דע את נפשך 005 יסוד העפר כח המעמיד והמיצב

 א. יסוד העפר – כוח המעמיד והמיצב.

בפרקים הקודמים הבאנו את ההגדרה הכללית שיסוד העפר הוא הכוח המעמיד המיצב והמעצב. בפרק זה נבאר בהרחבה את עניינו של יסוד העפר.

 

הזכרנו את דברי רבנו חיים ויטאל שסוקר את המידות הנולדות מכל כוח וכוח מארבעת כוחות הנפש, ושם מבואר שתולדותיו של יסוד העפר בנפש הם מידות העצבות והעצלות.

 

הבאנו גם את דברי הראשונים שהגדירו את יסוד העפר ככוח המעמיד והמיצב.

 

והנה כמו שנתבאר כבר שיסוד הרוח מהווה שורש לכל היסודות בכך שהוא הכוח שמניע, הוא השורש לתנועה של שאר היסודות, וצורת התנועה חלוקה לפי מהותן של היסודות השונים. כמו כן גם ליסוד העפר ישנה תכונה אחרת מקבילה שבה הוא מהווה שורש לשאר היסודות. יסוד העפר נקרא 'מנא דכולהו', ובתרגום מארמית - הוא הכלי של כולם. 

 

בתחילת ספר 'נפש החיים' בהגהת המהרי"ץ (רבי יצחק בנו של רבי חיים מוולאז'ין בעל נפש החיים) מבואר באריכות שישנם שלושה יסודות שנקראים "יסודות בכוח": אש רוח ומים. ויסוד העפר הוא היסוד שמוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

 

הרי שהיסודות: אש רוח ומים נקראים - יסודות הבכוח שבנפש האדם, ויסוד העפר הוא היסוד שמוציא אותם מהכוח אל הפועל בנפש.

 

נבהיר כי הנידון הוא לא יסודות החומר אלא ארבעת יסודות הנפש.

 

נסביר את המושגים: מהו - 'כוח בנפש', ומהו - 'הוצאה של כוח בנפש אל הפועל'.

 

• "יסוד בכוח" עניינו שהוא קיים בנפש האדם, אך אין לו תבנית, אין לו צורה, אין לו מבנה.

 

• "יסוד בפועל" עניינו דבר מוצק שפועל. כלומר, כוח שנמצא בפועל עניינו שהדבר אינו חד-פעמי, אלא הכוח קיים כאן בפועל ממש ולכן הוא מתמיד. כשם שהקרקע מתמידה והיא אינה משתנה, כך יסוד בפועל עניינו דבר מתמיד, תהליך תמידי.

 

ננסה להמחיש את הנקודה ע"י משלים מכל שלושת היסודות:

• יסוד האש - אדם שיש לו את יסוד האש בנפשו בבחינה של בכוח, הוא דומה לבית שיש בו חפיסת גפרורים, שאפשר לקחת משם גפרור ולהדליק אש. אולם מזה שישנה כאן אפשרות להדליק אש, עדיין אין כאן אש בפועל, אלא האש היא רק בכוח. לעומת זאת אש תמידית, היא נקראת - אש בפועל. זו אש שיש לה יציבות. והיציבות הזו היא לעולם באה מכוח יסוד העפר שנמסך ביסודות האחרים .

 

• יסוד הרוח - נתבאר לעיל שהרוח שבנפש זוהי בעצם תנועה: רוח צפונית, רוח דרומית, רוח מערבית ורוח מזרחית. להיכן האדם מתנועע?- ישנו אדם שמתנועע פעם למזרח פעם למערב פעם לצפון פעם לדרום. תלוי לפי החדשות של הבוקר, לפי הטלפון שהוא קיבל או סתם לפי מצב הרוח שאיתו הוא קם בבוקר. זה נקרא - 'רוח בכוח'. לעומת זאת אדם שיש לו כיוון תנועה אחד ברור שאיתו הוא צועד לאורך הדרך, זה נקרא - 'רוח בפועל' .

 

• יסוד המים - כמו שנתבאר כי מיסוד המים מקבל האדם חיות. וכאשר אדם מקבל חיות מובנית ומתמדת מדבר מסוים, זה נקרא שיש לו יסוד מים בפועל. אך כאשר האדם מקבל חיות מזדמנת, זהו נקרא יסוד בכוח, שכמעט ואיננו בפועל.

 

הרי שנתברר כי יסוד העפר הוא היסוד שמגבש את התהליכים של כל אחד משלושת היסודות שבכוח: אש , מים ורוח. יסוד העפר יוצר תהליך יציב ומתמשך ביסודות, הוא מעניק להם יציבות, הוא צר בהם צורה, הוא בונה להם מובנות. וכשם שהקרקע יציבה ומתמשכת, כך יסוד העפר מוביל לבניית תהליכים ברי-קיום, יציבים, מציאותיים, מובנים.

 

זהו הבסיס של יסוד העפר: יציבות, בנין, תהליך מובנה.

 

ב. חריגות ביסוד העפר.

לאחר שהגדרנו והסברנו את מהותו ותפקידו של יסוד העפר, ננסה להבחין כיצד הוא מתחבר לשלושת היסודות בפרטיהם.

 

כבר ראינו בפרקים הקודמים שקיימת מערכת יחסים בין כל ארבעת היסודות, וכן הבחנו שכאשר יש הפרה באיזון בין היסודות נוצרות להן כל מיני בעיות נפשיות רח"ל. הבעיות הללו נובעות או מתגבורת יתר או ממיעוט וחסר של אחד מהיסודות המרכיבים את הנפש. בפרק זה נבחן מה קורה לנפש כאשר יש תגבורת או חסר ביסוד העפר.

 

תגבורת יתר ביסוד העפר - כאשר יסוד העפר גובר באדם יתר על המידה, אזי העפר מגביל את שאר היסודות. יכול להיות שהעפר יהיה יתר ביחס רק לאחד מהיסודות האחרים: אש, רוח, ומים.

 

מיעוט וחסר ביסוד עפר - כאשר יסוד העפר חסר בנפש האדם, אזי שאר היסודות גוברים על העפר: יכול להיות שאש תשלוט על העפר, הרוח תשלוט על העפר או המים ישלטו על העפר.

  

 

יתר או חסר ביסוד העפר ביחס ליסוד האש

נחזור ונזכיר מה שביארנו כבר בתחילת הספר במהותם של יסוד האש ויסוד העפר - האש טבעה לעלות. העפר טבעו להיות מקורקע, ללא תנועה (המים טבעם לרדת, אולם העפר אינו יורד אלא נח במקומו, כשם שאי-אפשר להרים את ההרים והגבעות אלא הם נמצאים במקומם).

 

הרי שיסוד האש פועל להעלות דבר למעלה, ולעומתו יסוד העפר פועל לעצור את הדבר ולהעמידו במקומו.

 

הרי שהיחס בין יסוד העפר ליסוד האש הוא מצד אחד תנועה של עליה אולם מאידך שמירה על יציבות. תנועה נכונה של עליה מכריחה שמאידך יהיה באדם צד שני של יציבות.

 

התגברות יסוד האש על יסוד העפר -

ישנו פתגם עמוק שאומר - 'מהקרקע לא נופלים, אבל מהקרקע אפשר לעלות'. כאשר יסוד האש מתוקן באדם הרי שמחד יש לו תנועה מתמדת של רצון לעלות, בין אם זו עליה גשמית (שבעומק היא ירידה), ובן אם זו עליה רוחנית. אולם מאידך על-אף הרצון לעלות הוא שומר גם על יציבות.

 

דוגמא למשל - אדם שיש לו רצון גשמי להתעשר, יש לו שאיפה לפרוח מעלה מעלה. איך הוא ישיג את סכומי העתק אליהם הוא נכסף?-

 

הוא אומר לעצמו - 'ברוך ה' יש לוטו, אפשר לזכות ב- 5 עד 40 מליון שקל בפעם אחת'.

 

 הרי לפנינו אדם שבוער אצלו יסוד האש בנפש הוא רוצה לפרוח ביום אחד. אבל צריך לבדוק האם הוא שומר על קרקע?

 

אדם ששומר על קרקע לוקח סכום מועט מהכנסתו החודשית ומשקיע בלוטו, ומקווה ומתפלל אולי יתמזל מזלו. ותשוקתו תתמלא.

 

אולם אדם שלא שומר על קרקע, הוא ממלא עוד כרטיס ועוד כרטיס ועוד אחד ועוד עשר עד שבסוף הוא נשאר בלי כסף לגמור את החודש, ולדאבוננו זוהי בעיה מוכרת ונפוצה.

 

ננתח את הדוגמא - יש כאן אדם שמתעורר אצלו איזשהו רצון לעלות לפרוח ולגדול. אבל מאידך לאט לאט הוא מכלה את כל ממונו על כרטיסי הגרלה ובכך הוא מאבד את הקרקע עליה הוא נמצא. עם כל הרצון לעלות אבל צריך גם לשלם למכולת עבור אוכל בסיסי, לשלם עבור חשמל טלפון ומים וארנונות, אי-אפשר לקחת את כל המשכורת ולהשקיע בלוטו.

 

אלא ברור שצריך לשמור על קרקע יציבה. כלומר, אדם כזה שיש לו כסף לגמור את החודש, והוא רוצה עדיין להשקיע את הנותר בלוטו כי יש לו תקווה להרוויח,  אז אפשר לדון אם זה חיובי או שלילי. אבל אסור לו לאבד את הקרקע בשביל הרצון לעלות הנובע מתגבורת יסוד האש שבקרבו.

 

דוגמא נוספת - ישנם אנשים שמנסים לעשות עסקים, הם קוראים פרסומות שהקרקע ברומניה צומחת במאות אחוזים. אבל באמת לו עצמו אין כסף לקנות קרקעות ברומניה, אז יש כאלו שיש להם עצה פשוטה - הם מוכרים את הדירה שלהם ומשקיעים את הכסף ברומניה.

 

במקרה הטוב תודות לאל העסק הצליח והוא הרוויח שלש מאות אחוז, ויש לו עכשיו שלושה בתים, ובמקרה הרע ידידנו מצטרף למחוסרי הדיור, כיוון שהרצון שלו לצמוח עקר אותו מהקרקע. כאן המשל חד מאוד, הוא איבד את הקרקעיות שלו תרתי-משמע.

 

אדם כזה שמתעורר בו הרצון לעלות, עליו לוודא ביסודיות ואמיתיות שהוא לא מאבד את הקרקע היציבה על גבה הוא עומד. רק אדם שיש לו גם בית וגם איזשהו חיסכון שהוא יכול לקחת עליו סיכון, ועם אותו החיסכון אפשר שהוא יצליח לפרוח. אז אפשר לשבת ולדון אם זה חיובי או שלילי.

 

התגברות יסוד העפר על יסוד האש -

כולנו מכירים את הטיפוסים שמפחדים לקחת סיכונים. כל הזמן הם שואלים - 'מה יהיה אם לא? (וכי מישהו יכול להתחייב על משהו בחיים? הדבר הכי בטוח בחיים זה שוודאי כולם ימותו, וחוץ מזה אי-אפשר להתחייב על כלום'). או שהם טוענים - 'איך אתה רוצה שאני אקח התחייבות לשלם, הרי מי יכול להתחייב שהמשכורת החודשית שלי באמת תגיע?', הם יכולים למצוא אלף סיבות של דברים שיכולים להתרחש בעולם שיגרמו לכך שהחודש הם לא יקבלו משכורת. בקיצור הם כל הזמן עסוקים בחששות מכל סיכון אפשרי.

 

אולם ברור שלעולם כל עליה כרוכה בלקיחת סיכונים, ואדם כזה על-אף שמתעוררים בו רצונות לעלות, אך הדבקות שלו בשמירה על קרקע יציבה, יוצרת אצלו מצב שהוא לא מצליח לעלות אף פעם.

 

הרי שהיחסים בין יסוד האש ויסוד העפר התבררו: מחד תנועה של עליה, מאידך שאיפה ליציבות. כאשר אדם מוכן לאבד את הקרקע לצורך סיכונים של עליה זה מצביע על כך שיסוד האש גבר בו. כאשר האדם לא מוכן בכלל לקחת סיכונים הרי שיסוד העפר גבר בו. המצב הרצוי והראוי הוא שאדם ישמור תמיד על אחיזתו בקרקע יציבה, אך מעבר לאותה אחיזה הוא לוקח סיכונים קלים שיכול להיות שהוא יפסיד, אך תמיד ישאר לו גם במה להיאחז.

 

יתר או חסר ביסוד העפר ביחס ליסוד הרוח

התגברות יסוד הרוח על יסוד העפר -

ניתן דוגמא פשוטה בכדי להבין את הנקודה: ישנם זוגות שבמשך חמש-עשרה שנות נישואיהן, שינו עשר פעמים את מקום מגוריהם. כל פעם יש איזושהי סיבה שהצליחה לעקור אותם ממקומם (כמובן שיש פעמים שזה קרה שלא ברצונם ולא בטובתם, למקרים הללו אנו לא מתייחסים). אלו אנשים שבעצם כל הזמן מתנועעים, הם תמיד חושבים שבמקום הבא יהיה יותר טוב, ומסיבות כאלו ואחרות הם כל הזמן עוברים ממקום למקום.

 

ישנו מיעוט המצוי שהמעבר ממקום למקום אצלם הוא בבחינה של תנועה של עליה, ולא באלו עסקינן. אלא שאצל רובם של הנודדים זו אינה תנועה של עליה אלא זו תנועה של שינוי. לאנשים הללו אין קביעות, זה נובע מחוסר הבנה שאדם צריך להיות קשור לאיזשהו מקום, שבו יהיה לו איזושהי תפיסת רגיעות במקומו.

 

ברור לכל בר-דעת שאי-אפשר לקבל שלוה ורוגע אם כל החיים הם בתהליך כזה: שלושה חודשים מחפשים דירה, לאחר מכן במשך חודשיים אורזים ומתכוננים למעבר, עוד חודשיים עד שמוכרים את הדירה הקודמת. ובכל מקום חדש הם צריכים שוב לסדר את הילדים במוסדות חינוך, ולמסדר את כל המסמכים בכל הרשויות למיניהם. תהליך חיים שלם שכל הזמן נעים ממקום למקום ומעניין לעניין.

 

התגברות יסוד העפר על יסוד הרוח -

לעומת זאת ישנם אנשים שהם התחתנו וזכו בדירה של שלושה חדרים, וברוך השם המשפחה גדלה, אבל הם לא יזוזו לדירה מרווחת יותר גם אם המיטות של הילדים יהיו קומתיים או שלוש קומות. ויש להם הרבה סיבות להישאר, כגון: למי יש כוח לכל הטלטלה הזו, השכנים פה מאוד טובים, האווירה כאן מאוד נעימה, האזור מאוד איכותי, הם התרגלו והם אוהבים דווקא את הדירה הזו, וגם אם יש נזילות, ריחות לוואי ובלאי, הם לא זזים מהדירה הזו.

 

זהו טבע של אנשים שקשה להם לזוז מהמקום.

 

יש אנשים שקשה להם לנסוע לנופש בשבת. הם אוהבים דווקא את המיטה שלהם. אבל זה מעורר גיחוך - מה כל כך מיוחד דווקא במיטה שלהם?

 

אנו מציירים בכוונה דוגמאות קיצוניות בכדי להבין את התפיסה.

 

א"כ יש אופן של אדם שהוא קל תנועה, שכל סיבה הכי קטנה יכולה להזיז אותו, אלו אנשים שמהלילה לבוקר מחליטים לנסוע לחו"ל, ולחזור בעוד שלושה ימים ולדחות את הכרטיס ולשדרג את הטיסה וכן על זה הדרך. לעומתם יש אופן של אנשים שהם כבדי תנועה, הם לא יזוזו גם אם יהיו סיבות חזקות ומוצדקות. ואם הם נאלצים לעבור דירה הם יעברו רק לדירה אחרת באותו הרחוב. הם לא זזים, ואם הם כבר כן זזים, זו תנועה כל כך כבדה.

 

לא מדובר כאן בתנועה של עליה שמיסוד האש, אלא זוהי תנועה בעצם המציאות. זה יכול להתבטא בחיי היום יום, וזה יכול להתבטא בדברים גדולים יותר.

 

תנועה יתירה עוקרת מהאדם את היציבות הנפשית ולא רק את היציבות הגשמית של היכן שהוא גר. זה עוקר אצלו את התנועה של היציבות בנפש, הוא כל הזמן מתנועע. לעומת זאת יציבות יתר זו כבר לא יציבות אלא קרקוע, כי מי שלא זז - מקומו בבית קברות.

 

הממוצע בין שתי הקצוות הללו הוא אדם שלא זז מכל גירוי קל, אבל מאידך כאשר כבר ברור שצריך לזוז אז הוא נע בקלילות.

 

יתר או חסר ביסוד העפר ביחס ליסוד המים

  יסוד המים מהותו הקיום והחיות של הנפש. במשל הגשמי כאשר משקים חלקת אדמה יתר על המידה: בין אם זה מן השמים ע"י ריבוי גשמים ובין אם ע"י השקיה מלאכותית, מכל מקום באופן זה הקרקע נעשית בוצית. לעומת זאת קרקע שלא זוכה להשקיה כלל לא משמים ולא בידי אדם, האדמה הופכת נעשית  צחיחה ויבשה.

 

בנמשל שבנפש האדם, יש נפשות שיש להם כמה סוגי מקורות של חיות, והם מרבים לינוק ממקומות שונים ומשונים. ואשר-על-כן אין להם כלי ספיגה לקבל את הדבר. לדוגמא: ספוג שמרטיבים אותו במים, יש כמות שהספוג יכול לקלוט, אבל מעבר לגבול הזה המים יתחילו לזוב ממנו באופן שוטף, או ע"י איזו נגיעה קלה.

 

כבר ראינו שיסוד האש מכלה את המים הוא לא שואב אותם. אולם לעומתו יסוד העפר הוא יסוד שבולע ושואב את המים.

 

א"כ נבין שהיחסיות הנכונה בין המים לעפר - שהמים הם חיות, והחיות הזו צריכה להיבלע באופן הטוב ביותר בדמו של האדם. אם לא כן המים היקרים והנצרכים לנפש הולכים לאיבוד.

 

משל למה הדבר דומה, אדם שאוכל ומיד מקיא, הוא לא יצליח להפיק את התזונה הראויה מהמזון. כך גם בנמשל - יסוד המים שנותן את החיות, צריך להתעכל בנפש האדם.

 

דוגמא נוספת: אדם שותה כמה סוגי משקים, אבל לא כל המשקים מתעכלים ונקלטים בגוף באותה רמה. אלא יש משקים שיותר מתעכלים בגוף ומשפיעים עליו, ויש משקים שפחות. כידוע בערב צום וכדומה, ראוי לשתות משקים שעיכולם איטי במגמה שהנוזלים יישארו בגוף האדם במשך הצום.

 

התגברות יסוד המים על יסוד העפר -

יתר ביסוד המים עניינו שאדם צורך חיות אך הוא לא מסוגל לקלוט אותה לתוכו ולשמר אותה. הוא יכול לשמוע שיעור מתמשך של שלוש שעות, הדברים נפלאים אך מחמת ריבוי החומר הוא לא מצליח לקלוט אותו בנפש. גם אם הוא  אדם שיש לו מוח טוב, ויתכן ששכלו קלט את תכני השיעור, אך כיוון שהנפש זרמה מעניין לעניין, הרי שבעוד שהעניין הקודם לא נקלט כבר עברו בשיעור לעניין אחר ואזי הקודם נאבד.

 

בהקשר לזה, ישנו מעשה ברבי זלמן מוולוז'ין תלמידו של רבנו הגר"א. שפעם אחת נכנס לשיעור של רבו הגר"א, והגר"א רצה לומר חידוש נוסף על מה שלימדם אתמול, ביקש ממנו רבי זלמן שלא יאמר. שאל אותו הגר"א מדוע הוא לא רוצה לשמוע דבר חידוש הרי הוא ידוע כאוהב תורה?

ענה לו רבי זלמן, אתמול הרב אמר לנו חידוש, ועדיין לא הצלחתי להעמיק ולקלוט בנפשי את הנקודה שנתחדשה, ואם גם היום הרב יאמר דבר חידוש נוסף יהיה לי מזה רק עירוב בנפש.

 

חיות בנפש זה דבר חיובי בתנאי שהוא יכול לחלחל ולהעמיק למקומות הנכונים, ולכן קודם שהחיות חלחלה אצלו למקום פנימי, באופן כללי אסור לו לקחת עוד חיות, כי כל תוספת חיות תיצור אצלו מצב של ערבוב, של בִּיצה נפשית.

 

התגברות יסוד העפר על יסוד המים -

מאידך ישנם כמה אופנים שיסוד המים חסר בנפש:

א.     יש אופן של קרקע יבשה – כאשר האדם כמעט ואינו יונק חיות, אין לו מקורות של מים בנפש.

ב.      יש אופן שהאדם יונק ופולט, שגם זו תופעה שקיימת במקומות מסוימים באדמה, וגם באדם. ואז הנפש נותרת ללא החיות הנדרשת.

ג.      יש אופן שהאדמה כל כך יבשה וצחיחה שגם אם שופכים עליה מים, המים לא חודרים אליה אלא מחליקים וזורמים הלאה, האדמה הזו פשוט לא קולטת מים. כך גם יש נפשות יבשות שלא מסוגלות לקלוט חיות, הנפש נמצאת במצב כל כך יבש ששום לחלוחית לא חודרת אליה. אלו אותם בני-אדם שהם נמצאים במצב נפשי כל כך מיובש שאפילו אם הם שומעים בשורה טובה וכדומה זה לא מצליח להחיות אותם כלל. זהו מצב נפשו של אדם שיסוד העפר אצלו חזק מאוד, עד כדי שהחיות שהוא יסוד המים לא נקלט אצלו.

 

עד לכאן העמדנו בקצרה את היחסיות שקיימת בין יסוד העפר לשאר היסודות, הן יתר והן חסר.

 

ג. איזון היסודות.

ננסה ללמוד כיצד לאזן בצורה נכונה את היסודות ביחס ליסוד העפר, שלא תהיה הקצנה לשום צד.

 

היחס בין יסודות העפר והאש -

כפי שנתבאר כבר כי טבע האש לעלות, לעומת זה טבעו ומהותו של העפר היא קרקוע, מציאות קיימת. נטייה לאש על גבי יסוד העפר עניינה שהאדם מאבד את הקרקעיות שלו, ונטייה ליסוד העפר על גבי האש ענינה שהאדם לא מוכן לקחת שום סיכון לצורך עליה.

 

נטייה של יסוד האש על גבי יסוד העפר - זהו מצב של אדם שנוטה לקחת סיכונים גבוהים על מנת לעלות והוא מאבד את המציאות הקיימת.

 

בכדי שאדם ימנע מהנטייה מהאיזון הוא צריך לפעול לפי הנוסחה הברורה שנגדיר לקמן, אך לפני זה נחדד את הנקודה כדי להבינה יותר טוב.

 

אדם מתפתה להיכנס לעסקה מחמת שהוא רואה בעיני רוחו שהרבה אנשים ניסו והצליחו, וא"כ גם לי זה הולך להצליח, והוא משוכנע שזה צעד שיוביל לעליה גדולה מעלה מעלה. ובאמת יכול להיות מאוד שאין כאן עיוות בתפיסת התמונה והכל אמיתי ונכון.

 

אולם כל המבט הזה הוא מבט רק על צד אחד של המטבע, ופשוט לכולם כי להסתכל רק על צד אחד של המטבע זה לא מספיק. ולכן העצה הפשוטה היא שבכל פעם בחיים שמתעורר לאדם רצון לעלות, הוא צריך לבדוק את הצד החיובי האומר ללכת על זה, אבל תמיד הוא צריך לבדוק גם את הצד השני של המטבע, אולי זה לא ראוי, ומה יקרה אם זה לא יצליח, וכו'.

 

וא"כ כאשר מציעים לאדם להיכנס לעסק מסוים, הוא מברר מה רמת ההשקעה הנדרשת ממנו, וכן הוא מברר מה טווח הרווחים הצפוי כגון: אם ההצלחה סבירה, יכולים להיות לו כך וכך אחוזי רווח, בהצלחה מסחררת הוא ירוויח פי כמה אחוזים וכו'. הרי שהוא הבין היטב צד אחד של המטבע, עד לנקודה הכי קיצונית שבו.

 

אבל אחרי הבירור הזה ראוי לערוך אותו מערך בדיקה לצד השני של המטבע. כלומר, הוא צריך לבחון מה יקרה אם לא תהיה הצלחה בכלל, ברור שגם כאן יש טווח של אפשרויות, בהפסד קטן אז לא כל ההשקעה נופלת ואפשר להתאושש מהר, בהפסד יותר קטסטרופאלי הוא מאבד את כל נכסיו והוא הופך להיות משועבד לחובות עתק והנושים נוגשים בו.

 

אדם שבא להתייעץ ונפשו עם נטייה של אש על גבי יסוד העפר, הדיון עמו נראה כך:

הוא מגיע ואומר שיש לו הזדמנות פז לעשות עסק עם רווח צפוי של שלוש מאות אחוז, מבחינתו הוא צריך רק שהרב יברך ויוצאים לדרך.     

 

מציעים לו לבדוק את הצד השני של המטבע, מה יקרה אם העסק יפסיד?

הוא מיד עונה: כמעט אין סיכוי שהעסק הזה יפסיד, יש תשעים וחמש אחוזי הצלחה בעסק הזה.

אומרים לו, לו יהיה כדבריך, הרי יש חמש אחוזים להפסיד, אזי בא ונבדוק מה קורה אם ח"ו יתממש ההפסד.

 

אם במקרה של ההפסד אנו עומדים מול שוקת שבורה שעוצרת לי את כל החיים, הרי שאיבדתי את הקרקע. אולם אם אז אני עומד בפני מצב שיהיה קצת קושי להתמודד, אף אם זה לא כל-כך נעים, ולא נוח, אבל אם סוף סוף אוכל להתמודד עם ההפסד, ולהמשיך להתקיים, זה סימן ששמרתי על הקרקע שלי.

 

הרי שהנוסחה מאוד ברורה - כל רצון לעלות אפילו אם הוא חיובי, תמיד צריך לבדוק את הצד השני מה יקרה אם לא.

 

כולנו מכירים את אסונו של אותו אסטרונאוט ישראלי שהציעו לו לעלות לירח. הוא הסכים ואכן הוא עלה לירח, אך לדאבוננו הוא חזר בארון מתים. 

 

הציעו לו לעלות לירח, זו הצעה מפתה מאוד ביחס לחלק מהנפשות. אולם ברור לכל שהעלייה לירח כרוכה בסיכונים קשים, כלומר הצד השני של המטבע הוא שאם העליה לירח נכשלת, זה עלול להסתכם באובדן החיים. האם באמת כדאי לעשות את זה או לא.

 

אם זה מהלך שהאדם מוכרח לעבור דרכו, א"כ למרות כל הסיכונים שכרוכים בדבר, אך כאשר מוכרחים אז מוכרחים. אבל אם מציעים לאדם שיעלה לירח - הוא צריך לשאול את עצמו, מה יקרה אם זה לא יצליח?

 

יש אפשרות שטסים לחלל אבל מפספסים ולא מגיעים לירח, אם זה המקסימום, אפשר לספוג את זה. אבל אם יש אפשרות של מוות ח"ו אז זה נותן משקל רב לצד שלא לעלות.

 

יש כאן פיתוי של עליה מאוד גבוהה - 'לעלות לירח'. אבל מה יקרה על הצד שזה נכשל?- בצד הזה התוצאה שמאבדים חיים. יש אדם שיגיד בסדר, זה שכתבו עלי בעיתונים שעליתי שווה למות בשביל זה.

 

אבל לעומת זאת יש כאן שאלה שורשית. הרצון לעלות יכול להיות נכון מאוד, טוב מאוד, חיובי מאוד. אבל תמיד הרי יש גם צד שני למטבע, האם הצד השני הזה ברור לי עד לעמקו?

 

אם ברור לי שכאשר ח"ו יתממש הצד השני אני מאבד את הכל או איבדתי את המציאות שעל גבה אני יושב, זו בעצם תנועה של אש שגורמת לאיבוד הקרקע.

 

לאדם שיש נטייה לאש של עליה, אזי לפני כל מעשה שהוא מכריע לעלות, נקודת הבוחן שלו צריכה להיות ברורה - מה הצד ההפכי הכי רחוק שיכול לקרות.

 

חלק גדול מהאנשים אומרים - 'לא צריך לחשוש לזה'.

 

על טיעון מעין זה אנו עונים להם - 'אף שטענתכם נכונה במקצת, אבל בכל זאת באו נבדוק בישוב דעת את הצד השני'. ואז אפילו אם מדובר בהפסד של סכום גדול שמאוד לא נעים להפסיד אותו, אם בכל זאת אני אוכל להמשיך להתקיים, אז הדלת עדיין פתוחה בפני ההצעה הזו, ואפשר לשקול אותה. אולם להשקיע באופן שאני עלול לאבד את כל רכושי, זה נקרא איבוד קרקע.

 

 נסכם את הנידון הזה - אדם שיש לו נטייה ליסוד האש (ובעומק לכל אדם יש נטיה זו), ראוי לבחון בכל נקודה של עליה שהוא חושב להיכנס אליה מהו הצד השני של המטבע. נקודת המבחן הינה מהי התוצאה הכי חמורה על צד של כישלון גמור, גם אם הסיכוי לכך הוא קלוש. אם במקרה הזה האדם מאבד את היציבות והוא מתמוטט, אסור להיכנס לכאלו סיכונים (מצוי שיש סיכונים הכרחיים, כל תחום בעולם בנוי על סיכונים כאלו), אבל אם יש סיכונים אחרים מעבר לבסיס המוכרח, לא נכנסים לזה.

 

נטייה של יסוד העפר על גבי יסוד האש - אדם שמזהה אצלו נטייה ליסוד העפר, הוא לא משקיע בשום אפיק צמיחה, הוא לא מוכן לטרוח על מנת לעלות, עליו לבצע תהליך הפכי. לצאת מהקיפאון ולנסות להתפתח ולהתקדם.

 

אדם כזה צריך לעשות מערך בדיקה להבין מהם הדברים שהוא במאת האחוזים לא יוכל להסתדר בלעדם, ואותם להשאיר ללא סיכון. זולת אותם דברים, יקצה איזשהו סכום קל שבלעדיו הוא ודאי יוכל להסתדר (וכל אדם יכול להסתדר עם 10-20 שקל פחות מהתקציב החודשי), ואת הסכום הקל הזה הוא משקיע לדוגמא בקנית כרטיס הגרלה אחד לפחות. המטרה הראשונית כאן היא להרגיל את הנפש שלו לשאוף לעליה, ולהרגיל את נפשו לקחת סיכונים של עליה.

 

אולם צעד קטן של קניית כרטיס הגרלה זה לא ממש בגדר 'סיכון', כי אם הוא לא יזכה אז הוא הפסיד רק עשר שקל שאצל רוב רובם של בני האדם זה לא משפיע כלום. אבל זו רק התחלה בכדי שהוא יוכל להתקדם הלאה ולקחת סיכונים של עליה יותר מהותיים מכרטיסי הגרלה.

 

הרעיון כאן הוא להתרגל לקחת סיכונים קלים מאוד, שגם אם נופלים מהם לא יקרה כלום, פרט לקצת כאב לב, על אובדן קל. ובכך האדם מרגיל את עצמו לשאוף לעלות, בדרך של נטילת סיכונים למרות שבפעולות קטנות אלו הקרקע שלו לא נפגמת כלל.

 

בשלב הבא הוא אמור להתרגל לקחת סיכונים נוספים, יותר ויותר רציניים, בתקווה שהוא לא יגיע לצד השני אלא לאיזון בריא בנפשו.

 

אדם שלא רגיל לקחת בחיים סיכונים בכדי לפרוח בין אם זה בגשמיות ובין אם זה ברוחניות, הוא בעצם קבור. כי באמת כל החיים הם מסכת של התמודדויות עם ניסיונות.

 

היחס בין יסודות העפר והרוח 

כאשר יסוד הרוח חזק יותר מיסוד העפר האדם מאבד את הקרקעיות והיציבות. אדם כזה יכול להחליף דירה במהירות, הוא יכול להחליף מקום עבודה מהר מאוד. וכידוע ישנם אנשים כאלו המחליפים עבודות כמו סרט-נע, כל תקופה קצרה הם מחליפים את מקום העבודה שלהם, או את התפקיד שלהם או את תחום העיסוק שלהם או שהם הולכים לעבוד במדינה אחרת כל פעם, וכן על זה הדרך.

 

לעומת זאת ישנם אנשים שיסוד העפר חזק אצלם יותר מיסוד הרוח, אדם כזה - אם בגיל עשרים ושתיים הוא קנה דירה נוחה, ונכנס למקום עבודה מסודר ויציב, אז מהדירה הזו הוא לא יעבור לעולם, ובעבודה הזו הוא ישאר עד לפנסיה, אלא אם כן יתהפך העולם. שם הוא נמצא - 'כאן נולדתי וכאן אקבר' הוא לא זז ממקומו.

 

כמובן שכל אחת מהיחסיות הלל והן מוקצנות.

 

התגברות יסוד הרוח על גבי יסוד העפר -

תארנו לעיל בחריפות כיצד נראה אדם שנוטה לתנועה חפוזה. וא"כ כבר די ברור שהמהלך הנדרש לאיזון הנכון הוא למתן את התנועה. נרחיב ונחדד את הנקודה ע"י כמה דוגמאות, ולאחר מכן ננסה להגדיר נוסחה התנהגותית שתוביל למיתון הרצוי.

 

כיוון שתנועותיו של אדם זה תדירות יתר על המידה, הוא חייב לקבל על עצמו החלטות שמגבילות את התנועה - לכמה זמן אני לא זז.

 

לדוגמא: מסופר על רבי נחמן מברסלב שהוא היה מקבל על עצמו קבלות, ולאחר מכן היו באות לו מחשבות: אולי זה לא מתאים לי, אולי זו הייתה קבלה לזמן ממושך מדאי וכו' עוד כל מיני םפיקות, כדרכו של כל אדם שמקבל על עצמו קבלות. בשלב מסוים ראה רבי נחמן שאם בכל פעם שהוא יקבל על עצמו קבלות הוא יתחיל לחשוב אולי לא, והוא יסור מהקבלות הללו והוא יקבל על עצמו קבלות אחרות וגם עליהם יתעוררו כל מיני ספקות, גם מקבלות אלו הוא יסור וכן על זה הדרך, ולא יהיה אפשרות לבנות בנין באופן כזה. לכן הוא קיבל על עצמו קבלה אחת בסיסית, שכל קבלה שהוא מקבל על עצמו לזמן שהוא קיבל הוא לא זז ממנה. לאחר מכן הוא יבדוק אם צריך לחדש אותה או לא.

 

ישנה תופעה מצויה אצל אנשים שכאשר הם עושים חוזה הם אף פעם לא ישכחו לכתוב שם סעיף שאומר כי ברשותם לבטל תמיד את החוזה בתנאים אלו ואלו. הוא כמובן מצהיר לפני עמיתו - 'תראה אין סיכוי שאני אחזור בי', אבל הוא תמיד שומר לעצמו את האופציה שהוא יוכל לברוח מכאן.

 

אנחנו לא אומרים שזה לא חיובי, כי ברוב המקרים זה גם ראוי, רק השאלה מאיזה מקום בנפש זה נובע.

 

דוגמא נוספת לאופן מיתון התנועה - אדם שמתבונן על עצמו והוא רואה שבמהלך חמשת השנים האחרונות הוא עבר שבע דירות. כעת הוא צריך לקבל על עצמו, שאם לא זורקים אותו ממשכנו הנוכחי, בשנתיים הקרובות הוא לא זז.

 

אדם צריך להיות מודע לעצמו, ואם הוא מבחין שיש לו תנועה מדאי חזקה בנפש, הוא צריך למתן אותה. ולכן הוא צריך להחליט, שגם אם הוא יסבול במיקומו הנוכחי ברמה מסוימת הוא לא יזוז. ואפילו אם תהיה הצעה קורצת מאוד להחליף את הדירה באיזושהי דירת יוקרה שנחשבת למציאה, מכאן הוא לא זז. אולי הוא יפסיד את 'המציאה' החדשה, אבל הוא ירוויח את נפשו.

 

אדם שהתנועה שלו מתמדת יתר על המידה, חייב לפעול כדי לקרקע את עצמו, ולקבל על עצמו לא לזוז אפילו אם העסקאות שיזדמנו לו באותה תקופה המוגדרת יהיו טובות מאוד (הדגש כמובן שאף שהעסקאות טובות לא זזים, כי אם מציעים לו עסקאות מפוקפקות ודאי שלא צריך לזוז. אבל העיקרון פשוט וברור, אם קבענו שלא זזים, אז לא זזים בשביל כלום).

 

הרי שהבנו שאדם שתנועותיו מתמידות צריך לקרקע מעט את עצמו באופן שיוביל לאיזון בנפשו. נבחן שתי דוגמאות כיצד ראוי לעשות את זה, ולאחר מכן נגדיר את הנוסחה.

 

קרקוע מאוזן - אחר שנתברר לנו שאת תנועת היתר בנפש האדם יש לרסן. אולם כעת אפשר שיבוא אדם ויאמר הבנתי את העיקרון, ואז הוא ייגש למלאכה ויקצין את המיתון, כמובן שהדבר מועד לכישלון, כי הוא לא יעמוד בזה. אלא הוא צריך לזהות את כיווני התנועה ואת המהירות שבה ולמתן אותה מעט מעט.

 

אדם שזיהה בנפשו תגבורת של יסוד הרוח על יסוד העפר, הוא מדלג מדירה לדירה כנ"ל, והוא מחליט לעבוד על עצמו ולמתן את תנועתו. והוא בא ומקבל על עצמו לא לעבור מדירתו הנוכחית שלושים שנה, האם לזה יקרא קרקוע מאוזן? ודאי שלא. ואם הוא יקבל על עצמו שלא לעבור יום אחד דירה, פשוט וברור שאין כאן קרקוע כלל. אלא שיקבל על עצמו, בשנתיים הקרובות אני לא עובר דירה, נקודה.

 

נבחן דוגמא נוספת - אדם קפיצי שלא מסוגל לשבת יותר מעשר דקות במקום אחד וללמוד, הוא צריך כל כמה דקות לקום, פעם זה לשתות קפה, פעם זה לקחת איזה עוגייה, ופעם זה להציץ לשנייה מהחלון כי היה רעש, אחרי זה הוא רוצה להקשיב למה שפלוני עכשיו אומר למרות שזה לא קשור אליו וכן על זה הדרך.

 

אם אדם כזה יקבל על עצמו לא לזוז מהספר שעה שלימה התוצאה תהא שהוא כל כולו יתסוס וירגיש עצור ומדוכא. וכך הוא לא יצליח ללמוד כלום, ולא ישיג בדרך הזו כלום.

 

אלא צורת העבודה שלו היא,  ראשית כל ימוד בנפשו כה רמת הקפיציות שלו, על גבי הנקודה הזו שיוסיף עוד קצת, ושיקבל על עצמו לשבת כל אותו הזמן. ובמקרה שלנו, שיקבל על עצמו לשבת שתים עשרה דקות רצוף בלי הפרעות. אף שבשלב זה הוא הוסיף רק מעט ביחס ליכולתו, אבל ע"י המעט הזה הוא יתרגל בנפשו, שעל אף שהוא חש רצון לנוע או לצאת, הוא בכל זאת כובש את עצמו ויושב במקום.

 

בקלם הייתה קבלה שלא מזיזים את הוילון לראות מה קורה בחוץ. זו רמה גבוהה ועמוקה של ריסון, ולכן קבלה כזו מתאימה לקלם, שהרי רוב בני-האדם לא יכולים לעמוד בזה. גדולי קלם אף לא היו מזיזים את אישוני העיניים, הם היו מסתכלים רק ישר. אלו הן כמובן נקודות פנימיות הרבה יותר.

 

נגדיר מעין נוסחה למיתון של תנועה באופן הראוי - ראשית בודקים מהי תדירות התנועה, במידה וגילינו שהיא מהירה ביחס לראוי, אז בונים מהלך של ריסון עצמי. כלומר, מקבלים על עצמנו להיות מקורקעים עוד קצת ביחס לרמת ה-'קפיציות' שלנו, ועומדים בזה. לאט לאט מוסיפים בריסון עד שמגיעים למהלך הראוי.

 

התנועה מהירה משפיעה בשתי הרבדים, ברובד החיצוני היא גורמת לאיבוד הפיזית שלו, הוא כל הזמן מקפץ ממקום למקום. ברובד הפנימי היא גורמת לאיבוד יסוד העפר שבנפש האדם, כלומר הוא מאבד את היציבות הנפשית שלו.

 

בכדי ליצור יציבות, האדם חייב למתן את התנועה מעט יותר ממה שהוא רגיל להתנועע. ועל-כן, ראשית צריך שהאדם יתבונן על עצמו ויזהה את רמת התנועה שקיימת אצלו בנפש, ואז ירסן מעט את התנועה. וכן על זו הדרך להתקדם הלאה.

 

התגברות יסוד העפר על יסוד הרוח -

מאידך, יש אנשים עם נטייה למיעוט תנועה. למידה הזו יש כמה התראויות: בחיצוניות יכול להיות שהאדם מרגיש שאין לו חשק להיטלטל לשום מקום. ובפנימיות יותר בעומק הנפש אלו אנשים שאין להם התחדשות בחיים, הם לא מתנועעים.

 

אם לדוגמא הם למדו מקצוע, אז הם ישארו איתו עד הפנסיה, ואם הם מתגוררים בישוב מסוים, הם ישארו שם עד סוף ימיהם.

 

כלל הדברים, אלו הם אנשים שגרתיים שלעולם לא מפתחים עוד תנועות חדשות, ועוד דברים אחרים פרט לשגרתם.

 

כדי לזהות את התגברות יסוד העפר צריך התבוננות אמיתית ועמוקה בנפש, כיוון שפעמים יש לאדם סיבות רבות מדוע באמת לא צריך לזוז ממקומו. וסיבות אלו באמת נראות מוצדקות: זה יקר מדאי, זה יזיק לילדים כי הם יהיו עייפים וכו' וכו' עוד אלף סיבות מסביב. ובאמת פעמים שהסיבות נכונות ולא צריך לזוז, אבל בחלק לא קטן מהמקרים הסיבה האמיתית לחוסר תנועה, היא פשוט כיוון שהוא עצמו לא רוצה לזוז ממקומו.

 

אמנם אמת הדבר שהחוזה מלובלין אמר שכלל גדול בעבודת השם, שאדם צריך יציבות. אבל הכלל היותר גדול הוא, שאדם צריך לדעת שהחוסר יציבות (דהיינו שהוא פתוח לשינויים כאשר הדבר נצרך) זה לא יעקור לו את היציבות הבסיסית הגורמת לא לשנות בלא מחשבה וצורך. אדם צריך להיות פתוח לשינויים.

 

ננסה לתת הגדרה ברורה - אדם צריך להעמיד לעצמו חיים ברורים ויציבים ומסודרים, אבל במקום מסוים הוא צריך להשאיר גמישות בנפש לאפשר תנועה בנפש.

 

במידה ואדם מזהה אצל עצמו נטייה למיעוט יתר בתנועה, הוא צריך להתרגל לפתח דברים חדשים קטנים מאוד.

 

לדוגמא: אם המציאו גבינה חדשה, שיקנה ויטעם אותה. יכול להיות שהיא לא תהיה טעימה לבסוף, אבל שיבדוק אולי זו תהיה התחדשות מרעננת.

 

וכן הלאה לחפש התחדשויות קטנות מאוד בכדי להוציא את הנפש שלו מהקיפאון. כי טיפוס כזה רגיל לאכול רק את הגבינה שלו, ולעשות את הסדר הדברים הקבוע שהוא עושה. זה סדר היום שלו, כמו סרגל הוא לא זז ימינה או שמאלה.

 

הרי שעבודתו היא לעשות תנועות שאינם לפי הרגלו.

 

נתבונן בדוגמא יותר דקה בנפש, יש אדם שגר ברחוב מסוים, ומי שמסתכל עליו ישים לב שהוא תמיד הולך באותו הצד של המדרכה. זו איזושהי שמרנות פנימית שרק שם הוא הולך. באמת יש להנהגה כזו גם מעלות, אך בכדי להרגיל את נפשו להתנועע, הוא צריך דווקא ללכת בצד השני.

 

בדרך כלל זה נשמע מוזר כששומעים את זה בפעם הראשונה, מה זה משנה באיזה צד הולכים. ובאמת לאדם שאין לו את התכונה הזו לא מבין על מה מדברים איתו, אבל אדם שיש לו את הנטייה הזו קשה לו אפילו לשבת בצד האחר של השולחן מחמת שהוא רגיל שכאן זה מקומו, וכל שכן שקשה לו לשנות את הרגלו ללכת בצד האחר של הרחוב.

 

לכן, לאדם כזה שרגיל לשבת בראש השולחן מצד אחד, נציע לו לשבת בראש השולחן מהצד השני (במידה שזה אפשרי ולא מזיק). וכן הלאה על זו הדרך הוא צריך לזהות את הכבדות שלו בנקודות קלות מאוד בנפש, כל אחד לפי עניינו, ובכדי לשנות ולגוון את חייו. יוסיף עוד כל מיני תנועות קלות מעין אלו, שמזיזות את האדם ממקומו. ופעולות תזוזה קלות אלו ייצרו אצלו בנפש התרגלות שלא הכל חייב להיות קבוע.

 

ברור שתחילת התנועה לאיזון אמורה להיות הדרגתית ולא קיצונית. ולכן ודאי שלא מומלץ ליטול נקודות תנועה חזקות, שהרי לא נציע לאדם כזה לעבור דירה שלא לצורך, בשביל ליצור תנועה בנפשו.

 

הרי נתבאר לפנינו כי ביחס שבין יסוד העפר ליסוד הרוח, האדם צריך מצד אחד תנועה בנפש ומאידך הוא צריך יציבות. וא"כ אדם שמזהה בנפשו תנועה מהירה על גבי יציבות, ראוי שירסן ויגביל, שיקבע ויקרקע את עצמו בהדרגה עד לקבלת יציבות. מאידך אדם שמזהה בנפשו קיפאון קיבוע וקרקוע על גבי קלות תנועה, ראוי לו לגוון את חייו בהדרגה ע"י שינויים של דברים קלים מהרגלו, על מנת ליצור תנועה בנפשו.   

 

היחס בין יסודות העפר והמים - יסוד העפר הוא הבסיס שקולט ומפנים בקרבו את החיות המושפעת לו מיסוד המים. אולם כאשר יסוד המים גובר, האדם מקבל חיות אך החיות זורמת לאיבוד כיוון שאין בכוח העפר לקלוט אותה, מחמת שהוא עדיין לא הפנים את נקודת החיות הקודמת. וכן להיפך, במידה שיסוד העפר גובר באדם על יסוד המים, הוא אדם יבש שלא מקבל חיות מכלום.

 

התגברות יסוד המים על יסוד העפר -

אחד האופנים הנפוצים שבהם יסוד המים גובר על יסוד העפר הוא, כאשר האדם לומד הרבה הן ע"י שמיעה או קריאה וכו', או שהאדם חווה הרבה חוויות או כל צורה אחרת שדרכה הוא מקבל הרבה חיות ברצף, מבלי לאפשר לַחִיוּת להיספג בנפש.

 

לאדם כזה נייעץ שירכז את כל מגוון עיסוקיו סביב עניין אחד. ואת העניין הזה הוא ילמד, יחקור יחיה ויחווה וכו'. כי כאשר אדם עוסק בעניין מסוים, הוא צריך לשאוב אותו, לקלוט אותו, לנשום אותו, ואז הוא יקבל ממנו חיות. בלשון חז"ל[1] זה נקרא לתת רווח בין פרשה לפרשה. מה שאין כן כאשר מדלגים מנושא מתחום אחד ועוברים לנושא מתחום שונה, זה לא מומלץ לא רצוי ולא טוב.

 

דוגמא נוספת לחיות שאינה נספגת - אדם אכל מנת עוף ולאחר מכן אכל מאכל טעם אחר, ואחרי כן אכל שוב מאכל אחר בעל טעם שונה, ודאי שלא תהא לו חיות מסעודה כזו. אלא כאן הדרך הראויה היא, אדם יאכל מאכל מסוים עד שהוא יגמור את המנה הראויה לו, לאחר מכן הוא לוקח קצת מרווח זמן, ונרגע. בין מנה למנה הוא שותה קצת יין ישן, וממתין. הרי שבאופן הזה האדם שואב ונושם את נקודת החיות. מה שאין כן אדם שלא ממתין מעניין לעניין ושואב נקודות חיות במהרה הרי שיסוד המים גובר אצלו על יסוד העפר, והחיות גולשת החוצה ולא נספגת.  

 

ההתנהגות הנפוצה הזו של ריבוי בחוויות מעבר ליכולת הספיגה של הנפש יכולה להיגרם משתי סיבות:

א.                    האדם מתעסק באיזה דבר שאמור לתת לו חיות, אבל הוא לא מודע לכך שהוא מקבל כרגע חיות מהדבר בו הוא מתעסק. הוא שומע את הדברים והם זורמים אצלו, והוא רץ מעניין לעניין בלי מודעות שהוא מקבל חיות.

ב.                     האדם מקבל חיות והוא מרגיש את זה, רק שיש לו צימאון גדול לחיות ולכן הוא מחפש עוד ועוד.   

 

ובכן, אדם שאצלו הסיבה לאי ספיגת החיות נובעת מהסיבה הראשונה שהוא פועל בלי מודעות, הרי שהפתרון בשבילו הוא לפתח מודעות. הוא צריך להתרגל לשים לב שהוא מתעסק בנקודה שנותנת לו חיות. ואם הנקודה הזו לא נותנת חיות, אז הוא צריך לחפש דבר שנותן לו חיות.

 

מאידך, אדם שכן מקבל חיות והוא אף מרגיש את החיות, רק שהוא שייך לדרך השניה שהוא תובע עוד חיות. לאדם כזה ראוי לו שיכוון את התביעה לריבוי של חיות בעניין אחד, דהיינו שיקיף את אותו עניין ויעמיק בו ויפיק מהנקודה הזו את כל החיות שהוא יכול לקבל, והעיקר הוא שלא ידלג מעניין לעניין. אדרבה, התביעה לעוד חיות היא חיובית בחלק גדול מהמקרים, והיא אמורה להתמלא ע"י שהאדם מוצץ את אותה סוכריה עוד ועוד, ולא ע"י שהוא מחליף טעמים בכל רגע.

 

באופן הזה שהאדם מתמקד בנקודה אחת שממנה הוא שואב חיות, אותה החיות תתקבל אצלו ברובד יותר עמוק ויותר פנימי בנפשו. יתר כל כן, באופן כזה החיות תתבסס בתוכו, ויהיה לה קיום.

 

כאשר יסוד המים גובר על יסוד העפר, האדם אכן מקבל חיות, רק שהוא אינו מסוגל לקלוט אותה בנפשו. ברוב המקרים זה גם יוצר צימאון יותר גבוה לחיות שהרי באמת אין לו חיות, כי הוא דומה לאדם שאוכל ופולט את מה שהוא אכל וחוזר חלילה.

 

התגברות יסוד העפר על יסוד המים -

כאשר יסוד העפר גובר על יסוד המים האדם נמצא במצב שהוא מיובש נפשית, והוא לא צורך חיות. וכפי שכבר נתבאר בפרק הקודם זו בעיה נפשית קשה מאוד. אם יסוד העפר שולט עד כדי כך שהאדם לא מעוניין לקבל חיות, יהיה מאוד קשה להוציא אותו ממצבו זה.

 

אולם אם לאדם הזה יש כמה נקודות שהוא מקבל מהם חיות רק שהיא מאוד מועטת, יהיה אפשר לנסות לגרות אותו ליותר, או לחדד את חושיו לקלוט יותר חיות מהנקודות מהם הוא שואב אותה. אבל אדם שנמצא במצב שיסוד העפר שלו כל כך חזק שהוא לא צורך חיות כלל, זו בעיה קשה, כי אין הרבה דרכים לפתח לאחד כזה את יסוד המים בנפשו.

 

ד. ארבעת היסודות - סיכום.

כמובן שאפשר להרחיב את הנושאים שנדונו, אבל לכל דבר יש זמן ועת וצריך לתחום את הדברים בגבול מסוים.

 

זכינו בס"ד ללמוד ולהכיר את ארבעת היסודות כשורשי המידות בנפשנו, וכעת ישנם לפנינו כמה שלבי עבודה.

 

השלב הראשון בעבודתנו הוא לזהות את היסודות אשר בנפשינו.

השלב השני הוא שנזהה מהו היסוד החזק שבקרבנו.

השלב השלישי הוא שנתבונן ונכיר את מערכת היחסים שיש בין היסודות המרכיבות את מבנה נפשינו.

 

לאחר שנתברר לנו דברים אלו כפי הצורך כל אחד צריך לעבוד עם נפשו לפי נתונים אלו על מנת להביאה לאיזונים הראויים כפי שנתבאר.

 

ברור שקודם לתחילת העבודה עם היסודות שבנפשנו, צריך בירור מעמיק ויסודי להכרת הכוחות שבאדם. כל זמן שלא ברור לאדם מהו היסוד החזק שבו ומהו היסוד השני בחוזקו וכן השלישי והרביעי, וכן אם לא ברור לו איזה מהיסודות גובר יתר על הראוי על היסודות המקבילים לו, באופן כזה של חוסר ברירות - כל העבודה לוקה בחסר.

 

צריך לדעת שעבודת הבירור היא לא עבודה של יום או יומיים, אלא זהו בירור מתמיד ומתמשך שנעשה דק יותר ויותר. וככל שהאדם בירר את עצמו יותר הוא יוכל להשתמש בדברים לפעול לאיזון בתוך נפשו ולבנותה כראוי בס"ד.