דע את מידותיך הדרכה מעשית עפר עצבות מפורט 001 עפר דעפר יאוש

יסוד העפר מידת העצבות, המידה הנקראת מידת העצבות היפוכה מידת השמחה, מהי הגדרתה של שמחה, ומהי הגדרתה של עצבות, לשון חז"ל כידוע יש אמה שוחקת ואמה עצבה, יש את העצם של השיעור שנקרא אמה – מידה, ויש אמה שוחקת כאשר זה מתרחב מעבר למידה, וישנה אמה עצבה כאשר היא מצטמצמת מעבר למידה של האמה מעט. אז כהגדרה כוללת שמחה עניינה התרחבות – התפשטות. עצבות עניינה הצטמצמות – הסתלקות. זהו כהגדרה כוללת שמחה ועצבות.

בהגדרה יותר עמוקה, יותר מדויקת, מהי הגדרתה של שמחה, הוצאה מהכוח לפועל. ולכן זה מתרחב. לפי זה מה עניינה של עצבות, העמדת הדבר בכוח, והעדר הוצאתו לפועל. ויתר על כן, מה שכבר התחיל לצאת לפועל, חוזר להיות בכוח.

זהו אם כן ההגדרה החיצונית יותר של שמחה ועצבות, וההגדרה הפנימית שלה. ההגדרה החיצונית, אם כן שמחה - התפשטות – התרחבות, עצבות - צמצום – הסתלקות. הגדרה פנימית, שמחה עניינה הוצאה מהכוח לפועל, ולכן נעשה התרחבות והתפשטות. עצבות עניינה העדר הוצאה מהכוח לפועל, ויתר על כן מה שכבר נמצא בפועל יכול לחזור ולהיות בכוח, ולכן זה מצטמצם ומסתלק. מסתלק מהפועל לכוח. זה ראשית אם כן ההגדרה השורשית מה עניינה של מידת העצבות.

סדר הדברים כמו שכבר הוזכרו בפעמים הקודמות, כל מידה ומידה מתחלקת לט"ז חלקים, עפר מים רוח אש בכללות, וכל אחד מתחלק לארבעה נוספים, עפר מים רוח ואש. ולפי זה אנחנו מתחילים בס"ד מתתא לעילא, מן המדרגה הראשונה, עפר דעפר, מידת העצבות.

אז כמו שנתבאר מידת העצבות עניינה צמצום – הסתלקות, העדר הוצאה מהכוח לפועל, והחזרה מהפועל לכוח. לפי זה מהו עפר דעפר של מידת העצבות, עפר דעפר זה העדר גמור של הוצאה מהכוח לפועל, העדר גמור של הוצאה מהכוח לפועל.

מה הגדרתו של העדר גמור, יש דבר שכבר יצא מהכוח לפועל, יש דבר שנמצא בתהליך של הוצאה מהכוח לפועל, ויש דבר שהוא נמצא בכוח ויש לו אפשרות לצאת לפועל, ויש דבר שכבר לא יכול לצאת כביכול מהכוח לפועל. איזה דבר כבר לא יכול לצאת מהכוח לפועל - דבר שיצא מהכוח לפועל בשלמות זה נקרא מידת השמחה. הדוגמא היסודית והברורה, יציאת מצרים, היינו בגלות, ויצאנו מגלות לגאולה, זוהי יציאה מהכוח לפועל. הגלות הסתלקה, נתגלה הגאולה, הכוח הטמון בבני ישראל יצאה מהכוח לפועל, זה זמן של שמחה. זמן שמחתנו בעיקר שמתגלה - חג הסוכות, שם זה גילוי של זמן האסיף, תבואת השנה אוספים כבר את כל התבואה, הכל יצא מהכוח לפועל, שאומרים הכול זה כהגדרה רחבה, אבל יצא מהכוח לפועל, זהו שמחה, זה דבר שכבר יצא מהכוח לפועל.

ויש דבר שנמצא בתהליך לצאת מהכוח לפועל. הדוגמא יסודית והברורה, דבר שצומח, זרענו אותו באדמה. הוא נרקב, ולאחר מכן מצמיח, והוא מתחיל לצאת, יציץ ויפרח, הוא צומח ועולה, הוא יוצא מהכוח לפועל כסדר. ויש דבר שהוא עוד לא יצא מהכוח לפועל, אבל הוא בכוח, זה הדוגמא של הזריעה שזרענו, בשעה שזרענו והוא עוד לא התחיל לצמוח, אבל מה שזרענו מה הגדרתו, עכשיו הוא בכוח והוא עתיד לצאת לפועל, אבל עוד לא התחיל התהליך.

אם כן אבל שלשה הגדרות, דבר שיצא מהכוח לפועל, דבר שכבר נמצא בתהליך של הוצאה מהכוח לפועל, ודבר שנמצא במצב כזה של בכוח שיכול לצאת לפועל, ויתר על כן עתיד לצאת לפועל, אבל הוא עוד לא בתהליך.

השלב הרביעי זה דבר שנמצא בכוח והוא מאבד את הבכוח שלו, בדוגמא שהזכרנו שזורעים דבר, והקליטה לא נקלטה כראוי, אז מה קורה עם אותה זריעה, נרקב ואבד. במדרגת זכר ונקבה זה נקרא פולטת, הדבר כבר לא הופך להיות מציאות של וולד.

מה עומק שבהגדרה, שהדבר איבד גם את האפשרות של הבכוח שבו. לפי זה דקות יותר בהגדרה של עצבות מה שהזכרנו לעיל, הזכרנו לעיל הגדרה של עצבות - צמצום, יתר על כן – הסתלקות. בדקות יותר, אי ההרחבה היא גם סוג של צמצום, זה ממוצע בין העצבות לשמחה. אבל בדקות עוד יותר, אין העמדת דבר על עמדו, ולכן או שהוא מתפשט או שהוא מסתלק, או שהוא מתרחב או שהוא מצטמצם. אבל מכל מקום אם כן, השלב הראשון זה דבר עומד על עמדו, על אף שבדקות זה לא קיים, יתר על כן הוא מצטמצם, הוא מפסיק לצאת מהכוח לפועל כמו שהוזכר. יתר על כן הוא חוזר מהפועל לכוח, ויתר על כן עכשיו, זה החידוד שעכשיו מתחדד, מה הגדרתו של עצבות, הוא מאבד גם את התפיסה שלו שנקראת כוח, זה נקרא עפר דעפר.

סתמא של עפר, מה כל עניינו של עפר, הוא מוציא דבר מהכוח לפועל, זה טבע העפר, כמו שמבואר בהגהת מהרי"ץ בתחילת הנפש החיים, כידוע יש ארבעה יסודות אש רוח מים ועפר, והם מתחלקים, ואחת מצורת החלוקות נקרא אמ"ש אויר מים אש, ועפר לא נמנה עמהם, כך הסדר בספר יצירה, כי אלו הם הכוחות הפועלים. עפר הוא הכוח שמוציא אותם מהכוח לפועל, הוא מתפעל על ידם, אבל אין לו עצמיות לעצמו, כלשון חז"ל כידוע לית ליה מגרמיה כלום. זה נאמר ביחס למידה הכוללת שנקראת עפר.

ואם כן, אז עפר כשלעצמו, אבל הוא עדיין בתפיסה שנקראת בכוח. דוגמא יסודית, עפר שנתקלקל, יש עפר שמצמיח, ויש עפר שנתקלקל שכבר אינו ראוי להצמיח, לא תזרע ולא תצמיח, זה כבר לא מצמיח, העפר שהתקלקל, אז מה התקלקל בו, גם כשהוא היה עפר דתיקון מה היה בו לכאורה, אפשרות להוציא מהכוח לפועל, אבל הוא עדיין לא הוציא מהכוח לפועל בהכרח, האפשרות זה עצם הבכוח. ואם כן כאשר חל עליו עפר דעפר, אז מה הוא מכיל עליו, הוא עוקר ממנו את האפשרות להוציא מהכוח לפועל.

כמובן, עכשיו אנחנו מדברים בעפר דעפר דקלקול. עפר דעפר דקלקול עניינו אם כן, העדר אפשרות להוציא מהכוח לפועל.

איך זה נתגלה עכשיו בצורת נפשו של אדם, אדם שנמצא כבר בשלבים שהוציא את הכול מהכוח לפועל זה נקרא ואברהם זקן בא בימים, בעצם הוא כבר מסתלק מהעולם, הוא כבר גמר את התהליך. או בימות עולם זה נקרא ימות משיח, כבר שית אלפי שנין יצא מהכוח לפועל, כהגדרה כוללת.

ש. ת. בסוף של השאלות, אם שכחתי תזכירו לי.

אבל אם כן, אז המציאות של אדם שכבר הוציא מהכוח לפועל את כל שלמות כוחותיו זה נקרא ואברהם זקן בא בימים, עם כל ימיו שלו הוא בא, הוא בא בשלמות. בדקות זה הן כוח שהוא הוציא אותו מהכוח לפועל, והן חטא ושגגה ששייך באדם, אם הוא חזר בתשובה בזה גופא הוא הוציא אותם מהכוח לפועל, אבל מכל מקום הוא הוציא את כוחותיו מהכוח לפועל.

אדם כסדר בזמן ימי חייו, הולך צומח ועולה, כל אחד לפי מדרגתו שלו, מי שצומח ועולה ולא נסוג אחורנית, לא בבחינת רשעים ולא בבחינת צדיקים, צדיק כתמר יפרח, הוא כל הזמן עולה, נמצא בתהליך של הוצאה מהכוח לפועל.

לעומת כך, בני אדם שעומדים על עומדם הם נקראים רשעים בחייהם קרויים מתים, כמו שהאדם ישן, אחד משישים במיטה, או מת, הוא עומד על עמדו. אבל יתר על כן גם כאשר האדם מת, הרי על דרך כלל, אם הוא אינו צדיק, רשעים, אז הגוף הולך ומתכלה, אז הוא נסוג אחור, זה זמן העצבות, בעצבון תאכלנה, ועיקר העצבות זה עפר אתה ואל עפר תשוב, אז יש נסיגה אחורה. נסיגה אחורה, כבר מה שיצא לפועל, הגוף הרי נבנה, מה קורה כאשר הוא מגיע לעפר, חוזר ומתפורר, חוזר ומתפרק, כבר מה שיצא, דע מאין באת ולאן אתה הולך, אז הוא בתחילה היה אין, צמח, ונבנה, ולאחר מכן חוזר בחזרה, ואל עפר תשוב, חוזר בחזרה, רמה ותולעה, כלומר היה מהכוח, יצא מפועל, וחוזר והופך להיות מפועל לכוח.

עוד פעם חוזרים על המשפט האחרון, מעיקרא שהוא שנולד דע מאין באת מטיפה, טיפה היא כוח, ולאחר מכן גדל 40 יום במעי הוולד, ג' חודשים הוכר עוברה, כל סדר שלבי הגדילה שישנם, עד שהוא הופך להיות פועל גמור, שזה זמן הלידה. לאחר מכן צורת המוות היא חזרה מהפועל לכוח, אבל עדיין הוא נשאר בבחינת כוח. מדוע הוא נשאר בבחינת כוח, יקיצו וירננו שוכני עפר, אין הכי נמי הוא יצא מהכוח לפועל, חזר מהפועל לכוח, אבל הוא עתיד עדין לחזור מהכוח לפועל, אז זה לא חזרה לגמרי מהפועל לכוח שאין יותר כוח, אלא חזרה רק מפועל לכוח, עצם הלוז שממנו עתיד אדם לקום בתחיית המתים, אז יש תחייה. ממניין לתחיית המתים מן התורה, יש תחיית המתים.

אבל ישנה עקירה שהיא גם עוקרת את הכוח, מהי עקירה שעוקרת את הכוח, המידה הזו בנפש נקראת כידוע ייאוש. מהו ייאוש. היפך הייאוש הוא תקווה. שאנחנו דברנו מקודם שהדבר היה מהכוח לפועל וחזר מהפועל לכוח, אנחנו מקווים כל הזמן, מה אנחנו מקווים, כי לישועתך קיווינו כל היום, מצפים תמיד לישועה וכו'. כלומר הגדרת הדבר מהו, על אף שהדבר חזר לכוח, אבל הוא כל הזמן נמצא באפשרות, בוא יבוא, אע"פ שהתמהמה החכה לו, בוא יבוא, בכל יום אחכה לו שיבוא, הוא יכול לצאת מהכוח לפועל בכל יום כביכול. אז הוא בכוח, אבל הוא בכוח עדיין שיש לו אפשרות לצאת מהבכוח לפועל שבו כמו שהוזכר.

אבל, כאשר מתגלה צד הקלקול שנקרא ייאוש, מהו ייאוש, דבר שנמצא בפועל לא חל עליו ייאוש, הוא כבר בפועל, חל עליו שמחה. על מה חל מציאות של ייאוש, דבר שנמצא בכוח והאדם לא מאמין שהוא יכול לצאת לפועל, אז הוא בעצם מתייאש מהכוח שיוצא לפועל, אז הוא מתייאש מהכוח שבו. זה נקרא מציאות של תשש כוחו, מה זה תשש כוחו, יש מה שתשש כוחו להוציא אותו מהכוח לפועל, אבל איפה עיקר תשישות הכוח, שישנו ייאוש, הייאוש גורם לידי כך שאין אמונה שאפשר להוציא את הכוח, מהכוח לפועל, וממילא כבר כוח שבו, שם תואר כוח שבו, הולך ומתבטל, כי כל כוח הוא ביחס לפועל, כל פועל הוא ביחס לכוח, ועד כמה ששניהם נעשים מציאות, כוח ופועל אינם יוצאים, זה נקרא ותשת עלי כפך, חטא אדם הראשון, כ"ף ראשי תיבות כוח פועל, החזירו אותו מהפועל לכוח, עמד ומיעטו על ק' אמה, כלומר הוא חזר מהכוח לפועל, אבל עדיין יכול לחזור מהכוח לפועל, כמו שנתבאר.

ייאוש מעמיד את כוח קומת הנפש שבעצם האדם מתייאש ואינו מאמין שהוא יכול להוציא את אותו כוח מהכוח לפועל. ואז מה קורה כביכול עם אותו כוח, הכוח חוזר לשורשו, נעלם ומתכלל במדרגה שלמעלה ממנו, ואז אין לו מציאות של קיום. בזמן זה נקרא כ"ח עיתים, זה ביטול הזמנים.

אבל להבין עוד פעם אם כן ברור, איפה חל אם כן עפר דעפר שבו אנחנו עוסקים עכשיו במידת העצבות בנפש, כל זמן שהאדם עדיין עצב, אבל יש לו  איזה שהיא תקווה שהדבר יכול להשתנות, שהדבר יכול לצאת מהכוח לפועל, שיכול להיות בו נקודת התקדמות, זוהי ההבחנה של טוב ללכת אל בית האבל מבית המשתה באשר סוף כל האדם והחי ייתן אל ליבו, החי ייתן אל ליבו, הוא עדיין יכול להוציא משם מילתא דחיותא, אז יש כאן עדיין איזה שהיא חיות שיוצאת מאותו דבר. על אף שזה מוות, כמו שכבר הוזכר, החיות הזו שמוציאים מבית האבל מהיכן היא, היא ממה שהמת עדיין יש בו צד מסוים של חיות, אותה כוח של חיות שנשאר במת, , הקיסטא דחיותא, ההבלא דגרמי, העצם הלוז, בלי להיכנס עכשיו לשלשת ההגדרות בדקותם, שהם שורש תפיסת החיים שנמצא במציאותו של המת, הכוח הזה הוא נותן את החי ייתן אל ליבו.

אבל מי שחס ושלום אינו מאמין בתחיית המתים, אינו מאמין בתחיית המתים, זו סוגיה בפרק חלק שאינו מאמין בתחיית המתים, אז כאשר הוא רואה מציאות של מוות, מה הוא רואה, הוא רואה דבר שהיה בפועל, חוזר להיות בכוח, ועתיד להסתלק ולהתכלות לגמרי. אותם אמונות תפילות של אלו ששורפים את גופתם, מצד כך ייאוש יש בו אותיות אש, זה היובש שבאש, זה מצטרף עם היובש שבעפר, שניהם יחד כאשר הם נפגשים אחד עם השני הם מביאים לידי הכיליון הגמור.

אז יש אש בפועל שזה אש, ויש ייאוש שבעפר שמצטרף יובש שבעפר ומעורר את האש שבדבר, וע"י כן הדבר מתכלה. אז מה ההבדל אבל מכילוי של אש לכילוי שאנחנו עוסקים בו עכשיו, כילוי של אש זה דבר שהיה בפועל והאש מחזירה אותו לכוח, זה כילוי של אש. אבל כילוי של ייאוש דייאוש מהו, הוא מכלה אפילו את הכוח. מדגישים, הוא מכלה אפילו את הכוח. הדוגמא הברורה, שורפים את האדם חס ושלום, ארבעה מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק, שורפים אותו, אבל עדיין יש לו תקווה, הוא יכול לקום בתחיית המתים. כל המתים מתוודים, תן תודה, הוא צריך להתוודות קודם לכן, יש לו תקווה לקום בתחיית המתים. אפילו שהוא מת בארבעה מיתות בית דין, שריפה לפי רבי שמעון חמור מכולם, הוא מת בארבעה מיתות בית דין בחמורה שבהם, אבל הוא יודע שעדיין יש לו תקווה, זה חזר מהפועל לכוח, אבל יש לו מציאות של תקווה. אבל עד כמה שמתגלה המציאות של ייאוש שחל בעצם המציאות שנקרא כוח, אז אי אפשר להוציא את הכוח מהכוח לפועל, אז הכוח חוזר לשורשו, ושהכוח חוזר לשורשו, זה עומק המדרגה הנקראת ייאוש.

ועכשיו נבין לפי זה את עומק ההגדרה, מדוע זה נקרא עפר דעפר. עפר עניינו סוף כל סוף אפשר להוציא אותו מהכוח לפועל, אבל כאשר חלה עפר דעפר, הכוח חוזר כביכול לשורשו, וכשהכוח חוזר לשורשו הוא נכלל בעליון, ואינו עולה אפילו בשם, כביכול, כלשון רבותינו, וע"י כן אין כביכול את אותו מציאות לכוח. מכאן ואילך אם רוצים להוציא את אותו כוח כביכול בחזרה שיהיה כוח, ולאחר מכן להוציא אותו מהכוח לפועל, זה כבר נקרא מעשה ניסים גמור. כלומר כי זה נַס - התרומם - עלה למעלה, הוא נכלל בשורשו, מכאן ואילך אין את אותו מציאות של כוח.

כשהייאוש חל עמוק בנפשו של האדם, בלו יצויר שהאדם היה מתייאש לגמרי מהחיים, בלו יצוייר, דברי רבותינו, היה מתייאש לגמרי מהחיים מה היה קורה אתו, הוא היה מת ממילא, ממילא מת, רק אין ייאוש מוחלט. אבל אילו היה ציור של יאוש מוחלט בחיים, אם אין תקווה להתנועעות של הוצאה מהכוח לפועל, אז חל התנועה ההפוכה שבדבר ומחזירה את הכוח לשורשו. מצד הקדושה זה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה, אבל מצד הקלקול שבדבר שזה ייאוש, בחינת המציאות של אותו אדם הייתה מסתלקת - הייתה בטלה, זה היה שואב ממנו את כל החיות, כך יש בשם ר' יצחק הוטנר, היה מתבטל ואינו עומד כקיום.

ש. הכח שעולה מה גורם להמשך למטה, האם תפיסת התחתון?

ת. בלשון קצרה מאד דברי רבותינו, יש שתי תנועות יסודיות בכל דבר בבריאה, יש תנועה שכל דבר חושק להיטיב לזולתו, אז הוא חושק לתחתון. ויש תנועה שהוא חושק לשורשו שלו. בדוגמא שבאדם, יש את החיבור שלו, ושבה אל בית אביה כנעוריה, כלה רדופה ללכת לבית אביה ,לבית הוריה, ויש את התנועה מה שהאב רחים לבריה יותר מגרמיה, רוצה להשפיע לתחתון, אלו הם שתי תנועות. בלשון רבותינו זה נקרא באורות וכלים, תשוקת האורות מחד לחזור לשורשם, מאידך להשפיע בכלים, פעם גובר זה פעם גובר זה, בלי להיכנס עכשיו לדקות מתי ואיך, שזה סוגיה עמוקה ודקה לעצמה. אבל ברגע שיש לו ייאוש לתחתון, אז ממילא הוא חוזר לשורשו שזה טבעו הפשוט ונכלל בעליון, וכלה כאינו קיים, בבחינת שרגא בטהרא מאי אהני ליה, נכלל בעליון.

שאלה: אפשר להגיד שעצם 16:38...התחתון שעלה לכוח הוא זה שמסלק ממנו את הכוח שבעליון?

רב: כן אבל היא גופא, אבל צריך להיות שיהיה תשוקה שגורמת את העלייה מתתא לעילא, אז כמו שאמרנו כדברי חז"ל, כן.

אז נחזור עוד פעם, אז הגדרת המציאות של עפר דעפר אם כן שנתבארה בס"ד, היא הנקראת מידת הייאוש בנפשו של האדם. מידת הייאוש בנפשו של האדם, היא מסלקת כוח לפועל. עכשיו, יש ייאוש גמור ויש ייאוש חלקי, אילו היה ייאוש גמור כמו שהזכרנו מקודם מה היה קורה אם אותו אדם, מת ממילא, מת ממילא, זה נקרא ייאוש גמור. אבל אין ייאוש גמור כאן בעולם, כי תמיד נשאר עדיין תקוות חוט השני, אפילו אם יהיה חטאיכם כשני, זה נקרא תקוות חוט השני, אפילו אם הכול הוא בבחינת אודם, מקום הקלקול, אבל עדיין יש מציאות של תקווה מסוימת.

אבל ייאוש חלקי יש, יש ייאוש חלקי לדינא כמו שהזכרנו, כיצד זה ייאוש כמו שאומרת הרי הגמרא, היכי דמי ייאוש, כיוון שאמר ווי לי לחסרון כיס, כלומר אז הוא מתייאש. דברי רבותינו גם כן יש צד לומר, כיוון שהוא אמר ווי לי לחסרון כיס, איזה חסרון כיס, לכאורה זה לא חסרון כיס, זה אותו דבר שהוא איבד, יש בדברי רבותינו שווי ליה לחסרון כיס כוונת הדבר שהוא עכשיו רוצה להוציא מעות לחפש את אותה אבדה. כלומר הוא התייאש מלמצוא אותה לבדו, וזה הופך להיות רק דעה להוציא, לכן זה נקרא ווי לי לחסרון כיס, ולפי זה רק בעומק לענינינו דידן, גם זה לא ייאוש גמור, הוא רק התייאש מלמצוא את זה בלי הוצאות, אבל גם זה לא ייאוש גמור, בדקות.

אבל בכל אופן, אם ישנו ייאוש כאן בעולם, וישנו ייאוש כאן בעולם, אבל הייאוש הזה הוא ייאוש חלקי, הוא אינו ייאוש שלם. כיסוד כללי, כל כוח שנמצא בבריאה הוא לעולם לא שלם, הבריאה בנויה מחלקים שיוצרים הרכבות. כמו שחוזרים כסדר ואומרים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, מעשה בראשית זה ראשיתם של הכוחות, מעשה מרכבה עניינם הרכבת הכוחות. בכל עולם ועולם יש מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וודאי שעיקר מה שרבותינו דברו על מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הם דברו בעולם הפנימי, אבל כהגדרה רחבה, כשלומדים את הרמב"ם במורה נבוכים, והוא מגדיר מה זה מעשה בראשית ומה זה מעשה מרכבה, יש שצווחו על הרמב"ם הרי הקדמונים ככרוכיה, אבל בדקות בכול עולם ועולם יש את המעשה בראשית ואת המעשה מרכבה, בערך לאותו עולם, זו הגילוי המתגלה שם.

ואם כן רק לעניניו דידן בקצרה, כל כוח וכוח שנמצא בבריאה, הוא לעולם חלק, הוא לעולם לא תפיסה שלמה, ולכן אין שום כוח אחד היקפי שממלא את הכול. יש כוח שמאחד את הכול, זה בבחינת לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, שלום מלשון שלמות, הוא כלי שמצרף את כולם, אבל כוח כוח ככוח לעצמו מהו - חלקי, הוא לא מציאות שלימה. ולכן כל כוח וכוח שמתגלה בנפשו של האדם הוא לא תופס את כל היקף הנפש, הוא תופס חלקיות שמצטרף לכוחות נוספים.

ולפי זה לענייניו דידן במידה הנקראת ייאוש, עפר דעפר שאנחנו מציירים אותו בייאוש בקומת נפשו של אדם, הייאוש שמתגלה בנפשו של אדם הוא לא יכול לתפוס את ההיקף השלם, לכן אמרנו בלו יצויר שיהיה מציאות של ייאוש גמור, האדם היה מת, דברי רבותינו, אבל אין ייאוש גמור אלא ייאוש חלקי, אז הוא מתייאש רק מדברים מסוימים.

אבל בעומק עוד יותר, כיוון שהוא רק חלק, אז גם הדבר שהוא מתייאש הוא לא מתייאש ממנו לגמרי. אין ייאוש גמור משום דבר בבריאה. עוד פעם גם בהגדרה הפשוטה, גם אם התייאש מדבר אחד הוא לא מתייאש מדבר אחר, בדוגמא שהזכרנו ווי לי לחסרון כיס, נאבד לו מעות, נאבד לו פירות מפוזרים, מה שנאבד לו, אז הוא מתייאש מאותם מעות, הוא מתייאש מאותם פירות, אבל יש לו עדיין תקווה בחלקים אחרים של החיים.

אבל בעומק יותר גם כאשר הוא אומר ווי לי לחסרון כיס, הוא לא התייאש לגמרי, אנחנו רואים את זה מבשרי אחזה, אדם שנפל לו מעות מהכיס, והוא אומר ווי לי מחסרון כיס, הוא לא מסוגל אחרי זה פעם אחת למשמש בכיס ולראות אולי זה בכל אופן נמצא, אולי הוא יחפש במגירה, במקום אחר אולי הוא הניח את זה שם, הוא כן מחפש, האי הוא התייאש, תשובה לדבר, כמו שיש אצל נוח מאמין ואינו מאמין, זה כוח, הוא מתייאש אבל הוא לא מתייאש באופן שלם, פתאום מתעורר התקווה, רק כמו שיש דיני רוב, שאזלינן בתר רוב, גם בייאוש אין כוונת הדבר שהוא התייאש לגמרי, אלא גדר ייאוש מה עניינו, רובו ככולו הוא התייאש, ולכן זה חל בו ייאוש, אבל הוא לא מיואש לגמרי, מדגישים זה לא גדר של ייאוש, ייאוש הוא לא מיואש לגמרי.

שאלה: זה גם בזוטו של ים.

תשובה: רחמנא הפקרא, מחלוקת ראשונים, אם זה מדין הפקר או מדין ייאוש, וגם שם הוא חושב שאולי בסוף הים יפלוט כמו שקרה בקריאת ים סוף, פלטם. חוץ מזה שהאדם בשכל זה מהלך אחד, ובהרגשה זה מהלך אחר, יש כוח שלמעלה מטעם ודעת, ושם הוא מצפה לדבר שיקרה מעבר לטעם ודעת, וזה בעומק תפיסת מעשה ניסים, זה קריעת ים סוף.

שאלה: שאנחנו אומרים על אישה שאין לה שלום בית, שהיא מתה בחייה, היא עדיין לא התייאשה לגמרי או זה ייאוש, כלומר היא עדיין כמו שהרב אומר, יש מת בחייו.

תשובה: גם מת הוא לא גמור בייאוש, עוד פעם, אם היה מת גמור בייאוש, הוא לא היה קם בתחיית המתים, אפילו אותם רשעים שלא קמים בתחיית המתים, גיהנום כלה והם אינם כלים, ומה נעשה עמם אומרת הגמרא בר"ה ועוד, נעשים עפר תחת כפות רגלי הצדיקים, אז הם גם לא מתבטלים לגמרי, יש להם איזה שהוא קיום.

שאלה: אם בן אדם שמצא את השרשת זהב שם בתוך הים, אז הוא לא יכול לקחת את זה?

תשובה: עוד פעם אמרנו שזה כמו רוב, שהתורה התירה ברוב, אז גם ייאוש זה מעין דין של רוב, אבל זה לא שזה ייאוש גמור, זה שיעור שהתורה התירה, זה לא יאוש גמור, אין ייאוש גמור, אין כזה מושג.

שאלה: על זה נאמר אין שום יאוש בעולם כלל?

תשובה: יש שתי הגדרות, הכוונה שאין בכלל ייאוש או שאין ייאוש שלם, כן, אין שום ייאוש זה כבר הגדרה יותר עמוקה, בהגדרת אור אין סוף שממלא את הכול. כל זמן שיש קו בבריאה, אז יש תקווה, החלל והקו מתנצחים זה עם זה, ויש אור סוף ששם בכלל לא שייך מציאות. יש קו בבריאה וחלל, הקו זה תקווה והחלל זה ייאוש, זה המלחמה העמוקה בן הקו לחלל - בין ייאוש לתקווה, למעלה מכך באין עוד מלבדו אז אין שום ייאוש. אבל כאן מדברים שאין ייאוש שלם, כי תמיד נשאר תקוות חוט השני, הקו הזה על אף שהוא נראה שהוא לא מגיע עד הסוף, בעומק הוא עתיד להגיע עד הסוף, אז במעמקים אין שום ייאוש שלם, אבל למעלה מכך אין ייאוש בכלל.

אבל אם כן, נחזור עוד פעם, אז הגדרת הדבר שהוזכרה השתא באחרונה, שמציאות של עפר דעפר הוא בבחינת ייאוש, ואין ייאוש שלם. ראשית כל יש חלקים שהוא לא מתייאש מהם, הוא התייאש מדבר פלוני ולא התייאש מדבר אלמוני, וגם באותו דבר עצמו שהתייאש, זה מה שחודד הוא לא מתייאש ממנו באופן שלם, אין מציאות של ייאוש שלם. אפילו אם הוא מתייאש מדבר, אבל הוא לא מתייאש ממנו באופן שלם.

וזו הבחנה בעומק, בנשמות ישראל נאמר בהם בעיקר את הגילוי הזה, שעל זה נאמר לבלתי ידח ממנו נידח, כלומר שאין מציאות של ייאוש בנשמות ישראל. ובעומק זה נאמר רק על נשמות ישראל, רק נשמות ישראל יש להם את הארה הזו שנמצאת יותר בגילוי שאין שמה ייאוש, אבל אליבא דאמת זה נאמר על כלל כל הנבראים כולם. על כלל כל הנבראים כולם - לעתיד לבוא. עכשיו זה נמצא בכיסוי, זה מתגלה רק בנשמות ישראל שדבוקים בכיסא הכבוד, ובשורש כיסא הכבוד אצלו יתברך שמו בעולם האצילות, אבל מכאן ואילך שזה יתגלה לעתיד לבוא, זה יתגלה בשלמות שהאור של התקווה, קו מאיר ומתפשט בכל המדרגות כולם, ואן שם מציאות של ייאוש, אלא התקווה ממלא את הכול, ממלא וממלא עד שהיא מגיעה אפילו עד שאול תחתית, ועד למדרגה התחתונה ביותר, השפילה ביותר, כדוגמת עיגול שקו מתפשט מראשיתו שעתיד להגיע עד אחריתו, אפילו שבתחילה נראה שאין מגיע עד אחריתו, הוא עתיד להגיע עד למטה, ויתגלה שאין ייאוש, אלא תמיד חל מציאות התקווה, הייאוש הוא החלל, והתקווה היא בחינת הקו, דרוש הקיווי כדברי הרמח"ל.

מכל מקום אם כן, כיוון שנתבאר שכל דבר ודבר מעורב בו גם התקווה וגם הייאוש, בכל דבר שיש בו ייאוש, אבל עדיין יש בו מציאות של תקווה, ובדקות כל דבר שיש בו תקווה, יש בו גם ייאוש, הזכרנו צד אחד של המטבע לענינינו דידן, ובדקות זה הפוך, כי הם משמשים בערבוביה, כמו כל שתי כוחות הפוכים בעומקם. מצד הפנים הללו, אז מה התיקון של האדם בעפר דעפר דייאוש, אז ההבחנה הראשונה לחפש אותם חלקים שהוא לא מתייאש בהם. ההבחנה השניה זה למצוא את החלק הבלתי מתייאש באותו דבר שהוא התייאש ממנו.

חוזרים ומחדדים, ונפתח עוד מעט. ההבחנה הראשונה זה למצוא את אותם חלקים שאין בו ייאוש. כמו שאמרנו בדוגמא, נאבדו לו מעות, מהמעות הוא התייאש, אבל מהפירות הוא לא התייאש. נאבדו לו פרות, אבל הוא לא מתייאש מהבהמות שלו. הוא מתייאש ממה שהוא מתייאש.

ובעומק יותר, כאשר מתגלה באדם כוח של ייאוש בזווית אחת של דבר, הוא צריך לחפש את הכוח שהוא הכי בלתי מיואש ממנו, ושם יש לו את עיקר התקווה. ובאותו מקום לעורר את עומק התקווה. אז מאזנים את שני הקצוות, מצד אחד יש לו דבר שהוא מתייאש ממנו, ייאוש של רובו ככולו כמו שהוזכר, אבל מאידך הוא מחפש איזה חלקים אין לו ייאוש, ויש בו תקווה, והוא בודק בדיקה לפנים מבדיקה מהו הדבר העיקרי ששם יש לו תקווה.

כל אדם ואדם הרי יש לו דברים בחיים, שיש לו דברים שחסרים לו ויש דברים שהוא התייאש מהם כביכול שהוא ישיג אותם, ויש דברים שהוא מקווה. אפשר לצייר ציור של סדר הכוחות בנפשו של אדם, מה יש לו כבר וקיים, מה הוא רוצה והוא מקווה, ומה הוא רוצה והוא התייאש. בתוך החלק שהוא רוצה ומקווה, הוא יסדר מה הדבר שחסר לו, והתקווה שלו בו היא הכי חזקה, ואת אותה תקווה הוא צריך לעורר.

שזה מתגלה בשורש העליון זה נקרא קוה אל ה', אבל גם מי שעוד לא נמצא שם בהתגלות, לשם שאיפת הנשמות, אבל גם מי שלא נמצא שמה עדיין בהתגלות, אבל הוא כן צריך להכיר בנפשו שלו איפה הכוח הזה נמצא, הכוח הזה של התקווה אצלו, איפה היא כן מתגלה, ובמה יש לו את התקווה החזקה ביותר שישנה.

ואם כן באותו הדבר שיש לו את התקווה החזקה ביותר שישנה, באותו מקום הוא מעורר את התקווה עוד יותר. ואז הוא מאזן את הנפש שלו בין הייאוש הקיצוני לתקווה הנוספת, לאט לאט הוא מגדיל עוד חלקים שיש לו בו תקווה ועוד חלקים שיש תקווה.

לקחנו את הנקודה הכי חזקה של התקווה, הוא לוקח את הנקודה השנייה, את הנקודה השלישית, והוא מעורר את התקווה ומעורר ומעורר אותה. ככל שהוא מעורר את התקווה במקומות אחרים, זה ממלא מתאזן גם בנקודת הייאוש האחרת שיש לו, כי הכוח של התקווה בנפש הולך ונתחזק.

יתר על כן, כמו שהוזכר גם באותו דבר עצמו שהוא מתייאש ממנו, שינסה לבדוק כמו שאמרנו למעשה בנפש, האם הוא התייאש ממנו לגמרי. משל למה הדבר דומה, בן אדם שבנו ח"ו נאבד, האם הוא מצפה שהוא יחזור, הוא כבר לא חזר 20 שנה לא חזר 30 שנה, רחמנא לצלן יש כאלה מקרים, נו אז תשאל את אותו אדם, האם אתה מצפה שהבן שלך יחזור, בשלב מסוים הוא אומר התייאשתי. ואם פתאום הוא שומע איזה שביב מידע שיוצר איזה הווה אמינא של הווה אמינא של הווה אמינא שיש שינוי, מה קורה באותו רגע, כל הייאוש כביכול הלך לעולמו. אם לא כולו – חלקו.

איך זה קרה, הרי הוא התייאש לגמרי, תשובה לדבר, הייאוש צף בשטח, התקווה מכוסה גנוזה נעלמת, אבל היא קיימת, כי אם היא לא הייתה קיימת, אז אך בשביב מידע כל כך קטן שלא מבשר לו עוד יוסף חי שמושל הוא בכל ארץ מצרים, אלא רק מעמיד איזה שהוא צד רחוק מאד, פתאום התקווה מתעוררת. הא ראיה שזה כמו שיש ניצוץ קל שיכול לעורר את האש ולגלות אותה, מעין אותו דבר בנפש, התקווה עדיין עומדת חזקה, רק הייאוש כרגע נראה יותר חזק.

ואליבא דאמת בעומק מה הכוח היותר חזק, התקווה או הייאוש בסדר כוחות נפשו של אדם, מצד מסוים התקווה היא יותר חזקה. והתקווה הזו בעצם על אף שהיא מכוסה נעלמת, אבל היא בעצם מבעבעת בפנימיות הנפש, וגנוזה בתוכו. אלא שכאשר האדם מתייאש מדבר מסוים, כרגע הוא רואה את הייאוש כנקודת ההיקף שתופסת את השטח, ולכן הוא מאמין לעצמו אני מיואש. ומה העבודה שם, לזהות איפה גבול הייאוש מאותו דבר. מי שיגיד שהוא מתייאש לגמרי, הוא מתכחש לעצמו, זה כמו שהוא יגיד שעכשיו לילה, כן, הוא מתכחש למציאות, לא זו המציאות, המציאות הוא שאין לו ייאוש גמור.

אחרי שהוא מבין את זה בדעת, ומאמין שזה קיים, עכשיו הוא צריך לחפש לזהות את זה בנפש, איפה הוא מזהה שהייאוש שלו הוא אינו ייאוש גמור. כשהוא יתחיל להתבונן פתאום בהתבוננות שכלית, ובהתבוננות לבבית בקומת ההרגשה, פתאום הוא יזהה שהייאוש שהוא תפס אותו כייאוש  גמור, הוא לא ייאוש בכלל גמור.

אם נבדוק את רוב הבני אדם שכאשר הם מתבטאים בביטוי התייאשתי, לדינא אם הם היו אומרים התייאשתי זה היה מועיל לחסרון כיס, אבל אליבא דאמת האם הייאוש שלהם הוא ייאוש גמור. אפילו אם נשאל אותם באותו רגע הם יגידו כן התייאשתי, אבל יש עדיין סיכוי ויש עדיין אפשרות, לכן הגדרנו כל ייאוש מדיני רוב, מעין כך, זה לא ייאוש מוחלט בנפשו של האדם, זה ייאוש חלקי זה לא ייאוש שלם.

וככל שהאדם מזהה לאט לאט שיש גבול שהוא לא התייאש, והוא מזהה איפה הגבול שהוא התייאש, אז עצם ההתבוננות ועצם ההרגשה שהוא שמרגיש את המקום לאט לאט שהוא לא התייאש, מה זה גורם, שהכוח הבלתי מתייאש הולך ומתחזק.

ראשית מעמידים שני צדדים, עצם זה שהעמדנו שני צדדים, יצרנו מלחמה בין הכוחות, בין הכוח המתייאש לכוח הבלתי מתייאש. ויתר על כן ככל שהוא מתבונן בכוח הבלתי מתייאש, אז הכוח הזה יוצר לו נקודה שהוא יותר ויותר מתעורר.

כמובן שישנם בני אדם שמפחדים לעורר את התקווה, מדוע הם מפחדים לעורר את התקווה, כמו שידוע, זה שהם כבר קיוו הרבה פעמים לדברים בחיים, והדברים הללו לא יצאו מהכוח לפועל, והם ספגו מכה בנפשם, הם קוו וקוו, זה בבחינת תקווה שווא, תוחלה ממושכת זה מחלת לב, אז התקווה שלהם גרמה לידי כך שהם מפחדים, לא מהתקווה עצמה, אלא ממה הם מפחדים, מהתוצאה של התקווה אם היא לא תתממש. ונמצא, שבעומק זה כמו הגנה בנפשו של האדם שהוא מכריח את עצמו להתייאש בשביל לא לספוג את המכה של הקושי, שאילו הוא יקוו וזה לא יתקיים.

אז תשובה לדבר, ראשית האדם צריך להבין נקודה אחת ברורה, אי אפשר לעקור את כוח התקווה בנפש, אי אפשר, זה כמו שאדם ירצה לעקור את עצם היות שלו, הוא יכול ח"ו לפגוע בנפשו ולהסתלק מהעולם, אבל הוא לא יכול לסלק את עצם ההיות שלו, זה לא נמסר לאדם, נמסר לו הבחירה כביכול אם הוא יחיה או ימות ח"ו.

שלאה: מה הכוונה ההיות?

תשובה: מציאותו שלו, תקרא לזה נשמה.

אבל עצם הקיום שבאדם הוא לא נמסר לאדם האם הוא קיים או לא קיים, לכל היותר נמסר לו הבחירה מה לעשות והיכן להיות קיים, האם כאן או לא, גם זה בשיעור מסוים. אבל בכל אופן עצם ההיות של האדם עצם הקיום של האדם לא נמסר לו. התקווה היא מעצם הקיום של האדם, הוא כביכול הכוח החיובי הראשון שנברא בעולם. הוא הכוח שהוזכר בלשון רבותינו כמו שהזכרנו הוא נקרא קו, תקווה, הוא השורש של הקיום. הקיום שלא הנבראים הם במה שהם מקווים לבוראם, אם הם לא מקווים לבוראם הם אינם קיימים. האי נראה הרבה בני אדם שאינם מקווים לבוראם והם קיימים, עוד פעם זה הכיסוי שבנפש, אבל במעמקים של הנפש מה מקיים אותם, תקוותם לבוראם היא קיומם, וקיומם היא תקוותם לבוראם, זה דברי רבותינו, זה עצם קיומם שלהם.

ולכן ראשית לאדם צריך להיות ברור שהוא לא יכול לעקור את כוח התקווה, הוא יכול להתכחש אליו במידת מה, אבל הוא לא יכול לעקור אותו. וצריך להבין ברור, שהתקווה הזו היא תקווה שתתגלה אצל כל אדם השאלה היא רק מתי איך וכיצד, האם באהבה בשמחה ובנועם, או שהיא תתגלה אצלו בצער.

הדוגמא הברורה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק, אחד מאן דאמר עושים תשובה נגאלים לא עושים תשובה אינם נגאלים, מה הכוונה עושים תשובה כלומר משתוקקים לבוראם - מקווים לבוראם נגאלים, לא עושים תשובה אינם נגאלים. מאן דאמר השני אומר בין כך ובין כך נגאלים, מה עושה הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן ומיד עושים תשובה. מה זה נקרא מלך קשה כהמן, הם מגיעים לידי צרה, ומה קורה בצרה, לישועתך קיווינו כל היום, אז הם חוזרים ומקווים, וכשהם מקווים גופא הם נגאלים, התקווה מוכרחת להתגלות.

כאשר האדם מבין את מה שנאמר השתא הוא מבין שהוא לא יכול להתכחש לתקווה, הוא צריך רק להסכים לקוות וממלא להצליח, זה הנקודה היסודית השורשית.

יתר על כן, רוב מה שבני אדם מקווים ולבסוף הם התאכזבו, זה מחמת שתקוותם היא תקווה שאיננה במקום. למה הם מקווים, מי שיקווה להשם יתברך שמו הוא באמת יזכה. מי שיקווה להשיג את חלקו שלו באמת יזכה. רק אדם מקווה, אחד רוצה את אשה פלונית, ההוא רוצה בית פלוני, זה רוצה בנים אחרים, זה רוצה ממון כזה, זה רוצה כבוד כזה, כל אחד מה שהוא רוצה, וזה לא הסתדר, אז הוא מתייאש. הוא רצה דבר שמעיקרא לא שייך לו, וטוב שהתייאש, אבל זה לא נוגע לעולם במידת התקווה, כי התקווה שלו הייתה מעלמא דדמיון, זה היה ניצוצות של תקווה, זה לא אור של תקווה, הוא לא חי שם בתקווה אמתית, כי זה באמת לא שייך לו. ובעומק נפשו שלו הוא גם לא מקווה לכך, מדוע, כי הנפש הפנימית שלו, נפשי יודעת מאד, היא יודעת שזה לא חלקו, היא גם איננה מקווה, ולכן גם בסוף היא התייאשה.

אז ראשית צריך בהירות הדעת שלעולם האדם לא יכול לעקור את כוח התקווה מן הנפש, התקווה היא מוטבעת, היא ראשית היש, ראשית הקיום של הנבראים, כדברי רבותינו. ויתר על כן מה שהוא נתאכזב, תוחלת ממושכה מחלת לב, מה שהוא מתאכזב כשהיה לו, זה מחמת שהוא ציפה לחלקים שאינם שייכים לחלקו, ולכן משם הוא התאכזב. אבל אם הוא באמת מקווה, על זה נאמר קווה אל השם חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם, כדברי רבותינו כידוע מאד, קווה וחזור וקווה, אל תתייאש, היפך העפר דעפר, זה קווה וחזור וקווה, כן, היפך של ייאוש שהוא מתייאש אפילו מעצם הכוח עצמו, מהאפשרות להוציא אותו לפועל, על זה נאמר קווה וחזור וקווה וחזור וקווה, נעשה מציאות של קיווי פנימי בנפשו של האדם.

ככל שהדברים האלה בהירים יותר בנפש, האדם ברור לו שאי אפשר לעקור את כוח התקווה, ברור לו שאם הוא יקווה לחלקו שלו קיווי אמיתי הוא באמת ישיג אותו, לא שייך מציאות של ייאוש בעולם. הייאוש חל או כי האדם נתייאש מדבר ששייך לו, והיא גופא הוא לא התאמץ לקוות, או שהוא מתייאש מדבר שלא שייך לו וטוב שהתייאש. אבל אל לו להשליך את זה על חלקים ששייכים לו.

איך האדם יודע אם החלק הזה שייך לו או לאו, קשה מאד לדעת, אבל הוא כן מקווה להשם, לא שייתן לו דבר פלוני, לא שייתן לו דבר אלמוני, אלא מה הוא צריך לקוות אל השם יתברך, שייתן לו את חלקו שלו. ויתר על כן לקוות אל השם בעצמו. זה קווה אל השם, לא רק להשפעה מהשם, אלא כי אותך לבד חפצתי - את מציאות יתברך שמו, שזה עומק שיעור התקווה בנפשו של אדם.

אם זו תקוותו של האדם, אז הוא מוציא את הכוח, מהכוח לפועל, הפך הייאוש המוחלט, זה בקצרה ממש שורשי הקלקול של עפר דעפר, כוח הייאוש, ושורש תיקונו כמו שנתבאר בס"ד.

שו"ת:

שאלתם מה הגדר של כוח ופועל, האדם נקרא אדם כמו שאומר המהר"ל מלשון אדמה, אדמה כמו שהוזכר כל תכונתה לקחת דבר ולהוציא אותו מהכוח לפועל. אם ניקח את הדוגמא הפשוטה יש לנו חיטה אחת, חיטה שכבר צמחה וקיימת, אז כמה כבר יש לפנינו כאן, חיטה אחת, בפועל שלה היא חיטה אחת, בכוח שבה כמה חיטים יש כאן, אין סוף. והסוף שיהיה לזה מחמת שיום אחד הקב"ה יחריב את עולמו ויבנה עולם חדש, אבל כביכול בבכוח שבו יש אין סוף. כל כוח, מה הכוחות הטמונים בתוכו שאפשר להוציא אותם, זה כוחות. אז יש מה שציירנו באופן החומרי שזה חיטה, ויש נפשו של אדם, אותו דבר גם בנפש, יש את הכוחות הגנוזים בנפש של האדם.

ניתן את הדוגמא היותר מוחשית בתוך נפשו של האדם, כוח השכל שנמצא באדם, נמצא בפועל או נמצא בכוח. חלקו הקטן בפועל, חלקו הגדול כידוע, אדם לא מוציא הרי בקושי אחוז אחד או שניים לכל היותר מכוח המחשבה שלו, אז רוב החוכמה נקראת כוח מה, כוח החכמה שבאדם היא נמצאת בכוח ולא בפועל, הוא לא מעורר את כוח המחשבה שלו. אז האפשרות לחשוב להתבונן להשכיל נמצא, הוא לא מוציא את זה מהכוח לפועל. וכן על זה הסדר, כל שאר הדברים הכוונה הם נמצאים, וצריך רק להוציא אותם מהכוח  לפועל, מהעלם לגילוי, זה שתי נוסחאות, אבל זו ההגדרה הכוללת.

ש. מהכוח לפועל הכוונה בהגדרה של שכל, זה כמו שהוא יותר ילמד תורה אז הוא יותר יוציא מהכוח לפועל ידיעות של התורה?

ת: יש בזה שני חלקים, יש מה שמצד נשמתו של האדם כבר כל חלקו בתורתו שייך למעמד הר סיני בכלל, וחלקו בגלגול זה נמצא אצלו כבר בכוח שהוא עובר במעי אמו, רק בא מלאך ומשכחו, אז הוא צריך להוציא מהכוח לפועל את כל הידיעות שלו. ויש להוציא מכוח לפעול את עצם השכל האנושי שבו, שזה עוד נקודת נידון לעצמה, שתי נקודות.

ש. עכשיו הרב הזכיר את הדוגמא של מעמיד עליהם מלך כהמן, עכשיו מצד אחד או שאנחנו צריכים לשאוף להתחבר להשם, להידבק בו, כמו שהרב מזכיר כל הזמן, או מצד שני להביא עלינו מלך כהמן, ואז הם מבקשים את ישועתו, וגם שאנחנו מבקשים את הישועה, מבקשים שיציל אותנו מפצצת אטום, מאיראן, אנחנו לא מבקשים את הקרבה אליו, אנחנו מבקשים פשוט ישועה פרטית כרגע שלא נמות, אנחנו לא מבקשים עכשיו את הדבקות בו.

ת. מי לכאן מי לכאן, זה עומק הבחירה שבאדם.

ש. אבל זה לא מביא אותנו בסופו של דבר לחלק הראשון של להדבק בהשם בצורה של אהבה?

ת. כזו בקשה תביא המן חדש, עד שיגיע המן המוחלט שהאדם כבר יתייאש מלבקש את ההצלה הפרטית אלא הוא יבקש אותו יתברך שמו, רצונו לראות את מלכנו.

ש. איך הגמרא מסתדרת אם נגיד נניח מה שהנמלה עושה לאותה חיטה, שהיא מלה את האחרית שלה שהיא כיוון, שהיא תמשיך להתרבות, מצד שני החיטה נמצאת בפוטנציאל?

ת. לא הבנתי את השאלה ברשותכם, הנמלה מלשון מל, כן אבל לא הצלחתי להבין רק מה השאלה, ש. החיטה עצמה נמצאת בפוטנציאל, לא לכאן ולא לכאן, כלומר שהיא נשמרת בתנאים כאלה שהיא לא נרקבת, היא פשוט נשמרת. ת. יש כזה מצב שאותה חיטה אם תיקח אותו למעבדה היא נמצאת באותו נפח באותו משקל באותו מצב, ש. לדעתי ברגע שהיא עשתה את אותה, היא מלה אותה, כלומר היא גדעה ממנה את החיות והשאירה אותה כמו שהיא, ת. אין דבר בעולם שעומד על עמדו בדיוק ולו רגע אחד, כל דבר מתנועע או בהתכווצות או בהתפשטות, זה תכונת הבריאה.

ש. אני לא יודע את ההבדל בין חלל לבין התוהו, שהרב הזכיר בשיעורים הקודמים, פשוט השאלה היא האם הייאוש מביא אותנו לאיזה שהיא בחירה, משום שהרב אמר שאדם הראשון היה ראשו בא"ס ורגליו היו בתוהו, איפה שהוא עצם זה שרגליו היו בתוהו ניתן לו אפשרות הבחירה, עכשיו לצורך העניין מה שלמדנו פה היום, האם הייאוש מביא לאיזה שהוא בחירה כי הוא נוגע בחלל?

ת. ראשית כל הגדרה יסודית בין חלל לתוהו, חלל ההעדר, תוהו מציאות שלימה שנחלקה לחלקים, נשתברה, זה הגדרת חלל וזה הגדרת תוהו. כן, יש העדר ויש חלקים שבורים, זה שני הגדרות שונות. יש אבחנה של שברון לב שזה סוגיה אחת, ויש הגדרה של ייאוש, התוהו מביא לשברון לב, היאוש מביא לחלל. עכשיו אם מביא אותו לבחירה, כן מביא אותו לבחירה, האם מתוך הייאוש הוא מעורר את התקווה, או שהוא מנסה להיכנס עמוק עמוק בתוך נקודת החלל שהיא נקודת הייאוש, אבל ככל שהאדם מתייאש יותר אז הוא מצד אחד הוא מקווה יותר, יש לו אפשרות לקוות יותר. אנחנו רואים את זה בדוגמא הפשוטה, רוב בני אדם שיש להם צרה קטנה מסוימת אם הם לא בעלי אמונה חזקה מה קורה אתם, הם לא מקווים להשם, הם מנסים להסתדר, מה קורה שהם בצרה יותר גדולה, אז ככל שהם בחלל יותר גדול אז זה סיבה לעורר את התקווה יותר חזקה, אז ככל שהחלל עוד יותר גדול עוד יותר סיבה לעורר את הקו, זה הבחירה שעליה שאלתם. פוק חזי שרוב בני אדם שאפילו שאינם שומרי תורה ומצוות בשעה שהם נמצאים בצרה, פתאום התקווה האמיתית מתעוררת, הרי שהמציאות הזו שמביא אותם לצרה, שמצד אחד מביא אותם לייאוש, מעורר בהם גם את הצד ההפוך. זה נקרא עזר כנגדו, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אז כוח יש לו הפכו, אז אם מתגלה המצב של הייאוש הקשה יותר אז גם התקווה מתגלה יותר, לכן רוב בני אדם שמגיעים למצב של ייאוש עמוק, הם מגיעים למצב של תקווה, ומעטם מחליטים לשלוח יד בנפשם, וכדומה.

ש. אז בדיוק הרב יכול לעמוד על הקטע הזה?

רב: זה הבחירה, זה בדיוק הבחירה מה ששאלתם, בדיוק זה מה ששאלתם עניתם בעצמכם זה הבחירה.

ש. הרב אמר ברגע .... את נקודת תקווה לעורר את התקווה, אך הוא יעורר אותה, ע"י התבוננות, באיזה צורה?

ת. אמרנו בקצרה ונחדד שאלתכם, ראשית בהתבוננות, ושנית כל בחוויה, בציור חושי, כמו שאמרנו את הדוגמאות. אם ח"ו בדוגמא שהוזכר אדם נאבד לו יקיר, מה הוא יקרה אם ישמע עכשיו שיש תקווה איך הוא ירגיש, לא רק במחשבה, אז איך הוא ירגיש, לפעמים כמובן יש צער, אז צריך לעשות את הדברים בעדינות, נתנו דוגמא קיצונית. נקח אבל את הדוגמא היותר פשוטה, אדם נאבד לו סכום מסוים של כסף, נאבד לו 200 שקל, הוא מתייאש, פתאום שנייה אחת אחרי שאמר שהוא מתייאש, הוא אומר אולי הנחתי את זה בתעודת זהות, אולי הנחתי את זה במגירה ההיא, אולי אולי, ואז הוא הולך לבדוק, למה הוא הולך לבדוק, אז שינסה שניה לחשוב האם התייאשתי מהמאתיים שקל, כן, אבל אם עכשיו יעלה לי פתאום מחשבה אחת רחוקה איפה הנחתי את זה, מה אני יעשה, לא מדובר שיסע מעבר לים, הוא רק יכניס יד לכיס ויבדוק הוא יעשה את זה או לא, למה, הוא התייאש, אז הוא מרגיש שהוא לא התייאש, זה רק שכל, הוא חווה את זה במציאות, אז הוא מעורר את זה מהכוח לפועל, ולאט לאט הכוח יוצא מהכוח לפועל עוד ועוד ועוד.

ש. הרב אמר שהקו מצד אחד הוא קדם לחלל, ומצד שני רואים שהחלל הוא יותר גדול, הרב אמר שהקו הוא מבחינת התקווה והחלל מצד הייאוש?

ת. אמרנו שהוא גדול יותר, לא שהוא קדם, אמרנו שתפיסת היש הראשונה היא קו, תקווה, דייקנו בלשון.

ש. איך פועל יתרון אור מן החושך כיוון שזה חושך יותר גדול.

ת. לא דברנו עכשיו על יתרון האור מהחושך, אתם נכנסים עכשיו לעוד נקודה, רק דברנו שאם יש חושך בהכרח שגם מתגלה אור כנגדו. ש. הרב אמר כמה שיותר ייאוש ככה יותר יש תקווה? ת. עוד פעם אתם נכנסתם לעוד שלב שנקרא יתרון האור מן החושך, כל מה שדובר שכנגד אותו חושך יש גם אור, ממילא כנגד אותו חלל ייאוש יש גם תקווה, יש עכשיו עוד סוגיה מה שאתם דנים שיתרון האור מהחושך, לא דנו בנקודה הזו דנו בנקודה אחרת, ש. ת . יש מושג שזה לעומת זה עשה אלוקים כמו כל דבר, אחרי זה יש עוד נידון שיתרון האור הוא דרך החושך. ש. ת. כי כל כוח מוליד כנגדו כוח מקביל, זה יסוד המשקולות. ש. זה לא אותו דבר, ת. לא, יתרון האור מן החושך זה עוד סוגיה, שהכוח של האור יתגלה יותר, אם הוא יתגלה דרך החושך, יש נקודה לפני ההתגלות, מעיקרא האור וחושך יהיו שקולים, זה שני שלבים, אחרי זה יש את היתרון האור מן החושך, שזו סיבת הדבר סוף מעשה במחשבה תחילה. כאן מדברים על עצם התגלות הכוחות, שני הכוחות צריכים להיות שקולים או קרוב לשקולים, כן שקולים גמורים אין, קרוב לשקולים.

ש. הרב אז אין דבר שהוא כלה בעולם, ז"א אין מצב שיהיה דבר שהוא יאבד לגמרי.

ת. כל התכלות הכוונה התכללות, זה המושג כילוי, זה נקרא ויכולו של שבת קודש, כל התכלות היא התכללות, בלשון הקודש זה התפיסה.

ש. אז מה זה שאנחנו אומרים שאלה שחטאו יהפכו לעפר תחת כפות רגלם של צדיקים.

ת. אפר זה דבר קיים או לא קיים, אם הוא לא קיים אז איך? ש. כן, ת. אז הוא לא כלום, מיניה וביה הלשון מכריח, אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, אז הם לא כלום, כלום הוא לא אפר. ש. יהיה להם תיקון. ת. זה תיקונם, שהם בטלים לכפות רגלי הצדיקים זה תיקונם, זה המציאות שלהם, שם קיימים, כמובן שיש מדרגות אחרות, אבל במדרגה שלהם זה קיומם, זה מציאותם.

ש. כבוד הרב שהייאוש הגמור מביא להתכללות עליונה?

ת. אין כזה ייאוש כן, אין כזה ייאוש בתוך העולם דידן, הייאוש הזה כנראה אם הוא יהיה הוא יהיה בסוף האלף העשירי. ש. ייאוש שלכאורה המקסימלי שנקרא לזה ככה, לא גמור אבל ייאוש בדברים שאין מציאות, ואז האדם לכאורה נכלל בשורשו העליון כי אין לו לאן לקוות, מצינו בהרבה צדיקים שהייתה להם מיתת התכללות עליונה, כלומר אז מה.... ת. זה דבר והיפוכו הגמור, כאן דובר מצד החלל דיאוש, ושם מצד ההתבטלות המוחלטת, זה מאותו שורש, אבל זה דבר והיפוכו.ש. אבל המקום שמגיעים אליו בסופו של דבר הוא מקביל. ת. להתכללות, אבל מאיזה תנועה מגיעים. ש. בלי שם, כלומר, התכללות של ביטול. ת .זה שאלה מאוד מאוד דקה, האם בהתכללות נשאר רושם למצב הקודם או שהיא התכללות מוחלטת, ואם כמו פשטות שלמדו חלק מרבותינו שנשאר רושם מהמצב הקודם אז וודאי שיש נפקא מיניה דרך מה הוא הגיע להתכללות.