ראש חודש עבודה 013 חודש אדר בית צחוק

חודש אדר – כח השחוק

נמצאים בחודש בעזר ה' בחודש אדר ב'. נעסוק בעזר ה' כהמשך למה שעסקנו בחודש הקודם, אלא שבחודש הקודם עסקנו בעיקר בכח השמחה, ועכשיו נעסוק בעזר ה' בכח של ה"שחוק" שבנפש - הכח לצחוק.

שחוק דקדושה ושחוק דקלקול

כח השחוק שבנפש, כמו כל כח וכח שיש בעולם, אפשר להשתמש בו לטוב וח"ו אפשר להשתמש איתו להצד שאיננה טוב.

מחד מצינו ענין השחוק\צחוק אצל יצחק אבינו, שנקרא על שם הצחוק, "כל השומע יצחק לי, ותצחק בקרבה". מאידך מצינו צחוק ושחוק דקלקול, שעליו נאמר, "לצחוק אמרתי מעולם, ולשמחה מה זה עושה."

א"כ יש צחוק ושחוק דקדושה, שמתגלה אצל יצחק אבינו, ויש צחוק ושחוק דקלקול. ננסה להתבונן מה ענינה של שחוק דקדושה, מה ענינה של שחוק דקלקול, איך מתקרבים לצחוק דקדושה, ואיך נבדלים מהצחוק דקלקול.

לכאורה, במבט פשוט, קצת קשה להתבונן ולהבין, מה המעלה שיש בצחוק? הרי לכאורה צחוק זה רק קלות ראש, הצחוק מפקיע האדם מעולם בפנימי, מכובד ראש, מיראת שמים. א"כ איזה צחוק כ"כ חשובה אצלה, שעל שם כן האב השני נקרא "יצחק"? הרי זה ברור שאם יצחק נקרא על שם הצחוק, הרי שהצחוק הזו הוא כ"כ מעלה נפלאה ועליונה שעל שם אחד מן האבות נקרא יצחק. א"כ במבט בראשון לא מובן מה המעלה בכלל שיש בצחוק.

נתבונן למה מועיל הצחוק בקומת אדם.

השחוק יכול לסלק עצבות וכעס

בכללות ממש, הצחוק באדם יכול להועיל לשני דברים.

כח אחד, כנגד המדה שנקראת עצבות, יש כח שמפקיע מהעצבות, שהוא כח של שחוק. יש כמובן כח שמפקיע מעצבות שהוא שמחה, שזה הסוגיא שעסקנו בפעם הקודמת, אבל יש עוד כח שמפקיע מעצבות - השחוק.

כח שני שמונח בכח השחוק הוא, שמפקיע מידי כעס. אנחנו יכולים לראות את זה בחוש, כאשר האדם כועס ורגוז ועוד, לפתע מישהו אומר איזה דבר שמעורר שחוק, על ידי כן עולה צחוק על פניו, והאדם נרגע.

הרי א"כ כח השחוק יכול להועיל לשני דברים – יכול להפקיע מממציאות של עצבות, ויכול להפקיע מהמציאות של כעס.

איך השחוק מסלק את הכעס

נתחיל בעזר ה' להבין את תועלת השני של שחוק, שהוא הפקעת הכעס.

היה בארץ ישראל אדם צדיק, רב יצחק כדורי זצוק"ל, שהאריך ימיו ונפטר קרוב למאה שנה. פעם אחד שאלו אותו, "בזכות מה הארכת ימים?" הוא אמר, שכל פעם שנפגש עם דבר שהיה יכול להביא אותו לכעס, במקום לכעוס הוא היה גורר את עצמו למקום של שחוק וצחוק, וע"י כן היה נמנע מהכעס.

בלשון עמוקה יותר, בכל פעם שאדם כועס, הוא מעורר את הלב שלו לרתיחת הדם. אבל כאשר האדם במקום לכעוס גורר עצמו נקודות של צחוק, בזה הוא משקיט את הדמים שמביאים האדם לידי כעס.

נסביר כיצד האדם יכול לעקור את הכעס ע"י המדה שנקרא שחוק. כמובן שהעיצה הזה נגד מדת הכעס לא העצה היחידה, אלא רבותינו מנו עוד ועוד עצות כיצד לעקור הכעס. אבל אחת מן העצות שבהם אנו עוסקים השתא, הוא ע"י לעקור את הכעס ע"י השחוק. יש בזה פנים חיצוניות ופנים פנימיות.

לצייר דברים שמביא לידי גיכוך, מול כעס

הרי אצל כל אדם ואדם מידי פעם הוא מגיע לידי מצב שיש דבר שמביא אותו לכעס. איך אדם יכול להביא עצמו לשחוק?

אם יש לאדם דברים שהוא מכיר ויודע שהם מביאים אותו לשחוק בנפש, הרי שצריך לחקוק אותם בדעתו, ובשעה שמגיע לידי כעס (והוא נמצא במודעות, כמובן, ואותו רגע שהמודעות מתעוררת, לפי מדרגתו), אז הוא מצייר לעצמו את הציור שמביא לידי שחוק. כלומר, מעיקרא הוא מכין בתוך הנפש שלו מקרים מסויימים שמביא לידי שחוק, או דברים שהוא ראה או דברים ששמע, או דברים שהוא קרא, וכן על זה הדרך. והרי שבשעה שהוא כועס, הוא מנסה לצייר לעצמו את אותו מראה, או להזכר באותו שמיעה או באותו קריאה, ואז הנפש מתעוררות לידי שחוק, ואז הנפש נרגעת.

זה צד אחד של המטבע איך להשתמש בשחוק על מנת להשקיט את הכעס, וזוהי העצה החיצונית איך להשתמש בצחוק.

לעורר האמונה שהקב"ה הוא עושה הכל

העיצה הפנימית עמוקה הרבה יותר.

כל ענינה של צחוק בעומק הוא, כאשר הסדר הדברים מצד השכל הישר היה צריך שיהי' מהלך אחד, וכאשר המהלך מתהפך באופן פתאומי, בדיוק הפוך ממה שהשכל הישר הורה, זה מה שמביא את האדם לידי צחוק. דבר שהוא צפוי מראש, בבחינת "הכל צפוי", לא מביא האדם לידי צחוק. מה שמביא האדם לידי צחוק הוא, כאשר מצד שכל הישר נראה שהשלב הבא צריך להיות באופן אחד, ויש דבר מסויים שלא יכול שיהי' או שלא מסתבר שיהי', וכאשר אותו דבר קרה, הוא זה שמביא האדם לידי שחוק.

לפי"ז ניתן להבין עכשיו בעומק מה התרופה למציאות של השחוק, מהצד הפנימי.

העיצה הפנימית איך להתמודד בכעס עם כח השחוק הוא, כאשר האדם מתבונן עמוק בתוך מציאות עצמו, והוא מכיר שיש מהלך מחשבה שהוא חושב איך הדברים צריך שיהי', שיש מהלך של רצונות שהוא רוצה איך הדברים יהיו, אבל הוא מכיר בעומק דעתו ובעומק נפשו, שיש בורא עולם שהוא עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם. על אף שבכל דבר אני חושב שצריך שיהא או שאני רוצה שיהא, אבל על בורא עולם נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאם ה'", הרי שהקב"ה כביכול מבין יותר מהאדם, והרצונות שלו הם אלו שמוליכים ומניעים את כל הבריאה כולה.

כל פעם ופעם שהאדם רוצה דבר מה, והשכל שלו אומר שכך צריך שהדברים יהיו וכשזה אינו יוצא לפועל אז יש כעס – הוא יכול לצחוק ביחס לידי כך, שיש מציאות שלו שרוצה לכוון את הדברים ויש את מציאותו יתברך שמו שמכוונת את הכל.

וכאשר האדם מעמיק באמונה שהבורא עולם הוא עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, והוא כל יכול, ואני הפרטי הוא רק מוגבל ודל, היחס הזה של הצפי' בנפש שהדברים יעשו כפי שאני רוצה, מול מציאותו ית' שמו – זה יכול לעורר את האדם לגיכוך.

כלומר, באותו מקום שהאדם תופס האפסיות שלו, מול מציאותו ית' שהוא שלם בכל מיני שלימיות, שהוא כל יכול ועושה כל המעשים כולן, הצחוק שבנפש הוא שמה שאני סבור שאני יכול להחליט ואני יכול להניע ואני מבין את הדברים יקרו – אני יכול לצחוק, כיון שביחס להשגתו ית' שמו, הוא קובע והוא מחליט, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לא יועיל כמעט לאומה.

זהו העומק של צחוק. כמו שילד קטן מנסה לסדר הבית ביחס לרצון אביו ואמו, והרי שאביו ואמו צוחקים ואומרים שבודאי הוא יכול לעשות מה שהם רוצים, כמו כן כאשר האדם מגיע לעומק האמונה שמי ששולט הוא הבורא עולם, וכל הרצונות שלו משועבדים איליו, וכל הדיעות שלו הם קטנים ביחס להשגתו – הוא יכול לצחוק על עצם המקום בנפש שהוא רוצה לעשות רצונותיו ולהוליך דברים.

יתן בעזר ה' משל, על מנת שהדברים יהי' ברורים. משל לחתול שניסה להלחם עם אריה. אם החתול יהי' המנצח, בודאי יעורר צחוק מאד גדול. האריה הוא מלך החיות, ומגיע פתאום בעל חי כ"כ קטן שמנצח אותו. בודאי שדבר זה מעורר צחוק. אבל אם יתקיים סדר הדברים כפי סדר בריאות של עולם, שמי שינצח זה האריה, וא"כ המנוצח הוא החתול – האם החתול צריך שיהי' עצוב על זה, שלא ניצח על האריה? גם זה מעורר צחוק. זה שהחתול היה חשב בדעתו שיצליח להלחם כנגד האריה, אין לך צחוק גדול מזה, שעצם כך שהקטן מנסה לנצח את הגדול, זה מעורר צחוק גדול מאד.

הנמשל – כאשר יש לאדם מציאותו מול מציאתו ית' שמו, ואדם כביכול רוצה שהדברים יהי' כפי שחושב בשכלו או ברצונו, אליבא דאמת מי שמנהיג הכל הוא יתברך שמו, וזה דומה לחתול שרוצה להלחם עם אריה. כאשר לבסוף הדברים לא קרים כפי שאני רוצה, זה מביא האדם לידי כעס.

כאשר האדם מתבונן במשל שאמרנו, הוא מכיר הנמשל שבדבר, ואז הוא מכיר שעצם ההוא אמינא שהדברים יעשו כפי מה ש"אני" רוצה ולא כפי מה שהוא ית' רוצה, זה גופא מה שמעורר צחוק, והצחוק הזה משכיח את הכעס.

התנאי הנצרך כדי להשתמש בעצה זו

על מנת להשתמש בכח הזה של שחוק כדי להסיר כעס, באופן הפנימי שהזכרנו, צריך שיהי' לאדם אמונה בהירה, חזקה, ואמיתית, וכח עמוק של ביטול בנפש, שהוא מכיר עמוק מאד את אפסיות שלו מול גדלו ותפארתו של הבורא שמו, שהוא אין סוף.

אם אין לאדם אמונה בהירה עמוקה ואין לו את הכח הביטול שהוא מוכן להתבטל באופן עמוק מאד איליו ית' שמו, הרי שזה לא מעורר אצלו צחוק, אלא זה מעורר אצלו עצב, כיון שהוא רק רוצה להצליח, וזה גם מעורר אצלו כעס, כיון שהדברים לא נעשים כפי שהוא רוצה וכפי השכל הישר שלו חושב שצריך שיהי'.

כפי עומק טהרת האמונה, וכפי הבהירות האמונה, וכפי ההסכמה העמוקה בנפש להתבטל איליו ית' שמו, אז כל פעם שקורה דבר נגד רצונו, הוא מתבונן שיש את רצונו מול הרצון של הקב"ה, ואז הוא יכול לצחוק בקרבו, ואומר בתוך עצמו: "רצון שלי מול רצון של הקב"ה – רצון של מי צריך להתקיים, ורצון של מי צריך להתבטל?"

אז הוא שוחק על עצמו בזה שהוא סבר שהרצון שלו יתקיים, וזה צחוק עמוק מאד של קדושה.

ליצנות דקדושה – להתלוצץ מה"אל זר" שבקירבנו

חז"ל הקדושים אומרים, "כל ליצנותא אסורא, לבר מליצנותא דעבודה זרה". בודאי שכפשוטו, מותר להתלוצץ רק מעבודה זרה, ושאר ליצנות אסור. אבל בדקות יותר, לפי מה שהתבאר, מותר להתלוצץ מה"אל זר שבקרבכם", זה היצר הרע כמו שאמרו חז"ל, הרי שבתוך האדם יש ניצוץ של עבודה זרה. מה הניצוץ הזה של עבודה זרה? כח באדם שרוצה שהדברים יהיו כפי שהוא רוצה וכפי איך שהשכל הישר שלו מחייב, והוא לא מוכן להתבטל איליו ית' שמו, זה ניצוץ דק ועמוק של עבודה זרה בתוך האדם. מהנקודה עמוקה זו בנפש מותר להתלוצץ, ובעומק מצוה להתלוצץ.

"כל ליצנותא אסורא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה" - מלבד שזה היתר כפשוטו להתלוצץ מעבודה זרה, (שזה פחות מצוי בינינו, ואולי באדם וכדו'), אבל הרבה יותר אצלינו הוא העבודה הזרה הדק בעומק נפש של האדם, והנקודה הזו שהאדם רוצה שהדברים יהי' לפי רצומו ולא מוכן להתבטל לית' שמו, על זה בעומק חל מציאות הליצנות דקדושה, שעוקר את מציאות הכעס שבנפש.

השתמשות למעשה בכח השחוק כדי לעקור כעס

נסכם בקצרה את מה שדיברנו עד עכשיו: הכח הליצנות ושחוק\צחוק שנפש, יכול לעקור עצבות וכעס. עד עכשיו ביארנו איך הכח הליצנות עוקר כעס. יש שתי פנים לכך, פנים חיצוניות ופנים פנימיות.

הפנים החיצוניות הוא, על ידי שהאדם מצייר בדעתו דברים שהוא ראה או שמע או קרא וכדו', שמעוררים אותו לצחוק,  וכל פעם שמגיע למצב שהוא כועס, כאשר הוא נמצא במודעות, הוא מעורר את נפשו לזכור ולצייר את הדבר שמביא אותו לידי צחוק, ועי"ז נפשו נרגעת.

העיצה השני', שהוא הפנים הפנימית לכך, שנתבאר בארוכה לעיל, הוא מכח עומק אמונה שבנפש הוא שוחק על עצמו, שהוא רצה לעשות דברים שהוא מול כביכול כנגד אין סוף ב"ה, שהדברים בודאי יעשו כמו שהבורא עולם רוצה, ולא מה כמו שהוא רוצה – ועל זה גופא השחוק.

אמנם, להבין ברור, העצה החיצונית אפשר להשתמש איתה, אבל בתנאי שמשתמשים בעצה הפנימית. כל דבר בבריאה צריך חיצונית וצריך פנימיות, ולפיכך ניתן שני עצות שרשיים, הן עצה חיצונית והן ועצה פנימית.

מי שישתמש רק בעצה החיצונית בלי העצה הפנימית, זהו גוף בלא נשמה, וזהו דרך של אומות העולם ולא דרכם של ישראל. מי שמשתמש בשני העצות גם יחד, ומכיר שהעצה הפנימית היא העיקר, ע"י כן בסייעתא דשמיא הוא יזכה להחליש למעשה את כח הכעס שבנפש, ע"י כח הליצנות והשחוק.

ההבדל בין שמחה לשחוק

עכשיו בסי"ד נמשיך לבאר כיצד אדם יכול לעקור עצבות, מכח השחוק והצחוק.

ראשית, יש להבין ההבדל היסודי בין השמחה לשחוק.

השמחה ענינה, כאשר יש לי דבר באמת במה לשמוח. אני שמח בהשגה רוחנית, אני שמח במה בזה שאני יהודי, אני שמח במה שאני עוזר לאחרים, וכדו'. יש גם שמחה בגשמיות: קניתי בית, התחתנתי, מצאתי חפץ שאבדתי, ושאר כל השמחות כדו' – אבל בין בדבר רוחני בין בדבר גשמי, בכולן אני שמח במה שהוא ממשי.

לעומת כך, השחוק ענינה, כאשר האדם שוחק על מה שאין, לא על מה שיש. כל שחוק הוא מלשון שהאדם "שוחק" את הדברים, שחיקת סממנים, זה דבר שחוק. זה אינו שמחה במה שיש, אלא זה בדיוק הפוך. לכן בעומק זה נקרא "ליצנות", כאשר האדם מתלוצץ הדבר, הרי שהוא מבטל אותו.

א"כ השמחה הוא שאני שמח במה שיש, ושחוק ענינו שאני שמח במה שביטלתי דבר, במה שאין, ולא במה שיש. זהו הבדל בין שמחה לשחוק. עכשיו נפתח בעזר ה' את הדברים, איך להשתמש בכח השחוק על מנת לעקור את העצבות.

נבין ביתר חידוד, בעזר ה', את ענינה של שחוק. כאשר אדם שוחק, הוא שחוק מדבר שלא קיים. מספרים לו דבר שהיה כך וכך, אם זה באמת דבר שעל פי שכל הישר יכול לקרות, אין זה מעורר שחוק. השחוק נתעורר רק עד כמה שאין הגיון באמת שהדברים כך קרו. לפיכך, השחוק בעצם מדבק האדם לעולם שלא קיים.

א"כ זהו ההבדל היסודי בין שמחה לשחוק. השמחה מדבק האדם בדבר אמיתי שקיים, ולעומת כך השחוק מדבק אותו בעולם פנימי, אבל באיזה סוג של עולם? הוא מכניס אותו בעצם לעולם שלא קיים.

לפיכך, מצד הקלקול השחוק נקרא ליצנות, לץ אותיות צ"ל, "כצל עובר", צל הוא דבר שלא שקיים, זה רק העדר של אור, וכאשר האדם עוסק בדבר שהוא ליצנות ודבר שהוא שחוק, הוא מדבק את עצמו בעולם שלא קיים. כאשר האדם אומר דבר שחוק או שומע דבר שחוק ולא מתבונן, אז הוא יכול לחשוב לעצמו, "מה קרה? מה שמעתי, מה אמרתי?" אבל אליבא דאמת, בעומק כאשר באדם שומע דבר שחוק או אומר דבר שחוק, הוא מדבק את עצמו בעולם שלא קיים.

מילתא דבדיחותא – כדי להפשיט הגוף ולגלות את עולם הפנימי

עכשיו נבין בעזר ה' מה ענינה של השימוש בשחוק דקדושה וההבדל בין שחוק דקדושה לשחוק דקלקול. אבל ראשית נתחדד מה עומק ענינו של שחוק: השחוק הוא התדבקות בעולם שלא קיים.

בגמ' מצינו שהאמורים לפעמים כאשר היו רוצים לפתוח בדברי תורה, היו פותחים עם "מילתא דבדיחותא", ורק לאחר מכן היו עוסקים בדברי תורה. עומק הסיבה וטעם הדבר לזה, לכאורה לפי ההבנה הפשוטה בזה, משום שכל אדם יש לו נשמה וגוף, הנשמה הוא החלק אלוק ממעל, ועל גבי זה יש גוף, ומורכב בו הרבה חלקים גשמיים שמפריעים את האדם מלהגיע לאור הפנימי. אחת מן הצורות להפקיע אותן מסכים גשמיים הוא להכנס למקום של ליצנות, וע"י כן האדם מתדבק בעולם שאינו, ואז המסכים הללו מתבטלים, מחמת שהוא נדבק בעולם שאינו ששם המסכים אינם קיימים. אבל מיד לאחר מכן הוא חוזר לעולם הקיים, אבל הוא כבר יכול לחזור אל עולם הקיים הפנימי שהוא בעצם האור של הנשמה, הקדושה, התורה, המעשים טובים.

א"כ עומק ענינה של שחוק זה אחד מן הצורות להפשיט את המסכים המבדילים, את ה"צל", ה"צללים" שמסתירים את מה שנמצא בתוך קומת האדם. ע"י הליצנות האדם מרגיש שחרור, הוא מרגיש פורקן. זה מורגש לכל אדם בנפש – יש שחרור ופורקן של אותם חלקים חיצוניים שמעכבים את הגילוי של מקום הפנימי שבנפש האדם.

נסביר עוד מעט מתי א"כ הליצנות היא טובה ומתי היא שלילית, אבל ראשית יש להבין: מה פועלת ליצנות דקדושה באדם? היא מסירה את הלבוש הגס העכור, המפריע שמקשה להכנס פנימה, שע"י הליצנות האדם נכנס למקום שאינו קיים, ומכח כך המעכבים כביכול אינם קיימים, וע"י כן יכול להכנס לעולם פנימי, שהוא התורה, שהוא הקדושה, שהוא מציאותו ית' שמו.

הצחוק מועלת רק למי שיש לו עולם פנימי בתוך עצמו

עכשיו נבין ברור, נקודה דקה עמוקה.

מי שיש לו עולם פנימי גדול ורחב, יש לו כובד ראש דקדושה, רק על גבי זה יש מסך מסויים של חומר, של גוף שמעכב, אז הליצנות והשחוק במדת מה עוזרת לו להפשיט את הלבוש החיצוני, לשחרר את הנפש מהכבלים החיצוניים, וע"י כן הוא חוזר מיד לעולם הפנימי. אבל מי שעולם הפנימי שלו נעלם לגמרי, או מועט מאד אצלו, בשעה שהוא מתלוצץ ועושה דברי שחוק, מה קורה בנפש? הוא מתחבר לעולם שאינו, ואז הוא מרגיש שחרור, וכשנגמר אותו שחוק, לאיפה הוא חוזר? הוא חוזר בדיוק לאותו מקום של חומר ששם הוא נמצא....

א"כ השחוק כמעט ולא הועיל לו כלום, ויתר על כן גם הוא הזיק לו לנפש, כי הוא מרגיל שחוק וקלות ראש, ש"מרגילין את האדם לדבר עבירה", הוא הרגיל את עצמו להדבק בדבר שאינו, והרי שהוא נע בנפש מחומר לשחוק, שהוא דבר שאינו, וחוזר חלילה.

כאן נבין את ההבדל העצום של שחוק דקדושה בין השחוק דקלקול. מי שאין לו את עולם פנימי ומשתמש בשחוק רק על מנת לצאת מהתוגה ומהעצבות, אבל לא על מנת לגלות את עולם הפנימי, רק לברוח מעצבות - בשעה שנגמר השחוק, הוא חוזר בדיוק לאותו מקום, כי הרי אין לו להיכן לחזור לעולם פנימי, כי אין לו עולם פנימי גלוי.

יתן משל לזה על מנת שהדברים יהיו ברורים יותר. כשאדם ישן, יש שני סיבות כלליות למה הוא ישן. אדם חיצוני ונמוך מאד, ישן כי הוא אוהב לישון, ואדם פנימי ישן על מנת להשקיט הגוף, לתת לו את חלקו, ע"מ כך שבוקר הוא יקום ויהי' רענן לעבוד את בוראו. נמצא, שיש מי שישן ע"מ לישון ועל ידי כן הוא יהי' עוד שקוע יותר בכבידות החומר, ועל זה נאמר "עצל עד מתי תישן", אבל יש אדם שישן ע"מ להשקיט את כוחות הגוף שיהי' חזקים, ועל ידי כן הוא יכול לעבוד את בוראו, והרי שכל השינה שלו הוא כלי להשקטה ומנוחה ע"מ לעבוד מתוך עולם פנימי.

הנמשל לדידן הוא, שרוב בנ"א בעולם משתמשים בליצנות ע"מ להתענג ולקבל חיות מהליצנות, וזה נפילה לעולם שאינו. אבל אם האדם משתמש בליצנות ע"מ לשחרר את לבוש החיצוני של הנפש, שהוא כבד מכח יסוד העפר, והוא מפשיט אותו ע"י שהוא אומר דבר בדיחותא מעט וכדו', הרי שהשחוק שלו הוא שחוק דקדושה, מחמת שכל ענינה של אותו שחוק הוא להפשיט ולהשקיט את הלבוש החיצוני שמעכב את הגילוי של עולמו הפנימי, וע"י כן הוא יוכל לגלות את עולמו הפנימי. 

למעשה א"כ, אדם שחי בעולם פנימי וכאשר הוא אומר דבר שחוק זה ע"מ להפשיט את הלבוש החיצוני ולהפשיט אותו, זהו שחוק דקדושה.

המודד לזה הוא, איפה הוא נמצא רגע לפני השחוק, ואיפה הוא נמצא רגע לאחר השחוק, ולפיכך לבדוק את עצמו מה מניע עצמו לומר דבר שחוק. אם רגע לפני השחוק הוא שקוע בעולם והוא שוחק מתוך רצון לברוח, ואחר מכן הוא חוזר אל תוך עולם של חומר, הרי זה שחוק שאיננה של קדושה. אבל אם הוא שקוע בעולם פנימי ואומר דבר שחוק ע"מ לשחרר את הלבוש, הן שלו והן לפעמים של בני הבית והן של תלמידיו וכדו', ולאחר מכן הוא חוזר לעומק של כובד ראש, זוהי שחוק דקדושה.

צריך קצת בדיחות בבית

יש עוד נקודה חשובה למעשה.

החזון איש (וגם הרב וולבה זצ"ל) מביא את זה, שאדם צריך שבתוך ביתו יהי' לו מעט שחוק, מה שקוראים בלשונינו "מעט חוש היומר", וזאת מחמת שהחיים ברוב הפעמים יש בו הרבה קושי וכבידות, ואי אפשר שהאוירה בבית תהי' כולה כבידה, כי על דרך כלל רוב בנ"א לא נמצאים בכזו מדריגה עליונה של כובד ראש, ולפיכך ראוי למעשה להשתמש בחוש מעט של "חוש היומר" על מנת להשרות אוירה נעימה ושמיחה בבית.

אבל צריך הרבה שום שכל וחכמה יתירה להבין איפה השימוש והשיעור באותו דבר, ואיפה זה כבר הופכת את המקום ואת הבית הזה ל"כת של ליצנים".

הרי שגם אם אדם לא הגיע למדרגה הפנימית שדיברנו עלי' לעיל, במידת מה ובשעור מה ובשום שכל על מנת להשרות אוירה נעימה לזולתו (ולפעמים גם לעצמו), צריך מעט שבמעט שיהי' "חוש היומר" מסוים, ע"מ שיהי' נעימות ושמחת חיים חיצונית, שהבית לא יהי' מקום של אוירה קודרת וקשה לחיות בו. 

השחוק דקדושה בפורים

נביא להעמיד את הדברים למעשה. אנחנו מתקרבים בעזר ה' לימי הפורים, הבא עלינו לטובה. איזה שחוק אנחנו צריכים להוציא מפורים, ואיזה שחוק צריך להבדל ממנו?

השחוק הפנימי של פורים היא המדריגה השני' שדיברנו עלי', כיצד מכח השחוק עוקרים את הכעס, ע"י עומק אמונה. זה בעצם עומק השחוק שמתגלה בפורים. בפורים מתגלה כל המהלך של המגילה, אחשווירוש חושב לעשות כך, ושתי חושב לעשות כך, המן חושב לעשות כך, אבל בסוף מתקיים "עצת ה' היא תקום". זה עומק הצחוק שמתגלה בפורים.

אבל האדם צריך לגלות את זה ראשית במבט פנימי על המגילה על אחשווירוש, על המן, על ושתי, על מרדכי ואסתר, ואחר מכן לגלות את זה המקום העמוק הזה אצלו בנפש. ומי שיגיע לזה הוא זה שהשחוק שלו בפורים הוא שחוק דקדושה. הוא השתמש בדברים חיצוניים על מנת לעורר את הנקודה הפנימית, אבל לשם צריך להגיע.

מי שלא מעורר את השחוק הזה בפורים, אלא מה שמשתמש בפורים הוא  השחוק המצוי ברחובותינו, השחוק הזו הוא קליפה רעה של עמלק!

צריך להבין שעמלק נקרא לץ, ועמלק נקרא בלשון הפסוק, "זד יהיר, לץ שמו". רוב השחוק שנמצא בפורים הוא לא מחיה של עמלק, אלא הוא שחוק של עמלק. אם האדם מגלה עומק האמונה הפנימית כמו שנתחדד לעיל, הרי שהשחוק שלו הוא מחייה של עמלק והמן, אבל אם האדם למשל דופק בהמן והוא שוחק, בעומק יכול להיות לא שהוא מוחה את עמלק, אלא הוא מחיה ח"ו את כח עמלק.

לכן כשמתקרבים הימים הללו בפרט (ובודאי זה שייך גם לכל השנה כולה בכלל), האדם צריך לברר איזה שחוק הוא מכין את עצמו לשחוק בפורים הבא עלינו לטובה – האם את השחוק הפנימי, או את השחוק החיצוני שכל מציאותו קליפה של עמלק.   

שחוק שמביא את האדם לידי אמונה, הוא הוא השחוק שמביא לידי אותו לשמחה. הוא שוחק מעצמו ע"י ביטול עצמו, שהוא הכח ביטול עבודה זרה שלו, וזה מביא אותו לשמחה בהקב"ה, "שמחו צדיקים בה'".

יזכנו הבורא ית' שמו בעזר ה' יחד כל הכנסת ישראל, להבדל מהשחוק דקלקול, לזכות לשחוק של קדושה שעוקר את העצבות, לשחוק דקדושה שעוקר את הכעס, ועל ידי כן להיות דבוק בו ית' שמו, בימי משתה ושמחה, אמן ואמן.

***

שאלות ותשובות עם הרב על שיעור הנ"ל

שאלה: יצחק הוא מדת הגבורה, וא"כ איך הוא השתלב את הצחוק עם הגבורה, כדי להתעלות?

תשובה: שאלה מצויינת. חז"ל אומרים, "איזהו גיבור הכובש את יצרו". מהו העומק של כבישת היצר? יש כבישה שהאדם כובש את המעשים שהוא עושה שאינם לטובה, יש כבישה שהאדם כובש את המידות שלו, ויש כבישה שהאדם כובש את המחשבות שלו שאינם לטובה. אבל עיקר שורש הכבישה הוא לכבוש את כח ה"עבודה זרה" שבנפש, שהוא שורש הכל (הרע). "אנכי ה' אלוקיך" הוא הצד החיוב, ו"לא יהי' לך אלקים אחרים על פני" הוא צד השלילה. ה"אלקים אחרים על פני" זה הניצוץ של עבודה זרה שבנפש. א"כ כשחז"ל אומרים "איזהו גיבור הכובש את יצרו", איפה שרש היצר שצריך לכבוש? את ה"אלקים אחרים".

הרי שהכח של יצחק לכבוש את אותו ה"אלקים אחרים", זהו הגבורה שלו, אבל כשהוא כובש את אותו כח, כאן מתגלה עומק השחוק. נמצא שבעומק, מהיכן הוא כובש את מקום העבודה זרה שבנפש, מכח הצחוק, הוא כובש את עומק כחו בנפש. 

שאלה: זה מתחיל עם גבורה או זה מתחיל מצחוק?

תשובה: לולא שיש כח של גבורה אז אין כח לצחוק. אבל הצחוק הוא זה שמכריע המלחמה. אם אין כח של גבורה אז האדם לא מוכן להלחם כ"כ חזק. אבל מכח הגבורה השלימה מביא את עצמו לידי מקום כזה שהוא מוכן להתבטל. זהו כח היראת שמים, כח הגבורה, כח הביטול. בפשטות לומדים שהכח של גבורה הוא ככל כח של "יש" חזק שנלחם בזולתו. אבל כשחז"ל מלמדים אותנו איזהו גבור הכובש את יצרו, אז עומק הגבורה זה להתבטל ביטול גמור. כאשר אני מוכן להתבטל ביטול גמור, זה מביא אותי לידי צחוק.

הצחוק מביאה אותי לידי שמחה אמיתית כמו שדובר לעיל. יש שמחה ויש שחוק – הגבורה מביא אותי לידי מציאות שאני יכול לצחוק, ומה שאני מוציא את הצחוק מכח לפועל זה עומק הגבורה, ואז אני יכול לבוא לשמחה שלימה.

שאלה: אחרי שהוא גובר על עצמו ומבטל את עצמו להקב"ה, זה מביא אותו לידי צחוק?

תשובה: זה מביא לידי צחוק, וע"י הצחוק עצמה זהו הגמר מלאכה של הגבורה.

שאלה: מהו הפירוש בדיוק של "אז ימלא שחוק פינו"? מה בדיוק העומק של שחוק בזמן משיח?

תשובה: השחוק בזמן משיח הוא ע"י שיתבטל הבחירה. כלומר, "ימים אשר אין לי בהם חפץ" – אלו ימות משיח, שאז נתבטל הבחירה. אז נראה איך שכל מה שהיה נראה לנו שאנחנו מצווים לפעול ולעשות, מתגלה שהוא עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם. זהו עומק השחוק שמתגלה לעת"ל. אדם במשך שנים חי כאן בעולם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, והוא חי בכמה וכמה גלגולים, ויש ריבוי של בני אדם בכל ימות עולם, ולכל אחד נראה שהוא עשה את זה ושהוא עשה את זה, ולבסוף בא ונתגלה כל מה שאנחנו רצינו לעשות וניסינו לעשות, הקב"ה במהלך פנימי הוליך את הדברים לפי רצונו שלו ולא לפי רצונינו שלנו. זהו עומק האמונה ועומק השחוק שעתיד להתגלות בעזר ה' בגאולה השלימה.

שאלה: איך אוחזים השני קצוות יחד? מצד אחד האדם צריך להכיר שהוא אחראי על מעשים שלו, ומצד שני האדם צריך לשחוק על עצמו שאין אני עושה כולם ורק הקב"ה הוא העושה את הכל. איך צריכים לאחוז בשני נקודות אלו?

תשובה: זה שאלה נכונה מאד ומורכבת. בלשון קצרה מאד: "לאדם מערכי לב ולה' מענה לשון." מה שיש בעומק לאדם הבחירה, זהו עומק נקודת בחירת הלב של נקודת האמת, והרצון דקדושה. משם ואילך הקב"ה עושה.

כל העבודה שלנו בעומק זה לעשות מעשים שיטהרו את עומק נקודת הלב ע"מ שנגיע לעומק הכי גדול של טהרת הלב שאנחנו יכולים להגיע. כתוצאה מכך, מחד כמובן אנחנו צריכים לעשות כמה שאנו מסוגלים, אבל למעשה המעשים האלו  אינם תלויים בנו, הם תלויים בו ית' שמו. אנחנו מצויים לעשות כפי כוחינו, אבל מה באמת שייך לנו? עומק הבחירה של טהרת הלב הוא זה ששייך לנו. אם אדם מטהר את לבו באמת, בודאי שהוא ממשיך לעשות את אותם דברים שהם רצונו ית' שמו. אבל אותם מעשים עצמם, לא על זה חל עומק הבחירה של האדם, ולפי"ז לא זה עומק העבודה.

עומק העבודה זה לטהר את הלב עד מקום שהאדם יכול להגיע, ולפיכך הוא עושה את המעשים מאותו עומק של טהרת הלב. אבל העבודה היא "מערכי לב", וכדכתיב "לאדם מערכי לב", ועל נקודה זו שהוא נקודת הבחירה שלו, על זה בעומק האדם מקבל את עיקר שכרו, אלא שהרבש"ע הוא טוב ומיטיב ומשלם לאדם שכר גם על מה שהוא עשה, על אף שאליבא דאמת זה לא מעשיו שלו, רק מכיון שזה תולדת הבחירה שלו, לכן הקב"ה משלם.

הרי שנבין ברור א"כ מה חלקינו ומה החלק שממנו שייך להקב"ה ולא שייך לנו: החלק של עומק נקודת הבחירה שייך לנו ורק לנו. מכאן ואילך זה חלקו ששייך  להקב"ה. לפיכך האדם צריך לנסות לעשות דברים בפועל עד מקום שידו מגעת, אבל זה תלוי ברצונו ית' שמו. מה שאין כן נקודת הבחירה, שבלב נמסרה לאדם.         

שאלה: איך באמת בן אדם יכול לבחון את עצמו אם הרצון שלו טהור או לא?

תשובה: זה שאלה מורכבת, משני חלקים. יש את החלק שהאדם יכול להרגיש בבירור את הרצון שלו שהוא טהור ואת החלק שאינו טהור. חלק זה נמצא ב"הכרה" באדם. ויש את חלק הנמצא ב"תת הכרה" של האדם, ויש את החלק שנמצא ב"על-מודע" של האדם, שאלו הם נקודות יותר נעלמים.

חלקים הללו (תת-הכרה ועל-מודע) הוא עבודה דקה, ורבותינו מציעים לזה כמה וכמה דרכים. זוהי סוגיא מורכבת מאד ודקה מאד מאד, שעליה עמלו רבותינו כל ימי חייהם.

בלשון כללי מאד, כמו שמבואר ב"מכתב מאליהו" ועוד, אדם יכול לנסות לראות את מחשבות שעולות במוחו שבאות בכהרף עין והולכות בכהרף עין. כאשר האדם פחות מודע לעצמו, ולפעמים אפי' לא שם לב שהוא חושב את הדברים מחמת שהגיע כ"כ מהר והולך כ"כ מהר, כאשר הוא נעשה לעצמו קצת יותר מודע, אז המחשבות הללו דוחק אותם ואומר לו "לא לא, זה רק במקרה שחשבתי כך, זה לא שייך אלי, ראיתי מה שהוא ולכן חשבתי, וכדו'". אבל כשהוא מעמיק בדעתו הוא מבין שהמחשבות הללו הם אלו המחשבות שמגיעות מהמקום הנעלם יותר שבנפש. ואפי' אם האדם אומר שמחשבות אלו לא שייכים איליו כלל והם הפוכות ממנו לגמרי, הוא מבין ומכיר שעל אף שבכוחות הגלויים שבנפש והרצונות המתגלים הם מתגלים בפנים אחד, אבל במקום הנעלם והפנימי, כמוז וגנוז כוחות נעלמים, לפעמים הם לטוב ולפעמים לביש, ושם יכול לראות שמתגלה פנים אחרות לגמרי למהות האדם עצמו.

רוב בנ"א מכירים את עצמם רק ממקום החיצוני ביותר בנפש. לפיכך כמעט אין שום בני אדם שמכירים את אמיתת מציאות עצמם. להכיר בעצמו בשלימות, אין שום נברא שיכול להכיר. אבל ככל שאדם נעשה פנימי יותר ועמוק יותר, הוא יותר ויותר מכיר את עצמו.

כאן הצענו דרך אחת איך יכול להכיר הכוחות יותר פנימיים בנפש, ודרך זו הובא בדברי רבותינו. אבל יש עוד כמה וכמה דרכים, שהן עבודות מורכבות יותר. ויש עוד דרך יסודית, שהוא מורכבת יותר, שהוא ע"י החלומות שבלילה. "על משכבי בלילות, ביקשתי את שאהבה נפשי", ומצד כך החלומות בלילה בעצם מגלים בלילה הן את ההרהורים ביום (כמו שחז"ל אומרים, שאין אדם חולם בלילה אלא מהרהורי היום"), וגם מגלים ג"כ את עומק הכוחות הנעלמים שגנוזים בכוחות נפשו של האדם. פעמים רבות האדם חולם חלומות והוא בעצם שולל את כל היחס של החלומות איליו, והוא מייחס את זה לדמיונות בעלמא, אבל המדמה שלו זה בעומק הפסולת של מחשבות של תוכו, ומצד כך בחלומות של הלילה מתגלים דברים שהן בעצם מקום כח העמוק יותר שמכוסה ונעלם ביום, ומקבל פנים מסויים של גילוי בלילה. אלא שצריך כמובן כוונה והדרכה איך להשתמש בהחלומות ע"מ להכיר את עצמו יותר ויותר.

רבותינו משתמשים בעוד כמה וכמה דרכים ע"מ להכיר את הכוחות הכהים יותר שבנפש. ר' ישראל סלנטר מדבר בזה בהרחבה, והוא עצמו היה לו כמה עצות, אבל אלו הם דברים דקים מאד.  

שאלה: אם אדם הוא במצב של דכאון, האם מותר להשתמש בצחוק להוציא אותו מהדכאון, אפי' אם בינתיים לא מביא אותו לשום מקום אחר, ורק להוציא אותו מדכאון? 

תשובה: זה שאלה מאד כללי. באופן כללי התשובה היא כן, אבל בדרך כלל הבני אדם שעושים את זה הם עצמם נופלים לשחוק ואחרי זה לדכאון.

יש מה שנקרא היום "ליצנות רפואית", כביכול משתמשים בליצנות ע"מ לרפאות את אחרים, אבל בדרך כלל מי שעוסק בזה הוא עצמו צריך רופא כדי לצאת מהליצנות שנדבקה בו

אם הוא אדם פנימי מאד, שיכול לשייר את כמות הליצנות שמשתמש בה ע"מ לשמח אחרים, זהו הענין של ה"שני בדחני" שמבואר בגמ' שאליהו אמר עלינם שהם בני עולם הבא. אבל רוב בנ"א ברגע שהם מתעסקים בלשמח את אחרים, הם בעצמם נופלים למטה. יש את המעשה הידוע עם אותו אחד שבא להתייעץ עם רבו והתלונן לפניו שהוא מאד עצוב, והרב אמר לו שילך לבדחן ידוע מסוים שיכול לשמח אותו - ואמר לרבו, "זה אני"!

שאלה: האם יש בעיא להשתמש בצחוק ע"מ לרפאות מחלות נפש, ולאנשים שנמצאים במבוכה?

תשובה: אני אסביר בלשון מאד קצרה. שאלה זו היא נתייחס לזה: צריך להבין שיש אנשים שמנמצאים במקום כ"כ נמוך, שבמצב כזה שהם נמצאים בו אז השחוק הזה יכול להועיל להם. אלא שצריך להגדיר איפה השימוש בכל דבר, ולהכיר מה הן הגבולים של כל דבר. כשלא תופסים מהו ההגדרה בזה, בנ"א תופסים זה כמציאות כללית. ראשית, מי שעוסק בשחוק הזה נופל, וכתוצאה מזה, גם אחרים סוברים שהשחוק הוא חלק ממציאות החיים, והם לא תופסים שהשחוק שהם משתמשים איתו צריך להיות בשיעור ובמקום מסויים. אם היה רק שלב ראשון של הטיפול שהשחוק הוא ע"מ להגיע לנקודות יותר עליונות, תינח, אבל מה שקורה למעשה הוא שבנ"א מתרגלים לתפוס שהשחוק הוא חלק מממערכת החיים.

לכן כל דבר מהסוג הזה, אם משתמשים בו בשיעור ובגבול ובמקום הנכון, יש לזה מקום בקדושה. אבל ברגע שהוא חורג מאותו מקום שראוי להשתמש בו, לא רק שהוא לא מועיל, אלא הופך להיות מזיק.

בודאי כשלוקחים למשל דוגמא של ליצנות רפואית לשמח בנ"א, אז אם יש בן אדם שנמצא בדכאון כ"כ עמוק שאין דרך לשמח אותו אלא בחלק הזה, אז אין ברירה שזהו מה שצריך לעשות. ובאדם שנמצא במצב קצת יותר טוב, אז יש להשתמש בשני חלקים: גם עם שמחה פנימית וגם עם ליצנות חיצונית. אבל ברגע שמתרגלים שה"ליצנות רפואית" הפכה להיות דרך, אז בעצם לוקחים בנ"א הנמצאים במקום יותר גבוה ומפילים אותם למטה.

יתן עוד דוגמא – שמחת חתן וכלה. מה קורה ברוב המקומות של שמחת חתן וכלה? האם זה שמחת חתן וכלה או ליצנות חתן וכלה? שם הוא כבר אינו ליצנות רפואית, אלא לוקחים החתן וכלה שהם נמצאים בהימים הההכי גבוהים של החיים שלהם, ומשתמשים לשמח אותם בליצנות. מאיפה זה נובע? זה כבר מגיע ממקום בנפש שבנ"א תופסים שהשמחה הכוונה שחוק וליצנות. כל זה נובע מחמת שלא מעמידים את הגבול הנכון והשיעור הנכון של השחוק והליצנות במקומה. אלא כיון שהותר למקום מסוים, כבר נפסקה כל הרצועה, ואז הופך להיות שכל שמחה הכוונה הוא ליצנות.

יש צד השוה בין "ליצנות רפואית", שמחת חתן וכלה, ושמחת פורים – שבני אדם תופסים שהכוונה של "שמחה" הוא "ליצנות".