מהרל נתיבות עולם 004 נתיב התורה פרק א

נחזור, דבר שהוא לא מסודר הוא לא מצורף כי הוא לא יכול להצטרף זה לזה, הסדר הוא זה שמצרף כל דבר, משל בלבד, כשיש פאזל והחלקים לא מסודרים א"א לצרפם, באופן טבעי הקב"ה חקק בבריאה שהדברים מצד עצמם תובעים צירוף, כברזל אחר אבן השואבת, אלא שכאשר הדברים אינם עומדים בסדר אינם יכולים להצטרף, צורת הבריאה היא שכל דבר מחפש את הצירוף, והוא מחפש את הצירוף לאיפה שמתאים לו. התורה שהיא בנויה במהלך של כסידרה, שגם זו סוגיא ארוכה (מחלוקת בגמ' אם יש מוקדם ומאוחר, עירוב פרשיות. אבל באופן כללי) לכן היא מקשרת הכל. עכשיו הוא יתחיל להסביר את היסוד הזה שהתורה בבחינת אחת וסדר.

ולכך אמרו (משנה אבות ה) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות

[זה כלל יסודי שחז"ל אמרו לנו "הלא במאמר אחד יכול להבראות,קודם חידדנו שזה שאלת מה לפנים לכאורה. תשובה לדבר שחז"ל אומרים לנו "יכול להבראות" זה לא הכוונה יכול, אלא הכוונה שבעומק הפנימי כך זה נברא, זה לא שאלת מה לפנים, מה לפנים זה אילו היה בורא, שחז"ל אומרים "והלא במאמר אחד יכול להבראות כלומר, בעומק הפנימי זה נברא במאמר אחד, בראשית נמי מאמר והכל כלול בבראשית, כדברי הגר"א הידועים, כלומר זה לא באמת רק יכול להבראות אלא כך זה נברא, אלא שבשורש הפנימי זה נברא במאמר אחד ובהתפרטות שלו הוא נברא בעשרה מאמרות. אז הגדרת עומק חז"ל כאן למה גם בחיצוניות העולם לא נברא במאמר אחד]

ומה תלמוד לומר לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולפרוע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

אז בפשטות כמו שחז"ל אומרים כידוע בסוף מכות, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אז לכאורה ממה נפשך כמה הקב"ה הרבה כאן משמע שכדי לתת שכר טוב לצדיקים הוא  הרבה בעשרה ובמכות יש תרי"ג מצוות, אז הריבוי לעשרה או לתרי"ג. הרי שצריך להבין הסיבה הזאת לתת. יתר על כן למה אין אלף מצוות ויותר, אז צריך להבין מה העומק, כלומר מה שכתוב בשכר "לזכות את ישראל" וכאן "לתתת שכר טוב לצדיקים" זה לא שלכן הוא הרבה אלא לכן הוא קבע מהות שונה, זה לא שלכן יש ריבוי, ריבוי זה תפיסה חיצונית, מהות זה תפיסה פנימית, כל אחד שקורא בלשון חז"ל אם הוא קורא בשפה של ריבוי זה שפה חיצונית ואם הוא קורא בשפה של מיעוט זה שפה פנימית, זה יסוד כללי ביותר, זה מה שנקרא, שורש השורשים בכל תורת מהר"ל, שאתה רואה דבר בלשונות חז"ל זה לא מקרי ולא הסכמי אלא מהותי, אם כתוב כאן במקום אחד עשרה זה לא סתם ריבוי אלא אם זה עשרה זה כי זה מהות של עשרה, זה יסוד היסוות ועל זה בנוי כל תורת מהר"ל, כל דבר שאתה פוגש בדברי חז"ל זה מהות (כל דבר לגופו להבין מה המהות שלו). גם צריך להבין את עניין העונש לרשעים מה העניין להרבות, בשלמא שכר זה תכלית הבריאה להיטיב לנבראים, אבל הרצון להרבות את העונש לרשעים צריך ביאור. ועוד, למה כשיש יותר מאמרות אז השכר והעונש יותר גדול הרי לכאורה זה אותו עולם. גם לא מובן איך הריבוי מביא יותר שכר אם לא השתנה המהות.

אצל הקב"ה אי אפשר לומר שלאו דוקא היה צריך עשרה אלא שחייבים איזה שהו מספר אבל זה היה יכול להיות מספר אחר, כי הקב"ה לא ברא את הבריאה כי אין ברירה הוא חקק מראש צורה של לכתחילה, זה ברור.

ואין הפירוש שלכך נברא בעשרה מאמרות אף שהיה יכול לבראותו במאמר אחד כדי לתת עונש לרשעים, כי דבר זה אין הדעת נותן.אבל הפירוש הוא, כי מספר עשרה מורה על דבר שיש בו ריבוי והוא כלל אחד מקושר כי כך הם עשרה,

נעמיד קודם את היסוד הברור. מספר אחד הוא אחד הוא לא ריבוי, שתיים הוא כבר ריבוי, אז יש לנו שתי הבחנות, דבר שהוא אחד ודבר שהוא ריבוי, ההבחנה השלישית ריבוי מאוחד. עשר זה מספר מאוחד ראשית כל בחיצוניות אנחנו רואים שצורת הכתיבה של עשר זה אחד ואפס, הוא חוזר לאחד, (מה שאחד עשרה ושתים עשרה הם גם חוזרים לאחד כי עשרה הוא הכח שמחזיר), אבל זה סימן מבחוץ, הגדרת הדבר בעומק ההבחנה שלה, אין יותר התפרטות מתשע, עשר כל עניינו בעצם זה חזרת צירוף, אנחנו רואים את זה כסדר בכל התורה כולה, עשרה מצטרפים למניין, כל דבר שבקדושה יש דין של עשרה זה נובע מכח כך שתשע זה התפרטות ועשר זה חוזר כח שמצרף, אין לך בבריאה הבחנה של התפרטות אלא רק עד כח של תשע, אחד עשרה שתים וכו' זה לעולם צירופים של אחד ואחד שתים ואחד וכן על זה הדרך, אין לך התפרטויות אלא רק עד תשע, כל ההתפרטויות שיש זה לחלק את התשע, שאר ההתפרטויות זה לחלק את מה שיש כבר. ההתחלה של הבריאה היא אחת וכן התכלית והאמצע הוא פירוד, האחד הוא ההתחלה העשר הוא החרית שתים עד תשע זה נקודת האמצע של הפירוד, זה צורת הבריאה. מספר עשרה עניינו החזרת הדבר לגילוי האחד, אחד זה אחד עשרה זה האחדות שבנפרדים, זה השינוי המהותי בין האחד לעשרה, עשרה עניינו יש נפרדות הרי לפני כן היה תשע אבל גילינו את האחד בתוך. זה כל סוד הבריאה. אין מספר בעצם של עשר, עעשר זה לא מספר אלא הוא חזרה של צירוף של דברים, נסביר, התפרטות היא מספר, אחד עד תשע, עשר זה הגדרה של צירוף, זה החילוק בין משתיים עד תשע לעשר, אחד (הוא לא חייב להיות נמנה כלשון מה שאומרים בשיר היחוד ביו"כ "לא כאחד הנמנה ולא כאחד הנספר", הרי כשהיה אחד לבדו הוא לא נספר הוא יחיד) אחד מצד עצמו הוא לא חייב להיות נספר, משתיים מתחילים לספור, עשר הוא לא הגדרה של מספר, זה צירוף. המהר"ל בהמשך יביא שיו"ד זה אות קטנה שאינה מתחלקת. כשאנחנו מתייחסים למספר יש שתי הבחנות, ניתן דוגמא, כשאני מתייחס למספר אז אני אומר הוא ראשון הוא שני הוא שלישי הוא רביעי הוא חמשיי, זו הגדרה אחת. הגדרה שניה של מספר זה שאני בא לצרף אותם, ארבעת המינים זה לא הגדרה רק כמה יש כאן, אני מאגד אותם, ארבע הוא מספר של כמה פרטים יש כאן, עשר הוא מספר שכולו איגוד, הוא לא נתפס כמציאות אחרת, אין דבר שבא אחרי תשע, עשר הוא הצירוף, זה סוג אחר בהבחנה של מספר, שני הבחנות מה הם מספרים. אפשר להביא עוד הקשרים אבל זה המטבע של היצירה, כל מה שנביא זה לא ראיות זה רק איפה הדברים מתגלים, אין למה ככה זה הבריאה, כך הקב"ה חקק, זו ההגדרה. אני נותן רק דוגמאות. ודאי שאפשר לחדד את זה יותר, נגדיר את הדבר באופן שונה, כשאנחנו מגדירים למשל את המספרים (עוד פעם אני אומר, כל זה זה הוראות לא כי למה זה כי ככה זה), יש לנו יחידות עשרות מאות ואלפים, עכשיו כשאני מגדיר יחידות בין אחד לתשע זה היחידות, עשר הוא מספר של עשרה אז עצם המטבע של הלשון שלו מכריח צירוף, כי הוא שייך למניים של עשרות כל המטבע של עשרות זה מטבע שמאחדת בתוכם, המושג יחידות הוא יחיד, אה יש כאן זע? זה שבע יחידות, הם לא מצטרפים משא"כ המטבע של הלשון שנקרא עשר, עשרות זה מטבע שמצרף עשר היא גופא נשאל אז למה אחד עשרה לא התחילו העשרות אי אפשר לשאול כאלו שאלות, זה חידוד עוד פעם של אותה עשרה.

כי עד ט' מספר הפרטי שכל אחד מחולק לעצמו אבל עשרה הוא מספר כללי שהכל הוא אחד מקושר. ולכך היו״ד מורה על מספר עשרה, כי היוד היא קטנה עד שאין לחלוק היו״ד לשנים לקטנותה שהיא כמו נקודה אחת,

ודאי שגם היו"ד עצמה יכולה להתחלק, דבר שלא יכול להתחלק זה רק האין המוחלט, בערכין היו"ד נקרא אין שלא מתחלק. הגדרת הדבר בעומק למה היא לא מתחלקת, היו"ד צד שהוא עשרה הוא אחדות אבל מכח מה הוא מאחד? כי מאיר בו האור שבאחד, מה שהיו"ד היא קטנה בלתי מתחלקת, מה שהיא קטנה זה מצד השורש של האחדות באחד, כי הרי עשרה הוא לא קטן. כלומר ביו"ד יש שני חלקים, יש את מה שהיא בלתי מתחלקת, ויש בה שלקטנותה היא נקודה אחת, השורש שהיא נקודה אחת מושרש באחד השורש עכשיו שהיא לא מתחלקת אפילו שהיא עשרה הוא כי היא מאוחדת.

ומורה לך כי עשרה הם מסודרים יחד עד שהם כמו דבר אחד.

עכשיו הוא כותב את הנקודה שבה הוא התחיל, מקודם דיברנו על סדר, המהר"ל לכאורה יצא מהנקודה של הסדר ונכנס לנקודה של עשרה, עכשיו הוא מסביר שמה שעשרה מקושרים יחד זה כי הם בהחנה של סדר, עשרה עניינם עשרה לפי הסדר אם זה היה אחד שלוש שבע שתים אארבע שש וכן על זה הדרך זה לא היה מגיע לעשרה, עד תשע זה דבר מסודר אבל אין בו את הכח של הצירוף שלו, העשר מה שהוא מחבר, יש בו שני חלקים כי העשרה הם מסודרים יחד כמו דבר אחד, עצם הכח עשרה הוא כח הצירוף אבל זה ק מכח הסדר שבו, אין לך הבחנה שאם זה היה עשרה בלתי מסודרים היה נקודת הצירוף, זה ברור כמו שאמרנו מקודם שטבע הבריאה יד כח מצרף אבל אם הדברים לא עומדים כסדרם הם לא יכולים להצטרף.

ולכך גם מספר עשרה הוא אחד במספר קטן, כי העשרה הם כלל אחד לגמרי, ומורה זה כי העולם מסודר יחד עד שהעולם הוא אחד, כי סדר העולם היא התורה שהיא סדר אחד לגמרי כי התורה היא אחת.

א"כ עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, העולם נברא בכח של צירוף ובכח של סדר, זה מה שמונח בבריאה. כלומר במאמר אחד היה יכול להבראות זה כח האחד בעשרה נברא זה כח האחדות ששורשה באחד, מתגלה בבריאה הבחנה של פירוד וכשנחזיר כל דבר לתורה כמו שביאר המהר"ל לעיל אז חוזר כל דבר לסדר שלו וכך מאחדים אותו. הבריאה מצד שהיא לא מחוברת לתורה היא בפירוד, שתי סיבות א כי אין בה כח של אחדות ב כי אין בה סדר, כשאני מחזיר אותה לתורה הק' אני מחזיר אותה לסדר לצירוף מכח האור של האחד מאיר כח הצירוף. סדר העולם הוא התורה הן בראשית הבריאה והן לאחר שהתרחק מהבריאה אז התשובה היא דרך התורה להחזיר אותו למקום הסדר. יש הבחנה שהתורה היא אחת ויש הבחנה שהיא מורפת. הבחנה שהיא אחת היא לא מתחלקת בכלל לתיבות כמו שכותב הרמב"ן בהקדמה לתורה כידוע שהתורה כמו שהיא בשמיים היא אותיות רצופות בלי חילוק כלל לתיבות, הבחנה שניה שהיא מתחלקת לתיבות מכח כך היא הבחנה של צירוף, האור הפנימי של התורה היא אחת לא בבחינת האחדות והקישור היא אחת בהבחנה אחת שלא מתחלקת בכלל לתיבות, למטה מכך התורה מתחלקת לתיבות בה מתחלק כח הצירוף ששורשו בעשרה ומכח כך יכולה לגלות בבריאה כח של צירוף, דברים ברורים.

וכאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר דבר זה הוא ביטול הסדר להכל

כאשר דבר אחד יוצא מהסדר הוא לא מאבד רק את עצמו, אלא את כל הסדר כבר לא כסידרו. משל לשרשרת שחסרה בה חוליה.

וכן כאשר מקיים הסדר בדבר אחד הוא קיום אל הכל.

כאשר אני מגלה בבריאה כח של סדר אני מאיר לכל הבריאה כולה, אני מצרף למשל עשר אנשים שיהיו מניין, כל בי עשרה שכינתא שריא ואז היא מגלה את השראת השכינה בתחתונים בכל העולם כולו, כי נתתי כלי לעולם לגלות את הצירוף וזה מאיר בהכל, לא שאני צריך לחבר את כל הבריאה כולה ורק אז זה יאיר, כל בי עשרה שכינתא שריא. זה בדיוק מה שאומר כאן המהר"ל.

עומק הדבר, יש שני חלקים בבריאה, הבריאה ביאב החנה של עשרה מאמרות שזה כלל הבריאה כולה בל בעומק כל עשרה פרטיים יכולים לגלות את הכח הזה, כי כל עשרה הם כלי לכח עשרה מאמרות, עש שיתגלה כל העשרה מאמרות בביראה שאז יהיה תכלית הבריהא כולה שהם מצורפים, אבל הבריאה יבראה בכח שכל עשר יכולים לגלות את הסדר והצירוף, זהה כל המהלך כסדר.

ולכך אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', כלומר כי מה שהעולם נברא ביו״ד מאמרות ולא נברא במאמר אחד, כי אם נברא במאמר אחד לא היה מורה זה על סדר אחד מקושר יחד,

תכלית הבריאה היא לגלות אחדות לא לגלות אחד, אחד היה קודם שנברא העולם, התכלית היא לגלות את הטחד במקום הפירוד. הכוונה להרבות שכר לצדיקים זה לתת סוג של עבדוה לגלות את האחדות, כלומר יהיה פירוד. בעומק העבודה לאחר מכן לגלות את האחד במקום הפירוד, תכלית לפנים מץכלית, לא רוצה לחרוג מדברי המהר"ל אבל למעשה יש שני שלבים.

מה שמבואר א"כ בדברי חז"ל לתת עונש לרשעים כי זה כל העבודה שלהם העונש שלהםם שהם נשארים בעשרה ולא מגיעים לאחדות והצירוף, בבריאה יש עשרה מאמרות, כידוע שבט"א יש יא סימנים, כי הסטרא אחרא תופס את הבריאה בהבחנה של פירוד וא"כ המספר עשרה הוא לא דוקא גם יש אחד עשרה, משא"כ הקדושה שעניינה לגלות אתה האחד.

נקדים לדברי המהר"ל, אם העולם היה נברא במאמר אחד, יכל להיות בזה שתי אפשרויות, הכל היה אחד ולא היתה עבודה, אפשרות שניה אומר המהר"ל זה היה נברא במאמר אחד והיה מתפרט לא לעשרה אלא סתם התפרטות, אז הבריאה היתה בבחינה של נפרדות. המהר"ל לא עוסק כרגע מה היה אם זה היה נברא באחד ונשאר באחד, אז לא היה עבודה. הוא עוסק באפשרות השניה.

כי מה שהיה נברא במאמר אחד כל הנבראים המחולקים. היה זה מפני כי כתיב (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות כך דבר ה׳ מתחלק לכמה חלקים,

מה שפטיש מפוצץ סלע זה לא לפי סדר, היה סלע שהוא אחד והתפוצץ לגמרי.

ובענין זה היה נברא העולם, ואם לא כך איך היה כל העולם שבו דברים מחולקים נברא במאמר אחד, ואם כן היה העולם מחולק כל דבר לעצמו, ועתה שנברא ביו״ד מאמרות אשר מספר עשרה מורה שהעולם הוא אחד מסודר ומקושר יחד.

הרי שהוא מעמיד את הדבר. עכשיו הוא ננסה להסביר איך זה יכול להיות. אז לשון הפסוק הוא כפול, כאש וכפטיש, מה שמתחלק זה עם הפטיש, אבל מה ההבחנה הראשונה? כל אש למעשה מורכבת מניצוצות רבים, רק שהם מתאחדים, ההבחנה הראשונה של הפסוק אש זה הבחנה איך הניצוצות מחוברים, ההבחנה השניה פטיש, מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות זה ההבחנה שהאחדות מתחלקת לכמה לפירוד, איך זה יכול להיות בעצם? הגדרת הדבר היא כזו, הקב"ה ברא את הבריאה ובוא נתן את התורה הקדושה, התוה"ק בעצם יורדת לכל מקום, יש בבריאה עשרה מאמרות שהם נקודת הפירוד ושם נקודת האחדות, העשרה מתגלה גם כמספר וגם כעשרה שחוזרי בעשרה לאחד, איך יש הבחנה של נפרדות? אילו התוה"ק לא היתה מתחלקת לחלקים לא היתה אפשרות כזאת, הרי אסתכל באורייתא וברא עלמא אז חייב להיות שיהיה בתורה כח של נפרדות לשם גילוי האחדות אבל חייב שתכללול בקרבה כח של נפרדות. חייב להיות חלק בתורה של נפרדות אבל זה החלק החיצון שבתורה שבתוכו צריך להאיר האור של האחדות.

לכאורה אנחנו צריכים לומר שאחרי שהעולם נברא במהלך של עשרה אז התבטל ה"כפטיש יפותץ סלע", תשובה, נבראה גם במהלך של כפטיש וגם במהלך של עשרה, הפטיש הוא הכלי האמצעי.

ומזה שהעולם נברא ביו״ד מאמרות, מזה יש לך ללמוד כי הצדיקים ששומרים הסדר שסידר השם יתברך את העולם בזה מקיימים כל העולם,

כמו שחידדנו מקודם יש את הסדר שבו נברא העולם ויש את הסדר שמקיים, הצדיקים הרי לא בראו את העולם, הקב"ה ברא, אבל מה שהוא מקיים את העולם זה מכח בחירת האדם, הצדיקים שומרים על הסדר.

והפך זה הרשעים כאשר הם יוצאים מן התורה ועוברים את הסדר שסדר השם יתברך, בזה מחריבין כל העולם, כי כל העולם הוא אחד מקושר ומסודר, ושנוי הסדר שסדר השם יתברך דבר זה הוא שנוי אל הכל. לכך הצדיקים שכרם גדול שהם מקיימים כל העולם, והרשעים עונשם גדול שמחריבים הכל: