דרשות 103 שער ה-נון דטומאה תשעה

תמליל לא נערך

הרב מבריסק אמר על אביו ר' חיים שכל לראות מה יהיה בעוד עשרים שנה, והוא, הרב מבריסק עצמו אמר על עצמו שהוא רואה מה שקורה היום, אבל גם מה שקורה היום כמעט אף אחד לא רואה, אלו היו דבריו כבר לפני עשרות שנים רבות.

ננסה ראשית בס"ד להתבונן מעט להבין מה קורה היום וכמובן על מנת להבין מה שורש העבודה הפנימית להתמודד עם המצב שבו שם הקב"ה אותנו כאן בעולם דידן.

ההבנה של הדברים היא חיצונית מצד מה שקורה אבל פנימית מצד הקליטה של הנפש להבין את מערכי הדברים.

העולם שבו אנחנו נמצאים עכשיו אין איתנו יודע עד מה, מתי יבוא משיח, יהיה סוף וקץ לגלות המרה שבה אנחנו נמצאים, אבל בודאי שאנחנו נמצאים בזמן הרחוק ביותר מהאור של מתן תורה. האור של מתן תורה נעלם עוד ונעלם עוד ונעלם עוד והתוצאה של אותם דברים שכאשר נעלם אור התורה - נעלם אור האמת, והר סיני נאמר, דורשים חז"ל אחד מהטעמים מדוע נקרא הר סיני, סיני מלשון משם ירדה שנאה לעולם, אבל ככל שמתרחקים ממתן תורה בזמן ומתרחקים ממתן תורה במהות, אז אותה שנאה שהיא הכח המבדיל בין ישראל לאומות העולם "אתה בחרתנו מכל העמים" ונפלינו אני ועמך, ההבדלה של ישראל מן האומות הולכת ונחלשת ועתה ישראל מתערבים בתוך אומות העולם באופן שההתערבות כדרשת חז"ל בגלות מצרים "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" דורשים חז"ל גוי מקרב גוי כדוגמת עובר במעי אמו. עובר במאי אמו צורת הדבר הוא אוכל ממה שאמו אוכלת, ישן ממה שאמו יושנת, ועל דרך כלל כל מציאותו נכנסת מקומת אמו, כל המציאות הפנימית של עובר במעי אמו, הוא ניזון ממה שאמא שלו חיה.

כשבני ישראל נמצאים בגלות אצל אומות העולם, עומק הגלות שאנחנו נמצאים, אוכלים ממה שאומות העולם אוכלים, שותים ממה שאומות העולם שותים, ניזונים ממה שאומות העולם ניזונים. לא מדובר כמובן על מצב גשמי בלבד אלא מדובר בעומק על הכח הרוחני שמחיה את האדם. ככל שמתרחקים ממתן תורה "ואבדיל אתכם מן העמים" משנאה שירדה על אומות העולם שיוצר הבדלה בין ישראל לאומות העולם, נעשה עוד קירוב ועוד קירוב למדרגת אומות העולם. הדברים הללו נעשים כמובן בשלבים, הם לא נעשים בבת אחת אבל בשנים האחרונות כמו שאמר הח"ח כידוע, שמה שלקח פעם זמן רב, מאה שנה, היום יכול לקרות בשנה אחת. מה שפעם ההתערבות של ישראל עם אומות העולם היה לוקח מאה שנה, היום בשנה אחת נעשה, התערבות. עשר שנים אחרונות, חמש עשרה שנה האחרונים התערבות של ישראל אצל אומות העולם. מה שהיה לוקח אלף שנה ואלף חמש מאות שנה.

הגילוי שנוצר מתוך אותה מציאות, הוא שכמעט ונטשטש כח המבדיל בין ישראל לאומות העולם, כמעט ונטשטש. כמובן שיש את אומות העולם ממש יש את אלה שהם בגדר תינוק שנשבה לבין האומות, יש כאלה ששומרים תורה להדיא כהגדרה של בינונים למחצה לשליש ולרביע, ויש את אלה שנמצאים מה שנקרא עולם התורה, כביכול נמצאים בפנים, כביכול נמצאים בפנים. אבל המושג הזה כבר אינו קיים, אינו קיים. פעם כדברי רבותינו היה מציאות של תלמוד תורה, בית מדרש, כדברי החזו"א הידועים בשיחה עם הרבי מסאטמר על דברי הרמב"ם הנודעים שמי שאנשי מדינתו רעים הוא מוכרח לילך למדבריות, ועל זה אמר החזו"א המדבריות של היום זה היכלי התורה. הדברים הללו היו נכונים כמובן לזמן שהם נאמרו, אבל בזמנינו אנו שבו אנחנו נמצאים אין כבר מקום שהוא מובדל מבחוץ. מכל הסיבות, מכל הבחינות, אם זה מצד המכשירים או מצד אנשים ששייכים בעצם לחוץ ונמצאים בפנים, אבל למעשה ההבדלה הזו שהיתה קיימת, שהיה מציאות של חוץ והיה מציאות של פנים, ההבדלה הזו כבר איננה קיימת, איננה קיימת. בכל מקום שהאדם נמצא בו כיום שייך שיהיה נ' שערי טומאה, אפילו אם זה בתוך היכלי התורה, אפילו ממש במקומות שנקראים כביכול הקדושים ביותר. כמובן שיש יחידים מבקשי ד' שעמלים להתנתק ולהתרחק מן הטומאה. בוכים, מתייגעים, מתייסרים מעומק הכאב שהנפש מרגישה במקום שהם נמצאים, אבל אין מקום שמור, אין מקום שמור בתוך העולם שבו אנחנו נמצאים עכשיו. זהו מציאות שנשתנתה בשנים האחרונות, כל שנה היא כמו מאה שנה וככל שעובר עוד יום ועוד יום מציאות ההבדלה נעשית כאינה קיימת, אינה קיימת.

לפני כעשר שנים נסעתי פעם ראשונה לארה"ב. כשהגענו לשם אני הזדעזעתי מהמראה של מה שרואים. רואים יהודים שנקראים יראי שמים עובדים עם אומות העולם, חיים עם אומות העולם. יכול להיות שיש מציאות של ישיבות שם, של בחורים לומדים ובערב הם עושים מבחנים באוניברסיטה, יש ישיבה אוניברסיטי, לא רק זה, יש ישיבות שנקראות ישיבות תורניות, ישיבות כמו ר' חיים ברלין, ישיבות כמו בולטימור, שבערב הבחורים הולכים ללמוד במקומות של לימודי חוץ, אמרתי אז לעצמי ממש הבדל תהומי בין מה שקיים בארה"ב למה שקיים כאן בארה"ק. אבל מי מילל ומי פילל את החורבן המוחלט שיתכן, שיתכן, שבני אדם שנקראים בני תורה, זכרים, נקבות, זה לא נפק"מ, ילכו ללמוד במקומות של השכלה גבוהה, ... יתכן שיכניסו בני אדם שהיו שייכים עד אתמול שלשום לעולם של תורה ללמוד בכל מיני מסגרות חיצוניות פנימיות, הסכמות, תעודות מהאוניברסיטה פלונית, מאוניברסיטה אלמונית. אם היה בא אדם לפני עשר שנים לדבר כך כאן בארץ היו אומרים שהוא בודאי חולה נפש והוא לא תופס את המציאות. אבל בדור שבו אנחנו נמצאים, בשפל שבו אנחנו נמצאים, אין הרבה למצוא אף מחוץ לו. כל דבר שנראה מחוץ לדעת פתאום מתקיים, פתאום מתקיים. הנפש נקרעת שבירה גמורה כל מי שעוד יש בו מעט הרגש לקדושה. כל מציאות שנמצאת בחוץ הולכת ו... מחד החוץ נכנס בפנים כסדר, אבל מאידך גם מה שהיה בפנים יוצא החוצה. הולכים ללמוד במקומות הטמאים ביותר שישנם, מתערבים עם אלה שחיים בעולם בחוץ שחלקם אינם יהודים, מי שאינו יהודי בגדרי דין ומי שיהודי בגדרי דין בוער לו ה..., אבל העולם מבחוץ מלא בנ' שערי טומאה, אם היינו יוצאים לפני עשרות שנים לחוץ גם אז זה סכנה נוראית אבל ק"ו שככל שעוברים הזמנים ובשנים דידן ע"ז ג"ע ושפיכות דמים כאין נחשבו למה שקורה בחוץ, זהו דור שטומאתו כטומאת דור עמורה ממש לא על דרך המליצה, זהו דור שיש ראשי ממשלה שמתנהגים בגדרי סדום ממש, זהו דור שיש חוקים ומדינות שלמים שהמציאות שלהם כחוקי סדום וזה נקרא דבר הישר, איש הישר בעיניו יעשה, ולעולם הזה יוצאים בני אדם לעבוד בחוץ, יוצאים החוצה, מוציאים את בנות הסמינרים לעבוד במקומות חיצוניים, מה יעשה הבן ולא יחטא, מה יעשה ולא יחטא, איך יתכן שבנות סמינרים יעבדו בתעשיה האוירית, זה רק אם כבר נשרפה הנשמה לגמרי, לגמרי, כבר אין נשמה, אחרת זה לא יתכן. מעורבים עם כל המכשירים למיניהם למחצה לשליש ולרביע, כשר, תומך כשר וכל הסגנונות שלא יהיו, הצד השווה שבכולם זה בעצם נ' שערי טומאה בתוך המקומות הקדושים ביותר שישנם. מערבבים את אומות העולם בתוך ישראל, חלק גדול מאד ממי שגר היום בא"י יש ספק אם יש גם רוב יהודי היום בארץ. הערבים חלקי המיעוט הם הערבים, עולים חלקם גדול שאינם יהודים, עובדים זרים שהשתקעו כאן, פליטים וכל ... למיניהם, ספק אם יש כאן היום רוב יהודי בארץ הקודש. כל מציאות הטומאה בוקעת, נכנסת פנימה, הורסת את הכל, את הכל. ישנה הבטחה של "לא תשכח מפי זרעו" אבל היא מנסה גם לגעת שם.

חיבור של ישראל לאומות העולם, מי שקצת יש לו עינים והוא אינו עיוור גמור, הוא רואה ברור את כל הטומאה חודרת וחודרת וחודרת, במציאות שבה אנחנו נמצאים עכשיו בעצם כל מה שנמצא בחוץ יכול להכנס פנימה, אין שמירה על הדור הזה מה שהיה בדורות הקודמים גדרים וסייגים וכל מה שנמצא בפנים ברגע אחד יכול לצאת החוצה. מה שהיה פשוט וברור בדורות הקודמים, היום הופך למושכל פשוט הפוך. מציאות של בני תורה, מציאות של אנשים שומרי תורה ומצוות, משכנעים אותם יום יום לצאת לנסוע לחו"ל לנופשים, לצאת לנסוע לטיולים בכל מיני מקומות שונים ומשונים, בהכשרים מפוקפקים שספק בכלל מי עומד מאחוריהם, שאף אחד אפילו בקושי מכיר את היראת שמים של אותם בני אדם, והדברים מתפרסים עוד ועוד, זה יכול להיות עיתון של שבוע אחד שיש בו עשרים מודעות, עשרים מודעות של נסיעות רק לכאלו מקומות, טיולים למקומות מיוחדים, מה יש לאותם מקומות? אפשר לשמור שם על העינים? אפשר לשמור שם על הקדושה? אפשר לשמור שם על עומק של עניינם של ישראל, הרי הכל הפוך שם באופן המוחלט וכמעט אין פותח פה. הדברים כבר נעשים כסדר, בהתחלה היה כמובן מי שניסה להתנגד, אבל כמובן הדברים לאט לאט הולכים ונחלשים, זה כבר היה להיות סדר יומם של דברים שאנשים בעצם יכולים לצאת למקומות הכי משונים שישנם, זה לדוג' ... בירושלים עיר הקודש כשפתחו בריכה מעורבת בפעם הראשונה היה הפגנות נוראיות. היום צריך להבין, יש בירושלים עיה"ק ר"ל הרבה כאלה, הרבה כאלה, אבל יתר על כן, הצליחו להביא את גדולי הדור ממש למלונות כאלה שיעשו שם ירחי כלה, שבאותם מלונות עצמם באותו זמן עשו בריכה מעורבת, באותו זמן עשו. חס ושלום, ודאי שגדולי הדור לא בדקו, כל מקום שהם הולכים שם מה נמצא בכל ד' אמותיהם, לא שחס ושלום הטענה עליהם, אבל עד איפה זה הגיע, מה שפעם היה מלחמה היום שייך שאנשים יפתחו ולא רק שיפתחו, הם מצליחים. אפשר לפתוח ירחי כלה שלם ולהביא לשם מאות לומדי תורה ולהביא ראשי ישיבות ולהביא את גדולי הדור למקום שכולו היה פעם מלחמה, והיום זה כבר נראה ממש ... אפשר לקבל שם גם הכשר מהדרין. אם נמנה את כל המציאות של הקלקול אנחנו לא נספיק לא בשעה, לא בשעתיים ולא יתר על כן, אבל הצד השווה שצריך להבין איפה אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בדור שבעצם כל מציאות הטומאה חדרה פנימה, כל מציאות הטומאה חדרה פנים, וכל מה שנמצא בפנים עוד פעם, ברגע קט נותנים לו לצאת החוצה, מוציאים בני אדם לעבוד במקומות לא להם, ללמוד במקומות שכל יסודם כפירה ומינות, לצאת לתייר במקומות הן בארץ ובעיקר בחו"ל שלא שיערום אבותינו מעולם שיתכן שיפרסמו כאלה דברים לבני תורה, והעוון כביכול כבר הופך להיות לאט טבעי וטבעי אצל האדם, זה משנה אצל האדם, המאכלים כבר הפכו להיות גסים הרבה יותר הן בכמות והן באיכות, הלבושים הן של הגברים ובעיקר של הנשים דומים ביותר לגמרי לאומות העולם, כמעט ואין הבדל, חוץ מהאורך אבל כל הצורה של הדברים היא כולה שייכת לאומות העולם טומאה גמורה. מה שבני האדם קוראים, החומר שקוראים הוא חומר שמגיע מאומות העולם, כל השיטות שנכנסו בעשרות השנים האחרונות בענייני פסיכולוגיה, בענייני חינוך ילדים, בענייני עבודת הנפש הגיעו במוצהר מאומות העולם.

אני זוכר שלפני בערך שמונה שנים מישהו הגיש לי ספר על ... ביהודי. אמרתי לו תראה, אני עוד לא דן על הדבר עצמו אבל רק אם תפרסם את השם של הספר שלך אין סיכוי בעולם שמישהו יקנה אותו. כמה שטעיתי ולא האמנתי שהכל נכנס כאילו אין שום בעיה, משתמשים באותם פסקים של אומות העולם, היה ברור לי בתחילת הדברים שהרמאי פשוט יעטוף את הדברים באופן של לבן ויכניס את זה איך שהוא רוצה, למעשה ישאיר את אותו תוכן רק ילביש את זה באופן שונה, אבל כאן .. לגמרי לגמרי טעיתי לגמרי, המציאות היא שכותבים את אותם דברים במוצהר, במוצהר, במוצהר, כל מה שמחנכים היום ... ראיתי שבוע שעבר מודעה מחפשים פסיכולוג לישיבה, פסיכולוג לישיבה. מעניין שכשר' חיים וולוז'ינר כשהוא הקים את הישיבה הוא לא סבר שאחד מאנשי הצוות צריך להיות פסיכולוג לישיבה. הכל מבולבל באופן שאין לו אח ורע, אדם שלא עמל בתורה באמת ובקדושה הוא ממש יכול לאבד כל צורה של אדם, כל צורה של קדושת ישראל מרוב הבלבול שבו הוא נמצא. מי שעוד קצת יותר מבוגר, זוכר שנים מקדם, אולי הוא עוד זוכר מה היה ומה יש, מסכן מי שבאותו דור אוי לו לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, זכרו זקנים שבדור. אבל הדור החדש שגדל, הדור של גיל 10, הדור של גיל 20, הדור שגדל לתוך האלקטרוניקה, דור שגדל לפריצות, דור שגדל למותרות, דור שגדל לתערובת של ישראל שגדל עם החיצוניות של אלה שאינם שומרים, דור שמתערב עם כל אומות העולם והוא אפילו כבר לא יודע מה היה קודם לכן ומהי היתה הצורה הקודמת, לא שקודם לכן זה היה ימות משיח, אבל קודם לכן זה היה לפני עומק שער הטומאה שאליו נפלנו בשנים האחרונות באופן גמור. הדור שבו אנחנו נמצאים צריכים להבין, כל דבר ודבר שנמצא כאן בעולם לא יתכן שלא נגע בו הטומאה כי הטומאה בוקעת עד למקום הפנימי ביותר, מעין מה שהיה בחורבן הבית נכנסו אז לקודש הקודשים והכניסו לשם את החורבן, את הטומאה משום שהדבר האמור במקום, בבית, כאמור הוא אמור בדור דידן בנפשות. הכניסו את הטומאה לעומק הנפש, עד עכשיו דיברנו בחוץ, עכשיו להבין בפנים. הכניסו את הטומאה לעומק הנשמות של ישראל, מרוקנים את הקדושה מבפנים, כל מה שדובר עד עכשיו זה מעט שבמעט שבמזעיר ממה שקורה, בחיצוניות של ההנהגה, אבל מה קורה בפנים הנשמה - נשמה שנולדת בדור דידן, אפילו אם היא תגדל בבית חרדי ובחיידר חרדי שבפיקוח משרד החינוך שבתכנים ובכסף ובשליטה, ואחרי זה בישיבה קטנה שבונים אותו מבנין שכתוב עליו בית ספר על יסודי שמקבל תקצוב, ולאחר מכן יש שליטה בתערובת גם במידה מסוימת שם, ואחרי הולכים גם לישיבות גדולות באותו אופן, באותו צורה, מעיקרא כבר הנשמה הרסו, הפנימיות שלה כמעט כבה עוד לפני שהיא התחילה בכלל להתחבר לעולם. המציאות של נפש שנולדת לדור דידן, היא נולדת למקום כמו שמי שנולד בגלות מצרים במאתים ועשר שנה, הוא נולד למעמקי הטומאה, מ"ט שערי טומאה, כמעט נ', מי שנולד בדור דידן השתא הוא נולד כמעט לנ' שערי טומאה, וכשיש נ' שערי טומאה בעולם אז הנשמות כמעט נכבים. כל עין שרואה את זה דמוע תדמע לראות את מציאות הכאב הזו, אבל רואים את זה ב... רואים את זה איך שיתכן שרוב, חלק גדול מאד משומרי תורה ומצוות מלמדים להשתלב באותו תהליך, מלמדים להשתלב באותו תהליך.

ניגש אלי שבוע שעבר אברך שאומר לי יש לו בת ששונה קצת מהבית, שאלתי אותו מה ... ואיך, אז הוא אומר לי שהיא למדה עד ד' סמינר בסמינר רגיל, ובה' סמינר היא הלכה ללמוד באחת מהמכללות על מנת שיהיה פרנסה, אם אין קמח אין תורה וכשהקמח מלא תולעים אז התורה ג"כ וירום תולעים, אבל הגילוי שיצא מהבית לחוץ, שם חינכו אותה במכללה התורנית שיש שיעורי תורה והם מביאים כמובן רבניות חשובות שימסרו השקפה וכדו', אבל מה חינכו אותה שם? כמובן אחת מהמכללות החרדיות ביותר שם, שכל בת שהיא רוצה שיהיה לה בן תורה והיא תוכל לפרנס את בני הבית, היא צריכה בעיקר למצוא עבודה במשרד ממשלתי ששם זה מקום יציב עד הפנסיה. משפט כזה יכול לומר רק אדם שיש לו נשמה של ערב רב, אחרת לא יתכן לומר כזה משפט. לחבר, רוצים להוציא חוק שמשרדי הממשלה יהיו חייבים לקבל חרדים לפי האחוז שלהם באוכלוסיה, מי יכול להוציא כזה חוק? רק אדם שרוצה לטמא את נשמות ישראל בתוך המוסדות. ההסתכלות שעל מנת שיהיה תורה אז צריך קמח ולכן הקמח יכול להגיע מהמקומות הכי טמאים שישנם ועל ידי כן לפרנס תורה זה ודאי שזה לא יתכן, לא צריך להסביר למה לא, כי אם צריך להסביר למה לא אז אין למי להסביר. צריך להבין שכל מושכל פשוט נאבד, אינו קיים, אינו קיים. מי יודע אם הקב"ה לא יגאל אותנו היום מה יהיה מחר, מה יהיה מחרתיים, מה יהיה שבוע הבא, מה יהיה עוד שבועיים וכן על זה הדרך. אנחנו מאמינים בני מאמינים שיושב בשמים ישחק למו והכל מושגח בהשגחה פרטית ויש דין ויש דיין והקב"ה ינהיג את הכל לבסוף שיגיע לידי קידוש שמו יתברך בעולם אבל מה נעבור עד שנגיע לאותו  מקום אין איתנו יודע עד מה.

הדבר הראשון שצריך שיהיה ברור, יכול להיות שהארכנו מידי הרבה, ויכול להיות שיש חלק פרטים שאני לא יודע ובוודאי שכך, ויכול להיות שיש חלק פרטים שנאמרו ואלה ששמעו לא צריכים לדעת מכל מה שקיים, אבל דבר אחד צריך שיהיה ברור לכל אחד מאיש ישראל, אנחנו נמצאים בעצם בדור, בזמן, במצב כזה שהאדם צריך להיות מודע לידי כך שאיפה שהוא לא יהיה הוא נמצא בתוך נ' שערי טומאה והמלחמה פנים ואחרו ימין ושמאל מעלה ומטה מכל צד שלא תביט עומד עומק כח הטומאה לבלוע חיים את כל מי שיש בו ניצוץ של קדושה, ... אבל זו המלחמה. ראשית דבר הוא צריך לדעת ברור איפה הוא נמצא. מה שפעם היה ברור שאם יש הכשר אז הכוונה שהדבר כשר, היום כל בר דעת כבר מבין שזה לא יתכן, אחד פותח מסעדה על שפת הים ויש לה הכשר, השני פותח מסעדה במקום פרוץ ביותר ויש לה הכשר, השלישי נוסע, מארגן נסיעה בחו"ל למקום מפוקפק ויש לה הכשר, הרביעי מוציא ספר ויש ועדה לענייני ספרים שנותנת הכשר אבל כל מי שיש לו מעט דעת והוא קורא את אותו ספר הוא מבין ששורש של קדושה אין כאן אלא חס ושלום להיפך אז אנחנו כבר מבינים שגם הסוגיא הזו היא איננה ... איך יתכן שנגיע לכזה מצב? כך קבעה ההשגחה העליונה כמו שמבאר הרמח"ל שבאחרית הימים יהיה הוצאה מהכח אל הפועל של כל כוחות הטומאה, יהיה דור שכולו חייב, כל כוחות הטומאה יוצאים מהכח לפועל, שכל כוחות הטומאה יוצאים מהכח לפועל, אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים לנגד עינינו, ור"ל עוד לא הכל יצא ואם יגיעו למצב שהכל יצא, על זה אמרו רבותינו שיהיה הושע נא שלוש שעות, יהיה נסיונות כאלה שיצטרכו להחזיק בהם באופן שיהיה קשה עד למאד, רק מי שבוחר באמת בקודשא בריך הוא ותורתו, הוא זה שיחזיק שם מעמד, אבל צריך עוד פעם שיהיה ברור, ברור לכל נפש איפה הוא נמצא. אדם שנמצא למשל במטוס והמנועים הפסיקו לעבוד ואנשי הצוות מחליטים שיש זמן סכנה אז הוא יודע איפה הוא נמצא, הוא מבין שהוא תלוי בין שמים לארץ מאין יבוא עזרי, הוא פונה אל הבורא יתברך שמו, אבל הוא מבין שהוא נמצא במקום שאין לה קרקע, וזה מקום של סכנה שמחללים עליו שבת בריש גלי. המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא מקום שכולו סכנה, הוא מקום שהטומאה פגעה עד הסוף והאדם צריך לדעת שהוא נמצא במקום שכל סביבותיו רודף טומאה. עוד פעם, בוודאי שיש יהודים כשרים ויהודים קדושים אבל העולם בכללותו הוא עולם שכולו מלא טומאה, הוא עולם שהמציאות של הדבר רודפת את הטומאה בכל אבל לא רק היא נמצאת בסביבות האדם. כיוון שהכל סביבות האדם מלא בטומאה של שער הנ' לכן בהכרח שגם בתוכו הוא נכנס לפחות, לפחות משהו, והלואי שרק משהו שנכנס לתוכו. לא יתכן שאדם יחיה עוד יום בעולם הזה ועוד יום בעולם הזה ועוד יום בעולם הזה וכך יראה כל העולם כולו. בשבת קודש האחרונה הייתי בירושלים עיה"ק, בירושלים ממש, כלומר העיר העתיקה ליד בית מקדשינו. אוי לעינים שרואות מקום המקדש שועלים ילכו בו, הלואי שהיה שם רק שועלים, אוי לעינים שרואות את שליטת ישמעאל על גבי מקום הקודש, אוי לעינים שרואות את שליטת כח של אדום במקום דוד מלכא משיחא, ואוי לעינים שרואות את האומות העולם באים 'באו פריצים וחיללוה' ואלה שמתנהגים כאומות העולם שכל מקום המקדש מלא בפריצות נוראה, בטומאה נוראה. אין, אפילו המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, מלא מלא כל יום כסדר כסדר בטומאה.

כשהאדם מבין איפה שהוא נמצא וה... לא בא בקרבת, ודאי שכל אחד ואחד מאיתנו מסתובב כאן בעולם, הוא יוצא גם כאן לרחוב והוא רואה איפה הוא חי, אבל צריך התבוננות של ישוב הדעת שהאדם יבין איפה הוא נמצא בדור, איפה מהות החיים שלו, כל זמן שהאדם לא מבין איפה הוא נמצא אז הוא חושב שיש בעיה פלונית יש בעיה אלמונית, צריך להלחם על דבר זה, צריך להלחם על דבר זה, אבל כשהאדם מבין שהוא נמצא במקום שכל מה שעוטף אותו סכנה, כאן כבר ההסתכלות משתנה לגמרי. כשנבין ראשית איפה אנחנו נמצאים זה כבר תחילת הפתרון, שאלת חכם חצי תשובה, ההבנה איפה אנחנו נמצאים היא חצי מהפתרון. כל זמן שהאדם לא הבין שהוא נמצא במקום שעוטף אותו טומאה מכל צד מכל עבר, אין צד שהוא יצליח להנצל ממה שקורה עכשיו. כשהוא הבין כאן מתחיל הפתח של האפשרות להנצל, כמובן שזה לא מוכרח, אבל ראשית צריך שיתיישב בנפשות, ודאי שיש בני אדם שיגידו למה לדכאות בני אדם, למה להבהיל אותם, למה להסתכל במבט שלילי על החיים, אבל זו המציאות שבה אנחנו נמצאים, זו המציאות שרבותינו כבר חכמי הדורות בנבואה ברוה"ק כבר גילו איך שיהיה באחרית הימים, הם אמרו וראו מה שיהיה, אנחנו נמצאים בדור.

ירמיהו הנביא כתב ספר איכה "אני הגבר ראה .. בשבר בת עמי" בדור חורבן הבית ירמיהו הנביא כתב ספר איכה. בדור דידן כל יחיד ויחיד הימים שאנחנו נכנסים אליהם צריך לכתוב אבל לא דוקא בכתיבה של יד ע"ג ספר, אלא כתבם על לוח לבך, לכתוב את עומק הכרת החורבן שבו הוא נמצא. שאל אותי מישהו בש"ק מתקרבים הימים של שלושת השבועות זמן החורבן, על מה יש להתאבל, ב"ה יש כ"כ הרבה תורה, כ"כ הרבה קדושה, כ"כ הרבה רוחניות, אבל האמת לאמיתה שכאשר האדם מבין את מה שקורה כאן בהאי עלמא, מבין את מה שקורה כאן בהאי עלמא, אז המציאות של החורבן עוטפת את הכל, ממלאה את הכל, בוקעת בכל מקום, מציאות של חורבן שבוקעת בכל מקום צריכה להיות ברורה בנפש, היא צריכה להיות ברורה בנפש. כתבם על לוח לבך שיהיה ברור, ברור לכל נפש ונפש, עומק החורבן שבו אנחנו נמצאים, הכתיבה הזאת היא הכרת המציאות איפה אנחנו נמצאים, איפה אנחנו נמצאים, כתבם על לוח לבך שיהיה מוכר גלוי וברור לנפש איפה הדור שבו אנחנו נמצאים. לאחר שברור לאדם איפה הוא נמצא, ברור לו מה המצב של הדור שבו הוא נמצא, לא יתכן שהוא לא יתמלא בכי, שיתמלא כח של כאב, כח של אבל בנפש על טומאת הדור שבו הוא נמצא, על עם ישראל, ... של הקב"ה מושבר עד המקום השפל ביותר שיתכן שיהיה. לאחר שברור לנפש, נדגיש עוד פעם, לאחר שברור לנפש, לפני שברור לנפש אז ממילא העבודה שתבוא על גבי כן לא תהיה שלימה, אבל לאחר שברור לנפש איפה המקום שבו אנחנו נמצאים, מה צורת המציאות שבה אנחנו נמצאים והכאב של הנפש עומד ובוקע ממעמק ליבו של האדם, מחד כמובן שיש עבודה של האדם להתפלל ולבכות לפניו יתברך שמו שיגאל את עם ישראל בבכי. אבל מלבד העבודה של התפילה בבכי, יש עבודה פרטית לכל אדם ואדם, ויוותר יעקב לבדו, אחד היה אברהם, אחד היה אברהם, את העבודה לכל נפש ונפש להבין שהוא צריך לבנות מקום של חיים בתוך הפנימיות של עצמו שתגדל מהכל. מחד, כל אדם ואדם צריך למצוא לעצמו ידיד אחד, שניים, לא יותר משלוש, הכי אמיתיים שהוא מכיר בערכו שלו ולהתחבר אליהם, אמיתיים שיש להם ... במידה מסוימת ולהתחבר אליהם, זה המידה האחת. ויברור את הקשר עם בני אדם ממש אחד, שניים או שלוש האמיתיים ביותר שהוא מסוגל להכיר כאן בהאי עלמא, ולנסות שהם יהיו ידידיו וחבריו, אבל עיקר המציאות כמו שמאריך הרמח"ל במסילת ישרים, זה היה אז ובעיקר יותר היום, היא לבנות חיים שבעצם האדם לא מחובר כאן בעוה"ז לכלום, לכלום, לא מחובר לא לגשמיות של מה שקורה כאן בעולם, לא מחובר לקניינים של מה שקורה בעולם והוא לא מחובר אפילו לדברים שהם גדרי היתר של העולם, ויתר על כן הוא נכנס עמוק לתוך נפשו שלו ושם הוא חי, כל צדיק וצדיק יש לו ... העבודה המוכרחת של הדור שלנו היא אין כאן בדור הזה קבוצה שלימה של קהילה שלימה שמובדלים ומופרשים מהעולם וחיים בעולם של קדושה, זה לא קיים, יש יחידים וצריך להצטרף לאותם יחידים, אבל בעיקר העבודה של דור דידן היא לבנות לאדם בתוך עצמו מקום שבו הוא נבדל מהכל, הוא מחובר להקב"ה בעומק נשמתו, הוא מחובר לתורה בעומק נשמתו בעמילות בתורה והוא מחובר לעומק שורש נשמתם של ישראל אבל הוא לא מעורב בפועל עם הבני אדם במה שקורה כאן בדור דידן. כמובן שאי אפשר לא להיות מעורב בכלל אבל עד כמה שניתן לא להיות מעורב במה שקורה בעולם, אפילו בדברים ששייכים כביכול לתוך מה שנקרא עולמה של תורה, היום עץ הדעת מעורב טוב ורע בכל לגמרי ויש ... כמעט מה שניתן בכל דבר. כשהאדם מעמיד את עצמו כחי לעצמו, כמציאות לעצמו, מחד כמובן הקשר שנזכר, מאידך גמילות חסדים, אבל מציאות חייו כקיום לעצמו, כאן בעצם תחילת הגאולה של כל נפש ונפש.

ברוך אתה ה' מגן אברהם בך חותמין אומרים חז"ל, אחד היה אברהם, אחד היה אברהם, אברהם העברי, כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מהעבר השני, זה העבודה של דור דידן, העבודה של דור דידן שכל אדם ואדם חייב לבנות לו חיים פנימיים גם כן לעצמו, ודאי שיש גמילות חסד, יש אהבת הבריות, אבל לא להיות מעורב בפועל הרבה עם מה שקורה כאן בעולם. אין בדור שלנו אפשרות להיות מעורב עם כל מה שקורה ולא ליפול ביחד עם הדור כולו, משל לדור יש רכבת שנוסעת והיא דוהרת נעצרו הבלמים והיא דוהרת לתהום, העצה היחידה זה לקפוץ מהחלון ולא להיות בתוך הרכבת, אין עצה בתוך אותה רכבת, העצה זה לצאת מאותה רכבת. העצה העמוקה ביותר שניתן כאן בדור דידן, היא לחיות חיים לעצמו, עוד פעם נדגיש ודאי צריך להדגיש, ודאי שצריך זמן מסוים בחסד, אבל גם זה עם התערבות מאד מועטת בנפש, צריך זמן להשקיע באהבת ישראל בשורש הנשמות אבל בפועל בחיבור למעט. העיקר הוא לבנות חיים של מציאות נבדלת לעצמו. כשאדם מעמיד חיים של מציאות נבדל לעצמו זה מעין עובר במעי אמו, עובר במעי אמו הוא לא שייך לעולם שממנו הוא בא, לנשמות שמשם הוא בא, אבל הוא גם עדיין לא שייך לעולם הזה, הוא עדיין לא הגיע לשם, על הזמן הזה אומר דוד המלך "מי יתנני ירחי קדם", נר דלוק על ראשו ומלמדו כל התורה כולה, זה היה הגעגוע של דוד המלך מי יתנני ירחי קדם לחזור לאותו  מקום.

בדור דידן אדם שלא בונה לעצמו מקום לפי כבודו, אם החזו"א אמר שצריך לבנות מקום של תורה וזה התיבת נח זה היה אז, היום חייב להיות שכל אדם בונה לעצמו מקום לעצמו, שיכול לשבת שם להתחבר, מעט להתחבר עם יראי השם, עוד מעט להתחבר לחסד, והשאר כמעט לחלוטין לברוח לעולם פנימי לעצמו. אין דרך להתערב לגמרי עם מה שקורה כאן היום ולא לטבול עם כל מה שקורה בדור. האדם שהוא לא בר דעת אין לו חושים מפותחים לראות בכל דבר את האמת ואת השקר, עד שהוא יקלוט את השקר שנמצא בכל דבר הוא כבר נפל לתוכו וההתבוננות שלו היא כבר לאחר מעשה. הדברים האלה נראים רחוקים במידת מה מהצורה שבני האדם חיים אבל הם אלו הדברים שאיתם ניתן לעבור את סוף עומק הגלות. מתוך תפילה ובכי מחד ומתוך בנין של עולם פרטי לאדם לעצמו, לא מצד האנוכיות של הדברים אלא מצד עמידת הדברים "לך עמי בחדרך סגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", לבנות מקום לעצמו ששם הוא מבודד מדורו ולפרקים ממש להתחבר להועיל לאחריני אבל לא ששם גם יהיה מעורב נפשו בתוך מה שקורה בעולם. כשאדם מעמיד לעצמו, חי לעצמו, אז כל התנועה שלשם נע כל הדור הוא לא שייך לשם, כאן מקום ההצלה שלו.

למעשה ממש הדברים הם מורכבים דקים ועדינים, כי כל אחד מאיתנו מעורב במידת מה, בני אדם נשואים, יש להם משפחה, וזה מכריח הרבה מאד מורכבויות, בני אדם פרנסה זה מכריח הרבה מאד מורכבויות, אבל עד כמה שניתן כל אחד לפי מקומו שלו, לפי האפשרויות לבנות לעצמו מדור לעצמו, זהו המקום של השמירה מעומק הגלות האחרונה שבה אנחנו נמצאים, משיח יושב בשערי רומי, הוא יושב שם לעצמו, הוא יושב ונגדר, וככל שהאדם בנה עולם לעצמו כמה שפחות הוא מעורב עם הדור דידן הוא יוכל להכיר את האורו של עולם. קודשא בריך הוא אבינו אב הרחמן הוא זה שמנהיג את הדור, הוא זה שמקיים את הדור במקום טומאתו והוא זה שמשגיח על כל אחד מאיתנו במקום שבו אנחנו נמצאים והוא זה שהבטיחנו נאמנה לבל ידח ממנו נדח, בודאי ובודאי שירחם הוא יתברך שמו על כולנו ובודאי ובודאי שהקב"ה רואה במצבם של הנפשות הן בגשמיות והן ברוחניות כל אחד ואחד היכן שהוא מתמודד, ומתוך אותו אמונה, מתוך אותה הבטחה של בל ידח ממנו נדח, אנחנו מאמינים מצפים ומקוים ומייחלים לביאתו של משיח בזמן הקרוב ביותר שניתן, מצפים ומייחלים שהגאולה תהיה מיד אבל גם אם יתמהמה אחכה לו ואז מגיע מהלך העבודה שהוזכר עד השתא.

הדברים הללו צריכים הרבה התבוננות ראשית בחלק הראשון להבין את הזמן ועומק הטומאה שבה אנחנו נמצאים, הם צריכים הרבה התבוננות להבין איך לבנות מערך חיים לעצמו בשיעור הנכון שלא יהיה באופן שהאדם יתנתק מסביבותיו מעבר לכוחות נפשו ומעבר לצורה הנכונה, אבל הכיוון להיכן הדברים צריכים ללכת, הם צריכים ללכת למהלך הדברים כמו שנתבאר. שיזכה אותנו הבורא יתברך שמו שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ עוד היום ואז יהיה גילוי שלם של מי שאמר והיה העולם, הוא אחד ושמו אחד וגילוי גמור של מציאותו יתברך שמו בכל הנבראים כולם.