דע את מנוחתך 011 חידוש מול הויה מתמדת

חידוש מול הויה מתמדת

החיות במועדים מול החיות היום יומית

כאשר מגיעים המועדים, כל אדם מרגיש שיש לו חיות. אבל בחודשי החורף, חסרה כביכול חיות, והאדם מצפה למועדים, בכדי להרגיש חיות. בדברי רבותינו, מכונים חדשי החורף: זמן של שינה.

ודאי, שהציפיה למועדים היא דבר גדול. אבל יש תפיסה אחרת של חיים, שלפיה יש מעלה בימים הרגילים, יותר ממה שיש במועדים. בודאי שיש יותר קדושה בזמן המועדים. זה פשוט לדינא, זה פשוט בסברא, זה פשוט גם בהרגשה. אבל כל דבר בבריאה - יש לו גם צד הפוך. הבריאה בנויה באופן של דבר והיפוכו, זוהי צורת הבריאה. כל דבר בבריאה בנוי בסוד דבר והיפוכו: עץ הדעת טוב - ורע, עשה - ולא תעשה, אנכי ד' אלוקיך - לא יהיה לך. אם מצד אחד אנו מוצאים מעלה לימים טובים, מצד שני יש גם מעלה לימים הרגילים. ומי שמגיע לנקודת המעלה הזו, הוא חי כל השנה. מי שאינו מגיע לאותה נקודת מעלה - חי רק לפרקים. בשבת חודש ומועדים, יש לו חיות. אבל ביום יום, הוא פעם עולה פעם יורד, פעם נופל פעם קם.

אחרי המועדים, יש סכנת נפילה

אמנם, אפשר להמשיך את קדושת המועדים גם לימות החול. ידועים דברי רבותינו, שמה שאנו אומרים בתפילה: 'והשיאנו ד' אלוקינו את ברכת מועדיך', הוא מלשון משא. שאנו מבקשים שנישא איתנו את קדושת המועדים, כל השנה כולה. אבל המציאות היא, שאצל רובא דעלמא לא יכולה קדושת המועדים להאיר כל השנה כולה, אלא רק זמן קצר בלבד.

כאשר מגיעים ימים טובים, האור גדול שנשפע, עלול ליצור הפרעה בנפש האדם. הגמרא בבבא בתרא אומרת: 'שינוי וסת - תחילת חולי מעיים'. כלומר, כאשר האדם משנה את וסתו, משנה את הרגלי האכילה שלו, הוא תחילת חולי מעיים. כל שינוי שהאדם עושה, אפילו אם הוא שינוי לטובה, אפילו אם הוא שינוי של רוממות, אפילו אם הוא שינוי של דבר עליון, עצם השינוי מזעזע אותו, ויש בזה נקודה של סיכון.

למשל, כאשר סיפרו ליעקב אבינו ש'עוד יוסף חי', היה חשש שמכח הבשורה יוציא יעקב את נשמתו. לכאורה אין זה מובן: וכי יש לך בשורה טובה מזו? ובפרט, שלא היתה כאן רק בשורה על כך שיוסף בנו חי, אלא על כל חיי העולם הבא של יעקב אבינו! הרי חז"ל אומרים שביד יעקב אבינו היה סימן, שאם לא מת אחד מבניו בחייו, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואם ח"ו מישהו מת - אין לו הבטחה. עד עכשיו יעקב אבינו חשב שיוסף מת, וממילא הוא מופקע מכל תכלית החיים. ודווקא עכשיו כשהוא מתבשר שהוא בן עולם הבא, חוששים שהוא למות? הרי שאפילו דבר טוב, כאשר הוא בא באופן של קיצוניות, הוא מזיק לנפש.

כאשר מגיעים ימים טובים, אצל מי שאינו מרגיש כלום, אין לו חשש כזה. אבל אדם שעושה הכנה גדולה לימים האלה, כשמגיעים הימים - הוא מקבל איזה שהיא חיות, איזה שהיא רוממות. וכאשר עוברים הימים האלה, הוא נופל. כידוע, אם אדם נופל מכסא - זה קצת כואב. משולחן - זה כבר יותר כואב. אם הוא נופל מהקומה העליונה יש בזה כבר סכנה. ואם הוא נופל ממאה קומות - אם הוא יישאר חי, זה ממש מעשה ניסים. כך גם ברוחניות: ככל שהדבר הוא יותר עליון ככל שהאדם התעלה יותר, כך הופכות התנודות שלו להיות קיצוניות. ובתנודות קיצוניות - יש סכנה גדולה. לא רק החשש מנפילה, אלא עצם התנודה, אפילו שהיא לטובה - קשה לנפש. אע"פ שמדובר בקדושת ימים טובים, מכל מקום זה קשה לנפש.

ולכן, בכדי שנוכל לקבל את קדושת הימים הנעלים, צריך ראשית כל לחיות חיות רוחנית גם בימים כביכול הפשוטים, ולהרגיש את נקודת הפנימיות השונה שיש בהם.

כח ההתפעלות וכח היציבות

יש שני כוחות בנפש האדם: כוח של התפעלות, של התרוממות, של כמיהה לעליה, רצון עז וחזק לעלות לפרוץ לבקוע להתרומם. וכנגדו: כוח של יציבות, של שקט, בבחינת: 'והארץ לעולם עומדת', ו'שבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו'.

שני הכוחות הללו, הם שני כוחות הפכיים. בדרך כלל, כאשר מגיע האדם לאחת מן הנקודות, היא עוקרת את השניה. כאשר יש לו מצב של התרוממות, הוא מאבד את המנוחה ואת שלות הנפש. וכאשר הוא נמצא במצב של שלוה, אין לו התרוממות.

כאן נמצאת נקודת הקושי: מחד גיסא, יש באדם רצון של התרוממות, לפרוץ ולעלות. אבל כאשר הוא מגיע למקום שאליו הוא מתרומם, אין לו שלוה פנימית. אולי יש לו שמחה, אבל אין לו שלוה. ולהפך, אם הוא נמצא בנקודה של שלוה, אז זה הופך להיות תרדמה. כל מי שמגיע למצב של חוסר פעולה, של שקט מוחלט - נרדם. כאשר אדם אינו מצליח להרדם מפני שהמחשבות שלו מתרוצצות בכל מיני דברים, העצה היא להרגיע את המחשבות. יש כל מיני עצות: לחשוב על גלי הים, או על דברים מרגיעים אחרים.

 יש בנפש כוח של השְקט. כאשר זה לא באה מהחיבור הפנימי האמיתי - האדם נרדם. אבל כאשר זה מגיע מהמקום הפנימי – דווקא שם הוא חי.

מסופר, שהרב ואזנר שליט"א נכנס פעם לחזון איש. החזו"א היה בעינים עצומות, והרב ואזנר עמד בצד והמתין. פתאום פקח החזו"א את עיניו, ושאל את הרב ואזנר: למה לא ניגשת? הוא השיב לו: ראיתי שהרב ישן. אמר לו החזו"א בתוקף: אני – לא ישנתי. אם כן, למה הוא היה נראה כישן? יכול להיות, שזוהי מדרגה גבוהה מאד של דבקות. אבל מצד הנקודה היותר פשוטה, יש כאן מצב שבו הנפש רגועה ושלוה, ועם כל זאת אינה מגיעה לתרדמה, אלא להפך.

בפנימיות הנפש - יש מקום שכולו רוגע

ברגע שאדם מגיע לשלוה חיצונית - הוא נרדם. זו אינה השלוה אמיתית - זו חיצוניות. בחיצוניות, אדם נרדם רק בשעה שהוא נהיה רגוע. ככל שאדם יותר טרוד, הוא אינו נרדם. אבל בפנימיות, כשהוא רגוע, הוא מגיע למקום הפנימי האמיתי של עצמו. השקט הזה, הוא המקום האמיתי שבו צריכה הנפש לחיות. כמו שבמעמד הר סיני, חמור לא געה וציפור לא צייצה, כל הבריאה כולה שקטה[1]. כך גם במקום הפנימי של הנפש, יש מקום שכולו שקט. אבל זה אינו שקט של תרדמה, אלא שקט שמכיל את הכל בלי התפעלות. מדבר שקיים בכל יום, האדם אינו מתפעל. כשמביאים לאדם מאכל חדש שיש בו טעם חדש, אם הוא אינו במדרגה שהוא לא מרגיש את מה שהוא אוכל, הוא מתחיל להתפעל. ואם הוא גשמי וחמרי, ההתפעלות שלו עולה ועולה עוד ועוד, כפי ערך החמריות שלו. ואם אח"כ הוא יאכל עוד פעם ועוד פעם את אותו המאכל - לא תהיה לו שום התפעלות מזה.

שתי בחינות בבריאה: יציבות והתחדשות

אם נתבונן בעומק הבריאה, נמצא שהקב"ה עצמו, הוא היה הווה ויהיה, תמיד ללא התחדשות: בבחינת: 'אני הויה לא שניתי' [מלאכי ג, ו]. ומצד ההתגלות שלו בבריאה, הוא 'מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ואמנם, מצד 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', אנחנו מחפשים התחדשות. אבל מצד הקב"ה עצמו, 'היה הווה ויהיה', הנפש צריכה למצוא דבר שאינו משתנה ואינו מתחדש. העומק הפנימי של החיים, הוא כשחיים את השקט שאין בו התחדשות.

יש מי שנופל מזה לתרדמה, ויש מי שמתחבר למקום השקט הפנימי. מי שהוא פנימי, מקבל חיות מהימים הרגילים, לא פחות ממה שהוא חי מן המועדים. אלא, שאלה הם שני סוגים של חיות. כמו שבגשמיות, יש מאכל ויש משקה, ואדם צריך את שניהם. כך גם בנפש האדם, צריך את המועדים, וצריך את הימים הפשוטים. וכמה דפשיט טפי - מעליא טפי. ככל שהוא יותר פשוט, כך הוא יותר טוב.

אלו הם שני כוחות במעמקי הנפש פנימה: חיבור למקום מתחדש, וחיבור למקום שאינו מתחדש. החיבור למקום המתחדש, נותן חיות מכוח החידוש. כאשר מגיע לאדם דבר חידוש, זמן חדש של מועד, בגד חדש, וכדומה, הוא מברך עליו: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. הוא מקבל חיות חדשה, יש כאן התחדשות. אתמול לא היה לו את הכלי הזה, ועכשיו יש לו. אבל יש כח חיות אחר: 'היה הוה ויהיה'. הקב"ה הוא חי החיים, הוא מקור החיים כולם.

החיצוני - זקוק לחידושים

מי שהוא חיצוני, מחפש כל הזמן חידושים. יש אנשים, שכל כמה שנים מחליפים את כל הריהוט. נפשם מחפשת את החידוש, כדי לקבל ממנו חיות. מי שמקבל כל הזמן חיות רק מנקודת החידוש, איננו מחובר למקור ה'היה הוה ויהיה'. הוא איננו מחובר להויה. הוא איננו מחובר לאין סוף ב"ה בשלמות.

מנהג כידוע בישראל, שלא לשאת נשים כאשר הלבנה הולכת ומתמעטת, בגלל שזה לא סימן טוב, כי זה מראה על התמעטות. מסופר, שכאשר חיתן ר' חיים מוולאזין את אחד מילדיו, לא הקפיד על המנהג הזה. כששאלו אותו: הרי לא מסמנא מילתא? הוא אמר את לשון הפסוק: 'כל עיתותי בידך', שביאורו: כל הזמנים שווים, הכל נמצא ביד הבורא יתברך שמו.

יש נקודה פנימית שרמוזה בדברים הללו: מהלך הלבנה מתחיל בא' בחודש, אז הוא המולד, ומכאן ואילך הירח מתמלא ומתחדש עד ט"ו בחדש, שאז היא נקודת השלמות של החודש. מכאן ואילך הוא מתמעט עד סוף החדש, וחוזר חלילה. זוהי בחינת חידוש החדש ו'קידוש החודש'. כתוב בראשונים, ש'חודש' הוא מלשון חידוש. הלבנה כל הזמן מתחדשת. או חידוש להגדלה, או חידוש להקטנה.

אבל, בתחילת היצירה זה לא היה כך. הרי כתוב בפסוק: 'את שני המאורות הגדולים'. חז"ל דרשו, שבהתחלה גם השמש וגם הירח היו גדולים. ורק לאחר שהלבנה באה וקיטרגה ואמרה: 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד', היא נתמעטה. אם כן, כל התהליך הזה של התחדשות הלבנה, שהולכת ומתגדלת והולכת ונקטנת, בא מחסרון הלבנה. לכן גם מביאים קרבן שעיר ר"ח, כפי שאומרת הגמרא [חולין ס, ב], שהקב"ה אומר: הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח. אילו לא קיטרגה הלבנה, היא היתה תמיד שלימה, ולא היתה בה התחדשות.

כשאדם מתחבר רק לחידוש, הוא מתחבר רק למה שהתחדש בבריאת העולם. אם הוא מתחבר לדבר שלא מתחדש, הוא מתחבר למה שמעבר לבריאה, בשרש היצירה, להיה הוה ויהיה, הבורא יתברך שמו. 'אתה הוא עד שלא נברא העולם' - זה בלי חידוש. 'אתה הוא משנברא העולם' - כבר יש חידוש.

המועדים הם בחינת ההתחדשות

כל המועדים כולם, בנויים על מהלך של חידוש. כל המועדים כולם, נקבעים לפי קידוש החדש, דהיינו לפי מהלך התחדשותה של הלבנה. כל הכוח של המועדים, הוא כוח של התחדשות. ומשם האדם זוכה, אם הוא זוכה, לינוק כוח של חיות חדשה מהמועדים. אבל, זוהי חיות חדשה. לא הרי החיות של פסח של השנה שעברה, כהרי השנה שתבוא עלינו לטובה, וחוזר חלילה. זה חיות חדשה. שנה שעברה זה היה תש"ע השנה זה תשע"א, זה חיות חדשה. וכן על זה הדרך, כל שאר המועדים.

שורש הבריאה - חיות ממה שאין בו חידוש

החיות השניה, היא חיות מהמציאות של הדבר שלא מתחדש. היא חיות מהמצב של 'והארץ לעולם עומדת'. חיות ממה שאין חידוש. מי שבעומק מתחבר רק לחידוש, עליו אפשר להליץ את הפסוק: 'ושמי הויה לא נודעתי להם'. הוא אינו יודע את השם של הקב"ה. הוא אינו מכיר את ההויה הפנימית, הוא אינו מכיר חיות ב'היה הוה ויהיה'.

כאשר אין לאדם חיות שאין לה שינוי, כשמגיעים המועדים יש לו עליות, וכשהם עוברים יש לו ירידות. ואע"פ שבודאי  הוא ינק מהמועדים נקודה של קדושה, אבל התנודות  פוגעות קשה בנפש. בעשרת ימי תשובה - הוא ממש בן עליה. ומה קורה אחרי זה - בן ירידה.

לעומת זה, אצל אדם שיש לו שקט בנפש, הוא חי מההיה הוה ויהיה. כאשר מגיעים המועדים, יש לו עכשיו עוד סוג של חיות, חיות של התחדשות, 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. הוא מקבל חיות חדשה.

הפנימי - אינו 'קם לתחיה' בזמני המועדים

זה ההבדל הפנימי בין אלו שחיים בנקודה של התחדשות, לאלו שיש להם כוח של היה הוה ויהיה. מי שיש לו כוח של היה הוה ויהיה, כאשר מגיעים המועדים - זו אינה תחיית המתים אצלו, כי הוא לא מת, יש לו חיות כל השנה. כאן יש לו תוספת חיים של חידוש. אבל מי שאין לו את החיות מהמהלך המתמיד, הוא חי כל הזמן חי בגלגולים: חי, מת, חי, מת, וחוזר חלילה.

אמנם, אצל זה שחי כל השנה, קיים סיכון מסוג אחר: כשמגיעים זמני ההתחדשות, הוא מסוגל להתחבר לחידוש, ולאבד את כח החיות שיש לו חיות מדבר שאינו מתחדש. לכן המועדים יש בהם נקודת סיכון למי שלא יודע לקבל אותם באופן הנכון. החיות שהוא מקבל מנקודת החידוש, עלולה לעקור אותו מהעולם שאין בו חידוש.

כוחו של אהרן הכהן: 'שלא שינה'

גם אצל אהרן הכהן שהיה קדוש עליון, רואים אנו שהיה חשש שמגודל ההארה והרוממות הפתאומיים, הוא יבוא לכלל איזשהו שינוי. בהדלקת המנורה המנורה נאמר: 'ויעש כן אהרן', חז"ל דורשים [מובא ברש"י תחילת בהעלותך]: מלמד שלא שינה. לכאורה קשה: וכי מה היתה ההוה אמינא שהוא ישנה? ומבואר, שמכיון שהיתה לאהרן הכהן התלהבות עצומה, זו הרי היתה הפעם הראשונה שהוא הדליק את המנורה במקדש. הדלקת המנורה היתה הרי מעשה גדול מאד. המנורה היתה עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שהקב"ה כיפר לישראל. מעשה הדלקת המנורה, היה מעשה שמאיר לכל העולם כולו. ולכן, מרוב הרוממות וההתלהבות - הידים היו יכולות לזוז, לרעוד קצת, והוא היה עלול  לבוא לידי נקודה של שינוי. לכן, התורה מעידה שהוא לא שינה,זה לא עקר אצלו את הכוח הלא משתנה. מעשה ההדלקה שלו, נעשה מתוך רוגע ומתוך שלוה. רוגע שאינו נובע ח"ו מתוך חוסר הכרה בערך המעשה, אלא להפך, מתוך גודל מעלתו של אהרן. אהרן הכהן בדרגתו העצומה, יכל לעשות גם דבר כזה - ללא שינוי. ודאי שהוא עשה את מעשה ההדלקה עם חיות נוראה, לשם יחוד עם הכוונות הראויות, בהתפעלות והתרוממות הנפש במעשה הדלקת המנורה. אבל, זה לא עקר אותו מהמקום הפנימי של הנפש, שאינו מתחדש ואינו מתפעל.

צריך ללמוד, לעשות איזון בין שני הכוחות. לכאורה, אין לך דבר והיפוכו יותר גדול מזה: כוח שאיננו מתחדש, שממנו האדם יונק חיות. וכוח מתחדש, שגם ממנו הוא יונק חיות. כאן נצרך החכמה הגדולה של החיים, ליצור איזון בין שני הכוחות האלה.

צריך להרגיש את השינויים התמידיים

למעשה, אנחנו חיים כל הזמן במהלכי התחדשות. כל אדם ואדם עובר הרבה שינויים בחיים, כל רגע הוא משתנה, לפעמים שינוי קטן, ולפעמים שינוי גדול. המחשבות משתנות, העיניים זזות, גלגל כדור הארץ מסתובב, מתקבלות חדשות מרעישות, ועוד שינויים רבים עד אין מספר, חלקם קטנים וחלקם קיצוניים יותר. כל הבריאה, נמצאת כל הזמן בבחינה של של 'רעש', ולאו דווקא רעש של קול. פעם רעש יותר גדול, ופעם רעש יותר קטן. אם אין לאדם נקודה של חיבור להיה הוה ויהיה, כל נקודת שינוי פועלת אצלו נענוע. משל למה הדבר דומה? לעץ שנושבת בו הרוח. אם הרוח חזקה יותר מהחיבור שלו לאדמה - היא באה ועוקרתו. אבל גם אם החיבור שלו לאדמה יותר חזק, אמנם הוא אינו נעקר, אבל עדיין הרוח מנענעת אותו ויכולה להפיל פירות ועלים. לפעמים, היא יכולה אפילו להפיל את העץ. לא לעקור אותו מן השורש, אבל לשבור אותו ולהפיל את גזעו.

אנחנו חיים כל הזמן בתנודות. בדרך כלל, את התנודות הרגילות, אין אנו מרגישים כלל, וממילא איננו מתבוננים בהם. ביום יום, האדם מתרגל לחיות שינויים, כלומר חידושים, בלא לתת להם שום משקל. זוהי צורת החיים הטבעית של האדם, שהוא אינו מתבונן, וחי במהלך הרגלו. אבל כאשר מגיעות תנודות חזקות, הן לשמחה הן להיפך, אז מרגישים את השינוי. בשביל לקבל חיות משינוי, צריך שינויים חזקים. למשל, אדם שהתרגל למאכל מסויים, מחפש לו אוכל חדש. לאט לאט, הוא מחפש שינוי יותר קיצוני: חריף קיצוני, מתוק קיצוני, מר קיצוני. מדוע? כי הוא צריך שינוי יותר חזק. מהשינויים הקטנים, כבר אין לו נקודה של התחדשות, והוא צריך שינוי יותר גדול. הוא בעצם חי רק על שינויים קיצוניים, וממילא אין לו שום יציבות.

אמנם, ישנם כאלה, שיש להם איזו שהיא יציבות. אך יציבות זו אינה נובעת משרש טוב. היא נובעת, מזה שלמעשה הם אינם חיים. הם בבחינת: 'מת מהלך על שניים'. אבל אלה שיש להם נטיה לחפש חיות, דורשים בדרך כלל שינויים קיצוניים. ככל שהדרישה לקבל חיות גדולה יותר, כלך הדרישה לשינויים קיצוניים יותר. אדם כזה, הרי ל'היה הוה ויהיה' לחיות המתמדת אין לו חיבור. הוא חי רק מנקודת החידוש. ולכן, ממה נפשך - אם הוא אינו מקבל חיות מנקודות חידוש קטנות, הוא מתנוון, ולפעמים נהיית לו חיות מחידושים קיצוניים. ואם הוא חי מנקודות שינוי קטנות - לאט לאט הוא זקוק לשינויים קיצוניים יותר ויותר.

מכל מקום נקודת הדבר היא, שאדם שמתרגל לחיות רק עם שינויים קיצוניים, ביום יום אין לו חיות, כי אין שם תנודות קיצוניות. וכשיש תנודות קיצוניות שיש לו מהן חיות, אין לו שום יציבות. הרי כל היציבות שיש לו, באה מההעדר חיות.

מה שאין כן מי שחי עם חיות מ'היה הוה ויהיה', מהכח שאינו משתנה, מההויה המתמדת. אדם כזה, חי גם את ההויה המתמדת, וגם חי כל שינוי קטן. כשאדם חי הויה מתמדת, הוא חי כל הזמן. אם הוא חי כל הזמן, הוא מרגיש כל דבר, ואז הוא יכול לקבל חיות מה'היה הווה ויהיה'. הוא יכול לקבל חיות גם מהדברים הגדולים, אבל גם כאשר הוא מקבל חיות מהדברים הגדולים, אין בזה תנודה בנפש שעוקרת אותו ממקומו. הנפש שלו יציבה, היא חיה מהיומיום, היא חיה מהדברים הקטנים שמתחדשים, והיא חיה גם מהדברים הגדולים שמתחדשים. לאחד כזה, יש חיות מכל שלש הבחינות: מההויה המתמדת, מהשינויים הקטנים, ומהשינויים הגדולים.

כשאין מרגישים שינויים, חיים במצב של תרדמה

כאשר אין לאדם חיות מהשינוי, הוא אינו מרגיש מה שעובר עליו. ממילא, לאט לאט הנפש מקבלת מציאות של חיות, באופן של לא לשים לב מה קורה איתו. כפי שכל אדם אינו שם לב לכל מה שקורה בבריאה מסביבו, בדבריים שאינם שייכים אליו. מתי הוא כן ישים לב? כשמישהו יבוא וידפוק לו על הראש! אז הוא ינסה לבדוק מה קרה כאן. מי שאינו מרגיש כל דבר, איננו נותן לו משקל, וממילא אינו שם לב אליו. האדם מתנתק מהמציאות של הנפש שלו ומן התהליכים שעוברים עליה.

מצב התרדמה עלול לגרום למשברים

לפעמים, מרוב שעמומה של הנפש, הוא מתחיל להרגיש איזו ריקנות פנימית ואז הוא מתחיל להסתבך עם עצמו במחשבות שהוא אינו יודע איך לצאת מהם. לפעמים זה מגיע לכך, שהוא מחפש את עצמו במחוזות אחרים. הגורם לכל זה הוא, שאין לו הבנה של תהליך החיים. וכשאין הבנה של תהליך החיים, שיש כאן תהליך אחד שלם, החיים בעצם מפוררים. משל למה הדבר דומה, למחרוזת החרוזה בחוט, אשר החוט קרוע ואינו עובר בכל החוליות. מחרוזת כזו אין לה קיום - היא כמעט מפורקת.

אפשר להמשיל את מהלך החיים, לשיעור הנמשך ברצף. אדם שנרדם באמצע השיעור לכמה דקות, ואינו שומע את כל מהלך השיעור, מפסיד את כל המהלך. גם את החלקים שהוא כן שמע - הוא איננו מבין כראוי. כך האדם, יש לו תהליך של חיים, רצף של מאורעות שאותם הוא עובר. הכל זה תהליך אחד. אדם שאינו חי חלק ממה שעובר עליו בחיים. מגיע לפתע לאיזו שהיא נקודה, שהוא אינו יודע להתמודד אתה. וכשמצטברות כמה נקודות כאלה, הוא מתחיל להיות מסובך בתוך עצמו. אם היה האדם מכיר את עצמו, ויודע היטב מה עובר עליו מראשית, כל נקודה היתה בבחינה של חרוז של שלשלת. הוא היה מכיר את המהלך השלם, ולא היו לו בעיות. הדבר דומה למי שנרדם במהלך נסיעה, ואינו יודע את מהלך הדרך שבה הוא נסע. אם הוא מנסה לחזור למקום הראשון שממנו הוא יצא, הוא מגיע למקום שבו הוא  מאבד בו את דרכו. אין לו רצף מהנקודה הראשונה ועד הנקודה האחרונה.

יש בני אדם שבאים ואומרים: 'לבן שלי יש התפרצויות'. נראה להם, כשכאשר הוא אינו מתפרץ, הכל בסדר. ורק כשהוא מתפרץ יש כאן בעיה. זה אינו נכון: ההתפרצות, היא חלק של תהליך ארוך מאד. כאשר רואים את המהלך, אפשר להבין שההתפרצות באה כחלק מאותו מהלך כולל. אבל אם אין יודעים מה היה לפני, איך אפשר להבין מה קורה אחרי.

צריך לראות כל החיים כתהליך אחד

אם אדם יש לו כוח לחיות את מה שעובר עליו, אז הוא שם לב, הוא מכיר את מה שעובר עליו. ממילא שייך לבוא ולחבר את נקודות החיים שלו, ולהבין את התהליכים שהוא עבר. ודאי שצריך עדיין דעת, צריך עדיין חכמה, אבל אפשר. לעומת זה, מי שאינו מרגיש, כאשר פתאום מגיע משהו שפורץ החוצה, הוא נזעק: מה קרה כאן? איך זה קרה? אני לא האמנתי שזה יקרה! הוא אינו מבין את כל התהליך כולו.

בכדי להבין את התהליך כולו, צריך לראות את התהליך. בכדי לראות את כל התהליך, צריך לשים לב מה עובר. לשים לב, יכול רק אדם שחי ממה שעובר עליו. לדוגמה, במסעדה, המלצר שם לב לכל דבר בשולחן: מה יש, מה אין וכו'. מדוע רק הוא שם לב? כי זו הפרנסה שלו! ואם הוא לא ישים לב - יפטרו אותו! הוא מבין, שהחיים שלו תלויים בלשים לב מה חסר על השולחן, וממילא הוא שם לב.

אם הנפש חיה את מה שעובר עליה, היא שמה לב לכל מה שעובר עליה, ואז יש לאדם את הדבר, מראשיתו עד אחריתו. הוא הבין את המהלך, הוא רואה איפה יכול להיות נקודות של קלקול, הוא מבין מהיכן יצאה נקודת הבעיה, והוא יודע גם איך לפתור את נקודת הבעיה. ולהפך, כשהוא אינו מרגיש את מה שעובר עליו, הוא אינו יודע מה שעובר עליו. ואז, פתאום מגיעה נקודה של התפרצות, נקודה של שבר.

סיכומו של דבר:

    •שני כוחות יש באדם: כוח של חיות מהחידוש, וכוח של חיות מההויה המתמדת.
    •מי שחי רק מהחידוש, אינו יכול לחיות בכל רגע.
    •מי שחי מההויה המתמדת, יכול לחיות בכל רגע.
    •כאשר הוא חי בכל רגע, הוא מודע לכל החידושים שעוברים עליו.
    •כשהוא מודע לכל החידושים שעוברים עליו, הוא מכיר את נפשו ואת מה שעובר עליה.•כשיש לו את הכרת הנפש, הוא מבין מהיכן באו הדברים, להיכן הם צועדים, היכן נקודות הכשלון,   ואיך אפשר להתמודד.
    •כל זה, רק במי שיש לו חיות מתמדת, שיכול לחיות כל רגע. מי שאין לו חיות מדבר שאינו מתחדש, אינו יכול לקבל חיות מהחידושים שבכל רגע. החידוש כל כך קטן, שאין הוא נותן די חיות בכדי לעורר את הנפש.
    •מי שחי בין כך ובין כך, כי הוא חי מההויה המתמדת, כוח החי שבו פועל בכל רגע. כשהכח כבר פועל, הוא יכול להרגיש גם הרבה מתנודות נפש שעוברות עליו.