בלבבי ה_עמוד שפה_גאולה פרטית וגאולה כללית

"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב). ואמרו חז"ל שמכאן ילפינן שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (אבות ו, ו). וכבר ידוע הקושיה, הרי פעמים רבות וכן הכא אמרו דבר בשם אומרו, ומדוע עדיין לא נגאלנו ומשיח בן דוד טרם בא? התשובה לזה היא, שיש גאולה פרטית למאור פרטי, ויש גאולה כללית לכל הבריאה. ובכל פעם שאומרים דבר בשם אומרו, יש גאולה פרטית במאור פרטי, אולם עדיין אין גאולה למאור הכללי. מתי תהיה גאולה למאור הכללי? כאשר יגידו כל דבר משמו של הקב"ה. ביאור הדברים: הטעם שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כי ענין הגלות הוא פרוד הענפים משורשם, כלומר שרואים את הענפים ולא רואים את מקור יציאתם של הענפים. וזה סוד הפרוד של הרע, לשון רעוע, מפורד. וסוד הגאולה הוא סוד האחדות, לאחד את כל הענפים. וכח היחוד של הענפים, הוא רק ע"י השורש. ולכך צורת הגאולה, הוא ע"י החזרת כל הענפים לשורש, וממילא כל הענפים יתאחדו בשורשם, כי שורשם ומקורם של כל הענפים הוא אחדות. ואומר דבר בשם אומרו יש כאן חיבור מה, ולכך מיקרי גאולה פרטית, כלומר חיבור פרטי, התחלת חיבור.

והנה הגאולה הכללית היא התכללות בשורש השרשים. מהו שורש השרשים? הקב"ה! סוד הגאולה הוא כאשר יתגלה בכל דבר האלקות שבו, אז יהיה אחדות. ולכך, בסוד הגאולה, אומר דבר בשם אומרו ענינו, לומר דבר בשם הבורא ית"ש, שמרגיש שהדברים הללו דברים של הקב"ה, ושם הכל אחדות. והוא מעין בחינה של "שכינה מדברת מתוך גרונו". ע"פ זה יבנו היטב דברי הגמ' בב"ק (ס"א ע"א) "ולא אבה דוד לשתותם" (ש"א כג, טז), דלא אמרינהו משמיהו, אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו. וכו' מאי "ויסך אותם לה' (שם) דאמרינהו משמא דגמרא". ביאור הדבר, מי שמוסר נפשו למות, הוא מבטל ככל את עצמותו, את האני, והוא דבק לגמרי בבורא ית"ש, והוא נכלל באלוקות. ולכל אין אומרים משמו, כי יש ביטול של האני, ואין בשם מי לומר. רק "ויסך אותם לה'", שמרגיש שהכל ה' אמר, וזה סוד הגאולה.