בלבבי-ב 009 כי אתה עמדי

השלב הראשון - תביעת הנפש להכרת בוראה

נתבאר עד כה, שעבודת האדם להביא לכך שתיקבע בלבו הידיעה כי יש בורא לעולם, וכפי שאמרנו ישנם בזה שני כללים יסודיים: האחד, שעיקר העבודה נעשית על ידי כח הדיבור, כלומר אם אדם רוצה לעורר את לבו לגלות את הנקודה שיש בורא לעולם, ראשית עליו להתבונן בדבר זה שהקב"ה ברא אותו, אבל אחרי ההתבוננות צריך לבוא הדיבור, שיאמר את הדברים בפיו: לא יתכן שחפץ זה נוצר לבד, ודאי שהקב"ה עשה אותו וכו'.

והכלל השני: לפנות בכל יום ויום זמן מיוחד להתבוננות, כמש"כ הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים", שישב שעה אחת פנוי מכל עסקי העולם הזה ויחשוב רק על הנקודה הזו, ולאורך כל היום אחת לחצי שעה וכיוצ"ב יעורר אצלו את הדברים.

אם חסרים אחד משני התנאים הללו, קשה מאוד ליישם את הדברים שדיברנו. אם לא מקדישים שעה אחת להתבוננות, אין תוקף למחשבות לאורך כל שעות היום, ואם אין את הדיבור בפה - המחשבות "פורחות באויר", כמו שאמרו חז"ל: "מחשבות לא יכונו".

עתה נמשיך, נרחיב ונתקדם.

השלב הראשון בעבודה - שהוא שייך אצל כל יחיד ויחיד - הוא לייסד אצלו שיש בורא עולם. הזכרנו לעיל בקצרה שהסימן לכך שכבר ניתן להמשיך הלאה, הוא כאשר לא רק מזכירים חיצוניים ולא רק הרגל המחשבה של השכל תובעים להרגיש שיש בורא עולם, אלא הנפש עצמה תובעת להזכר כל פעם ופעם בבורא עולם, כלומר הנפש תובעת דברים שיש לה תשוקה אליהם, דברים שהיא מרגישה שהיא מקבלת מהם חיות.

אם זהו רק הרגל מחמת שעבוד שכלי, הנפש עדיין לא מרגישה חיות מן הדבר, ממילא הדבר אינו מעורר את הנקודה הפנימית להיות חלק מעצם הויית חיי האדם. כאשר האדם נמצא במצב שכבר הנפש תובעת זאת, זוהי ראיה שנקודה זו נהפכה להיות חלק מעצם החיים שלו.

נקודה זו אנו שאנו אוחזים כעת היא ה"בראשית", הידיעה שיש בורא לעולם. זו אינה ידיעה של עבודה, ונועדה רק כדי לבנות עליה את השלב הבא. אלא שמעצם הידיעה הזו מקבל האדם חיות, כמו שהזכרנו בתחילת דברינו: "בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'", כלומר הוא מקבל את החיות שלו מהאמונה. הגוף נושם אויר, והפנים - הלב של האדם - כביכול 'נושם' אמונה!

כשם שהחיות של הגוף הוא המזון הגשמי, כך המזון של הנפש הוא רוחני, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל פי מוצא ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג). ידועים דברי האר"י ז"ל שהחיות של הנפש היא נקודת האלוקות הטמונה בכל דבר. ממילא, הגוף, החלק החיצוני, מקבל את חיותו מהגשמיות, אבל הנפש חיה מנקודת האמונה.

אם חיותו של האדם היא מדברים אחרים, והדבר נתפס אצלו כידיעה בעלמא, בהכרח שעדיין לא גילה את הנקודה הפנימית של הנפש. לאחר שזוכה ונקודת החיות שלו היא שיש בורא לעולם והנפש תובעת לחיות זאת ולחוות זאת, יכול הוא להתקדם לשלב הבא.

היכן נמצא בורא העולם?

מהי הנקודה הבאה שעל האדם להשיג.

יש בזה כמה דרכים, כלומר סדר הדברים משתנה מאדם לאדם - כל אחד לפי מעלתו ודרגתו. כי לאחר שאדם יודע שיש בורא עולם, בעצם נשאלות שתי שאלות כלליות: א. מה הן מידותיו של בורא עולם, וכיצד הן קשורות אלי? ב. היכן נמצא הבורא ית'?

באופן כללי ניתן להתחיל את העבודה בשני הכיוונים הללו, ואנו נעסוק קודם בנקודה השניה - היכן נמצא בורא העולם, ובהמשך נגיע גם לנקודה הראשונה - מה הקשר שלי לרבונו של עולם, שזהו ענין אהבת ה' והשגחה פרטית.

ובכן, לאחר שזכה אדם להכיר בשכלו ובנפשו שיש בורא עולם, ואף לקבל את חיותו מכך, עתה הוא נעמד ושואל את עצמו: היכן בורא עולם נמצא?

ובאמת, שלמה המע"ה כבר אמר: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מ"א ח, כז), וירמיהו הנביא התנבא בשם ה': "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'" (ירמיה כג, כד). הקב"ה היה, הווה ויהיה. "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", וכמו שקודם הבריאה היה הקב"ה בכל מקום ובכל זמן, כך גם לאחר שנברא העולם נמצא הקב"ה בכל מקום, כלשון חז"ל הנודעת: "לית אתר פנוי מיניה".

זהו בעצם תוכן דברי הרמ"א בתחילת השולחן-הערוך שהוזכרו לעיל: "שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים".

נתבונן ראשית במשל גשמי: לאדם יש שעון, והוא הניח אותו באיזה מקום וכעת אינו זוכר היכן הניחו. מה עושה? מתחיל לחפשו. הוא עובר מחדר לחדר, ממגירה למגירה, ובודק האם השעון נמצא כאן או לא? כאשר הוא מבחין בו - הרי שהשעון נמצא. אם לא רואה אותו - סימן שהשעון לא נמצא.

בבורא העולם א"א להבחין עם עיניים גשמיות! "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). הקב"ה הוא "א-ל מסתתר" (ישעיה מה, טו), אי אפשר לראותו וגם לא לשומעו, וודאי שלא ניתן למשש אותו בידיים! כיצד, אפוא, ניתן לדעת היכן הוא בורא העולם?

כדי להשיג נקודה זו - היכן נמצא הקב"ה - חייבים אמונה! אמונה בדברי חז"ל הקדושים שהם אמרו לנו שהקב"ה נמצא בכל מקום, אמונה בדברי הנביאים שכתבו לנו "את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג, כד).

אם כן, עבודת האדם על מנת להגיע להכרה אמיתית שרבש"ע נמצא כאן אתנו בחדר, והוא נמצא עם כל אדם ואדם במקום בו הוא נמצא - זוהי עבודה של אמונה, לייסד בלבו את האמונה. אחר שהגיע לאמונה אמיתית - יכול אדם להרגיש שהקב"ה נמצא בלבו, אבל תחילת הכל זו האמונה!

איך עושים זאת?

גם כאן נפתח במשל מהעולם הגשמי. חפץ הנמצא במרחק של 1000 קילומטר - אדם לא רואה אותו. אם יימצא קרוב אליו - יראה אותו. כלומר, אי ראיית החפץ נובעת מהמרחק שבינו לבין החפץ, וכשיסתלק המרחק והאדם יתקדם לכיוון החפץ - שפיר יוכל לראותו.

אצל הרבש"ע, הסיבה שלא רואים אותו היא משום שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי". אדם אינו רואה את הרבש"ע לא משום שהוא נמצא במקום פלוני, מרוחק ממנו. אין שום משמעות למקום הימצאותו של האדם. ישנה סיבה אחת ויחידה שמחמתה הקב"ה אינה נראה: מחמת ההעלם שנמצא בנפש. הקב"ה הוא כביכול סוג דבר שמצד עצמותו אי אפשר לראותו.

ישאל השואל: אם אינני רואה את הרבש"ע, איך אוכל לחיות בהרגשה שהקב"ה נמצא כאן?

כשהאדם כבר זך וטהור והקב"ה נגלה לו בלבו - שוב אין אצלו שאלות כאלו, אבל עד שיגיע למדרגה זו, הדברים אצלו רק בגדר של אמונה. הוא מאמין לדברי חז"ל, הוא כבר יודע שהקב"ה נמצא כאן. לראותו הוא לא יכול, אך להאמין - הוא מאמין.

אמנם, כבר הזכרנו לעיל בראשית הדברים שישנם שני סוגי אמונה: יש אמונה שהיא ידיעת השכל, ויש אמונה של לב. אמונה של לב זו הכרת המציאות שבהכרח הדברים הם כך, כעין חוש המישוש ע"י היד. אם אדם יודע שיש רבש"ע שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אין לו ראשית ואין תכלית וכו' - הרי ברור לו שבהכרח הקב"ה נמצא כאן.

השאלה היא: איך מעוררים את הנפש להכרה הפשוטה שהקב"ה נמצא כאן?

לעורר את הנפש ע"י כח הדיבור

כפי שהזכרנו לעיל, העבודה לעולם צריכה להיעשות עם כח הדיבור, וגם כאן נשתמש באותו כח.

יושב לו אדם באותה שעה שהקדיש לעצמו להתבוננות [כמבואר לעיל], ושואל את עצמו את השאלה הפשוטה: היכן נמצא הרבש"ע? והוא גם עונה לעצמו: הקב"ה נמצא כאן לידי! הוא שואל את עצמו: האם אני רואה אותו? - לא! אני מאמין שזה כך? כן! אם אני מאמין שזה כך, ואני לא מרגיש זאת, איך אחיה את הדברים?

כך אדם מעמיד לעצמו את השאלה, והתשובה שהוא עונה לעצמו היא, שהסיבה שאינו מרגיש שהקב"ה נמצא כאן, היא מחמת שהוא תפוס בעצמו. אם יצא קצת מהכרת עצמו, מהמחשבה על עצמו, מההתעמקות בענייניו, ממילא יחוש את הרבש"ע.

על בעל גאוה אומרים חז"ל: "אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה ע"א). מה הכוונה שאינם יכולים לדור יחד בעולם? הרי הקב"ה מלא עולם ו"לית אתר פנוי מיניה", וכי יעלה על הדעת שהיכן שנמצא בעל גאוה הקב"ה לא נמצא?

ודאי שהוא נמצא גם שם, כמו שהוא נמצא בכל מקום, וכוונת חז"ל לומר, שאי אפשר לחוש שהרבש"ע נמצא במקום זה. לא מצד שהוא באמת לא נמצא, אלא מצד הגאוה שמונעת את ההכרה במציאות הקב"ה!

אם כן, הסיבה שאין כל יחיד ויחיד מרגיש את הקב"ה, היא הגאוה - כל אחת לפי מדרגתו. לכאורה ראוי שנציע, אפוא, להתחיל לעבוד על מידת הגאוה.

כדי להגיע לענווה אמיתית צריך להרגיש את הרבונו של עולם, וכדי להרגיש את הרבש"ע, צריך להיות "בעל ענוה". א"כ לכאורה שוב הדברים "צבת בצבת עשויים", ואדם תוהה כיצד יוכל להגיע להכרה שהרבש"ע נמצא כאן?

אנחנו יודעים שהסיבה שמונעת אותנו להגיע להכרה זו, היא מחמת ה"יש" של הנפש, ההתעסקות והשתקעות של האדם בתוך עצמו. אם כן, הדרך להגיע לאותה הכרה היא ע"י דיבורים וע"י תפילה.

אדם פונה אל הרבש"ע וכביכול מדבר עימו בלשון נוכח: רבונו של עולם, אני נמצא כאן. האם גם אתה נמצא כאן? ודאי שכן! אני רואה אותך, רבונו של עולם? - לא! אני לא רואה! אבל דבר אחד ברור: אני נמצא כאן, וגם אתה נמצא כאן, אבל אני לא מרגיש שאתה נמצא כאן, אלא יודע זאת, ומאמין לדברי חז"ל.

אדם לוקח את המחשבה הזו, וחוזר על המשפט ברצינות עמוקה. הוא אומר לרבש"ע: אינני רואה אותך, אבל אני מאמין שאתה נמצא לידי. אני לא רואה, אבל אני מאמין שאתה נמצא לידי.

בשעה שהאדם אומר את המשפט הזה, צריך שהדברים יצאו מעמקי הנפש שלו, כלומר לא מהשכל שהוא יודע שהקב"ה נמצא כאן, אלא מכח ההרגשה הפנימית של אמונה שהוא יודע שיש כאן רבש"ע. לא שהוא מרגיש זאת, אלא שהנפש מאמינה לחז"ל שיש רבונו של עולם.

התבוננות ע"י משלים

כדי לקרב את הדברים אל שכלנו נדמיין לעצמנו שכעת היה נמצא כאן, בבית זה, משה רבינו ע"ה, והיינו זוכים לשבת במחיצתו ולדבר אתו. לפתע רואים אנו אותו מרים יד, ומתנועת היד נראה שהוא לוחץ יד למשהו. אנחנו מביטים ימינה ושמאלה ולא רואים אף אדם. שואלים את משה רבינו: "למי נתת יד?" והוא עונה בפשטות: "לאליהו הנביא..."

אם הדברים היו יוצאים מפורש מפי משה רבינו, כל אדם בעל אמונה פשוטה היה מאמין למשה רבינו שאכן אליהו הנביא נמצא כאן. אם סתם אדם היה אומר כך, ניתן לבטל את דבריו ולחשוב שהוא בעל דמיונות, אבל משה רבנו, הרי הוא בעל מדרגה גבוהה יותר מאליהו הנביא, וכי יש צל של ספק שלא יוכל לראות את אליהו הנביא? ודאי שהוא רואה את אליהו הנביא. כל אדם היה מאמין למשה רבינו שאליהו הנביא נמצא כאן בחדר.

אמונה זו, לא היתה רק בידיעה של שכל, אלא גם הנפש היתה מאמינה בוודאות שאליהו הנביא כאן! כי אם משה רבינו אמר כך - ודאי שזוהי המציאות. והרי הוא לא רק אמר זאת. אנחנו רואים בצורה מוחשית את ידו המושטת לוחצת יד נעלמת, כלומר הדבר מוחשי לנגד עינינו איך שמשה רבנו מתנהג בצורה שאליהו הנביא נמצא כאן.

עד כאן המשל.

ואם כך הוא בענין אליהו הנביא, יבין האדם כי האמונה שהקב"ה נמצא כאן פשוטה וברורה יותר מהאמונה בכך שאליהו הנביא נמצא כאן!

כלומר, אדם צריך לקחת לעצמו משלים, ומכוחם להגיע להכרה שהרבש"ע ודאי נמצא כאן.

ניתן עוד דוגמא לדבר. אדם יושב בחדר סמוך לקיר שקוע בתלמודו עם כסא וסטנדר. לפתע בא מישהו מאחוריו ומניח את ידו על כתפו. כשחש את הנגיעה הוא נרעד לרגע. הוא אומר לחבירו הנכנס: "לא שמעתי שנכנסת". הוא היה כל כך שקוע שלא שמע שמישהו נכנס לחדר.

מה אדם יכול ללמוד ממשל זה? הנה יתכן מצב שאדם יסתובב בחדרו, ולא רק יסתובב אלא גם ישמיע קולות, ואת הכל הוא לא שמע! וכל כך למה? כי מוחו היה שקוע בדבר אחר, ולכן כח השמיעה שלו לא היה מחודד ופנוי כל כך לשמוע.

אדם חושב על המשלים הללו, וכביכול אומר לרבש"ע: ברור לי שאף על פי שבחושים הגשמיים שלי אינני מרגיש שאתה נמצא כאן, אבל אני מאמין ואני רוצה להאמין עוד יותר ולהרגיש שאתה ניצב לידי. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" למה? "כי אתה עמדי".

הוא לוקח את הנקודה הזו וחוזר עליה במילים פשוטות, פעם ועוד פעם, עם עוד משל, ועוד משל, והוא אומר לרבש"ע: אני לא מרגיש, אבל אני יודע שאתה נמצא, כמו שידוע לי שבחלל החדר מסתובבים חיידקים וכו', אף שאינני רואה ומרגיש אותם. רבש"ע, רוצה אני להרגיש שאתה נמצא לידי!

אדם קם בבוקר, הולך לתחנת האוטובוס ומתיישב בתחנה. הוא חושב במחשבתו [ואם אין אנשים ניתן אפילו לדבר בשקט]: רבש"ע, אני נמצא לבד או שאתה נמצא אתי? מישהו רואה מה שאני עושה עכשיו או לא? רבש"ע, אני לא לבד, אתה נמצא אתי ואתה רואה את מה שאני עושה.

כך לאורך כל היום, כמו שהזכרנו, אדם צריך להזכיר לעצמו מידי פעם את מציאות הבורא ולדבר עימו דקה או שתיים. כמובן, כל זאת בתנאי שיש בסיס של שעה אחת ביום, שבה אדם לוקח את הנקודה הזאת ומפתח אותה. על בסיס זה יכול הוא אחרי כן במשך היום לחזור על הדברים פעם אחר פעם, אפילו את אותם דברים ממש, מפני שהוא יודע שהידיעות הללו הם עצם חיותו. ואף שעדיין  אינו חש כך, אבל לכה"פ בידיעת השכל הוא יודע שזוהי נקודת חיותו.

הקב"ה יעזור לכל אחד ואחד, שיבקש את בוראו באמת, ולאט לאט, מכח הביקוש באמת, יזכה להרגיש שהקב"ה נמצא לידו ולהיות דבוק בו כל ימי חייו.