- להאזנה דרשות 127 הסתלקות הנשמה תשעט
Living and Dying with Hashem
- להאזנה דרשות 127 הסתלקות הנשמה תשעט
דרשות 127 הסתלקות הנשמה תשעט
- 4319 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
אזכרה אמא הרב תשעט
הדברים שייאמרו בעז"ה יהיו לעילוי נשמתה של אמי מורתי, הכ"מ, להאירה באור יקרות וקפאון.
עקביא בן מהאלל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן את הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
פשוטם של דברים, יש כאן מימרא אחת. אבל כמו שמדוקדק הוא אמר שני מימרות, מימרא ראשונה: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". מימרא שניה: "דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
המימרא הראשונה היא במבט עליון, והמימרא השניה היא במבט תחתון. במבט התחתון, "דע מאין באת – מטיפה סרוחה", ראשית יצירת האדם, לילה ניתן להריון, "תשת חשך ויהי לילה", זה טיפה סרוחה, מקום החסרון, מקום הסרוח, לילה, לבנה חסרה.
"אביו נותן בו חמשה דברים, אמו נותנת בו חמשה דברים, כנגד כך הקב"ה עשרה דברים, והקב"ה נופח בו נשמה". דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה הולך ליתן דין וחשבון. במבט העליון, דע מאין באת – נופח בו נשמה, ולאן אתה הולך – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפניו ית"ש. במבט התחתון, זה מאין באת – מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – חוזר בחזרה אליו יתברך.
א"כ, במבט התחתון האדם נברא מטיפה סרוחה, שלשה ימים ראשונים, אם זה לא נקלט, אזי הטיפה מסרחת, ואם זה נקלט, זה שורש של זריעה, יצירת אדם. ארבעים היום, הגזירה אם יהיה זכר או יהיה נקבה. על טיפה זו נגזר, חכם, עשיר וכו', כמו שאומרת הגמ', "צדיק ורשע לא קאמר", זה שורש היצירה.
לאחר-מכן גודל, ג' חודשים, הוכר עוברה, ששה חודשים, יולדת לז', יולדת לט', נעשית הצורה השלמה בכל חלקיה של צורת העובר. כשהוא נמצא במעי אמו, אזי מהצד התחתון של דע מאין באת – מטיפה סרוחה, אוכל ממה שאמו אוכלת, שותה ממה שאמו שותה. אבל במבט העליון, נר דולק על ראשו, בא מלאך ומלמדו את כל התורה כולה. "מי יתנני ירחי קדם", כמו שאמר דוד המלך, זמן שהאדם שרוי בטובה, עובר במעי אמו, נר דולק על ראשו. נר דלוק על ראשו מאותו כח שהקב"ה נופח בו נשמה, "נר מצוה ותורה אור", מתגלה ה"נר מצוה", נר דלוק על ראשו, ו"תורה אור", בא מלאך ומלמדו את כל התורה כולה. זו הנשמה המאירה, חלק אלוק ממעל.
כאן נעשה מציאות הצירוף של האדם, אבל מזמן היותו עובר במעי אמו, הנשמה שולטת על מציאות הגוף, על אף שהוא בא מטיפה סרוחה, על אף שהוא אוכל ממה שאמו אוכל, ושותה ממה שאמו שותה, אבל התגברות הנשמה חלה על הגוף, "נר דלוק על ראשו, בא מלאך ומלמדו את כל התורה כולה".
כיוון שיוצא לאוויר העולם, לפתח חטאת רובץ, מצטרף היצה"ר, בא מלאך, נוקש על פיו ומשכחו, זהו ה"שכח"- חשך. יוצא לאוויר העולם, "תשת חשך ויהי לילה", זהו עוה"ז שדומה לחושך. כאן משתנה סדר הדברים, שהגוף מתחיל לשלוט על מציאות הנשמה. הכיסוי, ההעלם של מציאות החומר, שולט על מציאות הפנים של מציאות נשמתו של האדם. כסדר לידתו של אדם, לפתח חטאת רובץ, במעשה ודיבור ומחשבה יש נטייה למציאות של רע. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", "רק רע כל היום".
ואזי, אם האדם ח"ו נמשך פעמים למציאות הרע, לעבירה גמורה, או לדבר היתר, בבחינת "נבל ברשות התורה", אזי הוא מגביר את מציאות החומר על מציאות אור נשמתו. אבל לעולם, ודייקא לעולם, הנשמה עדיין מבעבעת בפנים, ועצם ההימצאות שלה בתוך החומר, היא מזככת את חומרו של האדם. אפילו אם האדם ח"ו כולו מציאות של רע, "רק רע כל היום", אבל עדיין האור הפנימי של הנשמה, הגם שנמצא באתכסיא ובגניזה, אבל בעצם ההימצאות שלו, שהוא כח המניע את המעשה דיבור ומחשבה, ג' לבושי הנפש, עצם מציאותו ותנועתו בפנימיות מזככת את מציאות הגוף.
אבל מכיוון שמציאות הגוף הוא חומר, והאדם נמשך לחומר, 'מצא מין את מינו ונעור', כמו שנתבאר, בשעת היציאה לאוויר העולם כח החומר מתחזק על כח הנשמה, משכח, האור הפנימי, השכל האלוקי מתכסה, ולכן האדם נמשך לאחר החומר, והפתח לחטאת רובץ של היצר מושך אותו למציאות של האיסור הגמור, וכאן על דרך כלל נמשכים טבעם של בני אדם, להימשך אחר חלקי הרע הנמצאים בעולם.
אבל כאשר האדם עושה מעשה מצווה, מדבר דברי תורה, דברים רוחניים, חושב מחשבת אמת פנימית, אזי לבושי הנפש מצטרפים לאור הנשמה, והאור שנמצא בפנים, אור הנשמה, מתחיל להתנוצץ במעשה דיבור ומחשבה. "אפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון", במעשה דיבור ומחשבה, איש לפי ערכו, יש לו מצוות. וכאשר הוא עושה את אותם מעשה מצוות, אזי ההתנוצצות של אור הנשמה מתחיל להתנוצץ במעשה דיבור ומחשבה.
אבל על דרך כלל, תוקף החומר, תוקף ההצטרפות לרע, גדול יותר, והניצוץ נשאר רק בגדר התנוצצות לרגע קט, מעט מאד מאיר אור הנשמה בתוך האדם באתגליא, והתוקף של החומר והעון גובר על מציאות ההתגלות הפנימית. ואז צורת האדם הוא, דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, זה צורת החיים שהוא עובר כסדר, של ימי חייו של האדם.
כאשר האדם זך יותר, אזי הוא מתחיל לאט לאט להכיר את ניצוצי אור נשמתו שמתגלים לפי ערכו, לפי חלקו. והתנוצצות הזו, הנץ החמה הזה, לאט לאט הולך וגדל, עד שזה מגיע ומתרומם החמה, היא עולה לרקיע, החמה בטהרתה, לאט לאט הולכת ומתגלה. אצל המיעוט של בני האדם, אזי ההתנוצצות הולכת וגדלה, איש לפי ערכו, לפי חלקי ההתנוצצות שזה מתנוצץ ומאיר לפי ערכו דיליה.
אלו הם אותם הרגשי קדושה שיש לאדם, אותם חיבורים מסוימים שיש לכל אחד לפי ערכו, פעמים זה בימים טובים, פעמים בעת רצון, פעמים בזמן עשייה, דיבור ומחשבה, באופן של התמסרות, וכדומה. או מסיבות אחרות שישנם, שהאדם מרגיש את ההתנוצצות של אור נשמתו.
ההתנוצצות הזו מזככת ומאירה את מציאות הגוף. אבל על דרך כלל, אצל אותם מיעוט שכבר חשים את ההתנוצצות, זה נשאר בגדר התנוצצות בעלמא, פעמים יותר, פעמים פחות. בזמן שהאדם חולה, "שכינה למעלה מראשותיו של חולה", אזי ההתנוצצות כבר נמצאת בתוקף מסוים, מחד, כאשר הוא חולה הגוף נחלש, ולכן אור נשמתו יש לו בית קיבול יותר שיכול להתגלות, זהו "שכינה למעלה מראשותיו של חולה".
ויתר על כן, בשעה שהאדם נוטה למות, אזי אם האדם מת בצעירותו, בזמן שהגוף נמצא בתוקף, אם הוא לא זכה למות על קידוש ה', אזי נקודת היציאה עד נקודת המוות, בהדגשה, היא באופן של מעט התנוצצות שיש לו לפי ערכו.
ובשעה שהוא יוצא, אזי אם זה מהצד התחתון ממש שהוזכר קודם לכן, "דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה", באופן שההתנוצצות לא התגלתה בחוש אצל האדם, אזי צורת מיתתו, כמו שאומרת הגמ' בע"ז ועוד, "מלאך המות מלא עינים, גבותיו וכו'?, חרבו שלופה בידו, הוא זורק טיפה, ממנה מת, ממנה מסריח וכו'", זו אותה טיפה שעליה נאמר "דע מאין באת, מטיפה סרוחה". כביאתו לעולם, לפתח חטאת רובץ, יצה"ר, "הוא שטן, הוא יצה"ר הוא מלאך המוות", כך יציאתו מן העולם, "חרב של מלאך המוות שלופה בידו", טיפה המסרחת חוזרת ומתעוררת, נעוץ סופן בתחילתן, ותחילתן בסופן.
אבל אדם שזכה יותר להתנוצצות של אור הנשמה, והתנוצצות זו הולכת וגדלה, אזי אם זו לא התנוצצות שמתנוצץ מדי פעם וכבה, אלא זו התנוצצות שהיא בבחינת תמידיות, מעין תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. ההתנוצצות הזו בעצם, היא כמיהת חייו ונשמתו לאותו אור. ובשעה שהוא מסתלק מן העולם, על זה נאמר "כי לא יראני אדם וחי", בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. ואזי אור נשמתו מאיר לו, אור האלקות הגנוז בתוך נשמתו, וההתנוצצות מקבלת לרגע קט את אור הנשמה. בבחינת "תוסף רוחם יגבהום?, ואל עפרם ישובון".
ואזי ההסתלקות של האדם היא באופן של "לא יראני האדם וחי", וכאשר הוא רואה, אזי "ומת", כך הוא מסתלק. פעמים יש נקודה ממוצעת, שבזמן שהאדם חולה, הנשמה לא מסתלקת בבת אחת, כמו שמבואר בחז"ל, שבעה ימים קודם מיתתו של האדם הנשמה יוצאת בהדרגה, כשם שבשעת הכניסה, יום ח' למילה, כי בז' ימים קודם לכן נכנסים חלקי הנשמה, כך גם יציאת הנשמה מן הגוף היא בהדרגה של ז' ימים.
וכאשר היא יוצאת, היא לא יוצאת וחוזרת למקורה, אלא ההגדרה היא, שהיא יוצאת וחופפת על מציאות הגוף והיא מזככת את מציאות גופו של האדם. אלא שאם האדם עב ועכור, אזי גם בשעה שהיא חופפת עליו, הערך של הזיכוך הוא מאד מעט. אבל אם האדם כבר היה זקן, חלש, בעל ייסורים, ומנותק נפשית מן החומר, וההתנוצצות במידה מסוימת מאירה אצלו יותר, אזי בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף היא חופפת על הגוף, והיא מזככת את הגוף, בבחינת "נתעדן הבשר", יש זיכוך של אור הנשמה שחופף ומתעדן. וכסדר חלקי הנשמה יוצאים ומקיפים את האדם, עד שהגוף חוזר ומתעדן, ושולט על מציאות החומר, מעין מה שהיה בעובר במעי אמו. ואז מיתתו היא ראיית פני השכינה, בהסתלקות בחזרה לשורשה.
אבל יתר על כן, מי שזוכה בחייו עצמו לעלות מן החומר למקום ההתנוצצות. ויתר על כן מהניצוצים הוא מגיע לעצם האור, ואור נשמתו מאירה בקרבו, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", הוא חי באורו יתברך שמו, "באורך נראה אור". "גם כי אשב בחושך, ה' אור לי", אורו יתברך שמו, האור הפנימי מאיר באור נשמתו, והיא מאירה בקרבו, והוא חי את אורו יתברך שמו. בפנימיות הדקה יותר, הוא דבוק בו יתברך שמו ואין בלתו, ובכח ההתראות מתגלה לו מציאות האור.
כאשר האדם חי באופן הזה, חייו כולם אצלו יתברך שמו, אורו יתברך שמו חופף עליו, והוא יושב בתוכו ומאיר לו. וחייו הם מעין חיי העוה"ב, שאור ה' חופף ומאיר. ואפילו אם יש הפסקים מסוימים מחמת טרדות החומר, מחמת ההימצאות בעולם החומר, אבל יסוד חייו הוא בעצם באורו יתברך שמו.
זה תלמיד חכם של אמת, שהוא בבחינת מדרגת שבת, שכולו אור. בשבת קודש לא שימש החושך, אלא היא מציאות של רציפות של אור. בשעה שהוא מסתלק מן העולם, נגלה לו אור השכינה באתגליא ממש, כברזל אחר אבן השואבת, כבן הרץ לקראת אביו, זה מיתת נשיקה אליו יתברך שמו.
אלו הם ג' פנים של מציאות הדבר, כיצד האדם מסתלק כאן מהאי עלמא. מי שחי באופן הנמוך, טיפה סרוחה, אזי מלאך המות גבותיו מלא עיניים, חרבו שלופה בידו, הטיפה מסרחת. מי שיש לו התנוצצות, אזי בשעה הסתלקות הנשמה מאיר לו אורו יתברך שמו בתוך שורש אור נשמתו, ואור נשמתו מאירה לו, והוא מסתלק לאור נשמתו. ומי שחי באתגליא אצלו יתברך שמו, "באורך נראה אור", אזי שעת מיתתו זו התגלות השכינה, בבחינת עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, כברזל אחר אבן השואבת, הנשמה מסתלקת ממציאות הגוף. האדם נשאב, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", בשמחה ובששון. "בא יבא ברינה", כלשונו של הרבינו יונה.
שהנשמה יוצאת מן הגוף, הסדר של הג' פנים שהוזכר בקצרה ממש ובכללות, כמובן שיש ריבוי מדרגות בדקות של הדברים. גופו של האדם, קבור תקרבנו, "לא תלין", בפרט בארץ ישראל. והגוף, לאן אתה הולך, יש מקום של גוף, למקום של קבורה. ח"ו כאשר האדם נמצא בצד התחתון של הדברים שהוזכרו, אזי דע מאין באת – מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה, הוא חוזר בחזרה, "ואל עפרם ישובון", בצד התחתון שבו, מקום של עפר, של עפר תחתון. ואז, גופו של האדם, זהו מקום של חיבוט הקבר, מקום של הצטרפות לעפר מהצד השפל שבו.
במדרגה השניה, שאור נשמתו של האדם זכה שיאיר, כפי תוקף האור שזכה שיחפוף על הגוף, בהדגשה, כך הוא זוכה שבשעה שהוא שוכב על משכבו, אזי אור הנשמה חופף ושומר על הגוף. בדקות, זה נעוץ בשורשי הנשמות, יש מי ששורשם הוא תיקון הכלי, ואזי הנשמה משמרת את הגוף. יש מי ששורשם הוא בבחינת "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", ביטוש הגוף, ולכן גם בשעת מיתתו נשאר רק העצמות, והדוגמא היסודית לכך הוא הגר"א.
מכל מקום, רוח הנשמה חופפת על מציאות הגוף, הנשמה מאירה לרוח, הרוח מאירה לנפש, "נפשו עליו תאבל", במציאות הקבר. והיא מחייה את העצמות, בבחינת "תדשן בשמן עצמותיך, תנוח בשלום על משכבו", כי אור הנשמה חופף על מציאות הגוף, והוא נח שם בקיומו שלו.
זהו חלק הגוף שנכנס למציאות הקבר, "כי קבור תקרבנו". והרוח, הנפש, איש לפי מדרגתו, "ולפני מי אתה הולך", היא לא נשארת הרי במקום הקבר, אלא היא יוצאת משם על מנת לעלות מעלה, אבל נפש הרשע אשר כל תאוותה וחפצה היא לחומר, לגוף, כמו שמאריך הרבינו יונה בשערי תשובה, שתשוקתה היא לתחתונים, אזי תרד במותה מטה מטה. אומר הרבינו יונה, היא עולה למעלה לצורך הדין, אבל טבעה לירד. לכן, כמו שאומרים חז"ל, בא מלאך וזורק אותה למעלה, על מנת שהיא תבוא לב"ד של מעלה להידון שם. כי טבעה לירד ואינה יכולה לעלות.
אבל מי שבימי חייו היה לו התקדשות של כח המעשה, התקדשות של כח הרוח, התקדשות של כח המחשבה, והוא חי במחשבתו בגבהי מרומים, הוא חי במחשבתו בעליונים, אזי טבע מחשבתו עולה למעלה. הוא מצורף לטבע הנשמה שחושקת למעלה, ואצלו לא נצרך שמלאך יזרקנו למעלה. אלא עצם טבע הנשמה שלו, שהייתה כבר באתגליא בחייו, חושקת ללעילא, ובמחשבה קלה הוא עולה. כמו שחז"ל מחלקים בין מיכאל וגבריאל, ?, שתי פסיעות, פסיעה אחת, ועוד. טבע מחשבתו, טבע נשמתו, חושקת לעליונים, לשם היא חשקה תמיד, שם היא הייתה מצויה כפי מדרגתו, ולכן היא עולה למעלה באופן טבעי, כי שם טבעה. משא"כ בנפש הרשע, שתרד במותה מטה מטה, עלייתה למעלה היא כנגד טבעה.
וכאשר היא עולה ללעילא, ככל שאור הנשמה מאיר יותר, כך הוא ציור פני שינוי הדברים. בתחלה, כמו שמבואר בדברי רבותינו, בשעה שהנשמה מסתלקת, אזי אלו השייכים לחלקו באים לקבלו, אם זה קרובי משפחתו, או שזה נשמות הצדיקים ששייכים לחלקו, "הכינו כסא לחזקיהו המלך", וכדומה בלשון חז"ל. יש את האופן שזה נעשה על מנת ליתן לגוף, לנפש, לרוח, מקום של מנוחה, מפני הבהלה. ויש שזה נעשה מחמת שהאור הפנימי של הנשמה מאיר בחלקיו, ולכן אלו ששייכים לחלקיו מצטרפים אליו.
וככל שהאדם חי באופן גבוה יותר, אזי עומק מציאות חייו הוא לפניו יתברך שמו, "הם שימשוני בחיי, הם ישמשוני במיתתי", כמו שאמר רבי הקדוש בכתובות, עם מי שהאדם חי כאן בעולם, איתו הוא חי שם. ועל זה הנפש עורגת ומשתוקקת, שחייה כאן בעולם, חי עולם נטע בתוכנו כאן בעולם. מי שחי עם החומר כאן, יש לו את הקושי להתנתק מן החומר. מי שחי בהתקשרות לנפשות בחיצוניות, אזי יש לו את הקושי הזה.
אבל ככל שהאדם חי בעולם פנימי, חי חיים אמתיים, חיים רוחניים, חי עולם נטע בתוכנו, אור התורה, אורו יתברך שמו, עומק הנשמות בכלל, ועומק נשמתו בפרט, אזי היכן שהוא היה מצוי כאן בעולם, רק שכאן זה היה בהלבשה של חומר, ושם זה בהפשטה של חומר. אבל עם מה שהוא היה מצוי כאן בעולם, שם הוא נמצא, בעלמא דאתי, זה מקום חייו, זה מקום הימצאותו.
שדנים את האדם היכן יהיה, מה מעשיו, ולפי זה מהי תולדת הדברים, יש את הפרטים של הדבר, אבל יש את עצם מדרגת האדם בעצם, להיכן הוא שייך. ככל שהאדם גבוה יותר, מדובק אליו יתברך שמו, כך הכח שלו בנפש, יש מדרגת "איזהו בן עוה"ב", יש מדרגת "מזומן הוא לחיי העוה"ב". בן עוה"ב - זה מי ששייך לשם בעצם. מזומן לחיי העוה"ב – הוא לא שייך לשם, רק הזמינו אותו לדבר, ומכאן ואילך הוא מוכן לדבר. וככל שהאדם לא שייך לא לזה ולא לזה, אזי הדינים שלו הם באופן של הפרטי פרטים שבדבר, שדנים כל חד וחד לפי מעשיו דיליה, לפי חלקו דיליה.
אבל אם האדם חי, חי, חיי אמת, חי חיי פנים, עולה ממציאות החומר להתנוצצות של אור נשמתו, ומההתנוצצות של אור נשמתו הוא עולה להארה של אור נשמתו, והוא חי כאן בעולם עם התורה אור, הוא חי כאן בעולם אצל אורו יתברך שמו, לילה כיום יאיר אצלו, באור ה', ונפשו בפנימיותה מדובקת אליו יתברך שמו, מדובק בעומק, מעמקי שכלו ולבבו דבוקים בתורה הקדושה, באורה, שם מקום הימצאותו.
ר' אלעזר הגדול, בצוואתו לבנו, בתחילת הצוואה, אומר לבנו, בני, הנני הולך אל נועם ה' והדרו. שחיים כאן בעולם בנועם ה', בהתגלות של כבוד ה' והדרו, שזה החיים בעצם, מחיל אל לחיל, הנני הולך אל נועם ה' והדרו.
אזי מיתתו של האדם היא "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", מיתתו של האדם זה התגלות, מוציא חמה מנרתיקה, כמו שהגוף שלו יוצא מנרתיק, כך הנשמה שלו יוצאת מהנרתיק של הגוף, כל ההתגלות מעין כך לעילא, מוציא חמה מנרתיקה. נתינה כנטילתה, מה נתינתה בששים, אף נטילתה בששים. המיתה זה מעין מדרגת מתן תורה.
במדרגה הזו נאמר: "יושב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק". במיתתם של צדיקים ג' כתות יוצאות, כמו שמסדרת הגמ' בסוגיא בכתובות במיתתו של רבי, כולו שלום, כולו נועם. עם מה שהאדם חי כאן בעולם, הם שמשוני בחיי, הם ישמשוני במיתתי.
ככל שהאדם זוכה להאיר את מעמקי האור הזה באתגליא בחייו, כך הוא זוכה לצורת היציאה מן העולם, כהולך ממקום למקום, כיציאת בני ישראל ממצרים, מסביב למשכן, שכינה סובבת, וכך הוא מתנועע ממקום למקום. ההליכה ממקום למקום, נקראת אותו מקום, כיוון שע"פ ה' יסעו. כך האדם חי, כך הוא נוסע, וכך הוא עולה למעלה.
ושם, אותם חלקי החומר שעיכבו לבוהק של ההארה, הולכים ומתגלים. אלו הם חייהם של צדיקים, ואלו הם מיתתם של צדיקים, שבמיתתם קרויים חיים. עצם חיותם הוא גופא צורת מיתתם, והוא צורת המעבר לעולם העליון.
הנשמות שנשארים למטה בוכים על חבל דאבדין ולא משתכחין, אבל הנשמות העליונות מצטרפים לשמחה, של "שש ושמח בבואו אליו נפש נקי וצדיק". ומי שיש לו אור נשמה, יכול להצטרף גם-כן לאותה שמחה, זה נקרא "הילוליא דצדיקיא". הוא מצטרף לשמחה של הצדיק, לשמחה של העליונים, שמתקרבים יותר לאור ה'. בכל שנה ושנה שיש את העלייה, זה ה"הילוליא דצדיקיא" שעולים עוד, ועולים עוד, ועולים עוד.
"לחזות בנועם ה'", לחיות באורו יתברך שמו, בגעגועי האמת של עומק הנשמה שחשה אותו, משתוקקת אליו, נדבקת בו, ונכללת בו. שם קביעותה, שם מקום חיותה, ועל זה נאמר "תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", כלולה בו יתברך שמו.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס