייר שאליהו הנביא יתגלה ליהודי כשר, זך מעברות, ויודיע לו כי לשׂמחתו הוא זכה למעלת בן העולם הבא, ובעוד כשבוע ימים הוא יבוא לקחת אותו ישירות אל חלקו בגן עדן העליון. אליהו הנביא מבטיח לו כי המעבר לעולם העליון יתבצע בצורה חלקה ללא מהמורות כלל: לא ידונו אותו בדין שמים, הוא פטור מכל עונש, אין לו שייכות לתהליך הזיכוך בגיהנום. גם תחושות פחד מחידלון אינם שייכים לבר דעת זה, שהרי הוא מזהה את עצמו כנשמה המולבשת בגוף. מבחינתו הוא סך הכל פושט את לבוש הגוף המקרי, ונותר עם עצם עצמו - נשמתו, ועמה הוא עובר לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך. לכאורה, מה יכול להיות יותר טוב מכך.
אולם כיוון שעצם מהות צורת היצירה של נפש האדם, שכל שינוי מוליד בה פחד. הרי שגם על בשׂורה נפלאה זו של מעבר למושב הצדיקים בגן עדן העליון מולידה פחד. ויתר על כן, השינוי הגדול הכרוך במעבר מעולם העשיה השפל אל העולם העליון, נתפס אצל כל בר דעת כשינוי הרבה יותר עצום ומשמעותי יחסית למעבר דירה כאן בתוך גבולות העולם הזה. אשר על כן, ברור ומוחלט כי עוצמת הפחד שתלווה את אותו יהודי ישר וזך, בעת קבלת הבשׂורה על מעברו לעולם העליון, תהיה הרבה יותר חזקה מתחושת הפחד המלווה את עוברי הדירה.
שינויים מערערים את היציבות והקביעות ממילא הביטחון יורד והפחד גובר
ההיגיון העומד מאחורי ההגדרה כי שינויים מולידים פחדים, מאוד מאוד פשוט כאשר מתבוננים בכך מעט. הרי כוח הביטחון בנפש האדם נשען ונסמך על בסיס של יציבות התמדה וקביעות. כאשר אדם נותן אמון בדבר מסויים שהוא ימשיך ויתמיד כל הזמן, אזי הוא בוטח בו. ולהפך כאשר ישנו דבר שלא מגלה יציבות, אם האדם לא יכול לבטוח בו שהוא ימשיך להיות כמות שהוא לתמיד, נולדים בו פחדים מעצם האפשרות שיחולו בו שינויים. רק כאשר ישנה אמונה חזקה ותקיפה בדבר שהוא קיים באופן יציב, חזק, מתמיד, לא משתנה, לא מתחלף, והאדם נשען עליו באופן ברור ומוחלט. זוהי אמונה, והוצאתה מהכוח אל הפועל - הוא הביטחון.
כל נקודת שינוי יוצרת באדם תפיסה - אי אפשר להסתמך על כך שהדבר ימשיך להיות ולהישאר כמות שהוא היה קודם לכן, כי אולי הוא ישתנה שוב. דבר שאינו מתמיד ביציבות יחסית, אלא חלים בו שינויים - האדם לא יכול לבטוח בו, ממילא הדבר גורם לו פחד.
הפחד המתוקן - פחד מדברי תורה - בשורשו הוא פחד משינויים
התלמוד דורש בשני מקומות כי מהות הפחד בו עוסק הפסוק במשלי - ׳אשרי אדם מפחד תמיד׳[9] הוא פחד מדברי תורה. רש״י[10] באר כי מדובר בחשש שמא דברי התורה ישכחו מלבו, מתוך כך הוא חוזר ושונה תמיד. בעלי התוספות[11] ביארו שהאדם נותן לבו תמיד לפחד ולדאוג מן הפורענות על הנהגותיו שמא אינם על פי דרך התורה. על פי דברנו שנתבארו זה עתה, כי כל מציאות של שינוי מולידה פחד באדם, אפשר לבאר בפנים נוספת מדוע הגמ׳ מגדירה כי הפחד המתוקן הוא מדברי תורה.
כל מי שרגיל בלימוד התורה מודע לכך שדברי התורה מתחדשים תמיד. כל פעם שאדם חוזר ללמוד סוגיה אותה הוא כבר למד בעבר, הוא מגלה בה פנים חדשות. אתמול למדנו סוגיה מסוימת בצורה אחת, כאשר אנו פותחים את אותה הסוגיה היום, ומעיינים בה מחדש מהתחלה, אנו מגלים אופן שונה של הבנה. הלימוד החוזר מכריח סדר כלשהו של חידוש והשתנות, שהרי - ׳אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש׳[12]. אם אדם חזר לעיין שוב בסוגיה שהוא למד אתמול, והוא הבין אותה היום בדיוק כמו שהוא הבין אתמול. זוהי הוראה ברורה שהיום הוא לא עיין, הוא לא התבונן בדברים מחדש, הוא רק שיחזר את הזיכרון מאתמול. כי בכל פעם שאדם יחזור לעיין, לדקדק, לחשבן, לסבור סברות בסוגיה, לא יבצר שיחול סדר של השתנות בהבנה שלו. יכול להיות שהיום הוא מבין הבנה יותר מדויקת, אולם יתכן מצב שההבנה של אתמול היתה יותר טובה ואמיתית מההבנה שהוא הצליח להשׂיג היום.
אצל מי שתפיסתו מצומצמת, ולדעתו ישנו רק מהלך אחד אמיתי בדברי התורה. די ברור ומובן כי שינויי התפיסה וההבנה בדברי התורה מסיבים לו רגשי פחד. הבילבול מריבוי הדעות והאפשרויות להבין את הסוגיה, מותיר אותו במבוכה בחקר מהי - ׳האמת היחידה׳, מהי ההנהגה הנכונה למעשה. אולם גם אצל אדם רחב דעת ומתוקן יותר, הנהנה מתרפק ומתענג על הרב גוניות של התורה, על כוחו לחדש חידושי תורה. מכל מקום, גם אצלו, עצם סדרי ההשתנות בתורה מלווים ברגשי פחד.
על כל פנים, לענייננו, הפחד התמידי מדברי תורה נובע דייקא מבחינה זו שדברי התורה מתחדשים ומשתנים תדיר. בעומק, עצם סדרי ההשתנות מתפיסה אחת לתפיסה שניה בדברי תורה הם הם השורש לפחד בנפש האדם.
תרופה עליונה לפחד - אחיזה בדבר שאינו משתנה
אמנם בהקדמה לפרק זה ציינו כי מסגרת הנידון הנוכחי תהיה התמודדות עם פחדים חיצוניים בעזרת כוחות הנפש דווקא, מעבר לשימוש בכוח האמונה בקב״ה שוודאי מרפא את כל תחלואי הנפש ככלל ואת הפחד בפרט. אולם על מנת להבין את העיקרון השורשי הפנימי בכוחות הנפש אותו נציע בהמשך, ניגע נגיעה קלה בהבנה כיצד האמונה והביטחון בבורא ית״ש פועלת ריפוי לפחדי הנפש. אף שכאמור בנידון שלנו השימוש בכוח האמונה העליון אינה הנקודה העיקרית, אלא אנו עוסקים בכוחות הנפש היותר תחתונים.
יסוד מוסד שיהודי בעל אמונה חזקה בקב״ה, לבו ודעתו דבוקים בו תמיד, יש לו ביטחון בבורא ית״ש ואין לו פחד מכלום. אפשר להעלות כמה וכמה סיבות כיצד האמונה בקב״ה פועלת העדר פחד: האדם מאמין שכל מה שהקב״ה עושה הוא לטובתו. הוא מאמין שהקב״ה איתו וממילא הוא שומר עליו, ואף אחד, ושום דבר לא יכול להזיק לו. וכדומה עוד הבנות על דרך זו, הכל אמת ויציב ונכון. אולם הסיבה העמוקה להעדר הפחד היא מחמת שיהודי מאמין זה דבק ואוחז בדבר שאינו משתנה - ׳אני הויה לא שניתי׳[13]. האמונה החזקה מעמידה את הנפש במקום פנימי של - היה הווה ויהיה, של הויה שאין בה שום שינוי כלל. אחיזת הנפש בדבר שהקיום שלו הוא ׳היה הווה ויהיה׳, קיום תמידי שלא משתנה, מפקיעה את הפחד. הרי כפי שהגדרנו כל מציאות הפחד היא תולדה של שינוי, ואם הנפש עומדת במציאות שאין בה שינוי, ממילא אין שם שייכות לפחד.
תרופה תחתונה לפחד - הישענות על עולם הנפש ולא על עולם החומר
בפסקה הקודמת למדנו כי יסוד הביטחון של הרבדים העליונים בנפש נובעים מתפיסה של הישענות על דבר שלא קיים בו מימד של השתנות - הקב״ה. אולם כאמור זוהי נקודת גובה, אך כעת נחזור ונרד מטה אל קומת הנפש התחתונה. גם כאן, רפואת הנפש וההתמודדות עם הפחדים נבנית על אותה נקודת עיקרון - להימנע מבנית היציבות הנפשית על דברים שבמהותם שייכת בהם מציאות של השתנות - עולם החומר. אלא לבנות את הביטחון על מציאות שאין בה מימד של השתנות - עולם הנפש - כוחות עצמיות הנפש.
במילים קצרות אלו נסינו להגדיר את הנקודה היסודית העקרונית. אך כמובן שהדברים טעונים הרחבה, הבהרה והסברה על מנת שיוכלו בשלב ראשון להיקלט בשכל בצורה נכונה וברורה, וגם להתעכל ולהיספג במערכת התבונה. ולאחר מכן, להוות בסיס לשינוי תודעתי ותפיסתי בצורת החיים הנפשית המעשית.
החיבור לדברים שעלולים להשתנות מכשיר את הנפש לקבל פחדים
עד כמה שהבנו כי בנקודה הגבוה, ברובדי הנפש העליונה, הביטחון הוא פרי של החיבור וההידבקות לדבר שלא שייך למציאות של השתנות כלל - ׳אני הויה לא שניתי׳. אזי צריך להבין בהקבלה - כי הגורם העיקרי שמכשיר את הנפש לקבל פחדים חיצוניים, הוא ההפך - החיבור הנפשי שהאדם יוצר לדברים חיצוניים, שבמהותם הם שייכים למציאות של השתנות. בדרך כלל, בני אדם לא מודעים לרמת ההתקשרות והחיבור הנפשי שלהם למציאות החומרית הגשמית החברתית החיצונית הסובבת אותם. אבל מכיוון שזהו חיבור לדברים שבמהותם הם שייכים לעולם התמורות, הם ברי חלוף - הם אינם קניין נצחי, החיבור אליהם מלכתחילה הוא רק לזמן - עד שיחול בהם שינוי של הפסד ניתוק או הפרדה מהאדם. אזי, עצם התפיסה הנפשית של התקשרות ואחיזה בדברים שזה רק עניין של זמן עד שיחול בהם שינוי, הוא הוא המצע שמכשיר את נפש לקבל פחדים.
ננקוט במספר משלים ודוגמאות במילים פשוטות, על מנת לקרב את ההגדרות הנפשיות העמוקות עליהם אנו מדברים לעולם המושׂגים המוכר לכולנו.
כל אדם נורמלי מחפש יציבות של דיור קבע לעצמו ולבני משפחתו. אם נתבונן במבט עמוק על משפחה המתגוררת בדירה משלהם בבעלותם, אזי נבחין כי בנפשותם של בני המשפחה נוצרת תפיסה של התקשרות וחיבור ל-׳בית שלהם׳ - ׳כאן אנחנו גרים, זו הכתובת שלנו, זה המדור הקבוע שלנו׳. החיבור הזה נותן להם מימד כלשהו של יציבות.
אולם אם ביום מן הימים, בעל הבית הסתבך באיזשהו עסק ביש. וכעת רובץ עליו חוב כספי אדיר, והוא מקבל צו משפטי בדבר הוצאה לפועל על פינוי הנכס. כעת בני הבית נתונים במצב של פחד - אולי ינתקו אותם מהבית אליו הם קשורים. הם חרדים כי בכל יום יכול להיות שיגעו לביתם אנשי ההוצאה לפועל, ויוציאו אותם מהבית בכוח.
לעומת זאת, משפחה שנסעו לנופש בצפון, או לדירת אירוח לשבת חתן וכדו׳. בזמן שהם מתרווחים להם בספות, יושבים על כיסאות סמוך לשולחן, שוכבים על המיטות, אין להם חרדה שמה יבוא משהו ויוציאו אותם משם בכוח. הם מלכתחילה לא מפתחים התקשרות נפשית חזקה לדירה, למלון או לצימר הזה. הוא לא שייך להם, אין להם טענת בעלות עליו, אין להם תוכניות ארוכות טווח לגבי הנכס הזה. מעיקרא הם באו לכאן לזמן קצר, ואחר כך הולכים מכאן. גם אם המקום מאוד יפה נעים ונחמד, אף אחד מהם לא מגיע לשם עם כוונות להתנחל ולהתיישב שם.
העיקרון העולה משני המצבים שתארנו, כאשר אדם מפתח תלות נפשית בגורם ממשי חומרי כלשהו, כמו בדירה שלו בדוגמא שנקטנו. אדם תופס שיש לו אחיזה בדבר, אך דבר זה שייך לתחום הדברים שהקשר אליהם מקרי ולא עצמי, בר שינוי ולא מוכרח. התפיסה הנפשית הזו, היא הבסיס הרעוע, המצע בנפש שעליו נזרעים זרעי הפחד. הנפש שלו כל הזמן פוחדת - שלא יבוא איזשהו שינוי, שיחליש את הקביעות שלו.
אמנם, המשל אינו מדוייק ביחס לנקודת הנמשל בכוחות הנפש עליה אנו דנים. כי גם בביקור בדירת אירוח אנשים נוטים לפתח התקשרות נפשית מסויימת לאורך זמן האירוח שנקבע - יום יומיים שלושה. והם עלולים להשעין את היציבות שלהם על כך שלא יפנו אותם משם בזמן האירוח. הם חושבים לעצמם - ׳אני יכול לאחוז במציאות שלי כאן בדירה הזו בשלושה הימים הקרובים. ואף אחד לא יבוא להוציא אותי מכאן בשתיים בלילה׳. אך שוב זוהי אותה טעות תפיסתית, אותה הנהגה חסרת מודעות, אותה תנועה נפשית נפולה אליה האדם נע, להשעין את היציבות שלו על דברים השייכים לעולם שתמורות ושינויים היא חלק מהמבנה וחוקיות שלו.
אך על כל פנים, בקשתינו, כי הקורא ישׂים את לבו לקלוט את העיקרון שבאנו לבטא - כאשר אדם מרגיל את הנפש לתפיסה של אחיזה חיבור והתקשרות לדברים ברי חלוף. ממילא הוא מניח את נפשו במצב של פחדים שמה אותם עניינים אליהם הוא נקשר יתנתקו ממנו, יחסרו לו. לעומת זאת, אדם שבמודע מפתח תפיסה של אי חיבור, אי התקשרות לעצמים ברי תמורה. למרות שבפועל הוא קונה אותם ומשתמש בהם, רק שהוא במודעת שלו לא מתקשר אליהם עצמם. ממילא אין לו ממה לחשוש - שמה יבוא איזשהו שינוי, שינתק אותו מהם. עצם ההחלשה של תפיסת ההתקשרות והחיבור לממשות גשמית, מסלקת את המצע שמכשיר את הנפש לקבל פחדים. ממילא נפש האדם אינה נתונה לפחדים, הוא שוכן שלום והולך בטח.
הנפש נשענת על תפיסת ביטחון נפולה הבנויה על ׳קניינים וקשרים׳ ברי חלוף
מי שיתבונן מעט על נפשות בני אדם יגלה כי היציבות הנפשית והביטחון שלהם יושב על הקניינים החומריים שלהם, ועל הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם. הביטחון של בני אדם נבנה על כך שיש לו אבא עם כל מיני יכולות, ויש לו אמא שנותנת לו כך וכך, ויש לו אשה טובה שעושה בשבילו המון, ויש לו ילדים הברוכים בכישורים רבים שאם הוא יזדקק להם הם יוכלו לעזור לו, ויש לו בית גדול ומרווח ומאובזר משלו, ויש לו עבודה בחברה יציבה ועשירה או שיש לו כולל עם סבסוד קבוע, ויש לו גם קשרים חברתיים ענפים שמשרתים את האינטרסים שלו, ויש לו מכונית, ויש לו ביטוחים רפואיים הכי טובים, ויש לו ביטוחים לכל הקניינים, וגם יש לו ביטוח חיים, ועוד ועוד כל אחד והרשימה של מה שיש לו...
כלל הדבר, סך כל היציבות של האדם נשענת על צירוף כל הדברים שיש לו. זה הבסיס עליו האדם בונה את הביטחון האישי שלו.
אם ינטל מאותו אדם אחד מהפרטים שיש לו, איך זה ישפיע על היציבות שלו?
תלוי, אם זה יהיה משהו עקרוני מאוד, שמבחינתו נתפס כאחד מעמודי התווך עליהם הוא נשען, הניתוק עלול לגרום זעזוע קשה. אם לדוגמא יפטרו אותו והוא לא רואה פתרון תחלופי מהיר, הדבר עלול להחלישו נפשית מאוד. יתר על כן, אם בתקופה קצרה יפסדו או יתנתקו ממנו כמה מהקניינים והקשרים שלו במקביל, או אז הדבר יתפס אצלו כביכול נשמטה הקרקע מתחת לרגליו והוא כבר יהיה קרוב לקריסה.
אך אם לעומת זאת, הדבר שניטל ממנו היה אחד מיני הפרטים הקטנים הרבים שנותנים לו הרגשה טובה מדי פעם, כמו לדוגמא: נרטב לו הטלפון שמשמש אותו המון, והוא מאוד רגיל אליו. או שהקפיצים של המזרון שהוא כל כך אוהב התקלקלו - ולא ניתן לתקנם. כאן כבר פחות קיים חשש לשבר נפשי עמוק. אך על כל פנים די מסתבר, שתקופת מה תלווה אותו מורת רוח מחמת החשש - שמא הוא לא יצליח למלא את ה-׳חֵסר׳ בצורה נאותה, התענוג הנוחות ואיכות השינה לא תחזור להיות כימי קדם.
ההרגלים של כולנו לחיבורים הללו לכל הרכוש וחברתיות וכו׳ בונים באדם את תפיסת הקביעות שלו. זו הסביבה אליה אני רגיל, לכאן אני שייך. כל מה שיש כאן שייך לי, מסיב לי נוחות עונג ותפנוקים. אלו הם העזרים שלי, שמשמשים אותי לזרום ולבצע את הפעולות היום יומיות שלי ביעילות בקלות ובמהירות.
כל אחד יכול להרגיש את זה, שהרי כאשר הוא נוסע ועוזב את הבית לאיזשהו נופש, טיול או עסקים. כאשר הוא חוזר לביתו הוא מתבטא - ׳כמה טוב לחזור לבית שלי, אין כמו הבית שלי, אין כמו המיטה שלי׳. צורת הביטוי הזו הינה תוצר של התפיסה עליה אנו מדברים - כל אדם תופס את הבית שלו כמקום הקביעות היסודיות והיציבות שלו. שם בביתו, הוא מרגיש את המציאות העכשווית שנותנת לו חיזוק לנפש.
יתר על כן, אותה משפחת מטיילים, אפילו בעודם עדיין מצויים באתר הנופש ההוא, אך כאשר מגיעים היום יומיים האחרונים של החופשה. הנפש שלהם כבר אוחזת בתנועת חזור לבית: כולם מתחילים לדבר על זה שעוד מעט נגמר... הם מרגישים כבר פחות שייכים למקום הזה, ומצד כך הם כבר פחות מסוגלים ליהנות שם. האמא, בכלל כל הראש שלה כבר נתון לארגון המזוודות. והאבא, מסתובב עם המצלמה ומנסה לסחוט תמונות מכל פינת חמד, מכל שמץ של תנועות חיות חיוך ושמחה. זאת על מנת, שאף אם הם לא יוכלו לאפשר לעצמם חופשה יוקרתית כזו שוב, אך לכל הפחות יהיה להם אפשרות להתחבר לחוויה הנעימה, תוך צפיה בתמונות. גם זהו אותו סוג של מהלך נפשי, שמנסה לקבע את העונג מאתר הנופש המרהיב. אך שוב, כל הלכי הנפש הללו הינם תולדות של אותה תפיסה נפשית - הקביעות והיציבות שלי היא בקניינים שלי, בבית שלי. לשם אני שייך, לשם אני מחובר חזק, שם אני מרגיש מוגן ובטוח.
הנטיה לנסות לעבות ולחזק את הביטחון הבנוי על מאגרי הקניינים והקשרים
לאחר שהבנו כי התפיסה התת מודעת הרווחת בנפשות בני אדם הינה, שהיציבות והחוסן הנפשי שלהם בנוי על סך צירוף הקניינים והקשרים שיש להם. נוסיף עוד נקודת מבט עומק על נפשות בני אדם, ונראה כיצד אותה תפיסה גורמת לאנשים לנסות כל הזמן לעבות להרחיב ולמסד את בסיס היציבות ואת חומות החוסן החיצוניות עליהם נפשם בוטחת.
מי שיתבונן על נפשו ועל הנפשות הסובבות אותו, יגלה מן תנועה כזו - שבכל עת שאדם פוגש בדבר שנתפס אצלו כחיובי: יש בו תועלת, אפשר לנצל אותו, ניתן להפיק ממנו רווחים בהמשך. הדבר הזה יכול להקל עליו, לעזור לו בעתיד. החפץ הזה יכול להוסיף בנוחות ובנעימות, בתחושות ההרווחה והרחבות, ברגשי ההנאה והעונג. מיד האדם מתחיל לחשוב מחשבות ולנקוט בפעולות וצעדים לנסות לקבע את השימוש או את הקשר לדבר. אם מדובר בחפץ מסוים, מיד הוא מחפשׂ דרכים איך אפשר לקבל או לרכוש את החפץ הנחשק, או לפחות להשׂיג מוצר דומה לזה שמול עיניו. אם מדובר באדם כלשהו שכדאי להיות קרוב אליו, כי יתכן ותהינה הזדמנויות לקבל ממנו מתת או כל מיני הטובות הנאה. מיד הוא תחיל לחרוש מחשבות כיצד ניתן להתחבר ולהתקשר אל אותו אדם, להשׂיג את מספר הטלפון שלו, למצוא חן בעיניו, להִסְתַּחֵר איתו, להחניף לו וכו׳, כל היכי תמצי למסד את האפשרות לייצב את המצב שהוא מקבל ממנו מילוי לאינטרסים.
לדוגמא: אדם חוזר לביתו לקראת ערב, ומוגשת לו ארוחת ערב טעימה להפליא. הנפש שלו קלטה - יש פה נקודת חידוש מענגת מאוד. מיד מתחילות לרחוש מחשבות - איך אפשר לחזור על אותו תענוג שוב, מה צריך לעשות על מנת שהחוויה הקולינרית הזו תחזור על עצמה באורח קבע. מיד הוא משגר פרגונים הילולים ותשבחות ׳לטבחית המעולה׳ - הרבה מעבר לנוסחי ההודאות הסתמיות והקבועות שהוא רגיל לתת לה. הוא מבקש מאשתו - אולי אפשר גם מחר לקבל את אותה ארוחה? הוא מתחיל לברר עד כמה היה קשה לה להכין את המטעמים הללו, בתקווה שתהליך ההכנה אינו ארוך מייגע מסובך או יקר. הוא מנסה לחשוב איתה איך אפשר להכניס את המאכל הזה כאחד מהמאכלים הקבועים בתפריט השבועי. והאם הוא צריך לרכוש איזשהו מכשיר עזר, לאבזר ולשדרג את המטבח על מנת להקל עליה בהכנת אותו מעדן ערב.
נתבונן ונבין, יש כאן אדם שפגש נקודת עונג והוא נהנה ממנה. ממילא הנפש מבקשת לחזור על החויה הנעימה. אולם מעבר לכך, מתלווה תנועה נוספת לבקשת העונג, יש כאן תנועה לנסות לקבע את המהלך, להפוך אותו לחלק מסדר החיים. לצרף את אותה נקודה חיובית, למערכת היציבות והחיזוק של הנפש. זה נובע מאותה תפיסה נפולה - שהביטחון של האדם ׳יושב׳ על מה שיש לו.
נתבונן בדוגמא נוספת: אדם הוזמן להשתתף באירוע מסוים, הוא מגיע למקום ומתיישב במקום המיועד לו. במשך הזמן הוא מתחיל לשׂים לב שהכיסא עליו הוא יושב ממש נוח. לא רק הוא חושב שהכסא הזה נעים ונוח, גם החברים סביבו מדברים על כך שחלק מהחוויה באירוע המוצלח הזה היא נוחות הישיבה. אולם התפיסה הכללית שכולם מבינים - באנו לכאן לאירוע זמני, הכיסאות לא שלנו, בסוף הערב כל אחד ישוב לביתו, לכיסאות אליהם הוא רגיל בבית שלו. אולם אדם מעת יותר גס, עם תכונת רכושנות מפותחת, מיד הוא מתחיל ׳להתחבר לכיסא׳. בנוסף לנוחות, הוא קולט שהכיסא הזה גם יפה, גם חזק, גם עשוי מחומרים טובים שיחזיקו הרבה זמן מעמד. על כן, הוא נגש לבעל האתר ושואל אותו - ׳תגיד מאיפה קנית את הכיסאות המדהימים הללו? אתה מוכן למכור לי ארבע חמש חתיכות? מה יש - אם זה טוב, אז שיהיה אצלי בבית!׳.
אמנם, כביכול רק אותו אדם רכושני ומגושם, לא התבייש ונגש לבעל האתר ובטא בפה מלא את רחשי תאוות לבו ׳להתחבר׳ לכיסאות שלו. לצרף את הכיסאות למערך הקניינים, שמטיבים ומחזקים את ביטחונו הנפול. אולם בבחינה דקה, גם חלק יותר נרחב מציבור משתתפי האירוע הרגישו בעומק הדק של הנפש - ׳אוי, באמת היה יכול להיות נחמד אם היה אפשר לקבל או לפחות לרכוש את הכסאות הללו׳. הם כמובן לא יעזו לבקש זאת מבעל האתר, כי זו באמת התנהגות חמדנית גסה ולא ראויה. אבל כאשר הם יגיע הביתה, חלק מהם יתחיל להפעיל את כישוריהם לבדוק ולחפשׂ דרכים כיצד ניתן להשׂיג כיסאות כאלו. ויש כאלו שרק אם בצורה אקראית, ביום מן הימים הם יפגשו בכסאות כעין אלו באיזשהו חלון תצוגה ראוותני לרהיטים. התשוקה והחשק לחזור לתענוג, ומעבר לכך הנטיה המדוברת לקבע את אותה מציאות מענגת במערך הקניינים, יגרום להם לעצור ולהכנס לחנות פנימה, ולהשתדל להרחיב את מאגר אביזרי העונג והנוחות.
גם לאותם משתתפי אירוע, שלא הרגישו שום רגש קל של צורך להתחבר לאותם כיסאות נוחות. מכל מקום, גם אצלם אותה נטיה לעבות ולהרבות את עולם הקניינים עליהם נשען הביטחון הנפול בנפשות בני אדם, מתגלה ויוצאת במקומות אחרים. אצל אחד זה קורה כאשר הוא פוגש ברחוב ברכב פאר מהודר. אצל השני הרגש זה מתעורר כאשר הוא מתארח בבית מרווח המעוצב ומרוהט ברהיטי יוקרה ויופי. השלישית רואה בגד או תכשיט מסוים על חברתה, ומיד היא חושבת לעצמה - כמה הלבוש או אביזר הנוי הנפלא הזה היה יכול להלום אותי. וכדומה דוגמאות לרוב, כל אחד לפי נטייתו אחר איסוף אסופת הקניינים, שבעומק התת מודע נתפס אצלו כמוסיף ומחזק לו את מצבת היציבות והחוסן הנפשי שלו.
ישנם כאלו שיקראו את השורות הללו ויתמהו - ׳מה?! על הדברים הללו אני בוטח? לא נראה לי! אני מצידי - יהיה יהיה, לא יהיה לא יהיה׳. אך זהו ניסיון להכחיש את הכוח הדק הזה, שלא מורגש להם מחמת עביות וחוסר התבוננות מעמיקה פנימה על הנפש. או מחמת הדחקה, שאינם מסוגלים לקבל שקיימת בהם נקודת שפלות נפולה שכזו.
ברם הלכי הנפש המדוברים הינם תולדות של תוכנת נפש פשוטה מובנת ומוכרת לכל. הרי כידוע שאחת מתכונות הנפש הבסיסיות והיסודיות - שכל דבר עונג, הנפש משתוקקת אליו ומקרבת אותו. וכל דבר נגע וצער, הנפש מנסה להסתלק ממנו או לדוחקו ולרחקו ממנה. על בסיס זה הוספנו את ההבחנה - שהביטחון החיצוני והנפול בנפש תופס כי היציבות שלה נסמכת על כלל הגורמים שבונים לה מהלך של קִבוע העונג הנעימות והנוחות, והרחקה של כל חסרון נגע או מחלה. ועל כן, קיימת בנפש תנועה כזו, שבכל דבר עונג שהיא פוגשת, מיד היא מנסה לקבע אותו, ולהפוך אותו לנקודה שעל גבה מוסיפים ובונים עוד ועוד יציבות וחוזק. ואיך? במקום רק להשתמש בדבר כשלעצמו, מיד מתחיל מהלך - איך הדבר יהפוך להיות - ׳שלי הוא׳.
ההסתמכות על קניינים וקשרים בין אישיים היא השורש לפחדים
לאחר שהתוודענו לתפיסה הנפשית הרווחת של היסמכות על ביטחון הנפול הבנוי על קניינים וקשרים למיניהם. ובנוסף לכך, ראינו והבנו את תנועת הנפש לנסות לחזק את החוסן הנפשי על ידי הרבות נכסים ויחסים וכו׳. כעת נבין, כי דווקא התפיסות הנפשיות הללו, הלכי הנפש האלו, הן הם גופא השורש לפחדים.
ההבנה בכך פשוטה, עד כמה שהאדם קישר וחיבר את נפשו לכל החפצים והאנשים הסובבים אותו ומשרתים את רצונותיו ותאוותיו, ולפי תפיסתו כל אושרו שׂמחתו ואיכות חייו תלויה בקיומם. ממילא היסוד לכל הפחדים שלו, הוא החשש שמה אותם אנשים מקושרים ינתקו את ההתקשרות. שמה הנכסים וההשקעות שלו יפסדו. שמה חלק מחפצי הנוחות הסובבים אותו יבלו, יאבדו או ינטלו ממנו מסיבות שונות ומשונות.
לדוגמא: אם לא יהיה לו תזרים הכנסות גבוהה, מהיכן הוא יתחזק את כל מערך הקניינים שמשרת אותו - דירה רחבה באזור מחיה איכותי. רכבים אמינים ובטוחים לו ולנוות ביתו (ואולי גם לילדיו הבוגרים). אולי יהיו זעועים כלכליים בעולם, אולי תצוץ לה תחרות עסקית שתאיים עם קיום העסק שלו או שבו הוא מועסק. אולי יחוקקו חוקי מס חדשים שיעיקו עליו ויצמצמו את רווחיו. אולי יהיו חילופי שלטון, וההנהגה החדשה תהיה מגמתית נגדו, להרע ולהצר לו. אולי יהיו מלחמות, והצבא ילאים את הרכבים או את הנכסים או את החסכונות או אף גרוע מכך הכל ילך לשבי וביזה. אולי ההשקעות שלו ירדו לטמיון מחמת אסונות טבע או מגפות. אולי יתפרץ לו סכסוך של ניגוד אינטרסים וחלק ממקושריו החזקים יהפכו מאוהבים לאויבים, משותפים למתחרים וכו׳. אולי הוא או אחד מקרוביו יחלה במחלה מסוכנת, רחמ״ל.
אלו החששות החרדות והפחדים מנזקים גדולים ונדירים יחסית, אך אלו מציאויות שמתחדשות חדשים לבקרים גם כאן בארצנו, ויתר על כן בתדירות הרבה יותר גבוה, על פני עולמנו הקטן.
יתר על כן, ישנם עוד ריבוי עצום של דברים קטנים יחסית, שגם הם מעוררים שוב שוב פחדים וחרדות. כל החיבורים וההתקשרויות לחפצי הנוחות המרפדים את גופנו מולידים פחדים שמה ינטלו, יפסדו או יחסרו לנו מכל סיבה שהיא. אולי יבואו טרמיטים וישחיתו את כל רהיטי העץ. אולי יפלשו מכרסמים או זוחלים לביתנו ותנטל מאיתנו שלוות הנפש עד לסילוקם. אולי תתגלה תקלה חדשה באחד מהרכבים או מוצרי החשמל האהובים עלינו, ולא ימצא בידנו להשׂיג מוצר חלופי שימלא את חסרונם כראוי. אולי תתגלה נזילה או נזק אחר בתשתית הדירה, דבר שיגרום לנו ׳גלות׳ לאורך כל תקופת התיקון מהבית אליו אנו כל כך רגילים. שמה כל או חלק מחפצי הנוי והיוקרה יגנבו, יגזלו, יאבדו, יושחתו, יבלה זיוום והדרם. וכדומה דוגמאות לרוב.
מנינו כאן ריבוי של פרטים המולידים רגשי פחד, אך היסודות לכולם שווה. כאשר אדם מחבר את עצמו לגופו של חפץ מסוים, הוא כל הזמן יפחד שאותו גוף החפץ יינטל ממנו. אם אדם חי בצורה שהוא נותן את ביטחונו בממשות כלשהי, הוא יחווה פחד תדירי, שמה יחול שינוי שיגרום לאותה ממשות להפסד, והוא יאבד את יציבות.
הגוף מתעסק עם ממשות - הנפש מתעסקת עם כוחות
לאחר שזיהינו כי שורש הבעיה שמולידה את הפחדים החיצוניים היא החיבור וההתקשרות לכל מיני ממשויות. נבין כי הכוח המניעה אחר תנועת הנפש להתקשר ולהתחבר לכל הממשויות הללו הינה, תפיסה גופנית נמוכה שמביטה על הממשות החומרית המעשית של כל דבר בה היא פוגשת. ונבאר.
בכללות אדם מורכב מגוף ונפש. אדם שחי חיי גוף, ממילא התפיסה שלו בעולם היא תפיסה מתוך מבט חיצוני נמוך - שהעולם הוא עולם מעשׂי שפועלים בו ממשויות חומריות. בכל דבר בו הוא פוגש, הוא משתמש בגוף החומרי של החפץ. על פי תפיסה גופנית חומרית זו, ממילא ברור כי אדם כזה כל הזמן חותר ליציבות שבנויה על תפיסה של חומריות. ולכן, כאשר הוא מזהה כי החפץ תועלתי עבורו, מיד מתחילה תנועה לקבע ולמסד את החיבור לגוף החפץ. הוא מחפשׂ דרכים כיצד להוסיף את החפץ הזה למאגר הקניינים שלו, ובכך כביכול לחזק יותר את חוסנו ויציבותו.
לעומת זאת, ישנה תפיסת חיים שונה לגמרי, תפיסת חיים ממבט פנימי עליון של נפש. אדם שחי חיי נפש הוא חי בעולם של כוחות. הגוף הוא חומר ממשי, הנפש מציאותה היא כוחות. חיי נפש הם חיים עם כוחותיה - הכוחות והמידות המוכרות לכולנו: כוחות שורשיים - התפשטות התכנסות, אמונה, עונג, טעמים, רצונות. כוחות שכליים - חכמה, בינה, דעת, חיבור, הפרדה, השוואה, דיוק, דקדוק, סברות, מחשבות וכו׳. כוחות רגשיים - אהבה, שנאה, יראה, רחמים, שמחה, אושר, סיפוק, רחבות, רוגע, רוממות וכו׳.
הנפש בשונה מהגוף כאשר היא פועלת ומשתמשת במציאות החומרית בעולם, היא מתייחסת לתנועות כוחותיה שמתפשטים ממנה ומתלבשים בחומר בעת השימוש בו. ממילא מבחיתה התפיסה הינה כי החיבור לחומר הממשי הוא מקרי ולא עצמי. אין לה עניין בגוף החפץ הזה עצמו, אלא במה שנפעל בכוחותיה העצמיים. כלומר, החיבור של הנפש הוא לכוחותיה, והחומריות היא רק נקודה מקרית שעליה הכוחות התלבשו. ומצד התפעלות כוחות הנפש אין הבדל עם החפץ הזה הוא קניין מקנייניו של האדם או שזהו חפץ שאינו שלו, רק שהותר לו להשתמש בו באופן מושאל לזמן.
כל בני האדם חיים כאן בעולם המעשה החומרי, לכולנו ישנן צרכים דומים: צריכים לאכול ולשתות, צריכים מקום לדור בו, לתת בו מנוח לנפש - ממילא צריכים מקום לשבת בו - חדר ישיבה, צריכים מקום ללון בו - חדר שינה. לכל אדם ישנם קשרי משפחה וצורך מסוים בחיי חברה. כל אחד מאיתנו ישנם קשרים חברתיים, ועזרה הדדית במשפחה ובקהילה, כל אחד תורם מכישוריו לאחרים מהנה ונהנה. כולנו צריכים לנוע ממקום למקום ולשם כך צריך להשתמש בכלי רכב. כל אדם פועל בחייו פעולות לפי תחום עיסוקו, ולשם כך הוא נזקק להשתמש בעזרים שיעזרו לו ליישׂם את הדברים בפועל. ממילא כל אדם פוגש במהלכי חייו ופעולותיו חפצי עזר ושימוש כאלו ואחרים שמועילים לו.
על פי המתבאר, ישנן שני מהלכים שונים בתכלית - כיצד להביט ולהתנהל במעבר בתוך כל התהלוכות הללו, כאן בעולם המעשה. מי שהזיהוי העצמי שלו שהוא גוף ובתוכו ישנה נפש, והוא חי חיי גוף, אזי המבט שלו על כל דבר הוא מצד הממשות החומרית שבו. וכאשר הוא פועל עם אנשים ועם חפצים, הוא מתחבר למציאות החומרית שלהם, ומקשר את עצמו לממשות שבדבר.
לעומת זאת, ישנו אדם שהזיהוי העצמי שלו הפוך - הוא זה נפש, הוא זה כוחות ומידות נפשו, רק שהנפש שלו מולבשת בגוף חומרי, והיא מונחת כאן בעולם העשיה. על כן, בכל פעולותיו הן עם בני אדם והן עם חפצים למיניהם, הפעולה היא ביחס לתנועת כוחות הנפש. כוחות הנפש שלו ושל זולתו שאיתו הוא מתעסק או תנועת כוחותיו שלו עצמו בפעולתה עם חפץ מסוים. ממילא המציאות החומרית שמולו היא אינה מרכז העניין, היא מקרית. כוחות הנפש אצלו מופשטים, והוא מלביש אותן על הפעולה רק כדי מידת הצורך, מבלי להתקשר לגוף האדם או לגוף החפץ עמו הוא מתעסק. כמובן, כל עניין לגופו, לפי העניין ולפי הצורך כך הוא מוציא מעצמו כוחות ומלביש אותם בפעולה. אך בכל מקרה אין שום עניין להתחבר לממשות - לחפץ זה דווקא, לאדם זה דווקא (גם אם לפי העניין היחס הוא בהכרח לאדם זה דווקא, כדוגמת קשרי משפחה. אך מכל מקום היחס הוא נפשי - נפש מול נפש, ולא יחס של ממשות חומרית - גוף מול גוף). לעומת התפיסה הגופנית שמחפשׂת כל הזמן לקנות קניין בגוף הדבר, הנפש לצורך פעולותיה עם כוחותיה, די לה בקניין פירות. יתר על כן, לרוב די לה לנפש אפילו בפחות מקניין פירות במציאות החומרית, ואף בלא קשר לממשות החומרית כלל - בכדי להוציא את כוחותיה העצמיים אל הפועל. החי חיי נפש יכול להגיע למציאות שכוחותיו השורשיים השכליים הרגשיים מתנועעים פועלים נבנים ומתעצמים, והכל מעצמו ובתוך עצמו.
תהלוכות הנפש בעולם החומר
ישנו קושי לבטא ולהדגים את השינויים וההבדלים התפיסתיים בין אדם שחי חיים ממבט גופני חיצוני לאדם שחי חיים עם מבט נפשי פנימי. הקושי נעוץ בכך שהעולם הנפשי הפנימי הרבה פחות מוכר וידוע, וקשה לבטא את התפיסה הפנימית למי שאין לו נגיעה של חוויה ממשית כלשהי במושׂגי כוחות הנפש. על כל פנים, ננסה לגעת במספר נקודות מחשבתיות ורגשיות על מנת להמחיש קמעה את הדברים.
ישנה שאלה מפורסמת בדבר הבנת תלונת בני ישראל במדבר - ׳זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׳[14]. הרי כידוע שבמן היתה סגולה שאפשר לטעום בו כל טעם רוצים. ואם כן, מה המקום להתלונן על חסרון בקישואים, אבטיחים, בצלים שומים. הרי די היה בכך שהם יבקשו לטעום טעמים אלו במן, וממילא הטעם היה מורגש בו?
הרבי מקוצק מבאר, כי רש״י ציין את המדרש - אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת, אוֹמְרִים לְאִשָּׁה אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל מִפְּנֵי הַתִּינוֹק. כלומר, ממשות המן היתה משתנה לכל דבר מאכל שרק ביקשו, פרט לקישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים מחמת שממשות של דברים אלו מזיקה לתינוקות היונקים. על כל פנים אותם מתלוננים מתאווים גופא יחדו את תלונתם על עניין זה, שהם רוצים ממשות של קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים, ואין הם מסתפקים רק בטעם.
נקודה זו נוגעת לענייננו מאוד. אדם עם תפיסה נפשית די לו בכוחות, די לו בטעם[15], די לו בתענוג מטעם ערב מסויים, אך הוא לא צריך דווקא את הממשות של המאכל עצמו. לעומת זאת, בעל תאווה שחי את המציאות החומרית - הוא לא יכול להסתפק בכוח הטעם, כי הוא רוצה לקבע את התאווה הוא צריך את הממשות הזו שתהיה אצלו זמינה כל הזמן.
אחת מנקודות הקושי לתפוס את הלכי אדם החי חיי נפש, היא השאלה: האיך יתכן שאדם החי בעולמנו יכול להוציא את מיטב כוחותיו לפועל ללא בעלות קניינית על האמצעים שכל אדם משתמש בהם. הלא הגדרנו שדי לו לאדם פנימי בקניין פירות בלבד, די לו ברשות שימוש, בשימוש בהשאלה. אולם מה יהיה אם גם קניין פירות לא יהיה לו, לא ישאִלו לו או לא יתנו היתר תשמיש. וגם אם כן יהיה מי שיהנה אותו בהשאלה, אבל גם לו אמורה להיות מציאות של פחד מחמת שינוי, שמה יפסיקו לתת לו את רשות השימוש, את קניין הפירות שהוא כן צריך?
ראשית צריך להבין, עצם השימוש בקניין הפירות ולא בגוף הפירות - כבר הינה מציאות של חיבור הרבה פחות חזק לגוף הדבר, ממילא ישנו הרבה פחות פחד מניתוק מגוף הדבר. הרי גוף החפץ מעולם לא היה שלי, וכל מה שיש לי בו הוא רק היתר שימוש ותו לא.
נוסף על כך, אצל אדם חיצוני עם בעלות על חפץ, ישנו פחד אם החפץ יפסד - לא יהיה לי. לעומת זאת, אצל אדם פנימי התפיסה היא שמכל מקום קניין פירות יהיו לי. כלומר, את הצורך הנפשי האמיתי והמדוייק שהוא זקוק לו מחפץ או אדם כזה או אחר אי אפשר לקחת ממנו - אם לא יהיה מכאן יהיה משם - על זה נאמר - ׳מה לי הכא מה לי התם׳.
זאת ועוד, אדם פנימי שהיתה לו גישה לחפצא מסוימת שהוא התעסק עמה או השתמש בה לאורך תקופה. אך כדרכו של עולם, לעיתים נוצר מצב שנבצר ממנו להשתמש בחפץ זה, וגם שימוש בחפצא אחרת כעין זו הוא לא מוצא. ממילא הוא נותר במצב של אין לו לא קניין גוף ולא קניין פירות. אך צריך להבין, הרי כל השימוש בחומריות הוא על ידי הלבשת כוחות הנפש כדי מידת הצורך בלבד בגוף החומרי. אזי גם אם הגוף החומרי מסתלק, האדם פושט את ההלבשה של כוחותיו מעל הגוף הזה, והוא נשאר עם כוחותיו שלו. את החומריות ניתן לקחת לאדם, אך את כוחות הנפש שלו לא ניתן לקחת לו, זה הוא עצמו.
לדוגמא: אדם שהיה רגיל שבתפריט השבועי הקבוע שלו היה מאכל ערב מאוד. ממעדן זה הוא היה ממלא כרסו, ועל טעמו המיוחד הוא היה מתענג. אם משום כל סיבה שבעולם, נוצר מצב שמאכל זה יוצא מהתפריט - זהו, התבשיל הזה כבר לא יהיה תדיר על שולחנו, אולי רק לעיתים רחוקות אם בכלל. אילו מהלך חייו שאת התענוג הוא שאב מהחומריות שבדבר, וחלק משמחת החיים שלו היתה חווית העונג השבועית. הרי שהחסרון בהעדר החוויה משמעותי ופוגעני. אך מהלכו של אדם פנימי שבכל דבר הוא לא משתמש בגוף הדבר עצמו אלא בכוחות שבו. ממילא גם כאן, הוא לא היה מתענג מגוף המאכל עצמו, אלא היחס כולו היה לעצם כוח העונג מצד ההתפעלות בטעמים. אזי גם אם המאכל הזה גופא כבר לא יהיה זמין עבורו, אין בכך חסרון, כי כוח העונג המתפעל מטעמים נשאר. כלומר, את החפצא ממנה האדם מתענג יכולים לקחת ממנו, אך את עצם תשוקת העונג לא יכולים לקחת ממנו, כי זהו חלק מחלקי נפשו.
כמו כן, ביחס לכוח האהבה: בעוד שאדם חומרי מלביש ומחבר את כוח האהבה שלו בחומר, דהיינו הוא אוהב את גוף של חפץ מסויים, או שהוא אוהב אדם מסויים. ויתר על כן, הוא מקבע את האהבה לגוף הדבר. אזי קיים אצלו פחד שמה גוף הדבר ילקח ממנו, כי אהבתו קשורה ומחוברת לגוף, והניתוק מהגוף יגרום לזעזוע מחמת האובדן. לעומת זאת, אדם פנימי לא מחבר ומקבע את כוח האהבה שלו לחומריות, כוח האהבה שלו לעולם לא היה ביחס לגוף האדם אותו הוא אוהב ולא לגוף החומרי של החפצא. אלא כוח האהבה שלו קיבל צורה של הלבשה לאדם או חפץ מסוים, אך גם כאשר הדבר הסתלק, הגוף הלך - אך האהבה נשארה. כלומר, יכולים לקחת לאדם את מי או את מה שהוא אוהב, אך לא יכולים לקחת לו את כוח האהבה עצמו, כי הוא כוח שלו. בהבחנה מסוימת זוהי בחינה מקבילה למה שאירע בעקידה - הכלים נתפשטו והאהבה נשארה. וכן, זהו אותו יסוד כפי שמסופר על אחד מצדיקי הדורות שבנו אהובו הסתלק לבית עולמו, והאב התבטא - את כוח האהבה שעד עתה היה מיוחד עבור בני, כעת אני מפנה את אותו כוח אהבה חזרה לקב״ה.
הפחדים החיצונייים הינם תולדת התפיסה הגופנית החומרית
לאחר שהגדרנו הגדרה מופשטת כי שורשם של כל הפחדים החיצוניים לסוגיהם ולמיניהם הוא פחד משינויים. דרכנו במהלך לחדד ולהבין מהענפים ועד לשורש מהי בדיוק הנקודה ממנה מתחיל הקלקול. אחר שעמדנו על השינויים בין תפיסות הגופנית מול הנפשית, תפיסת החיבור לממשות מול שימוש בכוחות. כעת כבר התבררה והתחדדה נקודת השורש ממנה נובעים הפחדים, הלא היא התפיסה הגופנית של חיבור לממשות הגשמית, ובנין היציבות והביטחון על עולם הממשות החומרית.
העמדנו בכללות שני מימדים של תפיסות חיים, יש אדם שחי בעולם של כוחות נפש ויש אדם שחי בעולם של ממשות. מי שחי בתפיסה של כוחות הוא מחפש יציבות בתוך עולם הכוחות הפנימי שלו, ושם אכן יכולה להיבנות מערכת יציבה ואיתנה למאוד. לעומת זאת, מי שחי בתפיסה של ממשות, הוא מנסה לבנות את היציבות והביטחון שלו על בסיס עולם הממשות. אולם לא צריך להיות בר דעת גדול כדי לראות ולהבין בפשיטות כי בעולם הממשות אין כל יציבות. חוץ מכך ש-׳הארץ לעולם עומדת׳[16], אך כל מה שעומד על גבי הארץ, הכל רוגש, רועש, נע, זע ומעורער. ובמאמר מוסגר, גם הארץ עצמה כבר לא כזו יציבה, הרי רעידות אדמה מתרגשות להן בכל מקום בעולם, וגם לארץ הקודש הן הולכות וקרבות. בעולם החומרי אין שום רגיעה, ושום תנוחה של מנוחה. אין בו תחום אחד שקיימת בו יציבות: מבחינה חברתית - פלגנות וקטטות. הרס וחרבן הדת מבחוץ וגם מבפנים. כל נושא הביטחון, מאז ומתמיד במלחמת הישרדות מול איומים נוראיים. מבחינה כלכלית - תנודות שפל וגאות. מבחינת בריאותית - המצב היה ונותר בכי רע, ובהגיע מגפת הקורונה כל המערכות ספגו מהלומה על מהלומה, ובראשם מערכת הבריאות שהוחמר מצבה שבעתיים. גם מי שהצליח איכשהו לצוף מעל כל הבעיות והצרות, מגפת הקורונה זעזע את כל העולם כולו, ולא הותירה כמעט אדם בעולם כולו שלא הושפע מנוכחותה.
אמנם לכאורה נראה כי ישנו ריבוי של גורמים שמערערים את היציבות, אך כעת כבר מחודד וברור שהיסוד עליו חלים ויושבים כל הפחדים הינה תפיסת החיים ממבט גופני תחתון - החשש התמידי שמה הזעזועים למיניהם יצרו מצבים של ניתוק האדם ממציאות החומר שעוטפת ומרפדת אותו מכל צד. כלומר, בנקודת השורש הפחד אינו מעצם האירועים החיצוניים כשלעצמם, אלא הפחד הוא שארועים אלו לא יצרו ולא יגרמו מצבים של כורח להתנתק מהחיבורים שהאדם רגיל אליהם, להיפרד מכל אחד מהפרטי פרטים אליהם הוא קישר את עצמו.
אדם שחי עם מבט עליון, הוא תופס כל דבר מנקודת ראיה של ד׳ היסודות השורשיים המופשטים שמתלבשים בחומר. מצד כך, הוא מתחבר רק לכוחות שבדבר ולא לממשות. ממילא אין לא כל קושי להיפרד מהממשות החומרית. לעומת זאת, אדם שחי עם מבט תחתון, אצלו כל המציאות נתפסת בד׳ יסודות החומר הגשמיים בלבד. ובכל דבר שהוא פוגש הוא מקשר ומקבע את עצמו ליסודות הגשמיים. ממילא כאן טמונה נקודת הקושי, הניתוק מהחומר מזעזע אותו, ולכן הוא כל הזמן נתון בפחדים שלא יבוא ולא יהיה דבר מה שינתק אותו.
כבר הזכרנו את הפחד המוכר לכולנו מ-׳יום המיתה׳, בהקשר לנידון כי כל שינוי מוליד פחד. אך נחזור ונתבונן שוב בנקודה זו, הפעם מזווית המבט הגופני הפוחד מהניתוק לחומריות.
כל אחד מאתנו בה יומו, בו הוא עוזב כאן את העולם. זהו יסוד ברייתו של עולם, מאז חטאו של אדם הראשון ועד היום כולם הלכו, אף אחד לא נשאר פה קבוע. אמנם ישנם כאלו שלא מתו אלא עלו לשמים להדיה, אך מכל מקום, כאן בעולם הזה גם הם לא נשארו. אמנם סוגיה זו של היפרדות מהעולם הזה מורכבת ממספר רב של גורמים: דין שמים, תשובה מעבירות, אישה, ילדים, חובות, הלוואות, זכויות, תלויות, מוסדות וכו׳ הרשימה ארוכה. אך לצורך הדיון נתייחס רק לנקודה הנוגעת אלינו מתוך כל מכלול הדברים - ההיפרדות מהחיבורים של האדם לכל מה שיש לו כאן בעולם.
בעוד שאדם החי כאן בעולם הזה מתוך מבט עליון, שכל החיבורים שיש לו כאן בחיים חיותו הם לכוחות הנפשיים. אזי, בעולם אליו הוא הולך הכוחות הפנימיים יותר מרובים ברורים ונהירים, ומצד כך אין לו שום קושי להיפרד מכאן. לעומת זאת, אדם שכל ימיו אצר הון חומרי, הוא חיבר וקישר את עצמו לכל הקניינים והממשות הגשמית. הרי הוא אינו יכול להעביר את כל הממשות הזו אל העולם אליו הוא הולך לאחר פטירתו מהעולם הזה. לפיכך, אירוע המיתה שמשמעותו היפרדות באחת מכל החיבורים הללו, הינו זעזוע קשה וחמור למאוד עבורו. היציאה מהעולם הזה שמנתקת אותו בבת אחת מכל הקישורים לכל מה שיש לו כאן, הינה חוויה איומה ונוראית. כל אחד מודע לכך, אך הוא מדחיק זאת. ברם ההדחקה לא מוחקת את רגשי הפחד שצפים ועולים מדי פעם בפעם, כאשר זיכרון יום המיתה עולה מול עיניו.
הפתרון לפחדים חיצוניים - שינוי מתפיסת ממשות לתפיסת כוחות
במידה והדברים שנתבארו עד כה הובנו, ממילא הפתרון המתבקש להתמודדות עם הפחדים החיצוניים ברור מאליו. כל אדם צריך לעבור תהליך של שינוי תפיסת חיים, לעבור מתפיסת חיי גוף לתפיסת חיי נפש. לעלות מהמבט הגופני התחתון, מתפיסת הממשות החומרית, מהחיבור והקיבוע אל עולם החומר והישענות עליו. לבוא ולהיכנס בשערי המבט הנפשי העליון, שרואה בכל דבר את הכוחות שבו, את התפעלות הכוחות ותנועתם מחמתו.
צריך להבין ברור, לא באנו לומר לאנשים - ׳תתנתקו ממציאות החומר׳. הרי אנו נשמות המולבשים בגופים כאן בעולם העשיה החומרי, והשימוש בחומר הוא חלק מהעניין. אלא שבאנו להציע כניסה לתהליך של שינוי תפיסה, שינוי במבט ובגישה בשימוש במציאות החומרית. דהיינו, כאשר אדם משתמש בעולם החומר, צריך להפחית את היחס לממשות הגשמית ולהטות את הלב ואת המודעות למידות, לתכונות ולכוחות הנפש הפועלים בעת ההתלבשות בשימוש בחומר. להרגיש בכוחות, לחוש את מה שמתפעל בהם, להבין את התנועה הנפשית, לתקן ולסדר אותה כל העת. שינוי התפיסה הוא תהליך בו אט אט ממעטים ביחס ובחיבור אל הממשות הגשמית, בקיבוע והסמכות והביטחון בו. ומאידך מוסיפים עוד ועוד ביחס ובחיבור אל כוחות הנפש הפנימיים, מהם מתענגים, עליהם נשענים סומכים ומקבלים את היציבות והביטחון האמיתיים.
ככל ששינוי התפיסה - מתפיסת ממשות לתפיסת הכוחות, תלך ותגבר ותמלא את העולם הפנימי, כך הפחדים החיצוניים ילכו ויתמעטו. נתבונן על נקודת מחשבה הממחישה זאת.
בכל יום השמש שוקעת והלילה מחליף את היום. למרות שלכאורה ישנה כאן נקודת שינוי מיום ללילה, מאור לחושך, ועל פי הגדרה כל שינוי מוליד פחד, ולפיכך היינו אמורים לחוות פחד כלשהו מחמת השינוי. אך במציאות אף אחד לא חש שום פחד מחמת השינוי. ישנן לכך מספר סיבות פשוטות: ישנה חזקה שהשמש תשוב ותזרח למחרת בבוקר ותאיר לעולם וליושביו. ואם כן, העדר הפחד הוא תוצאת החזקה. ואכן מובא בחז״ל כי בפעם הראשונה שהשמש שקעה, אדם הראשון נחרד - שמה העולם הולך ונחרב מחמת חטאו[17]. אך זאת היתה מחמת שהוא לא הכיר בחזקה אותה אנו מכירים, ובה אנו רגילים. ומזווית מקבילה, החלפת הזמנים מיום ללילה ומלילה ליום וחוזר חלילה, זהו שינוי קבוע. הקביעות שבשינוי נתפסת בנפש שכביכול אין כאן שינוי. ומחמת כן, אין פחד.
אך אנו נוסיף סיבה עמוקה על פי הדברים שנתבארו. החמה נקראת שמש מלשון תשמיש. כלומר, מהות היחס של החמה אלינו שהיא משמשת אותנו מאירה לנו מחממת אותנו ועוד. אך אנו לא משתמשים בעצם החמה אלא רק בכוחות הנשפעים ממנה: מהאור שקורן וזורח ממנה, מהחום והאנרגיה שמגיעים עד אלינו. האדם לא יכול להשתמש בעצם החמה עצמה, כל היחס שלנו אליה הוא אל הכוחות שלה ולא אל העצם החומרי שבה. אמנם נכון, שכאשר השמש שוקעת ישנו שינוי מסוים ביחס להארה ולחום. אך מכיוון שאין לנו יחס אל החמה כאל חפץ שנמצא תחת ידינו, שיש לנו חיבור לממשות שבו, והוא הורחק מאיתנו על כורחנו. אלא מלכתחילה כל מה שאנחנו מוציאים מהחמה הוא רק את נקודת השימוש בכוחותיה ולא בה. מחמת כן, אין לנו פחד בשקיעתה, ואין לנו כל קושי אחר בהסתלקותה.
זהו ההבדל בין דבר שמאיר לעולם שהוא עצם של אור לבין שאר הכלים שהם כלים של חושך. בכלים של חושך האדם תופס שהוא כביכול משתמש בכלי עצמו. לעומת זאת, בכלי של חמה שהוא מאיר לעולם, האדם מבין שהוא לא משתמש בעצם הכלי, אלא רק באור שיוצא ממנו, אך לא בעצם הדבר עצמו.
אדם שידרוך בדרך זו, הוא יעבוד עם עצמו לשנות את התפיסה שלו בגישה לכל דבר בו הוא משתמש, לאותה תפיסה של שימוש באור החמה ולא בעצם החמה, שהיחס והחיבור שלו יהיה לכוחות שהוא מפיק ומוציא מהכלי, והוא לא מתחבר לעצם הכלי. אזי, כל מערכת החיבורים שלו תקבל צורה מתוקנת. שינוי התפיסה צריך להיעשות בתהליך איטי ועקבי, בכל דבר שאדם פוגש הוא מתבונן ומפרק אותו לחלקיו: יש את עצם החומר, ויש את נקודות השימוש והתועלת שמפיקים מהכוחות שבו. והוא נותן את ליבו לכך שהחיבור יהיה לכוחות ולא לממשות.
לדוגמא: אדם משתמש במכשיר הקלטה, הוא מקליט בו שיעורי תורה בהם הוא משתתף. הגישה המתוקנת הינה כי היחס הוא רק לעצם התוצאה - החומר הלימודי מוקלט ושמור, אפשר לחזור ולשמוע או להעבירו לאחרים שגם הם יוכלו להפיק ממנו תועלת. אך מי שעדיין לא תפס את נקודת התיקון, יש לו יחס מסויים של חיבור למכשיר עצמו. המכשיר הזה אהוב עליו, הוא יפה ונוצץ, ויש לו גוון מעניין, זוהי מתנת זיכרון שמזכירה לו את אותו יום הולדת שמח שעבר עליו.
דוגמא נוספת: כולנו ממלאים את בתי הכנסת בשמיני עצרת, שמחים בשמחת התורה, סובבים סביבה, אוחזים בה ורוקדים עמה. אולם צריך להתבונן על הנפשות פנימה ולהבין על מה שמחים ועם מה רוקדים?
יש אדם שאוחז בתורה, מחבק ומנשק אותה, והוא מרגיש רגשי קודש - הוא אוחז בתשמישי קדושה: ׳תיק הספר׳, פרוכת, ׳עצי חיים׳, יתר על כן, גווילי קודש עם אותיות וכתרי האותיות. כלומר, עיקר השמחה שלו נובעת מהחפצא דקדושה שבידו. לעומת זאת, אדם שכל השנה עסקו בעמל וביגע בגרסה ובעיון בחכמת התורה: חשבונות, דיוקים, סברות, טעמים. הוא דבק ברצון ה׳ - ד׳ אמות של הלכה. הוא דבק בדבר ה׳ - דברי אגדה, ושננתם, ודברת בם. אצלו, השמחה והריקוד נובעים בעיקר מהחיבור לעומקה של תורה, לאור ולמאור שבה.
׳בעולם שלי׳ יש ביטחון - ׳בעולם שאינו שלי׳ אין ביטחון
הארכנו לבאר כי השאון העולמי מחולל ריבוי סיבות המולידות פחדים חיצוניים בנפשות בני אדם. אנו חותרים למצוא פתרון, מנסים להבין היכן מונחת נקודת המרגוע של הנפש, מהו התחום והמקום בו הנפש מוצאת מנוחה שלווה וביטחון. על כן, הצענו לשנות תפיסת חיים, להתעלות מתפיסת החיצוניות של חיבור לעולם החיצוני הממשי החומרי, ולהיכנס לעולמה של הנפש לעולם הכוחות. כעת נבאר את נחיצותה של שינוי התפיסה מנקודת זווית נוספת.
ראשית נגדיר הגדרה בלשון פנימית - מהו מקומו של העדר הביטחון שמוליד פחד מקולקל, ומנגד - מהו מקומו של הביטחון האמיתי, שהפחד שיכול להצטרף אליו הוא רק פחד מתוקן. ובהמשך נאריך לבאר הגדרה זו הדק היטב בס״ד.
אדם שנמצא בעולם שלו - שם יש לו בו ביטחון אמת. לביטחון זה מצטרף פחד מתוקן בבחינת אשרי אדם מפחד תמיד כפי שבארנו כמה פעמים, שזה פחד מתוקן מדברי תורה. לעומת זאת, אדם שנמצא בעולם שאינו שלו - הוא מנסה לבנות ביטחון על גבי מה שיש שם, אך זהו ביטחון נכזב, והוא מוצא את ההפך - פחד מקולקל בבחינת - ׳פחדו בציון חטאים׳. מחמת שבמעמקי נפשו היא יודעת שאין זה העולם שלו, לכן הוא כל הזמן פוחד שמה יקחו ממנו את מה שלפי תפיסתו המוטעית והחיצונית הוא מדמה לעצמו ששייך לו.
נבאר, נפש האדם חיה נעה בתוך תפיסת עולם. מי שתופס נכון את מקומו, הוא חי בתוך עולמו הפנימי, אזי הוא חי בתוך מציאות אמיתית קיימת קבועה השייכת לו. אי אפשר לקחת לאדם את עולמו הפנימי כי זה הוא, ממילא יש לו בטחון אמת ואין לו פחדים מגורמים חיצוניים. אמנם קיימת סכנה שמה הוא עצמו ינטל מעולמו, יפנה ויצא החוצה ויתנק מעולמו הפנימי שיסתר ויעלם ממנו. אך הפחד מסכנה זו, הוא הפחד המתוקן - ׳אשרי אדם מפחד תמיד׳. אולם מי שאינו תופס נכון את מקומו, הוא אינו מודע לא לעצמו ולא לעולמו הפנימי. כל חייו הם חיי חיצוניות גופנית, הוא חי בעולם העשיה, בעולם שאול, בעולם זמני, בעולם שאינו שלו. כל החיבורים שם הם חיבורים לדברים שאינן באמת שייכים לו. ממילא הוא נתון לפחדים מגורמים חיצוניים, שינתקו אותו מכל הקניינים השייכים לעולם שאינו שלו. זהו הפחד המקולקל - ׳פחדו בציון חטאים׳.
משל למה הדבר דומה - אדם יוצא לרחובה של עיר, ובזווית עינו הוא קולט חֵבֵר גנבים פורצים לרכב שאינו שלו. אך הוא לתומו חש חיל ורעדה, כי הוא סבור שהרכב עימו הם מתעסקים הוא הרכב הפרטי שלו, שנרכש על ידו בעשרות אלפי שקלים, אך הוא לא טרח לבטחו בביטוח מקיף. תוך שניות בודדות, עוד לפני שמיודענו מספיק לעכל את המתרחש, הרכב נפרץ מונע והגנבים מסתלקים עם שללם בידם. בעוד נפשו סוערת עליו, מרוב חששות למשמעויות הפגיעה הכלכלית החמורה אותה הוא ספג זה עתה. באים ומרגיעים אותו, זה לא היה הרכב שלך, זה היה רכב הדומה לשלך.
המשל כמובן גס, אבל בדקות פנימה, במעמקי נפש האדם - אם אדם נמצא בעולם שלו, אזי הוא מפחד שיקחו את העולם שלו. אך כאשר הוא נמצא בעולם שאינו שלו, הוא מפחד שלוקחים את העולם שאינו שלו רק שלפי דעתו הוא חושב שהוא שלו.
ואם כן נבין ברור - דבר שבאמת שייך לי, לעצמיות שלי, אף פעם לא יקחו אותו ממני!
ומנגד, אם יש דבר שאני מפחד שיקחו אותו ממני - זאת אומרת, שבעומק הוא לא באמת שייך לי.
עולם הממשות החומרית אינו העולם שלך - עולם כוחות נפשך הוא העולם שלך!
מובא בחז״ל מאמר - ׳אל תצר צרת מחר[18], כי לא תדע מה ילד יום - שמא למחר איננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו[19]׳[20]. אנו לא נעסוק בעיקרו של מאמר זה שמתייחס לנידון בדאגות על יום המחר - על העתיד. אך מה שנוגע מאוד לענייננו הוא מציאות של אדם שמצטער על עולם שאינו שלו. ראשית, נבין מהו המושׂג - ׳עולם שאינו שלו׳, וממילא נבין גם מהו ׳העולם שלו׳.
אדם שומע ששואלים אותו - ׳תגיד, היכן אתה גר?׳. אם הוא עונה מיד - ׳רחוב רבי עקיבא 128 דירה 32, בני ברק׳, אזי זהו אדם שחי בעולם שאינו שלו! זוהי תגובה הנובעת מתפיסת חיים חיצונית שאני זה הגוף שלי, והעולם שלי הוא הבעלות הקניינית שלי על חפצים שרכשתי לשמש את גופי ונפשי התחתונה. אולם, כאשר אדם פנימי שומע שאלה זו, היא נקלטת אצלו במימד אחר, בתפיסה שונה. אם ה׳אני׳ שלי הוא נפשי, הנפש העליונה (לא הבהמית התחתונה המקולקלת שיתופה דגופא) - ׳חלק אלוק ממעל׳[21], אזי - אני לא גר בבני ברק, אלא אני גר במדור עליון, בחדרי הדעת - ׳בדעת חדרים ימלאו׳[22]. אני חי בעולמה של הנפש, בעולם של תורה, חכמה, בינה, דעת, עבודת הלב, גמילות חסדים, מידות, כוחות, תכונות, תנועות וכו׳ כל המרחב העצום השייך לעולם הפנימי - זהו העולם שלי!
צריך להבין, לא באנו להתכחש למציאות הגוף ולעולם החומר, ממש לא! אדם פנימי מודע היטב למציאות גופו, והוא אף דואג לצורכי בריאותו ושלמותו בצורה יותר נכונה מדויקת ומתוקנת מאדם חיצוני. הוא זן ומכלכל את גופו, מנקה ומברא אותו, דואג לו למדור הגון, למשכב ולמושב ראויים ומתוקנים, וכו׳ כל הצרכים. אך הגוף וצרכיו אינם מרכז החיים, אלא הגוף הוא לבוש וזה היחס שצריך לתת לו במכלול החיים.
כמו כן, לא באנו להורות שצריך לחיות רק בעולמה של הנפש, ולהתנכר למציאות עולם הממשות. אלא אדם חי בעולם הזה, אך הוא חי ברובד הפנימי הנפשי ולא ברובד החיצוני התחתון - שתופס את כל המציאות רק כחומר וממשות. גם אדם פנימי משתמש בחומר, אך הוא משתמש בו לצורך החלק הרוחני שבו. זוהי ההגדרה שהגדיר הרמח״ל בתחילת ספרו ׳מסילת ישרים׳, שכל תשמישי העולם משמשים לאדם לצורך ישוב הדעת. ואכן המבחן פשוט - אם מכל דבר שאדם פוגש ומשתמש בו דעתו מתרחב ומתווספת ומתישבת עליו, זהו אדם שחי בעולם הדעת, בעולם פנימי, בעולמו שלו. אך אם דעתו אינה מתיישבת מכך, זוהי הוראה שהוא התחבר אל החומר, הוא הושפל אל חיי הממשות התחתונים, הוא חי בעולם שאינו שלו.
אם כן נבין, כי עולם הלבוש החיצוני הגמור הוא אינו העולם שלנו. ומי שתופס שזהו עולמו, אזי הוא כל הזמן נתון לפחד נפול - שמה עולמו ילקח ממנו.
כאן אנו חוזרים על היסוד שבארנו בפרק הקודם. שם בארנו שכאשר אדם נסמך על תכונות וכשרונות שאינן תולדות כוחו תכונתו ומידתו השורשית, אין לו ביטחון אמת. כיוון שהוא אינו חי לפי מי שהוא באמת, אלא הוא חי בלבוש חיצוני כלשהו. ומחמת שהתכונות והיכולות עליהם הוא נסמך אינם שלו, אלא אלו ענפים רחוקים, אין הם עצם מעצמיו אלא לבושים על גבי לבושים. ממילא בעומק נפשו הוא יודע כי אין להם מציאות יסודית וקבועה, הם ארעיים זמניים מתחלפים, על כן הם עלולים לכזב לדעוך ולהעלם, ומשם נולדים הפחדים הפנימיים.
הן הם הדברים שאנו מבארים כעת ביחס לעולם המעשה החיצוני. עולם הממשות החומרית החיצוני הוא אינו העולם שלך, עולם כוחות נפשך הפנימיים השורשיים הם העולם שלך. את עולם העשיה החומרי כולנו נעזוב במקודם ובמאוחר, כפי שהזכרנו לעיל, מאז ימות עולם אף אחד לא נשאר כאן באורח קבע. מכל מה שיש כאן נתנתק, נוריש, נעביר הלאה, אבל אף אחד לא יקח איתו מכאן מאומה. ממילא כל המהלך של לנסות להתחבר ולהתקבע לכל מה שיש כאן, זהו ניסיון לבנות ביטחון על גבי עולם שאינו שלו. במעמקי הנפש היא יודעת שכל מה שיש כאן אינו באמת קניין נצחי של האדם, הוא אינו שלו, במוקדם או במאוחר הוא יאלץ על כרחו להיפרד ממנו. ממילא ישנה תנועה של פחדים מגורמים חיצוניים שעולים ויורדים כל העת, שמה הם יגרמו שהניתוק יארע יותר מוקדם מאשר מאוחר.
נתבונן בדוגמא נוספת. ישנה תופעה של אנשים (יותר מצוי אצל נשים) שחווים פחדים חזקים מאוד מחשש שמה ח״ו אחד מילדיהם ימות בתאונת דרכים. ולא מדובר דווקא באנשים שעברו קשיי פוריות, ויש להם בן יחיד שנולד לאחר שנים רבות של עקרות, והוא יקר להוריו עד למאוד. אלא גם אצל הורים למשפחות ברוכות ילדים, התופעה קיימת. הרי תאונות דרכים בהם נפגעים ילדים אין הם אירוע כל כך נדיר. אותם סובלי פחדים מכירים או אישית או מספורים מספר אסונות חמורים יותר וחמורים פחות של ילדים שנפגעו או אף מתו כתוצאה מתאונות. אצל כאלו שתופעה זו חמורה יותר, עם כל שמיעת צופרי רכבי הצלה או משטרה הם מזדעקים בתפילות ש-׳אלוקים ישמור ויציל, ואף אחד מילדיהם לא ילקח ממנו׳. הם מתחילים לעשות ספירת ילדים, לבדוק מי בבית, מי הלך לת״ת, מי הלכה לבית הספר. האמא מתקשרת לרבנים של הבנים, למורות של הבנות, לוודא שכולם נמצאים, בריאים ושלמים.
מי שלא מכיר את התופעה והוא פתאום מתוודעה אליה לראשונה. נשמעת סירנה, ואותה אישה מבוהלת מתחילה את התפילות והתרוצצות מחדר לחדר לראות מי בבית, מחלון לחלון לחפש את כל הילדים בגינה וכו׳ - הוא נותר המום, ולא מבין מה קורה כאן. אם יש בו קטנות וגם מידות לא כל כך מתוקנות - הוא עלול לגחך ולצחוק מרוב פליאה, או לחלופין לכעוס על טפשותה ולגעור בה על התנהגותה התמוהה והמוזרה. ואם יש בו גדלות, הוא מתחיל לנסות להרגיע, לעודד לנחם ולדובב. הוא אומר שבטוח הכל בסדר, וכולם בריאים ושלמים. הוא מתחיל להסביר הסברים - שהולכים אחר הרוב, והרי רובה דרובה של המשפחות לא נפגע אף אחד מילדיהם בתאונות דרכים. ואם גם זה לא עוזר, הוא מחפש דרכים להסיח את דעתה למקומות אחרים וכו׳, עד שהרוגע והשלווה חוזרים למקומם. אבל זה מחזיק מעמד עד לצפירת הסירנה הבאה.
לעניינו הנקודה המעניינת כאן הינה - מהו השורש לבעיה, מהי הסיבה העמוקה ממנה נובע הפחד האיום שתארנו.
ואכן נקודת שורש הבעיה היא אותה נקודה עליה אנו מדברים. כאשר אדם חי בתפיסה שילדיו הם קניין שלו - יש לו בהם קניין גוף. אזי, ככל שהתפיסה הזו יותר גסה ומגושמת, כך היא מולידה פחד וחרדה יותר ויותר חזקים שמה הילדים ילקחו ממנו, עד כדי חולי כפי שתארנו. אולם גם אצל אלו שהתפיסה הזו אינה כל כך גסה, אך היא קיימת בנפש. ממילא הפחדים הללו אינם כל כך זמינים בתדירות גבוהה, והם גם אינם בוטים ועוצמתיים. אך כאשר נוצר מצב של ילד שנעדר או נתקף בחולי קיצוני, אזי גם אצלם הפחדים הללו גואים וגדלים בנפש בצורה שאינה מתוקנת[23].
אולם אדם שחי בתפיסה עמוקה פנימית ועליונה יותר, מבחינתו הילדים אינם קניין שלו, אין לו בעלות עליהם, אלא הם פקדון שהופקד בידו. זוהי בדיוק צורת הביטוי שהתבטאה ברוריה אשת רבי מאיר בעת ששני בניו הסתלקו ביום שבת קודש[24]- בא בעל הפקדון ולקח פקדונו. פשוט וברור שהיחס של אב ובנו מחייב ומצריך לחנך ולדאוג גם לשמירת חיי הנפש בגוף ולכל צורכי גופו. אבל אין זה אומר שהתפיסה המרכזית היא שהילדים הם הקניין גוף של ההורים בהשתייכות למערכת עולם הממשות. אלא התפיסה האמיתית הינה המבט שילדנו הם פקדון יקר ערך ויקר המציאות, והם שייכים למערכת פנימית של - ׳כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳׳. זהו העיקר היחס של הורים אל ילדיהם. זהו מרכז אחריות והתפקיד של ההורים בגידול ילדיהם.
חדר ביטחון
כאשר אדם מוצא את עצמו נקלע למקום סכנה, בכללות עומדות בפניו שתי צורות פעולה כיצד להתמודד עם המצב: א. ישנה אפשרות לברוח מהמקום המסוכן אל מקום מבטחים, אליו הסכנה לא אמורה להגיע. ב. הוא נשאר במקומו, אך הוא מחפש כל מיני מעטים לעטות עליו - על מנת להגן על עצמו: הן מבחינת מסתור - להסתיר עצמו מפני הרעה, שלא תמצא אותו לפגוע בו. והן מבחינת עמידה מאחורי חומות בצורות, מחסומים, שריונים, חדרי מקלט ביטחון שיספגו את כל קליעי המשחית שיקלעו לעברו.
כל אחד יכול לראות זאת במלחמות שמתרגשות: חלק מהאנשים פשוט עוזבים את הכל, בורחים ונסים על נפשם, עוקרים ממקומם והולכים לעיר אחרת, לארץ אחרת, ובלבד להתרחק ממקום הסכנה. וישנם כאלו שנשארו במקומם, אך הם מקדמים את פני הרעה על ידי הכנת מקומות מסתור ומחבוא, והן בהכשרת מקלטים, מתחמי ביטחון, חדרים אטומים וכדומה.
זוהי מערכת החיים החיצונית המוכרת לכולנו. אך גם במערכת הפנימית, בתהלוכות הנפש, בתפיסת עולם מתוך מבט עמוק, צורת ההתמודדות מול הסכנות - מקבילה.
בעולם בו אנו נמצאים ישנם סכנות מפחידות, שהאפשרות לברוח מהן אל מקום אחר בעולם אינה קיימת. גם האפשרות להתמגן מפניהם לא זמינה. הן סכנות גשמיות כמו מגיפה כלל עולמית כדוגמת הקורונה - אין לאן לברוח, וגם רבים שסברו להתגונן - נדבקו ונחלו. והן סכנות רוחניות, כל פגעי הטכנולוגיה, הכפירה, ההפקרות, הדעות הזרות וכו׳, לאן אפשר לברוח? וכיצד ניתן להתמגן? זוהי מלחמה תמידית ובכל מקום. העולם מפחיד, והאדם נמצא במצב בבחינה של - ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח׳[25].
אך צריך להבין, אמנם כאן בעולם החיצוני לא קיים מקום אליו ניתן לברוח, ברם אדם שחי חיי נפש, חיי דעת, חיים עם עומק פנימי, לאדם כזה יש מקום בתוך נפשו שהוא מקום שמחוץ לכל העולם החומרי הגשמי הזה. ׳בדעת חדרים ימלאו׳[26] - האדם מגלה בתוך עצמו מדור פנימי, חדרים לפנים מחדרים. המקום הזה נצרך לכל אדם לעצם חיותו, שם שורשו, משם הוא מקבל את חיותו, שם מקום מנוחתו, שם כוחותיו מתחדשים ומתעצמים. אך מלבד זאת, כחלק מצורת ההתמודדות מול קשיים ופחדים, המקום הזה משמש עבורו גם מקום מקלט ומסתור בפני פגעי העולם החיצון.
העולם בו אנו חיים הוא מקום מלחמה, התנגדויות, קשיים ופחדים, וכל אחד צריך לגלות כוחות נפש על מנת להתמודד עם כל התלתלות הללו. אך כאשר הנפש מתעייפת, יגעה, כואבת, נחלשת, מתפזרת, מכורח ההתמודדויות הרבות, אזי מוכרחים לתת לה מקום מנוחה ומרפא. מקום שהוא מחוץ לכל העולם הצר והמיצר. מקום אליו האדם יכול להיכנס ולהסתגר ולהתנתק מכל רעות העולם הזה. בתוך אותו מקום פנימי בלב שם הכל טוב, הכל מאיר וזורח, שם אין חושך, אין רע, אין צרות, אין פחדים, אין קשיים, אין התנגדויות[27]. שם יש לו מקום מנוחה, מקום להתחזק להתעצם לחדש את הכוחות, לחזור לסדר לארגון למיקוד. לאחר מכן, שוב הוא יצא בכוחות מחודשים להתמודד עם המציאות החיים כאן בעולם הזה, ולהפיק מעצמו את חובתו בעולמו, להוציא את כוחותיו אל הפועל.
אולם אלו שאינם שתים אל לבם את הצורך ההכרחי באותו מקום פנימי, ואין להם מקום כזה בנפש אליו הם יכולים לברוח בעיתות משבר, קושי צרה וצוקה. אותם אנשים סובלים קשיים ומשברים עצומים בחייהם כאן בעולם הזה. עליהם נאמר - ׳עברי בעמק הבכא׳[28], החיים כאן הם כמעבר בתוך גיהנום, עמוסי סבל וקושי מבלי מנוחה ומרפא.
מי שעיני שׂכל לו, יבחין ויראה בדברי רבותנו התבטאויות בפה מלא ביחס לאותו מקום פנימי עליו אנו מדברים. לדוגמא: כידוע לאורך כל הדורות גדולי ישראל התמסרו לעסוק בצרכי ציבור, נשׂאו את משׂא העם. הם היו יושבים שעות ארוכות, שומעים ומקשיבים לכל הצרות הבעיות המחלות והקשיים הרבים לסוגיהם ומיניהם הפוקדים את הנפשות החלשות בכרם בית ישראל. הם היו משׂיאים להם עצות הגונות, וגם נוקטים בפעולות רבות על מנת לסייע בעדם לצאת מצרותם ומצוקתם. כאלו היו גם בעל השׂפת אמת והחזון איש. אולם כיוון שליבם היה לב ישראל - ער ורגיש לכאבם, והציבור שהתדפק על דלתותיהם היה רב, והצרות והקשיים אליהם נתוודעו היה לאין מספר. על כן, הם נשאלו על ידי תלמידיהם כיצד הם מסוגלים לשאת את כל הסבל ששותת דם מלבם, היאך אין הם מתמוטטים מרוב עצב כאב חרדה ודאגה, כיצד עם כל המעמסה הנפשית הזו הם עוד יכולים לגשת לפתוח ספרים וללמוד. ואכן מקובל, כי השפת אמת סבל כאב רב מרוב צרותם של ישראל עד כדי כך שנעשה לו חור בלב, ומכח כך הוא הסתלק לבית עולמו בצעירותו. אך עד להסתלקותו הרי הוא התעצם בעסק התורה, על כן השאלה בעינה עומדת. על שאלה זו השיבו השפת אמת והחזון איש בסגנון קרוב מאוד האחד לשני, הם אמרו - ישנו מקום פנימי בלב ששם אין צרות!
שוב נחזור ונבהיר, אין תכליתו של אותו מקום פנימי רק להוות מקום מקלט ומסתור. אלא כל אדם צריך לחיות לפרקים בתוך חדרי הנפש הפנימית שלו כצורת חיים מתוקנת. מעבר לכך, אותו מקום משמש גם למקום מגן מפני פגעי וצרות העולם הזה.
נוסף על כך נבהיר ונזהיר, כי אין זו דרך מתוקנת לחפשׂ להתכנס ולהסתגר באותו מקום פנימי, לברוח מהחיים ולשהות שם לתמיד מתוך מערכת של מדמה - זוהי שגיאה חמורה למאוד. אלא הדרך המתוקנת הינה להחכים ולהבין מה הן שורשי הבעיות הקשיים והצרות ולהתמודד מולם, לנקוט בפעולות ולטפל בכל מה שצריך לסדר ולתקן. ולפרקים צריך לחזור אל השורש הפנימי שלנו, אל חדרי הנפש, להסתגר שם רק לתקופה של מנוחה, התחדשות, התרעננות, התחזקות, התארגנות ושוב לצאת ולהמשיך הלאה לפעול את פעולותינו בצורה מושׂכלת, נכונה, מיטבית, מדויקת ואיכותית.
התמודדות עם פחדים - חיצוניות ופנימיות
את פרק זה ייחדנו לנושא התמודדות עם הפחדים חיצוניים כלל, ובפרט בפחדים המוכרים לכולנו כאן בעולמנו. כל אדם שחי את העולם הזה כמות שהוא, יש לו סיבות רבות לפחד. אמנם רוב ככל בני האדם לא חיים ברגשי פחד קיומיים תמידיים, אך אין זה מחמת שלא כן היה ראוי להיות. כי אילו בני האדם לא היו עמוסים ברוב טרדות ולוקים בטמטום הלב, הם היו קולטים את ריבוי הסכנות והאסונות, ממילא נפשם היתה נופלת לשיגעון מרוב פחד וחרדה. אילו אנשים היו מתוודעים למציאות הקושי והסבל העצומים שפוקדים רבים וטובים, והלב שלהם לא היה אטום מרוב כסל או משותק מתוך איבון רגשות, ונפשם הטבעית היתה מרגישה כל זאת, היא היתה מתמוטטת מרוב כאב ודאגה.
השוויון הנפשי שכביכול קיים חרף כל האיומים הביטחוניים, התחלואה, קשיי בריאות וכלכלה וכו׳ לא נובע מחמת קדושה יתירה או תכונות ומידות טובות, אלא להפך - מהמידות הפחות מתוקנות: אנוכיות, חוסר אכפתיות, אטימות והדחקה. אדם שומע על כל מיני חולאים או קשיי פרנסה ועוני, בעיות בשלום בית וגירושין, בעיות בחינוך ילדים, בעיות בדיור - משפחות גדולות בדירות קטנטנות, דמי שכירות או תשלומי משכנתאות עצומים, זאת ועוד בנוסף על המיסים וארנוניות המעיקים, וכו׳ כל הצרות והייסורים, והוא מרחיק ומדחיק זאת מעצמו - ׳תראה הרבה אנשים סביבי חיים ולא קרה להם כלום, מסתמא גם לי לא יקרה כלום... חוץ מזה אני מסודר, אני חי נכון - לי אין בעיות... ׳.
צריך להבין כי כל טענות ההדחקה למיניהם, הן טענות של הבל. לדוגמא: הטענה שרוב בני העולם אינם נפגעים, ממילא מדין רוב ומיעוט - מסתבר שאני שייך לרוב וגם אני לא אסבול, אלא אמלט מכל סכנה צרה וצוקה. לפיכך, אין אני צריך לחוש לכל מיני סכנות רחוקות ולפחד.
אולם כבר קיבלנו מרבותינו, שלאחר השואה של המלחמה השניה תבוא מלחמה שלישית המסוכנת ממנה. ואכן כל בר דעת יכול לחוש במוחשיות בקיומה של האפשרות להתלקחות מלחמה איומה שכזו בכל רגע נתון. וגם קבלנו שבמלחמה זו הרוב ימותו ורק מיעוט ינצל. ואם כן, מדין רוב ומיעוט ראוי לכל אחד לחשוש שמה הוא יהיה מהרוב ולא מהמיעוט, וממילא יש לו סיבה טובה לפחד חיצוני.
נחזור אל המשל שהמשלנו לעיל, אדם שנשאל היכן הוא גר, ותשובתו - ׳בני ברק׳. אזי צריך להבין - בני ברק היא מקום מסוכן, שהרי היא שכנה קרובה לתל אביב המאוימת על ידי כל שונאי ישראל כמטרה לטילי אטומי ביולוגי כימי. אמנם במלחמת המפרץ טילי ה-׳סקאד׳ לא חדרו ונפלו בתוך העיר, אך הם נפלו לא הרחק ממנה, כך שקולות הנפץ והחרדה חדרו גם אליה. בתקופה הקודמת לכך, מחבלים פוצצו אוטובוסים מלאי נוסעים בעיירות הסמוכות לה. ובתקופת מגפת הקורונה העיר בני ברק ׳קצרה׳ מספר רב של כותרות חדשותיות, בהיותה בראש רשימת המקומות הנגועים והפגועים. כמובן, אין אנו מתייחסים דווקא לעיר בני ברק, אלא רק לצורך דוגמא בלבד. אך אותה הגדרה של ׳מקום סכנה׳, שייכת להרבה מקומות בעולם.
נחזור ונאמר, אדם שחי כאן בעולם את המציאות העכשווית ולא חווה פחדים, על דרך כלל זה נובע מחוסר רגישות של המינימום שבמינימום שצריך להיות, אחרת הוא באמת היה מפחד. כל אדם פוגש מציאות כזו או אחרת של גורמים שמולידים בו פחד, וכל אחד מתמודד עם נקודות הפחד שנוגעות אליו כל אדם בדרכו הוא. ישנן את אלו כפי שהזכרנו שניחנו במידות רעות של סגירות רגשית. מי שלא ׳זכה׳ להתברך במידות רעות כעין אלו, אזי הוא נוקט בדרכים חיצוניות וקיצוניות על מנת לברוח מהמציאות. הוא משתמש בכל מיני אמצעים ותכשירים: אם הוא לא נרדם בלילה, הוא לוקח כדורי שינה. אם גם ביום הוא סובל מחרדה, אזי הוא נוטל תרופות הרגעה: קפסולות קונבנציונליות, או כל מיני תמיסות, תמציות וטיפות טבעיות. פרט לאלו, חלק נכבד מהציבור הולך וגודש את משכנות הפסיכולוגים למיניהם ולסוגיהם, תחום עיסוק שבשנים האחרונות גדל צומח ופורח ומלא בעבודה.
כלל הדבר, כל אדם עם שכל ישר והגיון כנה שיתבונן במציאות העולמית כמות שהיא, לא יוכל להגיע למסקנה אחרת מלבד כך - העולם הוא מקום מסוכן ומפחיד לחיות בו. מי שמגיע למסקנה אחרת, הוא פשוט מטעה את עצמו (הכי קל לאדם להטעות ולשקר לעצמו, כי אין מי שיתנגד). אדם שהמציאות ברורה לו והוא אינו מפחד, זה מחמת שהוא מנותק מהמציאות. ולצערנו, רוב בני העולם בחרו לברוח מהמציאות.
השאלה בה עסקנו הינה - מהי הדרך הנאותה לעבור בה את העולם הזה, חרף כל הקשיים והפחדים. אך ללא מידות רעות, ואיבון רגשות, ללא הדחקה וניתוק מהמציאות, אלא לחיות עם לב פתוח, חי ומרגיש.
לשם כך והארכנו לבאר ולהמחיש את החילוק בין צורת חיים פנימית לחיצונית, בין תפיסת עולם של אדם שחי בעולמו לאדם שחי בעולם שאינו שלו. ככל שאדם נכנס בצורה נכונה לתפיסה של לחיות בעולמו שלו, בעולם הפנימי של כוחות נפשו, אזי מערכת הפחדים שלו מקבלת צורה מתוקנת. לעומת זאת, אדם שנותר בתפיסה חיצונית והוא חי בעולם שאינו שלו, שם שורה מערכת הפחדים המקולקלת על תולדותיה.
פרט למהלך התיקון שהצענו - לשנות תפיסת חיים, לחיי פנימיות, לחיי כוחות נפש, אין לנו עצה הוגנת וטובה אחרת כיצד להתמודדות עם פחדים חיצוניים. אמנם המהלך של כניסה לעולם הפנימי, לעולם הנפש נראה לאדם שאינו מוכר, לא מדובר בספרי הקודש, רחוק מהמציאות, לא באפשרות וכו׳. אך כל הטענות החיצוניות הללו, הן טענות שמרחיקות את האדם מהאמת. מי שרוצה להטעות את עצמו ולחשוב שהוא גם יהיה מחובר לחומר וגם יהיה עבד ה׳, צריך להבין כי השילוב הזה אינו יתכן. אם אדם לא חי בתוך עצמו - חיי פנימיות, הוא חי בחוץ, הוא חי בעולם שאינו שלו, ממילא הוא נתון לפחדים ללא דרך של אמת להתמודד אתם.
אדם שיקרא יקלוט ואף יבין את הדברים בשכלו לאשורם, אך אל העולם הפנימי של הנפש הוא לא יכנס. אזי, הבנת הדברים תיישב את קושית הפחד רק בשכלו, אך במציאות החיים שלו הפחדים המקוקלים ישארו. רק מי שיממש את הידיעות בפועל המעשי, בעיית הפחדים החיצוניים המקולקלים תיפתר ברובד הנפשי האמיתי.
יהי רצון מלפני ה׳ יתברך שמו, שכולנו נזכה לעולם פנימי זך ומתוקן, ורחוק מפחדים מקולקלים.
שאלות ותשובות:
שאלה א׳: ישנם אנשים הלוקים בחולי נפש מחמת שעברו אירוע ׳טראומה׳, האם חולי זה שייך לכוחות הנפש או לפחד חיצוני?
תשובה: ההגדרה של ׳טראומה׳ הינה - אירוע חיצוני שהוליד שיבוש פנימי בכוחות הנפש.
נבאר, הרבה אנשים עוברים אירועי אימה חיצוניים, כאשר לרובם לאחר שנגמר ועבר האירוע, הם אט אט חוזרים ליציבות הנפשית שהיתה להם לפני כן. אך לעומתם, ישנם כאלו שאף לאחר שנים מסיום האירוע, עדיין הם לא השתחררו ממנו. הפחד בשעת האירוע היה בעוצמה חזקה עד כדי חדירה שזעזעה ושיבשה את כוחות עצם הנפש. כך שאף שהסכנה עברה ואינה קיימת במציאות כבר זמן רב, אך הם נותרו עם העיוות בעצם הנפש שלא נרפא, וגורם להם לחוות את הפחד שוב ושוב.
דוגמא פשוטה: כל מי ששהה בארץ ישראל בזמנים שפקדו אותה מלחמות, אם הוא לא היה בעל מדרגת ביטחון גבוהה, ולא בעל שטות גמור, אזי הוא חווה פחד ברמה מסויימת. אך פחד זה היה לזמן, וכאשר תמה המלחמה חזרו לשגרת חיים בריאה ויציבה. אולם היה מיעוט של כאלו שהפחד חדר ונגע והפריע להם בעצם הנפש ופגם בסדרי הכוחות שם, ומחמת כן למרות שהמלחמה נגמרה והסכנה חלפה, הם נותרו עם הפחד.
פעמים שפגיעה פנימית זו גורמת לדמיון שלו להתעורר ולדמות איומים חיצוניים עליו אף שאינם קיימים באמת. הוא יכול להתעורר באמצע הלילה מסיוט חלום בלהות שפרצה מלחמה, שבאמת היתה איפשהו בעבר אבל היא עברה מהעולם ממזמן. וכן על דרך זו הדמיון מקרב אליו מאורעות שכבר התרחקו, מסלף ומשבש פרטים, עם כל סניפי הפגעים שהדמיון המקולקל יוצר. ופעמים שתנועת התגברות הפחד מגיעה מכיוון הפוך - מחוץ לפנים. איזשהו גורם חיצוני עורר בו נקודת פחד - לדוגמא: ידיעה על איום בטחוני קל שהתחדש. אולם הפחד הקל הזה, דוחק בשיבוש הכוחות שכבר נקבע בנפשו ויוצר תגובת פחד חמורה כפל כפליים ברמתו יחסית לאנשים נורמליים שלא נפגעו.
שאלה ב׳: נאמר שהחיבור לחומר ועובדת ה׳ אינם הולכים ביחד, אולם מצינו בחז״ל מאמר - ׳שְׁלֹשָׁה מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים׳[29]. משמע כי מציאות החומר חשובה על מנת להרחיב את העולם הפנימי, והרי זהו שילוב גשמיות ורוחניות?
תשובה: אם החיבור הוא לכוחות שבאישה בבית ובכלים הנאים, וזאת מלכתחילה על מנת להרחיב את הדעת, אכן הם מרחיבים דעתו של אדם. אך מי שמחפש חיבור לממשות שבאישה בבית ובכלים הנאים, דברים אלו יפעלו להפך - הם מֵצֵרִים דעתו של אדם.
נבאר, אדם היושב בבית נאה שמעוטר בכלים נאים, אך לא הבית ולא הכלים שייכים לו, הוא רק אורח שמבקר שם. אם הוא מוציא מהחומר רק את נקודת הדעת, ואכן דעתו התרחבה שם, זוהי דעת של קדושה. אדם זה נמצא וחי בעולמו שלו - בעולם של דעת. אך אם הוא יושב שם ומרגיש שחסר לו בממשות, הוא רוצה שגם לו יהיה בית כזה וכלים כאלו, הוא לא נמצא בדעת, הוא נמצא בחומר - בבית ובכלים. אדם זה לא חי בעולמו שלו, אלא הוא חי בעולם שאינו שלו. גם אם הבית והכלים היו שלו, הם לא היו מרחיבים לו את הדעת, אלא להפך הם היו מצמצמים לו אותה.
שאלה ג׳: הרב דיבר על מציאותו של חדר פנימי בנפש, והביא דוגמא לכך מהתבטאויות של גדולי ישראל. האם אותו מקום עליו דיברו הרבנים אינו אלא חדר הלב בו שכנה האמונה העצומה שהיתה להם בקב״ה. ואם כן, לחלשי אמונה כמונו לא ימצא חדר זה?
תשובה: כמו בכל דבר גם במרחב הפנימי של עולם הנפש ישנה הדרגה, ישנם דרגות שונות של עומקים ומרחבים פנימיים. נכון שלאותם צדיקים קדושי עליון היה מרחב פנימי עצום ועמוק מאוד, שפסגתו חדר האמונה, החדר השורשי והפנימי ביותר. אך לענייננו, לצורך עליו אנו מדברים - בקיומו של חדר פנימי בנפש, לא מוכרחים להיות בדרגת אמונה עצומה שכזו. עד לחדר הפנימי והשורשי של האמונה השלמה ישנם עוד הרבה חדרים לפני כן. חדרים שאפשר לחיות שם מבלי לחוות את הסבל של העולם הזה. לשם כך, די לאדם לגלות יכולת להתכנס אל תוך עצמו, באופן שהוא מנותק מהחוויה של העולם החיצוני. חדר כזה, כל אחד מאתנו יכול לגלות בתוך עצמו, אם ירצה בכך באמת.
נבאר, גם ביחס לכוח האמונה עצמה שבנפשות ישנן מדרגות לרוב, וחדרים לפנים מחדרים. להרבה אנשים קיימת אמונה בנפש, אך רמת האמונה ועומקה אינה שווה. הרי גן עדן מלא בנפשות שהאמונה שלהם אינה שלימה כלל. כמובן, אין בגן עדן אנשים שכפרו ביג׳ עיקרי האמונה, אך ישנם שם רבים וטובים שלמדו תורה וקיימו מצוות לרוב, וכל אחד מקבל את שכרו בעידונו בעדן לפי ערכו וערך עבודתו את בוראו. אך אותם נפשות עדיין רחוקות ממדרגת האמונה השלמה, אמונתם לא זרחה בתוקף בבחינת - ׳איתן האזרחי׳.
ישנם אנשים שקיימת אצלם אמונה במדרגה מסויימת, ודי להם בכך על מנת לכנוס אל תוך חדר האמונה שבנפשם ולהתנתק מהעולם הזה. אך יכול להיות אנשים עם אותה מדרגת אמונה, שלא ימצאו את הדרך לכנוס בתוך עצמם, ועל אף אמונתם הם חיים בחוץ - בעולם הזה. לעומת זאת, יכולים להיות אנשים שפחותים ממדרגת האמונה הזו, אך בכל זאת יש להם את יכולת לכנוס אל תוך נפשם ולהבדל מחווית העולם הזה, אל חדרים חיצוניים יחסית לאמונה שהם גילו בתוך נפשם.
כלל הדבר, כשם שבעולם החומרי ישנם מקומות שונים: בקעה, הר, שפלה וכו׳, וכשם שנתבאר שבגן עדן ישנם מדורים שונים כל צדיק לפי מדרגתו ערכו ומעלתו, כך גם בנפש האדם ישנם מקומות וחדרים עם מהויות ומאפיינים שונים. עוד לפני שאדם מגיע לחדרי הנפש הפנימיים והעמוקים, הוא יכול לכנוס בחדרים אחרים, שכאשר הוא נמצא בהם הוא לא נמצא בעולם החיצוני הגמור, ושם הוא מוגן מסבל ומפחדי העולם הזה.
יותר ברור מכך, לא ניתן לבאר. כל אדם שהנפש שלו נפתחה והוא חווה מקום פנימי - מבין היטב על מה מדובר.
[1] ישנם זרמים של מטפלים הדוגלים בשימוש בכוחות הנפש בלבד ללא אמונה כלל. כמובן, אין זו דרך של קדושה. אנו דורכים בדרך של פעולה המשלבת ניהול כוחות נפש, באיזון במקביל וכהשלמה לכוח האמונה. זוהי דרכה של התורה הקדושה.
[2] ברכות ס ע״א
[3] ישעיהו לג, יד
[4] משלי כח, יד
[5] פסחים קיא ע״ב קיב ע״א - דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחיד תלתין יומין דמסוכר ולא משי ידיה מפחיד שבעה יומי דשקיל מזייה ולא משי ידיה מפחיד תלתא יומי דשקיל טופריה ולא משי ידיה מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד ידא אאוסיא דרגא לפחדא.
[6] דברים כ, ח
[7] שם
[8] ואכן בדקי דקות יתכן מצב של פחד שנולד מצירוף של גורמים חיצוניים החלים על שיבושי כוחות נפש פנימיים שכבר קיימים. כלומר, הגורמים החיצוניים מוסיפים עיוות בסדרי כוחות הנפש על העיוות שכבר קיים מלפני כן. ואם כן, הפחד שנוצר הוא תולדה של צירוף סך כל הקלקולים הפנימיים והחיצוניים. אך מכל מקום, העיקרון שהחשוב להבין כעת הוא - כי קיימת מערכת נפרדת של פחדים שמקורם בגורמים החיצוניים לאדם.
[9] משלי כח, יד
[10] ברכות ס ע״א
[11] גיטין נה ע״ב
[12] חגיגה ג ע״א
[13] מלאכי ג, ו
[14] במדבר יא, ה
[15] לכאורה נתפס כי גם הטעם הוא ממשות חומרית ולא כוח - אך ההגדרה הינה כי טעם הוא ממשות בעולם של טעם, אך הוא אינו ממשות בעולם שלמטה מעולם הטעמים.
[16] קהלת א, ד
[17] ????????
[18] משלי כז, א
[19] משלי טו, טו
[20] סנהדרין ק ע״ב
[21] איוב לא, ב
[22] משלי כד, ד
[23] ואם ישאל השואל הרי כתוב בחז״ל ש-׳הנתינה מולידה אהבה׳. ואם כן, יתכן והפחד הגדול של אותם הורים החרדים לשלום ילדיהם נובע דווקא מאותה אהבה גדולה שהינה תוצאה של ההשקעה המרובה בהם?
פשוט וברור שדברי חז״ל אמת לאמיתה. אך צריך לדעת, כי בכל מאמר חז״ל יש לבדוק מהו המקום של נפש הלומד ביחס לדברים. על איזו מציאות נפשית דברו חז״ל, האם הדברים קרובים למציאות הנפשית של הלומד או רחוקים ממנה.
ואם כן נאמר, כי אכן אצל אדם פנימי שטרח נתן והשקיעה, וכל זאת מתוך מבט של גדלות, מתוך מהלך של נתינה בלי כל כוונת קבלה בחזרה כלל. ודאי שאצלו תורגש שייכות לדבר מכוח של גילוי אהבה גדולה, וזהו מקומם של דברי חכמינו ז״ל.
אולם צריך להבין, רוב בני האדם רחוקים מגדלות זו של נתינה שלא על מנת לקבל. אצל אדם שאינו מתוקן, אחרי שהוא יגע טרח השקיע והעניק אהבה, הוא רוצה ומצפה לקבל בחזרה. הוא תופס שהילד כבר קנוי לו לצורכו לשמשו. וכאשר התפיסה הנפולה הזו גוברת עד כדי חולי הם הם הדברים שדיברנו - נוצר קושי עצום להורה להיפרד מילדיו, ויש לו פחד נורא ואיום שמה ילקחו ממנו.
[24] ?????????
[25] תהילים קלט, ז
[26] משלי כד, ד
[27] לא כאן המקום להסביר כיצד בונים את חדרי הנפש, אך לשם כך ישנן סדרות שלמות וערוכות של ספרים וועדים העוסקים בהכרת הנפש ובניינה - הרוצה יקחהו משם.
[28] תהילים פד, ז
[29] ברכות נז ע״ב
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס