- להאזנה תשעה באב 009 גלות הנשמה במקום תשעג
010 Misplaced
- להאזנה תשעה באב 009 גלות הנשמה במקום תשעג
תשעה באב 009 גלות הנשמה במקום תשעג
- 319 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
בין המצרים- גלות הנשמה בבחינת מקום
ביום השישי לבריאת העולם הקדוש ברוך הוא ברא את האדם. יצירתו היא מן העליונים- ''ויפח באפיו נשמת חיים'' (בראשית ב,ז), מאן דנפח מדיליה נפח כמו שאומרים חז''ל- הנשמה, ומצד שני ויצר ה' א-לוהים את האדם עפר מן האדמה (שם) גופו מן התחתונים- מן האדמה. האדם מורכב מגוף ונשמה. אבל כל זה כאן בעולם הזה, הנשמה מתלבשת בתוך גוף בשר ודם, אך מקורה ומקומה הוא למעלה לא בעולם הזה אלא בעולמות העליונים על אחד לפי מדרגתו שלו. זהו מקומה ושורשה של נשמתנו, של כל אחד ואחד מאתנו.
הניתוק של הנשמה ממקורה זוהי בעצם הגלות האמתית בקומת נפש האדם. כשאנחנו עוסקים בסוגיא של גלות, אז יש את צורת הגלות בכללות העולם חורבן בית מקדש ראשון וחורבן בית שני, יש את גלות מצרים, גלות בבל, גלות פרס ומדי, גלות אדום, גלות ישמעאל ואת גלות ערב רב. זהו בכללות קומת הגלות של כנסת ישראל.
אבל היכן מתגלית הגלות הפרטית אצל כל אחד ואחד מאתנו. בעצם כך שהנשמה ''בת שמים'' שנבראה מן השמים והיא יורדת ממקורה ומתלבשת בגוף האדם-עצם יצירת האדם זה גלות!!! יש לו גוף מן הארץ, יתכן שהוא נמצא במקומו ויתכן שלא. אבל הנשמה מקורה ומקומה הוא בשמים היא לא שייכת כאן לעולם הזה לכן כשהיא יורדת כאן לעולם הזה עולם החומר עלמא דשקרא היא בגלות נוראה! הירידה כאן לעולם הזה זה בעצם התפיסה שנקראת גלות.
אלא מה, על דרך כלל בני אדם לא מרגישים את אור נשמתם בתוקף, בגלוי, הם מרגישים את הגוף את צרכי הגוף ואם מעט שכל או קצת יותר ממעט שכל הם מתבוננים להבין שיש להם נשמה, הם מנסים לפעול לפי צרכי הנשמה, אפילו שהנשמה לא בהכרח נמצאת אצלם בגלוי ובפרט בהרגשה חושית. מי שהנשמה שלו מורגשת אצלו ונמצאת אצלו בגלוי אז התפיסה שלו של גלות היא תפיסה ברורה בכל קומת הנפש שלו. לשון חובת הלבבות היא שהחסיד מצפה ליום מיתתו. למה הוא מצפה ליום מיתתו? מאותו מקום בנפש של 'ציפית לישועה', לביאת משיח צדקנו, לבניין בית המקדש, לתחיית המתים, כך מאותו מקום בנפש מתגלה הציפיה ליום מיתתו הציפיה לחזור למקומו למעלה לשורשו בעליונים.
אדם שנשמתו מוכרת לו מורגשת לו בהכרה חושית אז הוא מרגיש שכל עצם ההימצאות שלו הוא במקום לא לו! ומצד כך הוא תופס שכל קיומו בעולם הזה הוא תפסיה של גלות. זהו בעצם המקום הפנימי בקומת האדם שהאדם יכול וצריך להרגיש את תפיסת הגלות.
אילו אדם הראשון לא היה חוטא, הבית המקדש היה נבנה ואדם הראשון היה נכנס לסעודה של שבת קודש המתוקנת לו וחי חיי נצח, חי בעולם הנשמות. אבל כשנפלנו ממדרגת שבת קודש למדרגת ששת ימי המעשה זהו זמן של גוף, עובדין דחול. זהו בעצם תפיסת הגלות של הנפש, הירידה ממדרגת נשמה למדרגת גוף.
יותר מזה, גם כשבית המקדש היה קיים, בית ראשון ובית שני, האם היה שם את הגילוי השלם של אורו יתברך. התשובה היא שלא! כיון שבית המקדש נבנה אחרי החטא של אדם הראשון, עדיין לא נשלמה הגאולה.
אם כך, מה נתן חורבן הבית, איזה גלות המתגלה בחורבן הבית הרי אף לפני החורבן היינו בגלות וגם אחרי החורבן. על מה אנחנו בעצם מתאבלים ב-ט' באב.
נבין היטב, גלות בתפיסה של מקום היא כיהודי גר בוץ לארץ הרי ברור הדבר שהוא נמצא בגלות שהרי אינו גר בארץ הקודש, ואף יהודי הגר בארץ הקודש כמעט ברור שאף הוא נמצא בגלות כיון שאינו גר לפי נחלת שבטו שהרי היום אין אדם יודע מאיזה שבט הוא. אלא שאם הוא זכה לקנות בית הוא חושב שהוא אינו בגלות שהרי הבית שלו, הבית רשום על שמו בטאבו ואין לאף אחד רשות להוציאו מביתו. אבל אם יתבונן היטב יידע שיתכן שהבית שהוא גר בו לא שלו באמת, אם זה לא לפי נחלת שבטו. זוהי התבוננות ביחס ל'גוף', שה 'אני' הוא הגוף ולכן ההתייחסות היא האם גופי נמצא במקומו או לא.
אבל אם יהודי תופס את עצמו כנשמה, אז הוא בכלל לא נמצא במקומו. מיום חטא אדם הראשון הנשמה הוקבעה להיות בגלות, היא נפלה למדרגת גוף. מה נתן לה בית המקדש? חז"ל אומרים ''וזה שער השמים'' זהו מקום המקדש. 'מכון לשבתך', בית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. מה פירושן של דברים?
בבית המקדש היה מתגלה המקום שנושקים השמים והארץ. מצד סגולת בית המקדש וקדושת בניינו אז מתגלה שם שמי שנמצא שם יכול להיות קשור למקור נשמתו שנמצאת למעלה. על אף שאינו עומד במקום הגמור של הנשמה אבל מכל מקום הוא נמצא ב'שער השמים', במקום הקרוב ביותר ששייך לו. מי שהיה מרגיש שנשמתו לא נמצאת במקומה אז כשהיה מגיע לבית המקדש היה מרגיש את נשמתו הרבה יותר קרובה למקורה. 'זה שער השמים'- זה השער שנכנסים דרכו כל אחד ואחד לפי המקום שלו. כשהוא קרוב למקומו הרי שתפיסת הגלות הרבה יותר פחותה.
היסוד הברור שצריך להוציא מכל מהלך הדברים הוא שכל זמן שאדם חי חיי גוף אז תפיסת המושג גלות אצלו היא תפיסה של גוף. כשהוא לא נמצא בביתו הוא תופס שהוא בגלות וכשהוא נמצא בביתו הוא בגאולה. זה הציור שמצטייר אצלו במושגים של תפיסה של גוף.
כשאדם חי חיי נפש אז עיקר הגלות בה הוא נמצא זה גלות של נפש, כל עוד הוא לא נמצא בשורשו הוא מרגיש גלות. והבית המקדש כשהיה קיים קירב אותנו לשורשנו למקור נשמתנו. זוהי המציאות שיהודים הרגישו בזמן שבית המקדש היה קיים. התחדד אצלם התפיסה שהם נשמה חלק אלוק ממעל, הם הרגישו את ההשתוקקות לקרבת ה', את המצפה ליום מיתתו כפי שהוזכר לעיל. החורבן בעצם מלבד על כך שהשכינה הסתלקה זה גם על כך שאבדנו את 'שער השמים' את המקום שיכולנו להגיע למדרגה יותר גבוהה, להתקרב לשורש נשמתנו כאן בעולם הזה.
רוב רובם של בני אדם מרגישים שהדברים שנאמרו כעת הן רחוקים מהם. מדוע? כי תפיסת רוב בני האדם היא תפיסה של גוף! כאן בעצם מונח עומק הגלות, שאינו תופס תפיסה של נשמה אלא תפיסה של גוף. בשביל להרגיש גלות של נשמה קודם כל צריך להכיר ולהרגיש את הנשמה.
כאן בעצם מונח עומק הגלות שהאדם נמצא בה. שהאדם נמצא בתפיסה של גוף אין לו את ההתגלות ברוב המקרים.
ניתן דוגמא להמחיש את הדברים שנאמרו, זוהי דוגמא שכל מי שיש ביקוש של אמת יכול להרגיש את הדברים בצורה נוראית. אנחנו עוסקים בהוויות אביי ורבא למי שזכה לישב באוהלה של תורה, אנחנו עוסקים בתלמוד בבלי, כל התורה ברובה רובה אנחנו עוסקים בתורה שהתגלתה בבבל. אפילו התורה שאנחנו לומדים זוהי תורה של תפיסה של גלות כי אנחנו במדרגה של גלות ולכן זוהי התורה שמתגלית בעולם שלנו. כשאדם פותח בבוקר לאחר שאמר את תפילת ר' נחוניא בן הקנה את הגמרא, הוא מחזיק בידו תלמוד בבלי האם כואב לו שהוא לומד תלמוד בבלי. אין הכוונה שיפתח וילמד תלמוד ירושלמי, ודאי שרצון השי''ת שנלמד תלמוד בבלי, אבל האם באמת מפריע לו שהוא לומד תלמוד שהיא בתפיסה של גלות.
בלשון עמוקה יותר התורה שאנחנו עוסקים מתלבשת בתפיסה של גוף, שור שנגח את הפרה, שניים אוחזין בטלית, ל''ט אבות מלאכה גל הסוגיות הם סוגיות המתלבשות בגוף, מחמת שהגילוי של גוף מגלה תורה של גוף. מי שמרגיש את אור נשמו אז מרגיש את הגלות בכל עת ובכל שעה, כי הוא מרגיש שהוא נמצא במקום לא לו, שהוא לומד תלמוד בבלי הוא מרגיש שהתורה נשתלשלה לבבל למקום גלות.
אבל מי שאינו מרגיש את אור נשמתו אז הגלות שהוא צריך להרגיש זה עצם כך שתפיסתו היא תפיסת גוף, שכל עסקו בדברי תורה הוא במדרגה של גוף ולא במדרגה של נשמה.
כל זמן שאדם מרגיש את החיים שלו באור החיים ורק שאינו במקומו אז זוהי תפיסה פנימית של גלות. אבל כשהוא מרגיש שדי לו בגוף ואין לו השתוקקות ליותר מכך או שיש לו מעט מכך על זה עומק הצער של הגלות. זה ברור, מה שקשה לבני אדם לצפות לבניין בית המקדש השלישי זה מחמת שהם חיים חיי גוף ודי להם בחיי גוף שהם נמצאים בהם כל אחד לפי ערכו והשגתו.
הדברים הללו שנאמרו הם פתח בלבד לפתוח לאדם לנסות לראות את הדברים שהוא חי איתם כסדר במשך הום ובמשך כל חייו במבט שונה מהשטחיות, ולהתבונן אם הוא חי חיי גוף או חיי נשמה, להתבונן האם כואב לו שהוא חי חיי גוף, האם כואב לו שכל עסקו בתורה מגיע ממקום של גלות כמו שנתבאר. אדם יכול לעבור את ט' באב ועוד ט' באב ועוד עשרים ושלושים ט' באב והוא לא מרגיש שהוא עוסק כל הזמן במדרגה של גלות.
כשפותחים קצת את העיניים את המחשבה ואת הלב ומתבוננים מעט לאט לאט יכול האדם להרגיש באיזה עומק של גלות הוא נצמא מכל כיוון למעלה למטה פנים ואחור מכל פינה ובכל ענין.
לא דברנו על חיצוניות של הגלות אלא על התפיסה היותר פנימית של הגלות. בתפיסות הפנימיות הללו של הגלות במדרגה של התורה ושל האדם עצמו יש כאן קומה של גלות. גם בזמן שהאדם בתקופת עליה הוא עדין בתפיסה של גלות. מי שיתבונן בדברים וישיב מעט אל לבו אז כשיפתח את הגמרא מצד אחד צריך להרגיש שמחה ותענוג בדברי תורה אך מאידך צריך שיהיה לו כאב של נשמה שזה כל הגילוי של תורה שיש בידינו בדור שלנו.
שיזכה אותנו הבורא יתברך שכל המתאבל על ירושלים- התאבלות מתוך המקום הפנימי שמכיר בערכו לפי השגתו שלו מה היה, איפה הוא נמצא עכשיו ולעורר את ההשתוקקות האמתית איש לפי ערכו לפי המבט שמשיב את הדברים אל לבו. ובעזרת השי''ת נזכה ונראה בשמחתה ובבניינה בתפארתה בתפיסה של נשמה.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס