דרשות 124 הספדים על אמא של הרב בלבבי משכן אבנה כב אדר א תשעט

הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ (שמואל ב, א), אמא, שהיית מולבשת בגוף, דיברנו באותה שפה, אבל עכשיו, שאת עומדת כאן, לפני, בגילוי של נשמה, אדבר איתך בשפה של נשמה.

הרבה פרטים את ערכת ויגעת ועמלת לתת, אבל מה שקיבלתי ממך, אי אפשר לקבל יותר, מי שהכיר אותך באמת, את יודעת את מעמקי הנפש של ההתקשרות העמוקה, מה שקיבלתי ממך, הוא את הלב שהיה לך! המציאות הפנימית, היה לב פשוט, זה לא לב שמצוי בדור שלנו, היה פשיטות, פשיטות שלא ניתנת לבטאות אותה במילים, ואת הלב הזה, נתת לי, מעובר במעי אמו! ואיתו יצאתי לאוויר העולם!

לא בנתינה, זה הבסיס, זה הבסיס שנתת, אני קיבלתי את הלב שלך בעצם, זו המתנה הגדולה ביותר שיכלתי לקבל ממך כל ימי חיי. הלב הפשוט הזה, בשביל לקנות אותו מבחוץ, צריך עמל נורא! אבל את הפשיטות הזו, נתת לי במתנה בעצם היצירה, כך חקקה חכמתו יתברך שמו, ומכאן ואילך כל מה שיש, ולו המעט, אותו פשיטות של הלב, שככל שהתבגרתי יותר, הבנתי את עומק המתנה, את הטוב לי, את הטוב לאחרים. מה שיש לי מעט, ומה שזכיתי מעט לתת לאחרים, זה הפשיטות שלך הוא! הוא שלך! זה היה הכלי הבסיסי ביותר שדרכו יכול להתגלות אור פנימי של נשמה.

את נולדת היכן שנולדת, במעברי החיים בכל שלביהם, אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא, אבל יש לך שני חלקים שאיתם את עולה עכשיו לבית דין של מעלה.

החלק הראשון, אני לא נותן לך משלי! אלא שלך הוא! מה שזכיתי מעט באותה פשיטות לעצמי, ולהועיל לאחרים, נתון לך במתנה ככל צרכך לצאת זכאית בדין! ולעלות ולהכנס למקומך בגן עדן העליון. זה לא מתנה בעומק, זה שלך הוא, זה שלך הוא, זה שלך הוא. אני חייב לך חלק גדול מאד מכל החיים.

החלק השני, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, הקב"ה יודע כל מה שעברת, עד הפרטי פרטים, בייסורים, בכל מיני שלבים, עד השלבים האחרון, וליבי היה הומה עליך! ופעמים בדמעות, על הכאב, לא תמיד היה קל לבטאות בפה, אבל את הרגשת בעומק, שהלבבות קשורים עמוק עמוק. ייסורים! בכזה היקף, בדומיה, ביחס להיקף הנורא שהיה, ביחס לקושי. בעיני בשר ודם, בעיני דידן, הייסורים הללו ראויים לומר בפה מלא, שיצרו את הזיכוך הנצרך. והרינו אומרים בפה מלא: מזוככת! מזוככת! מזוככת! וכשם שפוסקים למטה, כך פוסקים למעלה, ומכאן נגמר השלב הזה, ואת הולכת לשלב הבא.

ראשית, מאותה פשיטות, לימד אותנו הנפש החיים, וזו הצורת חיים הפשוטה, וזו הצורה הראויה בשעה הזאת, לאחר הקבורה, סתימת הגולל, ואזי תחילת העלייה למעלה, לא להסיח דעת, ולו לרגע, מהאמת המוחלטת, של "הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם", "אין שליט אלא הוא", "נגע לך יקרב באהלך", "כי מלאכיו יצוה לך לשמור לך דרכיך", שאלו הם המחשבות של האמונה שילוו אותך עד המקום העליון. לא להסיח דעת לרגע מהאמת, זה יהיה שמירתך. ואנחנו מכאן, נשתדל לעשות את חלקנו, ללוותך, לא רק בעיקר למנוחה נכונה, של ינוח הקבר במשכבו, אלא שתגיעי למקומך האמיתי, בנחת, בנועם, כל צורך שיהיה לך, נא להודיענו בדרכים הידועים, על מנת להועיל כפי הנצרך. שלי שלך הוא, שלך הוא, שלך הוא.

את יודעת, שבגדרי עולם החומר, היה מאד קשה לצייר את הפועל המעשי של כל הדברים הללו. אבל מכבדה בחייו, מכבדה במיתתה יותר מבחייה, ששם עיקר הכיבוד, להביאה למקומה האמיתי.

בשם הגיס והאחות שלא נמצאים כאן, שביקשו שיבקשו מחילה, מעומק הלב, ובקשה ממני, על מה שאני יודע שבכל מעכבי החיים לא היה שייך לכבד כראוי. ה' יתברך יתן כח לאבא שיחי', שיעבור את הדברים בצורה היותר קלה שניתנת עם כל המורכבות שלה, ושאת תעלי מעלה מעלה, כדרכם של צדיקים, שאין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.

הקשר שלנו לא היה בעיקרו בגוף, ולכן גם עכשיו אנו לא מתנתקים, או שנפגש בקרוב ממש בתחיית המתים, או לאחר כמה שנים, אם כך רצון הבורא, בעולם העליון.

תנוחי על משכבך בשלו', תעלי מעלה מעלה, תגיעי למקורך העליון, להנות מזיו השכינה, לחיות את אותה אמונה שכל כך כמהת לה, בהתגלות, בחוש. תקומי לגורלך לקץ הימים, ושתהיי מאותם אלו, האמהות הצדקניות שבזכותם יגאלו הכנסת ישראל. ובלע המות לנצח, מחה ה' דמעה מעל כל פנים, ונאמר אמן.