דע את חלקך ותן חלקנו 001 התכלית לדבוק בחלקו

ב' בירורים בתחילת תהליך – מה מחפש ומה מניע החיפוש

מנהגו של עולם – חיפוש להתקדם בחיים

חיפושם של רוב בני האדם - התקדמות חומרית

שאיפות בני האדם הם לפי רוחב תפיסתם והכרת כוחות נפשם

במבט ראשון – לכל אחד צריכה להיות שאיפה אחרת

הגדרת פנימיות העבודה – להיות מי שהוא באמת

דבקות שונה בקב"ה לכל נברא

אי השגת חלקו בתורה – אינו מי שהוא

גילוי מידותיו הטובות – מידותיו שלו

דבקות בהווית הקב"ה מתוך הוויתנו שלנו

מי שהוא – חלק אלוק ממעל

המניעות להגיע להיות מי שהוא – חוסר ידיעה ורצונות שאינם אמיתיים

שימוש בכוחות חיצוניים להגיע להוויתו – אינו בכלל מתוך שלא לשמה בא לשמה

קנאה – רצון לקנין דברים שאינם שייכים לו

הכרה שכלית והסכמה נפשית להיות מי שהוא

הסכמה נפשית - הסרת חצי מהבעיות בעולם הפנימי

תוצאת ההסכמה הנפשית – שקט עמוק בנפש ועוררות אור הנשמה

כאשר נכנסים לתהליך על מנת להשיג דבר מה, בראשית הדברים נצרך שיהיה לאדם ברור מה הוא מחפש, ולפחות שיהיה לו ברור בחלקו מה המניע של החיפוש.

מה הוא מחפש - זהו חלק ראשון. והחלק השני הוא - מה המניע של החיפוש שהאדם מחפש. אמנם, מה הוא מחפש, יכול כמובן להשתנות תוך כדי תהליך החיפוש שהאדם מחפש.

תחילה נשתדל לעמוד מעט על החלק הראשון, מה האדם מחפש, הבירור שהאדם צריך לברר מה הוא מחפש.

באופן כללי, מצד טבע בני האדם, רובם המוחלט נכנסים לאיזה שהוא תהליך של התקדמות לשלבים נוספים. כך מנהגו של עולם.

האדם מקטנותו נכנס ללמוד, על דרך כלל זה בעל כרחו, לא בהכרח מרצונו, כלשון חז"ל: "כתינוק הבורח מבית הספר", כלומר, הוא הולך לשם בעל כרחו, ולכן הוא בורח. אבל לאחר מכן כאשר האדם גדל, הוא נעשה יותר בר-דעת, הוא מכיר יותר את מציאות החיים, את הצרכים שנצרכים כאן בעולם, ואז רוב רובם של בני אדם מחפשים דרכים להתקדם בחיים.

אלא שרוב רובם של בני אדם, מה שהם רואים לנגד עיניהם זהו עולם חומרי, עולם גשמי, ולכן מה שהם מחפשים להתקדם, זוהי התקדמות חומרית, התקדמות גשמית.

כתולדה מכך, רובם של בני אדם מחפשים להיכנס לתהליכים, שהנם תהליכים שהם דרכים איך להשיג מקצוע, איך להשיג פרנסה, וכן על זה הדרך.

ישנם בני אדם, שיש להם שאיפות מסגנונות שונים לחלוטין. הם מחפשים כבוד, שליטה, לא רק כבוד ושליטה רגעיים, אלא להגיע לכל מיני מקומות שבהם יש כבוד, שבהם יש שליטה, והם בונים תהליכים רחבים לשם כך. אבל זה לא רובם של בני האדם.

התהליך שרוב בני האדם עוברים, זהו תהליך להשגת מקצוע, להשגת פרנסה. זה קיים באומות העולם, וגם בעם ישראל.

לעומת זאת, המיעוט של בני האדם מחפשים דברים פנימיים יותר. מחפשים איך להגיע לרובד יותר פנימי.

כאשר יצאנו מהתפיסה החיצונית, ונכנסנו לתפיסה הפנימית, אז מתחיל חיפוש של תהליך פנימי. מה היעד, מה התכלית, להיכן האדם רוצה להגיע.

סוף מעשה במחשבה תחילה. כבר מתחילה צריך שיהיה מונח במחשבה היכן הוא הסוף מעשה, להיכן רוצים להגיע.

כמובן, כל אחד לפי דעתו שלו, לפי ערכו שלו, לפי התפיסה שלו, כך הם המושגים שיש לו, ולפי זה תהיה רמת השאיפות שלו. כך, במקביל להבנה שלו, לפי כוחות נפשו, כמה שהוא מבין להיכן הוא יכול להגיע, פחות או יותר.

דבר זה נבנה בשני החלקים שהוזכרו. החלק הראשון, לפי רוחב דעתו, לפי תפיסתו ולפי השגתו - הוא מעמיד יעדים. הוא רואה אותם כיעד. ובמקביל, לפי הכרתו את כוחות הנפש שלו, כפי מה שהוא מכיר, הוא משער האם הוא מסוגל לעשות את אותם דברים, או שלא, ובצירוף של שניהם, הוא מנסה להיכנס לאיזה שהוא תהליך של חיים.

ישנם בני אדם שמעמידים שאיפות בג' עמודים שהעולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים. כל אחד ואחד לפי התפיסה שלו בתורה, לפי התפיסה שלו בעבודה – זו תפילה, לפי התפיסה שלו בגמילות חסדים – כך הוא מעמיד את אותם שאיפות. ויש בני אדם שמעמידים שאיפות בתיקון המידות, קנין מידות טובות, להרבות במעשים טובים, וכן על זה הדרך, הרבה מאד סוגים של שאיפות.

מי שרוצה לקבל מושגים, יכול להתבונן ולראות בספרי הקדמונים. ישנם ספרים שהתחברו על קבלות שקיבלו רבותינו, כדוגמא בעלמא - פנקס הקבלות של קלם, ועוד רבים כיו"ב. אפשר לראות כיצד כל אחד הלך בזווית אחרת, בצורה אחרת, במהלך אחר, בקבלות אחרות, ובשאיפות אחרות להיכן הוא רוצה להגיע. זהו דבר מוחשי לגמרי.

נתבונן. כאשר האדם נמצא בתחילת הדרך, בתחילת התפיסה של עצם השאיפה להתקדם פנימה, מהו המבט הנכון שאליו האדם צריך לשאוף? האם עליו לשאוף לדעת את כל התורה כולה, להיות אוהב שלום ורודף שלום כאהרן הכהן, לשמור פיו ולשונו מכל נדנוד, ולו קל, של אבק לשון הרע? ודאי שכל הדברים האלה הם נכונים, ואפשר להזכיר עוד כהנה רבות.

אבל מהי באמת ההגדרה השווה לכל נפש – שאליה האדם צריך לשאוף?

לכאורה, במבט ראשון נראה שאין הגדרה שווה לכל נפש. כי לכל אדם יש כוחות אחרים, יכולות אחרות, ולפי זה השאיפה שלו צריכה להשתנות. בוודאי שזהו מבט אמיתי.

אבל נתבונן ונבין, נחדד ונגדיר את ההגדרה, ולאט לאט נפתח אותה. ההגדרה היא ברורה ופשוטה.

הקב"ה ברא נבראים. הוא ית' ברא דומם, צומח, חי, מדבר. בתוך הדומם פרטים רבים. בתוך הצומח פרטים רבים. וכן בתוך הבעל חי. כן על זה הדרך באדם. פרצופיהם שונים, דעותיהם שונות, אין בריה דומה לחברתה כדברי חז"ל.

אז מהי כל העבודה של האדם?

כל העבודה של האדם היא - להיות מי שהוא באמת! זוהי ההגדרה הפנימית של כל העבודה. בלשון חיצונית יותר זה מוגדר - להשיג את חלקו.

נחזור ונגדיר שוב את ההגדרה הפנימית. כל העבודה הפנימית של האדם היא - להיות מי שהוא באמת! מי שהוא כרגע, לולא העבודה, זה לא מי שהוא באמת. יש הרבה דברים שמעלימים על אמיתת המציאות של עצמו, שלכן הוא לא מכיר מי הוא באמת. הם מעלימים על אמיתת מציאות עצמו, עד שפעמים רבות מאד הוא בכלל לא רוצה להיות מי שהוא באמת.

כל העבודה הפנימית היא בעצם להביא את האדם למקום אחד - להיות מי שהוא באמת.

נבאר את ההגדרה הזו מהנקודה השורשית ביותר. מה צריכה להיות השאיפה של כל אדם? כמו שייסד המסילת ישרים (פרק א), תכלית כל החיים היא: 'כי השלמות האמיתי הוא רק' הדבקות בו ית"ש, והוא מה שהיה דוד המלך אומר, ואני קרבת אלוקים לי טוב'.

אם כן לכאורה, השאיפה שכל אדם צריך לשאוף היא - להיות דבוק בקב"ה בשלמות. ובכלל אותה דבקות - דבוק בתורה, דבוק בקב"ה, להשיג את חלקו בתורה, שמכח כך הוא דבק בשלמות בבורא ית"ש, כפי שהאריך הנפש החיים בשער ד' כידוע. זוהי בכללות התשובה הפשוטה, מהי השאיפה שצריכה להיות לכל אדם.

עתה נחדד כיצד דבר זה מתבאר על פי ההגדרה שהוגדרה בראשית הדברים. הדבקות בקב"ה, הדוגמא השורשית של השבעה רועים - אברהם אבינו דבוק בקב"ה, יצחק דבוק בקב"ה, יעקב דבוק בקב"ה, משה, אהרן, יוסף, ודוד. האם הדבקות של אברהם בקב"ה, והדבקות של יצחק ויעקב וכו', היא אותה דבקות, או שיש כאן דבקות שונה?

ברור ופשוט לכל בר-דעת, כי הבורא הוא אחד, אבל הדבקים בו משתנים. ולכן הדבקות של אברהם והדבקות של יצחק, והדבקות של יעקב, היא לא אותה דבקות. זוהי דבקות שונה. מצד מי שדבקים בו - הוא אחד ואין בלתו. אך מצד מי שדבק בו - יש שוני. זה אברהם שמידתו חסד, זה יצחק שמידתו דין, וכן על זה הדרך.

השוני הוא לא רק מכח מה כל אחד דבק, שאברהם דבק בעיקר מכח החסד, ויצחק דבק בעיקר מכח הגבורה וכו'. אלא מכיון שהכח המדבק הוא שונה, אזי גם מהות הדבקות שונה. אין דבקות שווה לכל הנבראים כולם, בהכרח יש מציאות של שוני. 

ולכן, גם אם אנחנו מתייחסים לנקודה הפנימית ביותר, שהיא תכלית החיים, כי השלמות האמיתי היא רק הדבקות בו ית"ש, הרי שהגדרה זו שתכלית החיים להיות דבוק בו ית"ש - היא שווה בכולם. אבל דוד המלך אמר: "ואני קרבת אלוקים לי טוב". וכבר שאלו רבותינו מה זה 'לי', שהרי לכאורה קרבת אלוקים זהו טוב בעצם, ומדוע אמר דוד המלך 'לי טוב'. אלא אמר דוד קרבת אלוקים 'לי' - הקרבת אלוקים הפרטית שלי. יש לו קרבת אלוקים שאינה שייכת לשום אחד אחר, לשום נברא אחר. ולכל אחד יש דבקות כזו, פרטית שלו.

מצד הגדרת השורש, להיות מי שהוא באמת, האני שלו באמת, הוא זה שדבוק בקב"ה. זה נקרא חלק אלוק ממעל, כלשון רבותינו הידוע.

על מנת להיות חלק אלוק ממעל, צריך האדם להיות דבוק בחלק שלו, שהחלק שלו הוא חלק מהחלק אלוק ממעל. אבל אין זו הגדרה כוללת, שכלל ישראל הם חלק אלוק ממעל, ומצד כך כולם שווים בחלק אלוק ממעל, אלא כלל ישראל הם חלק אלוק ממעל, ובחלק עצמו - חלק אלוק ממעל. בעצם המציאות שנקראת חלק אלוק ממעל, יש לכל אחד את חלקו שלו, מבלי להיכנס כרגע מהי ההגדרה של חלק, שכבר הרחיבו בזה רבותינו.

מה שמונח כאן, זה להיות מי שאני. שלב ראשון מצד השלמות של תכלית החיים, להיות דבוק בקב"ה ממי שהוא באמת, אברהם מי שהוא, יצחק מי שהוא, וכל אדם מי שהוא, להיות דבוק בקב"ה ממי שאני. שלב שני היא השגת התורה, דבר זה ברור ופשוט, תן חלקנו בתורתך, לכל אחד יש לו את חלקו שלו.

מי שלא השיג את חלקו באורייתא, אין הגדרת הדבר שיש לו חסרון בידיעת התורה. זוהי הגדרה חיצונית. מי שלא השיג את חלקו בתורה, אזי הוא לא מי שהוא, כי הוא ענף בלי שורשים. חסר לו את השורשים. שורש נשמות ישראל - באורייתא, 'איסתכל באורייתא וברא עלמא'. ובדקות, ישראל עלו תחילה להיבראות, מהיכן הם עלו - במדרגת המחשבה. והיכן הוא הגילוי של עולם המחשבה - אורייתא מחכמה נפקת, שם מקום המחשבה, שם ישראל עולים במחשבה.

ישראל עלו במחשבה תחילה להיבראות, זהו מאותו מקום של 'אורייתא וישראל חד הוא'. אז הם עלו במחשבה שנתגלה במחשבת התורה - שם הם עלו. 'בראשית', התורה נקראת ראשית - ה' קנני ראשית דרכו. ישראל נקראים ראשית - ראשית תבואתו, כמו שמביא רש"י בתחילת התורה כידוע. שם הם עלו במחשבה. לכן, מי שנמצא בישראל שבו כביכול, ואין לו את חלקו שלו באורייתא, אזי הוא ענף בלא שורש. חסר לו את מציאות עצמו.

מה שהאדם עמל להשיג בתורה, 'שתהיו עמלים בתורה', זהו הפועל, זה העמל. ואת מה הוא משיג - כאשר הוא הגיע לחלקו שלו בתורה, אזי הוא הופך להיות - הוא, מי שהוא. כדברי הגמרא הידועים (קידושין ועוד), "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", קודם שעמל בה נקראת תורת ה', אחר שעמל בה נקראת תורתו, עד המדרגה של "תורתך בתוך מעי".

כלומר, כאשר האדם עמל בתורה, והוא עמל בחלקו שלו בתורה, והוא משיג את חלקו שלו בתורה, זה לא בתפיסה החיצונית של מ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם. זהו השלב הראשון, כשהוא נמצא עדיין בחוץ, אז הוא קונה את התורה. אבל כשהוא כבר השיג את התורה, והתורה נקראת על שמו, אזי הוא יוצא ממהלך של קנינים, הוא יוצא ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם, והוא מגיע למהלך שהוא מגלה את השורש של עצמו באורייתא, שזהו עצם ההויה של עצמו.

זוהי מדרגה של מי שהוא חכם, של מי שהוא דבוק בעצם מדרגת התורה, שאז השורשים של עצמו בתורה מתגלים לו. זה מי שהוא, זהו הענף עם השורש. זוהי הגדרת השגת דברי תורה.

מי שמשיג דברי תורה שאינם שייכים לו, אפילו אם הוא יודע, הרי שבדקות הוא עם הארץ, כי זה לא חלקו שלו. זה לא שורש שמתגלה בענף, ענף המחובר לשורש. הוא השיג את הדברי תורה כמו שאפשר להשיג דברים שאינם שלו בקניני עולם הזה. כך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא משיג גם השגות בתורה. אבל השגות אלו הם אינם שייכים לו. זה לא מי שהוא.

עד כה דיברנו בחלק השורשי, שהיא בדבקות בקב"ה. בענף, מכח כך - קוב"ה ואורייתא - בחלק של האורייתא שביחס לבורא, זהו ענף, אבל ביחס לבריאה - זהו שורש הכל.

ועל זה הדרך, ובתולדה מכך, היא קומת האדם, בתיקון מידותיו. אין כוונת הדבר שהאדם צריך שיהיו לו מידות מתוקנות. זוהי הגדרה חיצונית מאד מאד. אדם צריך שיגיע למידותיו, למידותיו שלו!

דוגמא לדבר, גזירה שווה, אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. מי שקיבל רבו - דורש, מי שלא קיבל מרבו - לא דורש. מצד ההסתכלות החיצונית זהו מקרה, אם הוא קיבל מרבו הוא דורש, אם הוא לא קיבל מרבו, הוא לא דורש. אבל באמת אין מקרה. אם הוא קיבל מרבו לדרוש, אז המידה הזו גלויה אצלו יותר בפרט הזה, ואז הוא יכול לדרוש. אך אם הוא לא קיבל מרבו, אזי המידה שנקראת גזירה שווה, שזה כח ההשתוות כמו שהסבירו רבותינו, מידה זו נעלמת בפרט הזה אצלו בנפש.

מידותיו של הקב"ה, הם השורש. ואלו הן מידות שכוללות את כל המידות טובות כמובן, אבל הן כוללות את כל האופנים של המיזוג והאיזון של המידות טובות. וכאשר האדם צריך להידבק במידותיו של הקב"ה – 'מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון', ברור ופשוט שאינו דומה אברהם שנדבק ב'הוא רחום אף אתה רחום', ליצחק שנדבק ב'הוא רחום אף אתה רחום', זוהי לא אותה דבקות ב'רחום'. והיה אם יצחק נדבק ב'רחום' שנדבק אברהם, ואברהם נדבק ב'רחום' שנדבק בו יצחק, הרי שהוא לא דבוק בקב"ה מכח המידות, כי זה לא השורש של חלקו במידות.

השורש הוא חלקו שלו במידות, זהו השורש שמתגלה לו ממידותיו של הקב"ה, כי אצל הקב"ה המידות טובות כוללות את כל האיזונים שיכולים להיות בתוך המידות טובות.

אם כן, עבודת האדם היא לא לקנות מידות טובות, אלא בדקות - לגלות מידות טובות, כמו שהוזכר. וגם בזה ישנה הגדרה דקה יותר, והיא - לגלות את המידות טובות שהם אצל חלקו שלו, משורש שהוא נברא, משורש נשמתו במחשבת הבריאה של 'ישראל עלו במחשבה תחילה להיבראות'. שם יש את כל חלקו בדבקות, את כל חלקו באורייתא, את כל חלקו במידות טובות, ואלו הן המידות שהוא צריך להשיג.

לכן ברור הדבר, כי יתכן שהאדם לומד את דברי רבותינו בתיקון המידות, או שיושבים קבוצה של אנשים ועוסקים בתיקון המידות, אבל יכול להיות שאף אחד מהם לא תיקן ואיזן את המידות שלו. הם למדו באיזה שהוא ספר שהדריך אותם בצורה שהדריך, ההגדרה הכללית היא נכונה, אבל אף אחד לא הגיע למידה שלו.

אמר רבי שמעון לתלמדיו, בני שנו מידותי (גיטין סז ,א). לכל אחד יש מידות שלו, מידות ששייכות לו. המידות הן פרטיות, אין אדם דומה לחבירו בחסד שלו, ברחמים שלו, וכן על זה הדרך. אין בריה דומה לחברתה במידות.

ההגדרה האמיתית הפנימית של השגת מידות טובות היא - שהאדם מגיע לעומק מידותיו שלו, שמתגלות ממידות הבורא. הוא משיג את חלקו שלו במידות. להשיג את חלקו במידות זה להיות מי שהוא. עד ההלבשה התחתונה, שהוא עולם המעשה - מעשה דקדושה, שהוא עושה את המעשים ששייכים לחלקו שלו.

עד כאן הזכרנו בקצרה ממש את קומת הנפש, מהדבקות, תורה ומצוות ומעשים, בעיקר שלושת החלקים הראשונים.

עתה נחזור לראשית הדברים. כל עבודת האדם, היא בעצם להיות מי שהוא. בעבודתן יהיו. צריך להיות מי שהוא. עצם ההויה שלו.

דבר זה ברור לכל בר דעת בעומק. הגילוי שיש לנו מאמיתת הווייתו ית"ש, עיקרו הוא נקרא שם הויה כידוע, שורש כל הגילויים כולם הוא שם הויה, מלשון הויה, הווה, אז מהו עומק הדבקות שיש לנו בו ית"ש? ההגדרה הראשונית היא, להיות דבוק בהווייתו ית"ש. זו עבודתנו.

בהגדרה דקה יותר. מתוך הווייתנו שלנו, אנחנו דבקים בהויה שלו. מתוך הווייתנו שלנו דייקא. אם הוא לא דבוק בהויה שלו, הוא לא יכול להיות דבוק בהויה של הבורא כביכול. מתוך ההויה העצמית שלו, הוא מגיע להווייתו שלו ית' כביכול, מה הוא – אף אתה, ואז הוא דבוק בהויה של הבורא.

כמו שפשוט וברור כביכול, שמציאותו ית"ש היא מי שהיא, ואין דומה לו, אין שני, זה הוא ית"ש כביכול - הוא בעצמו, כך האדם כביכול, אם הוא מי שהוא, אזי הוא יכול להיות דבוק בבורא ית"ש בשלמות. זו עבודה להיות הוא, להיות מי שהוא. אם יבוא האדם ויאמר כי הוא מי שהוא, נפרד מהבורא, זוהי חוסר הבנה בסיסית של השאלה מי הוא. כי אם הוא - הוא מי שהוא, הרי הוא חלק אלוק ממעל.

ואם ישאל השואל, שלכאורה אם יגיע האדם להוא - מי שהוא, לעצם הווייתו שלו, אם כן הוא נפרד ח"ו, ונחסר לו כל תכלית החיים.

שאלה זו איננה מתחילה. מפני שאני - מי שאני, כנברא של הבורא בכלל, וכישראל בפרט, מי שאני - זה מה שעצם הווייתי, חלק אלוק ממעל, כלולה בו ית"ש, זה עצם האני שלי. לכן הגעה לעצם האני, היא הגעה לכלל הכל של האדם.

במבט הראשון מציירים הפוך. האדם צריך לצאת מעצמו, להתבטל מעצמו כדי להגיע לבורא. בוודאי שיש גם חלק כזה בתפיסת העבודה. אבל בהבנה הפנימית יותר, עומק כל העבודה היא - להיות מי שהוא. להיות מי שהוא - זה כולל את הכל, מהמדרגה התחתונה של קיום מצוות בפועל בדקדוק הדין למעשה, עד הנקודה העליונה ביותר, שהיא השלמות של הדבקות, התכללות בו ית"ש, זה הוא מי שהוא. גם מה שהוא נכלל בבריאה, זו ההויה של האני שנכלל בבורא.

זהו חלק מעצם הבריאה. ההתכללות של אברהם בבורא וההתכללות של יצחק בבורא, היא לא אותה התכללות. כל אחד יש לו פן אחר, גילוי אחר. זהו 'שבעים פנים לתורה' בהשאלה לדבקות בבורא, להתכללות בו ית"ש. זהו יסוד ברור ופשוט.

 המניעות להגיע להיות מי שהוא – חוסר ידיעה ורצונות שאינם אמיתיים

לאחר שלמדנו את היסוד הברור והפשוט, נחדד בקצרה, מה מונע מהאדם להגיע לדבר הזה.

פעמים רבות מאד, זהו חוסר הבנה של המציאות. אדם רוצה להיכנס לעולם של עבודה פנימית, בכל חלקי הרוחניות; תורה, עבודה, גמילות חסדים, והוא לא מודע לאמיתת הדבר. יש לו חוסר ידיעה גרידא, וזו סיבה חזקה לעצמה.

אבל יתר על כן. יש לו לאדם עוד הרבה מאד רצונות, לא רק רצונות גשמיים, שאין זו סוגייתנו כאן, אלא יש לו רצונות רוחניים. הוא רוצה להספיק, הוא רוצה להשיג השגות, הוא רוצה לקנות את התורה, הוא רוצה לקנות את המידות, הוא רוצה לקנות רוח הקודש. הוא רוצה לקנות את כל מה שהוא רוצה לקנות, הוא מגיע ממבט של אדם שיש לו רצונות ברוחניות.

כבר הוזכר פעמים רבות, שכל רצון שהוא לא רצון אמיתי, זהו רצון מלשון רץ, שהוא בורח. וממה הוא בורח - הוא בורח מעצמו, וממילא הוא בורח מהבורא. אם הרצונות הם אמיתיים, הוא רץ אל הבורא. רצון - רץ. אבל רצונות שאינם אמיתיים, אלו רצונות שהוא בורח מהבורא, הוא בורח מעצמו. אותו מיעוט שכן עוסק בחיפוש של תהליך פנימי, יש לו כל מיני רצונות. על דרך כלל הרצונות הללו מגיעים מדברים שהוא שמע במשך שנים, או מדברים שהוא קרא, או שיש לו גם רצונות מתוך עצמו. אבל הם לא מהמקום האמיתי של מי שאני.

לכן על דרך כלל, ההתחלה נובעת 'מתוך שלא לשמה - בא לשמה', הוא מתחיל מה'שלא לשמה', כלומר שהוא לא מכוון להגיע לתכלית הדבר, אלא הוא מכוון להגיע לתכליות אחרות. אבל  ידועים דברי הנפש החיים מיסוד דברי הגר"א, שאף שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל צריך לכוון לשמה. ולכן, אם הוא משתמש בכוחות החיצוניים על מנת להגיע להויה של עצמו, זהו 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', אבל אם הוא לא מכוון מעיקרא את כל העבודה להגיע להויה של עצמו, בין אם הוא לא מכוון כלל, או שהוא כרגע לא עוסק בתוך אותו דבר, מכל מקום, הוא מעמיד פניה להגיע למקום אחר, אז אולי הוא יגיע לאותו מקום שהוא מכוון, אבל הוא לא יגיע להויה של עצמו.

נמצא א"כ, שיש שתי סיבות להעלם. סיבה אחת מחמת חוסר ידיעה, שהאדם לא מכיר שתכלית כל העבודה כולה היא להגיע להוויה של עצמו. וסיבה שניה, מחמת העמדת רצונות שונים ומשונים שכל אחד מעמיד, הן מה שהוא שמע, והן מה שהוא למד, והן מה שיש לו רצונות מתוך עצמו.

נבאר את הדברים בלשון דקה יותר. ידוע מאד מה שאמרו חז"ל, שלושה דברים מוציאין את האדם מן העולם; הקנאה התאוה והכבוד.

כעת נעמוד על ההגדרה של קנאה. כל קנאה הגדרתה - רצון האדם לקנות דברים. הוא לא רוצה להיות מי שהוא. זה נקרא קנאה, מלשון של 'קין' - קניתי איש את ה'.

הקנאה נובעת מכך שהאדם רוצה לקנות דברים. אם הוא רוצה לקנות דברים, פירושו שהוא לא רוצה להיות מי שהוא, ולכן הוא רוצה לקנות. אין צד שהוא ירצה לקנות בדיוק את מי שהוא, כי אם הוא ירצה לקנות את מי שהוא, אם כן הוא רוצה להיות מי שהוא. אדם שרוצה לקנות משהו, אזי על דרך כלל הוא גם ירצה לקנות דברים שלא שייכים לו, ודברים שלא שייכים לו - זה נקרא קנאה. זוהי מידת הקנאה.

אמנם אי אפשר לשלול אפשרות שהאדם ירצה לקנות רק את הדברים ששייכים לו, ואז אין קנאה, אבל בדקות - עצם כך שהוא רוצה לקנות דבר, והוא לא רוצה להיות מי שהוא, אזי הוא מקנא, כי הוא רוצה דברים שיש לאחרים.

דוגמא בהירה לכך היא – קריאת סיפורי צדיקים, שלכאורה היא מעלה, אבל יש לה שני צדדים. אדם קורא סיפורי צדיקים, על מעלות עליונות שהצדיקים השיגו. מעשי צדיקים חשובים כמעשה מרכבה, כידוע מדברי הבעש"ט. אבל דבר זה גורם בנפש, שהקורא רוצה להשיג את מה שהשיג אותו צדיק. אמנם, 'קנאת סופרים תרבה חכמה', אבל כמו שאומרים רבותינו, על זה נאמר בעומק - 'רקב עצמות קנאה', הקנאה הזו מביאה להרקיב את העצמיות שלו, זהו 'רקב עצמות קנאה', כי הוא לא מחפש את מי שהוא.

נסכם ונעמיד את הדברים. יש אופנים להתחיל את העבודה ממקומות מעשיים, באופן שעולים שלב על גבי שלב, ויש אופן להתחיל את העבודה מהתפיסה הנקיה יותר, שזהו מהלך הדברים שנתבאר כאן - ותן חלקנו.

צריך להגיע להכרה שכלית, ולאחר מכן להסכמה עמוקה בנפש. הסכמה זו, כמה שהיא תהיה יותר נקיה אשריו וטוב לו, והיא - שהאדם מסכים כהגדרה חיצונית, ורוצה כהגדרה פנימית, ובהגדרה פנימית עוד יותר - הוא  שאין אפשרות אחרת, שכל מה שיש לו, ובלשון החיצונית - מה שהוא רוצה, זה רק את חלקו שלו. רק להיות מי שהוא. זה כל מה שהוא מחפש.

זוהי לא עבודה פרטית על מידת הקנאה. אף על פי שזה יכול להועיל מאד גם כעבודה פרטית על עבודת הקנאה. אבל בעומק, הוא בונה את כל השורש של הכל על התכלית המכוון של 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - להיכן להגיע.

מי שזכה להגיע לאותה הסכמה בנפש, שהוא רוצה להיות רק מי שהוא, בזה הוא הסיר יותר מחצי מהבעיות שיש לבני אדם בעולם הפנימי. זה נראה אמנם כהגדרה אחת, שלכאורה כמה יכולה להיות תולדתה, אבל בעומק - תולדתה רבה מאד.

ככל שאדם מכיר יותר את העולם הפנימי, והוא מכיר יותר את אלו שמנסים, ועמלים, ונמצאים בתוכו - כל אחד לפי ערכו, והוא רואה את נקודות הקושי שקיימות בתוכו, הוא מבין שרוב ככל נקודות הקושי נובעות מכח כך שבני אדם עוסקים במה שלא שייך להם.

השלב הבא - גם בתוך מה ששייך להם, גם שם הם צריכים בהירות כמובן, איך פועלים בתוך אותו מהלך ששייך להם. אבל חלק גדול מאד מהגדרת הבעיה השורשית, היא העולם – העלם, שהאדם כלל לא עוסק בחלקו שלו. הוא לא עוסק בחלק ששייך לו, וממילא לא שייך שהוא יגיע לתפיסה של השגה אמיתית פנימית נקיה.

 תוצאת ההסכמה הנפשית – שקט עמוק בנפש ועוררות אור הנשמה

ראשית העבודה, יש לה פנים בכמה צדדים, כאן אנחנו מעמידים פנים אחד לדברים. אבל פנים יסודיות ועמוקות. התכלית זה להגיע ל'לפיכך נברא האדם יחידי', יחידה שבנפש, להגיע לחלקו שלו, ותו לא.

את הפנים הללו יש להעמיד כ'סוף מעשה במחשבה תחילה'. במחשבה תחילה במוחין, וב'וידעת היום והשבות אל לבבך', שהאדם מסכים במעמקי נפשו, לוותר - בלשון חיצונית, ובלשון פנימית – להסכים שאי אפשר להשיג את מה שאינו שלו. עליו להסכים להשיג רק את חלקו, ובלשון היותר דקה שהוזכרה לעיל, זה לא להשיג, בבחינת 'רדפו אחריהם כי תשיגום', אלא להגיע למעמקי עצמו, לעצם ההויה של עצמו. זה כל מה שהוא מחפש, ותו לא.

מי שיגיע למקום הזה, להתחלה הזו בנפש, ראשית הוא יוכל להרגיש שזה נותן שקט עמוק מאד בנפש, שקט עמוק מאד! הוא לא עוסק בעיקר במה שהוא נמצא בחוץ, אלא הוא מחפש את עולמו שלו. הכרה זו מרגיעה את האדם בפנימיות תת ההכרה של הנפש, משום שהוא מתנתק מכל שנמצא סביבותיו, והוא עוסק בחלקו שלו.

יתר על כן, כיון שהכוונה היא נקיה, אזי גם המחשבה, אור הנשמה, יאיר בו יותר ויותר. וזאת, כי הכוונה הנקיה מעוררת את אור הנשמה, ויתקיים בו יותר ויותר 'נשמת ש-די תבינם', נשמתו תלמדנו. הנשמה שמאירה בו מכח הכוונה הנקיה – היא מלמדת אותו. כאשר האדם פועל שלא לשמה, אזי כוחות הגוף מעוררים יותר, עם ניצוצות של אור הנשמה, אבל זה רק ניצוצות, ואז התפיסה הפנימית נעלמת.

אבל ככל שהכוונה בראשיתה היא נקיה, נקיה לגמרי, אזי האור של הנשמה מתגלה יותר ויותר, ואז הבהירות מגיעה מהאור של הנשמה, שהוא ראה את אמיתת העולם הפנימי, עולם ברור ראית.

זהו השלב הראשון, התמצית של פתיחה יסודית ל"ותן חלקנו".

 ■

    לקבלת העלון השבועי בדוא"ל,

וכן מקבץ שאלות ותשובות לפי סדר הפרשיות,
יש לשלוח בקשה לכתובת:
[email protected]

[לקבלת העלון השבועי והשו"ת דרך הפקס,
יש לשלוח בקשה למספר הפקס 03-548-0529]

לבירורים בנושאי "בלבבי משכן אבנה"
ניתן לפנות למערכת באופנים הבאים:

טלפון 052-763-8588 פקס 03-548-0529  
 ת.ד.16452 ירושלים 9116302
 [email protected]

 ■ 

שיעורי מורינו הרב שליט"א מופיעים ב"קול הלשון"
ישראל 073.295.1245 | USA 718.521.5231