דע את גאולתך 004 כח הדיבור 1

בעזר השם אנחנו ממשיכים את הסוגיא של "גאולת הנפש"

בפעמים הקודמות עסקנו בחלק המעשה ובחלק ההרגשה. בפעם הזאת נעסוק בעז"ה, בחלק הדיבור של האדם: גלות הדיבור וגאולת הדיבור.

כוח הדיבור שנמצא באדם, בכללות ממש – יש לו שלושה גדרים:

א. כמות של מה שהאדם מדבר.

ב. סוג הדיבור שהוא מדבר.

ג. צורת הדיבור שהוא מדבר.

א"כ שלש החלקים: כמות הדיבור, סוג הדיבור, צורת הדיבור – שהאדם מדבר.

בכל השלושה הללו יש גלות של דיבור ויש גאולה של דיבור.

חלק הראשון של הדיבור כמו שהוזכר – הוא – הכמות של הדיבור.

רבותינו מלמדים אותנו, שכל נשמה ונשמה שיורדת לעולם הזה, להתלבש בגוף, נגזר עליה כמה כמות הדיבורים שהיא תדבר. לכל נפש ונפש בכללות יש כמות של דיבורים כמה שהיא צריכה לדבר.

אצל הגברים – עיקר כוח הדיבור – הוא – "ודיברת בם" בדברי תורה. ניתן להם חלק הדיבור שזה עיקר עמלו של האדם. כמו שאומרים חז"ל: "כל עמל של אדם לפיהו" – העמל שלו הוא בפה לדבר דברי תורה

אצל הנשים – כדברי חז"ל הידועים בגמ' בקידושין: "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו". זהו חלק הדיבור שנמצא אצל הנשים. תשעה קבין שהן נטלו.

אם כן, בכללות – יש את כמות הדיבור שניתן לאנשים-לזכרים, ויש את כמות הדיבור שניתן לנשים.

וכמו שהוזכר בפרטות – לכל אדם ואדם – נגזר עליו כמה כמות הדיבורים שהוא צריך שידבר.

אם היינו יודעים כמה כמות הדיבור שנגזר על כל אחד ואחד מאיתנו, כמובן, היה הרבה יותר קל. אבל בד"כ האדם אינו יודע איזו כמות דיבור נגזר עליו שידבר.

ואם הוא מדבר פחות מידי, או מדבר יותר מידי – זה נקרא "גלות הדיבור בכמות".

אם כן, כמה הכמות שכל יחיד ויחיד צריך לדבר איננו יודעים. ואת זה כמובן לא נוכל להסביר כיצד לעשות.

בצורה הפנימית שהאדם מדבר, לפי זה הוא מכוון את עצמו לערך של הכמות שהקב"ה רוצה.

כדברי הרמב"ן, הידועים, באיגרתו: "חשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך". – מלמד אותנו הרמב"ן שלפני שהאדם מדבר, הצורה הראויה של הדיבור, שהאדם חושב, לפני שהוא מדבר, מה הוא הולך לדבר. כאשר האדם אינו חושב לפני שהוא מדבר מה הוא הולך לדבר, הרי כמובן שאין גבול לכמות של מה שהוא ידבר. כי הרי בכל פעם שברצונו לדבר הוא מדבר.

יתר על כן, כמו שאומר ה'חובת הלבבות' שהאיבר הקל ביותר שמתנועע באדם – הוא הלשון -  שהוא כוח הדיבור. הרי שתנועת הדיבור היא תנועה קלה ומהירה. ואם האדם אינו חושב לפני שהוא מדבר על מה שהוא הולך לדבר, בד"כ כמות הדיבור שהוא מדבר תהיה גבוהה מאוד. כי זה איבר קל שמתנועע בטבעיות ובמהירות מאוד מאוד רבה.

אם כן, הצורה הנכונה והראויה, כמו שהזכרנו מדברי הרמב"ן באיגרתו: "חשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" – לפני שהאדם מדבר הוא חושב מה הוא הולך לדבר. ויתר על כן, אם הוא חושב מה הוא הולך לדבר, הוא צריך לחשוב האם מותר לדבר את אותו דבר או אסור, ויתר על כן – האם יש בו צורה. אם הוא אסור, הרי הוא אסור. אבל אפילו הוא מותר הוא חושב האם יש צורך באותו דיבור, אם לא.

א"כ, אע"פ שאיננו יודעים מה כמות הדיבור שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לדבר, אבל כאשר האדם מרגיל את עצמו לחשוב לפני שהוא מדבר, מה שהוא הולך לדבר, והוא חושב האם הוא מותר או אסור ואם יש בו צורך, הוא מתקרב יותר ויותר לכמות של הדיבור שהוא צריך לדבר. כי אם יש צורך לדבר, בד"כ זה רצונו יתברך שמו שאדם באמת ידבר כי זה דיבור טוב.

כמות הדיבור שהאדם מדבר א"כ צריכה להיות לפי הצורך שצריכים לדבר כמו שהוזכר. אבל אם האדם חושב לפני שהוא מדבר מה שהוא הולך לומר, אם זו שיחה קצרה מאוד, קל להתבונן לפני כן מה הוא הולך לומר.  

אם זו שיחה ארוכה, כטבע של בני אדם שמשוחחים בטלפון וכדומה זמן רב, מאוד מאוד מאוד קשה לחשוב לפני כן מה הולכים לומר. הרי זו שיחה טבעית שמדברים על דא ועל הא, ומתפשט לכל הכיוונים. כאן מונח, בעצם, הקושי, בשליטה על הדיבור בצורת החיים שבה אנחנו חיים עכשיו.

ככל שהשיחה מתארכת, בד"כ, יותר ויותר קשה לאדם לחשוב מראש מה הוא הולך לדבר. פעמים רבות אנשים, ובפרט נשים, שקיבלו ט' קבין, יכולים לדבר לא דקה ולא דקה, ולא עשר ולא עשרים, אלא שעה ושעתיים. וכי יש איזו שהיא מחשבה ולו הרחוקה ביותר שאפשר לחשוב לפני השיחה על כל מה שהולכים לדבר באותן שעתיים, הרי זו שיחה מתגלגלת, זו לא שיחה מכוונת מדוייקת לצורך מסויים. כאלה סוגי שיחות מאוד מאוד קשה, והאמת בלתי אפשרי, כמעט לחלוטין, לחשוב מראש מה שהולכים לדבר. וכאן מונח עומק הגלות של הדיבור שאנחנו מכירים בימינו השתא.

לכן, ראשית, צריך להבין שהגלות של הדיבור, עוד לפני הסוגיא של הדברים האסורים – כלשוה"ר, מוציא שם רע, ורכילות, שגם זה בד"כ מצוי בשיחות מהסוג הזה אצל רוב בני אדם ר"ל. עצם כמות הדיבור שמדברים בלי חשבון, בלי שיעור, בלי התבוננות לפני השיחה על מה הולכים לדבר. שיחות נשים מהסוג הזה אפשר לתת להם כותרת "גלות הדיבור".

לפיכך ננסה להבין איך וכיצד ראוי לנהוג למעשה, לקרב את עצמנו יותר ויותר לגאולה של הדיבור.

כאשר בני אדם הולכים לדבר, גברים ובפרט נשים שאצלם ט' קבין – לפני שהאדם מתחיל לדבר הוא צריך ראשית כל, לקבוע לעצמו זמן: כמה זמן שהולכים לדבר. כי אם לא  - הדברים מתפשטים בלי גבול, וככל שמתפשטים כמו שהוזכר, הסיכוי ליפול באותו שיחה – הוא קרוב לוודאי.

לכן, אפילו אם איש או אישה רוצים לדבר – ראוי להעמיד גבולות – 'עכשיו אני הולכת לדבר כך וכך זמן'. שהשיחה לא תהא מתפשטת בלי שום שיעור. הגבלה מינימלית לזמן הדיבור. דבר נכון הוא לכל החיים ליצור מודעות של גבולות, ובפרט בקומת הדיבור – שלא תתפשט בלי שיעור.

נקודה נוספת: כאשר שניים מדברים, פעם הצד האחד מדבר, פעם הצד השני מדבר. ישנם בני אדם שבשיחה משותפת בין שניים הם הדוברים היחידים כל הזמן, ולא נותנים לאחרים כמעט, להביע את דבריהם. כמובן שאפילו בהלכות דרך ארץ זה לא ראוי.

בדרך כלל, כל שיחה מורכבת, א"כ, משני אנשים שמדברים. האדם צריך להרגיל את עצמו, שחלק מהזמן, הוא שומע את השני, ולא מנסה כל הזמן להתערב בתוך דבריו. באמת הוא מקשיב למה שאומרים לו, ולא כל הזמן מנסה להיכנס לתוך דבריו, ולהביע ולומר את מה שהוא רוצה.

המעלה בדבר שהזכרנו עכשיו, בס"ד, היא לא רק הלכות דרך ארץ, ולא רק מעלה שאדם מתרגל להקשיב לזולתו – שכל אלו הם בוודאי מעלות נכונות.

לענייננו אנחנו משתמשים בזה: כאשר הוא מתרגל לתת לשני מקום רחב להקשיב לו – באותו זמן הוא מתבונן על מה שהוא שומע, וגם יש לו את השהות להתבונן מה הוא הולך להגיב.

אדם שמדבר ברצף ונכנס לתוך שיחתו של חברו, הוא כל הזמן נמצא בתנועה של 'לדבר'. כמעט אין לו את השהות לחשוב מה הוא הולך לומר. אם הוא מתרגל לשתוק ולהקשיב – באותו זמן מתבונן על מה שהוא שומע, ויש לו את השהות להתבונן מה לומר ומה להגיד – "חשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" כדברי הרמב"ן.

א"כ, ככל שהאדם מרגיל את עצמו לתת לשני מקום לדבריו. להקשיב לו באמת ולהתבונן על מה שהוא שומע – גם התגובה שהוא יגיב, תהיה באותו מהלך של התבוננות, והוא מתבונן על מה שהוא הולך להגיד. זהו דבר שעוצר את שטף השיחה, מחזק את כוח המחשבה בכלל, וגורם לידי כך שאפשר להתבונן על מה שהולכים לומר לאחר מכן. כמו שהזכרנו.

נקודה יסודית נוספת: על מנת שהדיבור יהיה מבוקר יותר – האדם צריך להרגיל את עצמו שצורת הדיבור תהיה יותר איטית ובלתי מהירה.

ככל שאדם מדבר מהר יותר – כוח המחשבה נעלם יותר. כי מהירות הדיבור יוצרת שהמחשבה איננה חזקה כל כך להצטרף לדיבור. לעומת זאת, כאשר האדם מרגיל את עצמו לדבר לאט יותר – הדיבור האיטי גורם לידי כך, שהוא יכול יותר ויותר להתרכז במה שהוא אומר – ולפיכך ראוי ומומלץ מאוד – יש בני אדם שבאופן טבעי מדברים לאט, יש שמדברים בצורה ממוצעת, יש שמדברים בצורה מהירה מאוד לפעמים עד כדי כך שקשה להבין אותם. כל אדם צריך להרגיל את עצמו שצורת הדיבור שלו תהיה איטית יותר, על מנת שכוח המחשבה שהוא חושב בכלל ושהוא חושב בפרט מה הוא הולך לומר ומה הוא אומר – יהיה חזק יותר.

מלבד כך, וקרוב לכך: נקודה שהוזכרה היא שהאדם מדבר יותר לאט ויותר במתינות. יתר על כן, הוא יוצר הפסקים בין משפט למשפט, בין עניין לעניין, ולא דוחף את הדברים בבת אחת.

מלבד כללות צורת הדיבור שנעשית איטית יותר, הוא מרגיל את עצמו בין משפט ומשפט, בין ענין וענין וכדומה, הוא יוצר נקודת הפסקים. גם כאשר הצד השני מדבר והוא אח"כ מדבר, הוא לא מייד מדבר, אלא יוצר איזו שהיא שהות קטנה.

כל אלה דרכי השהייה של הדיבור שיוצרים אפשרות של כוח מחשבה שמתבונן מה הוא הולך לומר.

כמובן, שלכל דבר יש דרך ממוצעת. גם דיבור איטי ונוקשה מידי, לעתים יוצר הרגשה בלתי נעימה. יוצר הרגשה של חוסר חיות וחוסר נעימות. צריך סייעתא דישמיא ושום שכל, לאזן את הדברים – מחד יהיו איטיים שיוצרים אפשרות לחשוב ועם הפסקות שיוצרות אפשרות לחשוב כמו שהוזכר, אבל, מאידך גיסא, הם יהיו שוטפים ונעימים ונוחים בצורה של דו שיח אמיתי בין בני אדם.

יתר על כן, כפי שהזכרנו בהתחלה: יש את הכמות שהאדם מדבר ויש על מה הוא מדבר:

ראשית, כמו שהמליצו רבותינו מאוד, כמו שידוע כנראה לכולם – שראוי לכל יהודי ויהודיה, על מנת שלא יעבור על איסורים של לשוה"ר, מוציא שם רע, ורכילות – ללמוד בכל יום שני הלכות בספר חפץ חיים, כמו שנהוג בהרבה מאוד קהילות ישראל, ובהרבה מאוד בתים – ועל ידי כן זוכים לדעת מה מותר לדבר, מה אסור לדבר ומה מצווה לדבר. ככל שאדם יודע פחות את ההלכות, ח"ו, כמעט בהכרח, כמו שאומר הח"ח, שהוא יכשל במה שאסור לדבר. אז על מנת שהדיבור יהיה בצורה הנכונה במה שמותר ולא במה שאסור – ראוי למעשה ללמוד שתי הלכות בהלכות לשוה"ר בספר או בקיצור ספר חפץ חיים, או בספרים שנתחברו בדור האחרון – על מנת שכל אחד ואחת מאיתנו ידעו את המעשה אשר יעשו – את הדיבור המותר ואת הדיבור האסור.

כמו שרבותינו מלמדים אותנו יסוד דברי חז"ל: לשוה"ר – זה כאשר האדם מדבר דבר רע. זהו לשון הרע. הוא מדבר דבר רע. וזה היה גלות מצרים – שהמלך היה פרעה – אומרים רבותינו: פרעה – זה אותיות: פה רע. הדיבורים שלו היו דיבורים רעים.

ולהיפך – משה רבינו שגואל את ישראל, באמת נעשה על ידי המעשה הידוע עם פרעה – הוא נעשה 'כבד פה וכבד לשון' – גלות הדיבור. כאשר האדם מדבר דבר רע – הוא מעין פרעה, ח"ו – פה רע. זה היה שורש גלותם של ישראל במצרים. כמו שאמר משה רבינו – 'לא הייתי יודע במה שונה אומה זו מכל אומות שמשתעבדים בה', עד שראה את דתן ואבירם – שיש דילתורין ביניהם שהם פה רע. וזה נקרא עומק הגלות – דיבור אסור – דיבור רע – הוא מדריגת גלות מצרים. פרעה – פה רע – זה גלות הדיבור. וכשמדברים טוב ולא רע – זה גאולת הדיבור.

יתר על כן, פרעה שהוא פה רע כמו שהוזכר, זה לא רק כאשר האדם מדבר דברים אסורים ממש, שהם נקראים רע. אלא גם, אם האדם מדבר בגנות, אפילו אם הוא לא דבר האסור, אבל הוא מדבר על חסרונות, על בעיות, על מצוקות – הוא עוסק בעניינים רעים. פה טוב – זה עיקר הפה שמדבר בדברים טובים, חיוניים, נעימים, משמחים. ולכן חלק מעבודת האדם הוא להתרגל שרוב, ככל הדיבורים של האדם לא יהיו בנושאים של קשיים, של בעיות. אלא שרובם יהיו בחלקי הטוב. כמובן שכשיש צורך, צריך לדבר גם בבעיות וללמוד איך להתמודד. ולא שהדיבור באופן טבעי נוגע לנקודת הרע והקושי אלא לנקודת הטוב והנעימות.

פעמים רבות מאוד שאנשים או נשים נפגשים זה עם זה, נתבונן ונראה, מלבן שח"ו מדברים בעניינים של לשוה"ר, מוציא שם רע, רכילות, מחלוקת ועוד. אפילו אם הדברים לא אסורים – הם מדברים בבעיות. הם מדברים על בעיות של פרנסה, בריאות, שלום בית, חינוך ילדים, מזג אוויר, - על בעיות ועל בעיות ועל בעיות.

אם ניקח לפעמים שיחה של בני אדם שהתמשכה במשך שעה ונבדוק כמה דברים דברו על דברים נעימים וכמה זמן דיבור על בעיות – כמובן פעמים רבות, התוצאה עשויה להיות, שחלק גדול של השיחה הייתה על אודות עניינים של בעיות.

ככל שהנפש מתרגלת לדבר על עניינים של בעיות, זה נקרא "פרעה" – פה רע, שעוסק בדברים רעים אפילו אם הם לא אסורים אבל אלה הם חלקי הרע.

א"כ, חלק לא קטן מדבורי בני האדם, עוסקים בענייני הבעיות שבחיים.

כמובן, כמו שהוזכר, פעמים בן אדם צריך לדבר עם רעהו, אישה עם רעותה על בעיות – על מנת להתמודד כיצד לפתור. לפעמים אפילו אם אין בזה פיתרון, זה בבחינת 'דאגה בלב איש ישיחנה' כמו שאומרים חז"ל: ישיחנה לאחרים'.  אך גם בזה צריך שיעור ומידה.

רב השיחות שנערכות בין בני אדם על בעיות – הם לא על מנת כך לפתור את הבעיות מן השיחה. אלא האדם משיח את מה שיש לו בליבו, הוא מתרגל לדבר על בעיות. כל אחד ואחד לפי ענייניו. אלו בזה ואלו בזו. כל אחד לפי ענייניו שלהם

הנפש מתרגלת לדבר על בעיות שלא על מנת לפתור אותן. זה כמו ביצה, כמו בוץ, כמו רפש – שהנפש נכנסת לבעיות ומדברת עוד ועוד ועוד.

האדם צריך להרגיל את עצמו לדבר, כמה שפחות, על בעיות. מעט כשיש צורך להשיח לאחרים. כן. כשיש צורך להתייעץ בשיעור נכון – כן. אבל מלבד כך – להשתדל לדבר הרבה יותר על החלקים החיוביים והטובים מאשר על החלקים השליליים.

יתר על כן, מלמדים אותנו רבותינו, שמלבד האיסור הגמור לדבר בגנותו של חברו – אל ידבר אדם בשבחו של חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו. החובות הלבבות, כשהוא מצייר צורת חיים של החסיד, הוא מגדיר אותו כאינו מדבר מאדם כלל. הוא לא מדבר על בני אדם.

ולמעשה כל אחד ואחת מאיתנו צריכים להתרגל שנושא השיחה בין בני האדם לא יכלול בתוכו נושאים על בני אדם. ככל שמתרגלים לדבר על בני אדם, פעמים רבות מאוד, מתחילה בתחילה לדבר בגנותם. פעמים מדברים בשבחם ולאחר מכן מדברים בגנותם. הנפש צריכה להתרגל לאט לאט, כמו שהיא לא רוצה שידברו עליה, כך שהיא לא תדבר על אחרים. המושג של לדבר על בני אדם, צריך לצאת מחלקי השיחה. לא לדבר לא על פלונית, ולא על פלוני, וכדו'. להתרגל שנושאי השיחה שבהם עוסקים, הם לא בסוגיית בני אדם עם שמות. אפשר לספר תופעה. אפשר לספר ענין. אבל בלי להזכיר שמות. ולמעט כמה שיותר מלדבר על בני אדם באופן חד וברור.

יש מעשה מפורסם שהיה עם ה'פני מנחם', האדמו"ר האחרון מגור זצ"ל, שפעם בא אליו אדם ואמר לו שבתקופה האחרונה בני ביתו עוברים הרבה ניתוחים, וביקש עצה כיצד הדבר יפסק. שאל אותו ה'פני מנחם' האם בשולחן שבת אתם מדברים על בני אדם ומנתחים אותם לחלקים. השיב לו אותו אדם, כן. אמר לו ה'פני מנחם' – תחדלו מזה, והניתוחים בבית יפסיקו.

הרי שפעמים לוקחים בני  אדם ומנתחים אותם לנתחים, מנתחים אותם לחלקים. הרי שתמצית הדברים האחרונים – עלינו להרגיל את עצמנו לדבר כמה שפחות מבני אדם בכלל. אפשר לדבר מה שצריך לדבר. מה שראוי לדבר. אבל לא לדבר על בני אדם. ובפרט לא על תלמידי חכמים. ובפרט לא על מנהיגי הדור וצדיקי הדור. לא לדבר.  אך בסיפורי צדיקים של מעשים שמחבר את האדם לבוראו זו סוגיא אחרת. אבל לא לדבר על בני אדם בכלל, וק"ו לא על אנשים מרוממים שכל אחד מביע דעתו עליהם. אלא נושאים אחרים כלל וכלל.

נקודה יסודית מאוד נוספת, בגלות הדיבור:

פעמים רבות מאוד, כאשר שיחה מתארכת ומתגלגלת בעניינים רבים. דרך בני אדם, שעולים הרבה מאוד נושאים. הרי בחלק מהנושאים אנחנו יותר מבינים ובחלק מהנושאים אנחנו פחות מבינים. יש נושאים שאנחנו לא מבינים בהם בכלל. יש נטיה של לא מעט בני אדם שבכל נושא שעולה הם מביעים דעה. הם אינם מכירים את הנושא. לא מבינים בנושא. הם לא יודעים את פרטיו של הנושא. והם מביעים דעה. הם בקושי שמעו משפט, או חצי משפט, וכבר יש להם דעה בכל עניין ובכל נושא. זה 'קטנות הדעת' מופלגת, וזה עומק גלות הדיבור.

אדם יכול לדבר בדבר שהוא מבין את הסוגיא. את אותו עניין. והוא מכיר את העניין שמדברים עליו. אם הוא לא מבין את הנושא. אם הוא לא מכיר את פרטיו, כיצד הוא מדבר באותו עניין?!

אם נתבונן, נראה, שרוב שיחות האדם, הם מדברים בנושאים שאינם מבינים בהם. וגם בנושאים שהם מבינים בהם, הם לא מכירים את פרטי הדבר והם מדברים עליו.

אפשר, כמובן, לתת דוגמאות לרוב. הנקודה ברורה. מדברים בנושאים שאינם מבינים עליהם, וגם בנושאים שהם מבינים הם לא מכירים את הפרטים ואף על פי כן הם מדברים באותו עניין.

אם נתבונן בשיחה שמתארכת, כמה סוגי נושאים היה באותו עניין, ובכמה נושאים אותו דובר מבין, ובכמה נושאים הוא באמת דיבר, ובכמה נושאים שהוא כן דיבר, הוא מכיר את פרטיהם. ברוב המקרים נמצא, שחלק גדול מהנושאים לא מכירים אותם. ובחלק המועט שבאמת מכירים, את פרטיהם אינם מכירים, ואפילו הכי, אלה דיבורי שווא – גלות הדיבור.

נקודה יסודית מאוד נוספת בגלות ובגאולת הדיבור:

חלק גדול מאוד מהשיחות שקיימים בעולם, אפילו שאינם אסורים, כמו שהוזכר, אלו הם דברים מותרים, הם אינם ביחס של בני אדם, אבל הם דברים שאין בהם שום תוכן שום משמעות, שום דבר חכמה, אלא סיפורים על דא ועל הא: 'קמתי בשעה זו. הלכתי בשעה זו. התינוק העיר אותי וקרה כך וכך. קניתי זה וזה. אני צריכה לעשות כך וכך. לשבת אבשל כך וכך. וכן על זה הדרך סיפורים רבים לאין קץ שאין בהם שום תוכן ושום משמעות בפעמים מאוד רבות.

חלק גדול מהשיחות, א"כ, שבני אדם מדברים, הם סיפורים של מעשיות. לפעמים יש דבר מיוחד. דבר שיש בו חן, חידוש. אבל רוב רובם של הדיבורים הם מעשים על דא ועל הא. אפשר לספר כל שבוע בסיפורים מהסוג הזה. ואלפי אלפי בני אדם יכולים לספר בערך אותו דבר. ועל כן הם דיבורים ריקי תוכן. כמובן, שיש צורך נפשי לאדם לשתף עם אחר את מה שהוא עובר. בין בני זוג. בין חברים קרובים מאוד. אבל זה צריך להיות במינון בשיעור. ולא שהשיחות האלה מתפשטים ללא קץ.

מעט לספר כל אחד מבני הזוג מה הוא עבר, בכללות. או שאיש לרעהו, אישה לרעותה, מספרת מה שעבר עליה, קמה באמצע הלילה והתינוק העיר אותה וכו'. החלק של הדיבור הזה יכול להיות מועט, ולא יכול להפוך להיות צורת חיים על ידי כן שמתרגלים לספר סיפורים ללא שום תוכן, ללא משמעות, ללא תוצאה.

ק"ו בן בנו של ק"ו, של אילו שיושבים ומדברים פוליטיקה וכדומה, שמבלים ימיהם ושנותיהם בהבל וריק ללא הועיל. כל שבוע, כל המדינה מדברת על אותו ענין שקרה באותו שבוע. הדעה של כל אחד לא מעלה ולא מורידה. ורובם ככולם מדברים את אותם דיבורים שאין בהם וכמעט ולו שום תוכן 'הנשיא אמר כך, הנשיא עשה כך' וכן על זה הדרך. טוחנים טוחנים וטוחנים את אותם דיבורים בכלי התקשורת, אנשים יחד איתם טוחנים את אותו דבר; יש מדינות שפחות ויש מדינות שיותר. הדברים האלה הם דברי סרק ממש.

הרמב"ם מצייר לנו איך נראה צורת חיים של האדם הפנימי. שדברים שהוא מדבר הם דברי חכמה. לדבר רק דברי חכמה זו מדרגה עליונה.

כל אחד מאיתנו, צריך להתרגל שבשיחות שאנחנו מדברים יהיה לפחות קצת, בכל שיחה, דברי חכמה. בנושאים שאנחנו בין כך ובין כך מדברים לפחות ננסה להתבונן בהם קצת יותר עמוק. לראות בהם נקודה מחודשת. לראות בהם איזה שהוא דבר חכמה. למצוא בהם איזה שהוא שהוא תוכן. שלא יהיה בהם כמו שיחת קלים(?) אילנות סרק שאין בהם פירות, אלא יהיה משמעות מסוימת יותר פנימית, שכלית, או יותר פנימית-רגשית, שימצא ולו מקצת תוכן בדיבורים שאנחנו מדברים.

כמובן שכל הסוגיא שדיברנו בפעם הזאת, היא חלוקה מאוד בין גברים לבין נשים. לא עולם הגברים דומה בנקודה הזאת לעולם הנשים, באופן שונה מאוד אלו מאלו. אבל, אפילו הנשים שיש בהם ט' קבין של שיחה, צריך להבין שזה לא יכול להיות עולם פרוץ, וצריך ליצור לו תוכן ומשמעות, שכל השיחה תהיה רק בדבר חכמה כמו שהזכרנו זו מדרגה, אבל להתרגל לאט לאט להכניס יותר ויותר תוכן לשיחות – זהו גלות הדיבור וגאולת הדיבור: דיבור שאין בו תוכן – הוא גלות. דיבור, ככל שיש בו יותר תוכן הוא יותר בר גאולה.

אנחנו נמצאים עדיין באמצע הסוגיא של הדיבור. אם נזכה בעז"ה בפעם הבאה להמשיך מהנקודה שבה עצרנו את המשך סוגית הדיבור בס"ד.

שאלות:.

ש. האם דיבור אומר גם כתיבה: (שאלה לא ברורה)

ת. יש גלות לכל דבר ויש גאולה לכל דבר. גם בכתיבה אדם יכול לכתוב איגרת שלמה שהתוכן שיש בה הוא מאוד מועט. הוא יכול לכתוב איגרת שיש בה דבר האסור, וכן על זה הדרך. לא עסקנו בזה, אבל בוודאי שזה יכול לדון גם בעניין ההוא.

ש. (שאלה לא ברורה)

ת. סוג של הבעה. כמו שיש גלות בדיבור יכול להיות גלות בכתיבה. וחלק גדול שאמרו גלות בדיבור יאמרו גם בכתיבה. וחלק לא. כמו שהזכרנו שאדם מדבר מהר וכדומה, בכתיבה וודאי שצורת הכתיבה היא ברב המקרים, יש בה צורה אחרת מצורת הדיבור – הוא לא מקשיב לזולתו. וכן על זה הדרך. חלק מהדברים יהיו מקבילים זה לזה וחלק לא.

ש. האם שייך שאדם מדבר דיבור (שאלה לא ברורה)

ת. בוודאי שיש כוח בדיבור. כאשר האדם מדבר דברים שליליים יש כוח בדיבור להשפיע על התוצאה. עיקר הדברים האלה נאמרו בבחינת חלום שעל זה אומרת הגמ' בברכות 'שהכל הולך אחרי הפה'. שם הכל הולך אחר הפה. גם בדברים שאינם חלומות, בוודאי ש'חיים ומוות ביד הלשון' וכוחו של הדיבור להשפיע בחלקו על מה שיקרה בעולם המעשה. אבל לא באופן שלם. בחלקו – כן.

ש. ד' ברא בן אדם עם כוח של דיבור, (שאלה לא ברורה)

ת.  זו שאלה קצת מורכבת. כל אדם ואדם החיים שלו מורכבים. יש מה שאדם צריך לדאוג מחייו העצמיים הגשמיים, והחיים שלו העולם הפנימי שלו, יש שצריך לדאוג על בני ביתו, יש שצריך לדאוג לזיכוי הרבים, ומתוך זיכוי הרבים עצמו יש מה שאדם עושה ויש מה שאדם מדבר, ולפי היחסיות שהקב"ה נתן לו, והיחסיות לפי הכוחות שהם נצרכים במקום שהם נצרכים. זו שאלה מורכבת מאוד, אם ימקדו אותה יותר, אולי נשתדל לענות יותר ממוקד.

ש. (שאלה לא ברורה)

ת. שאלה נכונה מאוד. כאשר מדברים דברים בלי תוכן, מתוך מחשבה - מה - מי שאני הולך לומר לו רוצה וצריך לשמוע, ואיך זה משמח אותו, בזה אני יוצק לזה תוכן מצידי. זה שמצידו זו המדרגה שלו, זו שאלה אחרת, אבל אם אני עושה את זה מתוך מחשבה ומיקוד מה הצורך שלו, ואיזו מילה תשמח אותו – הרי שהכנסתי לתוך הדבר מחשבה פנימית של הטבה לזולתי, ומחשבה של דיוק. זה נכון שזה לא הצורה העליונה ביותר של הדיבור ודברי חכמה העליונה אבל יש פה המון המון אופן איך מדברים את הדבר באופן פנימי ומבוקר, הרי שיש בזה אופן של גאולת הדיבור גדול מאוד.

אנחנו מאוד מאוד מודים לרב. יישר כוח ר' צבי והצלחה מרובה.