דע את דעתך 001 דמיון ודעת

הסוגיא שבה אחזנו היא סוגיית חלקי המוחין שבאדם, חכמה בינה ודעת. בשיעורים הקודמים בחורף עסקנו בעיקר בחלק החכמה והבינה שבנפש האדם, בעז"ה בפעמים הבאות ננסה קצת לגעת בסוגיא של כח הדעת. כמובן שהדברים הם המשך למה שנתבאר לעיל, ובנויים על גביהם.

בכללות בקצרה ממש שהזכרנו את מערכת המוחין, חכמה בינה ודעת, הוזכר שיש שלשה מערכות של חכמה בינה ודעת. חכמה עליונה – היא ראיה, בינה – ראיית כל פרט ופרט, חכמה שניה – מה שקיבל מרבו, בינה – מבין דבר מתוך דבר. חכמה שלישית, מה שהוא ראה מרבו, גדולה שימושה. בינה, שהוא מדמה מילתא למילתא במעשה. זה תמצית הדברים בקצרה ממש שנתבארו.

שני החלקים התחתונים של הבינה, כמו שנתבארו, הם בעצם מערכת של כח מדמה. בחלק השני של החכמה, החכמה הרי היא מה ששמע מרבו, והוא משכיל את הדבר, ומכח כך הוא מדמה מילתא למילתא בסברא. לעומת זאת בחלק השלישי שהחכמה עניינה מה שהוא ראה מרבו, מעשה, הוא מדמה מילתא למילתא של מעשה, אבל שניהם כוחות של מדמה. אלו הם שורשי הדברים ממש.

שאנו עוסקים בסוגיא שנקראת כח הדעת, בדעת עצמו יש שלשה חלקי דעת, והם מקבילים לשלשה החלקים שנתבארו לעיל. מתתא לעילא שלשה חלקי הדעת, דעת המבדלת, דעת המכרעת, ודעת המחברת. נעמיד ראשית את הדברים בכללותם, ולאחר מכן פרטות כל סוגיא.

במערכת התחתונה של חכמה בינה, חכמה מה שראה מרבו, מאביו וכדומה, בינה הוא מדמה מילתא למילתא של מעשה מכח מדמה. שם הדעת היא דעת המבדלת, היא באה להבדיל בין מה שראיתי לבין מה שאני מנסה לדמות מעשה למעשה. זו דעת המבדלת. היא מבדילה בין החכמה והבינה, חכמה מה שהוא ראה מרבו, בינה מה שהוא רוצה לדמות מעשה למעשה. ההבדלה בין החכמה לבינה, זה גופא הדעת במדרגת הדעת המבדלת. הדעת מבדילה בין מה שראיתי, למה שאני עומד לעשות.

למעלה מכך, דעת המכרעת, היא שייכת למערכת השניה של חכמה ובינה. חכמה – מה ששמע מרבו, בינה – מבין דבר מתוך דבר. כלומר, הוא שמע מרבו דבר השכלה, הוא מבין מתוך אותה השכלה ומוציא הלכה נוספת, מבין דבר מתוך דבר. שם באה הדעת דהכרעה להכריע. כאשר אני מעמיד דבר חדש שלא שמעתי מרבי, אלא אני מבין דבר מתוך דבר, אז הדבר צריך שיקול דעת של הכרע בדבר.

מה שהוא ששמע מרבו, אז הוא מקבל את הדברים כפי ששמעם, זה לא תלוי בדעתו שלו, זה מה שהוא שמע. כמובן שהוא יכול לטעות ולא להבין את מה שהוא שמע, אבל כפי הבנתו זה מה שהוא שמע. לעומת זאת, בינה, הוא מבין דבר מתוך דבר, אז הוא הוליד כאן דבר חדש. ההולדה הזו צריכה הכרעה, כאשר הוא מדמה דבר לדבר, הוא צריך להכריע את נקודת הדימוי. אנו עוד נסביר זאת בארוכה מאד, אבל בקצרה אנו מעמידים את הדברים. הוא צריך להכריע האם הדימוי הוא דימוי, או שהדימוי הוא לא דימוי גמור. זו דעת דהכרעה.

לעומת זאת במערכת העליונה של החכמה והבינה, חכמה כח ראייה, "ליבי ראה הרבה חכמה", בינה הגדרתה מה שהוא רואה את הפרטים בזה אחר זה, חכמה הוא רואה את כללות הדבר, "כולם נסקרים בסקירה אחת". בינה, כרואה שמעביר צאנו תחת שבטו בזה אחר זה. שם מהי הדעת, שם דעת היא דעת חיבור. הוא מצרף ראשית את כל הפרטים לכלל אחד, ויתר על כן, הוא מצרף את התפיסה הכוללת, חכמה, לתפיסה המתפרטת, בינה. כאשר הוא מצרף את התפיסה הכוללת לתפיסה המתפרטת, זה דעת של רוח הקודש. דעת של רוח הקודש עניינה שהוא רואה את הכללות, הוא רואה את הפרטות, והוא רואה את החיבור בין הכללות לפרטות.

זו תמצית הדברים בקצרה ממש. כנראה שהם לא יובנו עדיין לגמרי, אבל אנו חוזרים לראשית, להתחלת הדברים, ובעז"ה שלב אחר שלב.

חוזרים מתתא לעילא. הדעת התחתונה נקראת דעת המבדלת. עוד פעם, באיזה מערכת היא נקראת דעת המבדלת, במערכת של חכמה בינה דעת, חכמה מה שראה מעשה מרבו, חכמה מדמה מעשה למעשה, באה הדעת המבדלת ומבדילה בין החכמה והבינה.

ביאור הדברים, צריך להבין ראשית, דעת המבדלת היא באה להבדיל מכח אחר שגורם אי הבדלה. בלשון הכי ברורה, אימתי צריך להבדיל דבר, כאשר יש תערובת, צריך להבדיל, אם אין תערובת, לא צריך להבדיל. מתי קיימת מערכת של הבדלה, כאשר כל כח וכח עומד לעצמו, אין צורך בהבדלה. אימתי צריך להבדיל, מתחילה אור וחושך משמשים בעירבוביא, "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", פעם ראשונה בתורה שנאמר לשון הבדלה. מדוע נצרכת שם הבדלה, מחמת שהקיום של הדבר קיים כמעורבב. וכן על זה הדרך, אבל זו דוגמא בעלמא. כל כח הבדלה כאשר בא לחול, הוא חל ע"ג דבר שקדם לו תערובת. כי אם לא קדם לדבר תערובת, הוא לאו בר הבדלה. דבר שהוא אחד הוא לאו בר הבדלה, דבר שאיננו מעורב אלא כל כח עומד לעצמו, הוא גם לאו בר הבדלה. היכן חל כח ההבדלה, על גבי תערובת, אור וחושך משמשים בעירבוביא, תערובת, "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". דברים ברורים.

א"כ, כאשר כח ההבדלה שאנו עוסקים בו עכשיו הוא בא להבדיל מכח של תערובת. היכן בקומת הנפש מתגלה הכח שנקרא "תערובת". חכמה, בינה, דעת, הוגדר שהדעת היא כח התערובת. מהו הכח שנקרא תערובת בנפש שעל גביו בא הדעת דהבדלה. הכח שנקרא תערובת בנפש ביסודו זהו בעצם כח המדמה. המדמה הוא כח התערובת. שוב, יש חכמה בינה ודעת, שעוסקים במערכת התחתונה של חכמה בינה ודעת, חכמה מה שראה מרבו, ראה, בינה, הוא מדמה מעשה למעשה, דעת באה להבדיל ממה שהבינה דימתה. אזי מהי עניינה של הדעת, לסלק תערובת, מי יצר את התערובת, הבינה, הבינה במערכת התחתונה שלה היא מדמה. א"כ, שבאים להבדיל דבר, אנו באים להבדילו מהתערובת שבו. ובלשון כוחות הנפש, מהו כח התערובת, מדמה. מהו כח המבדיל – דעת. דעת מבדילה, מדמה יוצר תערובת.

שאנו מדברים במדמה מזוכך, מדמה מזוכך לא יוצר תערובת, מדמה מזוכך יוצר דימוי מילתא למילתא, אזי הוא יוצר צירוף. מהו ההבדל בין צירוף לתערובת, צירוף עניינו כאשר אני מצרף שני דברים באופן שלם, זה נקרא צירוף. צירוף אותיות פרצוף, כאשר אני מצרף את הדבר באופן הנכון שלו, זהו צירוף. אבל כאשר אני מצרף אותו באופן שאיננו מבורר, זה נקרא תערובת. החילוק בין תערובת לצירוף, תערובת מצרפת את הדברים בלתי מסודרים, בלי סדר. לעומת זאת, הצירוף מצרף את הדברים באופן של פרצוף, באופן שיש לו צורת פרצוף. זהו ההבדל בין צירוף לתערובת.

דעת דהבדלה שבה אנו עוסקים לא באה להבדיל את הפרצוף, זה דעת עליונה יותר בסוד ההכרעה. שאנו עוסקים עכשיו בדעת המבדלת, במה היא באה להבדיל, היא באה להבדיל מתערובת. ישנה תערובת מכח המדמה, באה הדעת ומבדילה את התערובת של כח המדמה. לפ"ז ראשית הגדרת הדברים א"כ, חכמה מה שראה מרבו, ראה מעשה, בינה, רואה מעשים דומים ומערבבת אותם, דעת – מבדילה את מה שקיים בחכמה לבין מה שקיים בבינה. חכמה מה שראה, בינה, מדמה, מערבב את הדברים, סוד הבבל, סוד הבלבול, לא הבלול בסוד צירוף, אלא סוד הבלבול. באה הדעת ומבדלת את מה שהמדמה צירף.

שנבין א"כ בעומק יותר את המערכת של דעת המבדלת, נחדד כמו כל דבר את שני הקצוות שלו, את שני ההפכים שלו. נחדד את הבינה של כח המדמה ביחס לערבוב, ואת הדעת ככח המבדיל מן הערבוב. באופן כללי, יש שני כוחות בנפש האדם שיוצרים ערבוב בנפש. ואלו הם, הכח הכולל שלו זה נקרא כח דילוג, יש כח דילוג בנפש, כח שמדלג. הגאולה נאמר בה, "הנה זה בא מדלג על ההרים, מקפץ על הגבהות". הכח נקרא כח של דילוג. יש דילוג עליון, שזה סוד הגאולה, כרגע אנו לא עוסקים בו.

אנו מדברים בדילוג התחתון, ומהו, כל דבר בבריאה שבנוי בסוד חכמה הוא בנוי בסוד סדר. "אשר יצר את האדם בחכמה", החכמה היא סדרי כל כוחות מעשי בראשית. מהו הכח שמעוות את החכמה, הוא הכח שנקרא דילוג. כל הבריאה כולה בנויה בסוד חכמה, בסוד השתלשלות, שלשלת. מה קורה אם לוקחים שלשלת ומדלגים על אחת מהטבעות, כל השלשלת מתפרקת. הבריאה בנויה באופן של סדר, כח הדילוג בעומק שלו הוא כח המדמה. המדמה מביא לידי דילוג. הדילוג הוא ההיפך הגמור של החכמה, החכמה כל עניינה סדר, זה אחר זה. הדילוג קופץ מדבר לדבר.

מה מביא את האדם לידי דילוג. כמו שאמרנו, יש לזה שני כוחות, כח אחד שמביא את האדם לידי דילוג זה כח המדמה, זה עיקר הסוגיא שבה אנו עוסקים. רק במאמר המוסגר נזכיר עוד כח שמביא את האדם לידי דילוג, הכח המהירות שבאדם, רואים זאת הרבה פעמים אצל בני אדם שמהירים, הוא קורא משפטים ומדלג על מלה. פעמים הוא מדלג על מלה שהיא לא כ"כ ברת משמעות, אבל פעמים הוא מדלג על מלה שכל המלה שינתה את המשמעות. זה מכח המהירות שבנפש, אבל לא זו סוגייתנו עכשיו, אנו עוסקים עכשיו בכח המדמה.

כח המדמה מביא את האדם לידי דילוג. איך וכיצד, אם האדם עוסק בענין אחד, ואנחנו נביא לפניו ענין לגמרי שונה ממה שהוא עוסק בו. טבע האדם על דרך כלל שהוא לא יעבור מנושא לנושא כל כך שונה, מדוע הוא כן מסוגל לעבור, אם בנושא החדש שהבאנו לפניו יש איזשהו גירוי, איזשהו דבר שיוצר לו סיבה לפנות אליו, כל סוגי הגירויים שישנם, אבל זו סיבה שהוא יכול לעבור מענין לענין.

במקום שאין גירוי, מדוע האדם עובר מענין לענין. מחמת שהענין השני נראה לו דומה ממש לענין הראשון. אנו רואים זאת בקטן, קטן שנולד יש בו חכמה ובינה, אין בו דעת כלל, הוא לאו בר דעת, כמעט אין בו דעת, בהעלם גמור כמעט. רואים זאת כסדר כאשר ילד קטן משחק במשחק, הוא זוחל למשל על הרצפה, הוא רואה משחק, הוא זוחל עוד טיפה, פתאום הוא רואה משחק אחר, הוא עוזב את המשחק האחד והולך למשחק השני. אחרי חצי דקה הוא עוד פעם רואה את המשחק הראשון שהוא שיחק בו, הרי הוא כבר שכח שהוא ראה אותו בהתחלה, אז הוא עוד פעם חוזר אליו, וחוזר חלילה. מהיכן זה מגיע בנפש, אז במובן החיצוני זה בא בנפש כי יש כאן כח של גירוי. כן, אבל הגירוי לבד לא יכל לפעול שהוא יעבור מענין לענין, יש כאן צירוף של גירוי עם כח המדמה בבת אחת. המדמה מראה לו שהדברים דומים, והגירוי מראה לו שיש כאן נקודה יותר טובה, חדשה, לכן הוא עובר מענין לענין. במקום שאין גירוי, מדוע בני אדם עוברים מענין לענין, כי בעצם הם מדמים עניינים זה לזה שאין בהם כמעט ולו שום דבר דומה, יש בהם נקודה אחת שדומה, אבל הם מדמים מילתא למילתא, מכח כך הם עוברים מענין לענין.

שנבהיר א"כ ברור, היכן יכול לחול באדם כח הנקרא כח דילוג, מאיפה אפשר להחיל כח שנקרא מדלג בנפש. הרי "אשר יצר את האדם בחכמה", הוא נוצר ונברא במהלכי סדר, מאיפה בא מהלך שהאדם פועל במערכת שנקראת "דילוג", איך האדם פועל במערכת שנקראת דילוג. הכח המדמה מביא את האדם לידי נקודת דילוג. המדמה מראה לו שהוא בעצם לא דילג, אלא הוא עוסק באותו ענין, מענין לענין באותו ענין. ודאי שאם נשאל את האדם, הוא יבין שזה מענין לענין, אבל הוא יגדיר זאת כמענין לענין לאותו ענין, כלשון רבותינו. הוא לא רואה את הדברים כנבדלים זה מזה, אלא הוא רואה אותם כמצורפים זה לזה. אם הם מצורפים זה לזה, הוא יכול לעבור מענין לענין. מה גורם לו לראות את הדברים מצורפים זה לזה, המדמה מעמיד אותו באופן כזה שהדברים נראים לו דומים זה לזה. אם הם נראים לו דומים זה לזה, הוא מצרפם אהדדי בבת אחת.

רוב האנשים שסובלים מדילוג, צריך להבין את זה, יש הרבה אנשים שסובלים מכח הדילוג שבנפש. המעט שבהם זה נובע מהמהירות, יש אנשים שיש להם כח מהיר של תפיסה, כח מהיר של קליטה, או חזותית או שכלית, או מספרית, כל אחד לפי סגנוני כוחות הקליטה שיש לו. אבל האחוז הקטן, מרוב מהירות הם מגיעים לידי דילוג. בדרך כלל זה מתגלה בחשבון, שאז ספרה אחת משנה את כל המציאות. אבל הרוב של האנשים שסובלים מדילוג זה אנשים שחיים עם כח מדמה, מחמת שכח המדמה שלהם לא מאוזן עם כח השכל שלהם. שכח המדמה לא מאוזן עם כח השכל, אזי נעשה דילוג. זה העומק מדוע איש יותר קשה לו לעבור מענין לענין, ואשה באופן טבעי עוברת מענין לענין. זה לא משנה אם זה המחבת, הסיר, הטיגון, הניקיון. מדוע, כי המדמה מראה לה שכל הענין הוא אחד, כל הבית הוא ענין אחד, לכן היא יכולה לעבור. השכל מגדיר את הדברים, המדמה שובר, פורץ גדרי עולם, ומצרף את הדברים.

בלשון חז"ל מה שנאמר על הנחש, הנחש נקרא בלשון חז"ל "פורץ גדרי עולם". לכן "פורץ גדר ישכנו נחש". מהיכן יש כח לנחש לפרוץ גדרות, מכח המדמה.

…