- להאזנה מהרל נתיבות עולם 007 נתיב התורה פרק א
מהרל נתיבות עולם 007 נתיב התורה פרק א
- 5707 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
ובפרק היה נוטל (סוטה כא א) את זו דרש רבי מנחם בר רבי יוסי כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור
ראשית כל פשוטן של דברים, המצוה היא כלי לתורה, נר הוא כלי לאור לכן זה המשל. עכשיו מאמר חז"ל מעמיק יותר.
לומר לך מה נר אינו מגין אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ומה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך זה מיתה והקיצות היא תשיחך לעולם הבא משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן וברקנים ומן הפחתים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הלסטים ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם. ביאור דבר זה כי התורה היא שכלית.
כבר הסברנו לעיל שהתורה היא בעצם למעלה מן ההשכל רק שההתלבשות הראשונה שלה היא בשכל, יש את המאור שבתורה ויש את האור שבה. המאור הוא למעלה מן השכליות, האור שבתורה הוא בבחינת שכל.
וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן,
כאן המהר"ל כותב יסוד ברור, ננסה קצת להבין את זה. החילוק בין תורה למצוות כמו שמסביר שהתורה לא נופלת תחת הזמן
ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שנוי, אבל המצוה, מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף כמו שהתבאר, והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן, ולפיכך אין המצוה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק.
אז החילוק בין התורה והמצוות, התורה- היא שכלית ואינה נופלת תחת הזמן, המצוה היא נופלת תחת זמן. ראשית, התורה "והגית בו יומם ולילה" אין זמן לעסק התורה, או שהוא עסוק במצוה אחרת או שהוא עסוק בכדי חייו אבל זה לא פטור בזמן, כי המהות של התורה היא לא בערך של זמן היא למעלה מן הזמן, משא"כ מצוות, יש את המצוות שהן ממש תלויות בזמן, וגם מצוות שלא שייכים לזמן בעצם הם במהלכי הזמן, ראשית כי האדם עד שנעשה בן יג' הוא פטור, התורה היא תורה גם בלי שאני לומד אותה, היא לא תלויה בעצם בזמן, המצווה היא מצווה עד כמה שיש מצוּוה. הקיום שלי הופך אותה למצוה, היא תלויה בי ויש זמן שאני חייב ויש זמן שאני פטור וגם שאר המצוות אפי' שש מצוות תמידיות יש זמן שהאדם פטור מהן, יתר על כן המצוות הן שייכים לעוה"ז, התורה שייכת לכל העולמות. העוה"ז נקרא עולם העשיה הוא עולם של הזמן. המצוות היום לעשותם ולא מחר, מצוות בטלות לעת"ל. התורה קדמה לבריאה היא בתוך הבריאה והיא גם לאחרית הבריאה, היא נצחית. המצוות מצד עצם הוויתם הם דברים זמניים,. הרי שכל מהותם של המצוות מצד עצם המטבע שלהם הם שייכים לעולם העשיה ומצד מטבע הווית הדבר הוא זמן.
ביותר חידוד של הדבר, התורה כמו שמגדיר כאן המהר"ל שהיא שכלית, שכל אינו שייך לזמן, מעשה- את המעשה שאני עושה עכשיו אני לא עשיתי אתמול ואני לא אעשה מחר, וגם אם אעשה את אותו מעשה כל הזמן תמיד יש לו הפסק, שכל אינו מגדיר את השייכות של הדבר לזמן, אני יכול לחשוב גם על מה שהיה אתמול, אדם יכול לחשבן כמה זה שניים ועוד שניים לא ביחס לזה שיש עכשיו פה שניים ועוד שניים, אלא השכל בעצם כך, שכל הוא לא נתלה במציאות אם הדבר קיים או לא, הוא מצד עצמו, גם אם עכשיו אחשב תפוזים אז גם אם לא יהיו תפוזים בעולם מצד השכל זה נכון, שכל הוא לא ביחס למציאות של מה שנשתנה כאן, ודאי שיש גם שכל שמתלבש במציאות. זה מה שדובר לעיל שיש שכל עיוני שכל דברי ושכל מעשי, שכל מעשי הוא סניף התחתון שבשכל, אבל שכל כשכל אינו תלוי בזמן, זה סוד התורה שהיא נצחית, התורה שהיא מתלבשת בשכל זה בחינה של היה הווה ויהיה.
ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם כי עצם ההארה היא בעצם ההגנה, זה לא שני דברים, הארה שאני מאיר היא גופא כח המגן עד כמה שהאור שאני מאיר הוא אור של זמן אז גם ההגנה לזמן. המהות של הארת התורה היא בלי הפסק.
[החיבור לתורה הוא לא קשור למצוה, העולם מתקיים ע"י הבל פיהם של תשב"ר אע"פ שאינו מצווה ועושה, גם עובר במעי אימו לומד, בגן עדן יש עסק בתורה אך הוא לא מצווה. ודאי שהתורה מצד עצמה היא למעלה מן הזמן אבל התורה מצד הלבוש שלה שהאדם עוסק בה אז היה הו"א היא שתלויה בזמן, ובעומק זה לא נקודה של זמן, ולמה? זה מה שהמהר"ל יסביר, המצוות בשביל לקיים אותם אני מוכרח גוף תורה בשביל לקיים אותה אני לא מוכרח גוף. היניקה של האדם היא לעולם מכח התורה, הגמק ומרת שעמי הארץ לעת"ל במאי חיי בסוף כתובות מפני שעושים פרקמטיא לת"ח אז גם אם הוא עצמו לא עוסק בתורה הוא נעשה כלי לעסק התורה, אבל אם אין לו את עסק התורה אז אין לוקיום. עסק התורה לולא התורה קיימת לרגע אחד לא היו עוסקים בתורה כדברי הנפה"ח הידועים העולם לא היה מתקיים, אז גם מי שכרגע לא עוסק בתורה אבל הוא חי מאותו תורה שמישהו אחר עוסק, זה מחיי אותו. אין לך נקודה של הויה שקיימת בלי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" ואילו לרגע קט אין את האסתכל באורייתא שזה מכח התחתונים שעוסקים באורייתא אין לעולם קיום, זה עומק נקודת התורה, התורה וקוב"ה וישראל חד, כשם שקוב"ה היה הווה ויהיה כל כביכול התורה היא נצחית ועל אותו משקל נאמר בישראל נצח ישראל לא ישק שהוא נצחי ואין לו ביטול כל זה ההויה של הדבר שהוא לא תלוי בזמן ודאי שיש להיכנס בסוגיא שזה רק הווה ועתיד כי העבר ישראל היה זמן שלא היו וגם התורה, אבל גם לו יהי כן אבל מזמן שהם התחדשו אין להם הפסק. משא"כ המצוות כל הוויתם תלויה בהפסק. עסק התורה מגלה אתהתורה מהכח לפועל, התורה נמצאת קודם שנברא העולם, כשאדם עוסק בתורה אז הוא מדבק את עצמו בהויה המתמדת, שאיננה נופלת על מקרה הזמן].
לכן "זאת התורה לא תהא מוחלפת" על זמן נאמר משנה עיתים ומחליף את הזמנים והתורה שכל מהותה היא נתצחית שהיא לא נופלת תחת הזמן. בט' באב שלכאורה יש איזשהו הבחנה שקרא עלי מועד לשבור בחורי שיש איסור לעסוק בתורה שהוא מוריד את התורה למדרגה של זמן, זה גופא החורבן שהתורה ירדה לבחינה של זמן, עד כמה שאין ט' באב אז כל השנה כולה שווה בעסק התורה אז לא היה חורבן הבית כי א"כ לא היה הבחנה שזה יכול להשתלשל בנקודה של זמן א"כ איך יכול להיות ישהיה חורבן? חורבן בא מהעלם של עסק התורה שבא ע"י שיש איסור לעסוק בתורה ומורי אותה לבחינה של זמן וזה גופא החורבן, התולדה שהבית חרב. ישנה כאן נקודה עמוקה, הרי נאמר והגית בו יומם ולילה, אבל אם יש זמן שנאמר בו שיש דין שלא לעסוק בתורה זה גופא ההשפלה של נקודת התורה שיורדת לזמן וזה הבחנה של מצוות.
אם לא היה זמן שיוצר נקודה של שינוי אז לא היה פגעים בכלל, כל פגעים זה נקודה של שינוי, כמו שמהמהר" האריך לברר לעיל, יש את סדר המעיקרא ויש את הסדר שכח השינוי. מכח שהינוי מתלגה בנקודה של זמן. התורה שהיא לא בערך של זמן אז אין בה נקודה של פגעים. כתוב במדרש שהתורה אמרה לגבי נפש החוטא שהוא ימות כי היא לא מקבלת שינוי, היא לא מקבלת שינוי של בעל תשובה אבל היא גם לא מקבלת שינוי של חטא.
עצם המערכת של הגוף היא תפיסה של זמן. אדה"ר קודם החטא אילו לא היה חוטא היה נכנס לשבת תחילה ולא היה הבחנה של שית אלפי שנין אלא רק הבחנה של העת"ל ואין בו הבחנה של זמן, על אף שזה נקרא זמנים לא ניכנס לסוגיא אבל הזמנים דלעת"ל זה לא הזמנים של השתא, בפשטות הגדרת הדבר שבשית אלפי שנין יש שמן מאחר כך אין זמן. יש שם הבחנה אחרת של זמן. אילו לא חטא וירד למדגרה של עפר תשוב היה נשמה וחטא ונפל למדרגת גוף לכן הוא בר מוות. כאשר האדם מקיים מצוות אין מצוות בגן עדן זה מכח הגוף.
כאן המהר"ל כותב עוד שלושה מילים "ויש לו הפסק"- כלומר העומק של הדבר שהמצוה מגינה רק לזמן יש בזה שני נקודות, הראשונה שבואר עד עכשיו כיווןן שתלויהב גוף שהוא זמני. שיש זמן שהאדם לא מקיים. בעומק המהר"ל כותב כאן נקודה יותר עמוקה "ויש לו הפס"ק ראשית כפשוטו שי לו הפסק לכן גם לשמירה יש הפסק, אך בעומק יותר זה הגדרת תפיסת הנפרדות של הדבר מחמת שיש ו הפסק אז גם בשעה שהוא שומר הוא לא שומר אותו דבר, נחדד, המצווה שומרת לזמן והתורה לעולם, בשעה שהמצווה שומרת ובשעה שהתורה שומרת האם זו אותה שמירה? בפשטות כן, אבל כל בר דעת פנימי מבין שלא, אם בזמן זה חלוק שזה לזמן וזה נצחי, אז גם באיכות צריך להיות הבדל, הרי השמירה היא מכח תורף ההארה ואם זה הארה חולפת אז היא תמיד יותר חלשה כי במהותה היא זמנית משא"כ התורה, עומק הדבר המצווה היא מציאות של שמירה בזמן היא לא שומרת מכח אחדות, אלא מצד ההארה שמתגלית בנפרדות ולכן השמירה שלה היא בערך מסויים של נפרדות.
נחדד את הדברים שיהיה ברור, כשבא עמלק כתוב "ויחנו ברפידים", כשרפו ידיהם מןהתורה בא עמלק, לכאורה עדיין היה בידם מצוות לכאורה, אז למה זה לא שמר עליהם? עמלק זה כח של ראשית מול ראשית כידוע (ישראל נקראו ראשית "קודש ישראל לה' ראשית" ועמלק נקרא "ראשית גויים עמלק"), כל זמן שהיה בהם רק הבחנה של כח שנקרא מצווה אפי' אם היה להם תורה בבחינה של מצוות כי הרי רפו ידיהם מן התורה אז התורה הפכה אצליהם לזמן היא יכולה רק להלחם נפרדות מול נפרדות אבל עמלק שהוא מכח הראשית שהוא נלחם בנקודת האחד, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה" "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", המצווה לא יכולה להגן על זה כי עצמה לא קיימת באחד אלא באותו מקום ששיך נפרדות. היא מאירה אחדות חלקית באותו נפרדות, מצווה מלשון צוותה מלשון חיבור, אבל זה לא האחד שהוא רק בכח התורה ולכן כשרפו ידיהם מן התורה והתורה שבהם היתה בבחינה של זמן אז היא ירדה מדרגה של מצווה ואז "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". אפשר להאריך הרבה בעניין אבל נקודת היסוד ברורה ועמוקה, התורה היא בלתי מתחלקת, כלומר ודאי שבלבוש שלה היא יכולה גם להתחלק אבל בשורש הפנימי שבה היא איננה ניתנת לחלוקה, היא יכולה להשתלשל עד הנקודה של הנפרדות אבל גם שם היא לא מתחלקת בעצם. התורה א"כ היא נקודה של אחדות ודבר של אחדות הוא לא בר שינוי, הוא לא נופל תחת מקרי הזמן ולא מתחלק ולכן הוא מגין לעולם ולכן הוא מגין מפני כח שבא להלחם על עצןם הבריאה, משא"כ כח המצווה שמשתלשל מכח נקודה של נפרדות מתלבש בנקודה של גוף שמצד עצם הוויתו הוא שייך לעלמא דפירודא ושם מאירה כח המצווה.
ונחדד את הדברים בנקודה שהתחלנו לדבר לעיל, התורה היא אור והמצווה היא כלי, כארש יש אור ויש כלי אותו האור יכול להאיר בכמה כלים אבל הכלים זה נפרדות, משל למה הדבר דומה שיש איש אחד ויש לו כמה נשים. הזכר הוא בחינה של אור והנקבה בחינה של כלים. כלי לא יכול לקבל משני אורות בבת אחת, יסוד ברור. כשאנחנו מדברים עכשיו בהבחנה של תורה ומצוות, המצווה היא בחינה של כלי, התורה היא אור. המצווה היא בבחינה של התחלפות "כלים מכלים שונים" כלומר שהם בעצם יוצרים נקודה של שינוי, משא"כ התורה שהיא אור בעצם אין לו נקודת שינוי, אם הוא יאיר בתחתון או לא זה תלוי במדרגה של האדם, אם האדם הוא בבחינה של רפו ידיהם מן התורה בבחינה של מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אצלו התורה הפכה לקרעים קרעים למדרגה של מצוות הוא הוריד אותה למדרגה של כלים, אבל התורה כתורה היא אור בלתי נפסק וכאשר האדם מקיים בעצמו "והגית בו יומם ולילה" שאין בזה נקודה של הפסק, אז האדם באמת מגיע לתורה אור ואז הופך להיות כלי לתורה אור. [מבואר בספה"ק שהאדם צריך לעסוק בתורה בזמן של משנה עיתים ומחליף את הזמנים בזמןו חיבור היום ללילה וללילה ליום, העומק של זה שאם אז הוא לא עוסק בתורה אז הוא נופל לנקודה של שינוי הזמנים אם הוא יעסוק בזמן השינוי בתורה אז הוא מתעלה ללמעלה מנקודת השינוי, מתי שנתפס השינוי אז האדם צריך לחבר את עצמו לנקודה שלמעלה מנקודת ההשתנות, זה הסוגיא העמוקה שנקראת תורה, היא למעלה מנקודת השינוי ולכן היא זו שמחזירה את כל הסדרים, כי כל עצם הווית האור שלה שהוא לא בר שינוי.
אז עד עכשיו א"כ נתבאר הנקודה הראשונה שהיה עד עכשיו בדברי הגמ', שיש תורה בבחינה של אור ויש מצווה בבחינה של כלי, בחינה של נר.
ואמר בהתהלכך וכו', כבר אמרנו כי התורה שהיא סדר העולם, ודבר שהוא סדר ושמירה הוא שומר אותו מן הפסד,
אז לפמשנ"ת לעיל בארוכה התורה היא סדר של הכל, היא הכח שמצרף את הכל והיא הכח שלא ניתן לשינוי ולכן זה סדר ושמירה, כלומר זה סדר שלא ניתן לשינוי, ועצם זה שהוא לא ניתן לשינוי זה גופא נקודת השמירה. ישנה כאן נקודה עמוקה, דבר שיכול להשתנות אז הוא גם חסר בכח השמירה שלו שהוא נותן לאחר לשנות, אבל התורה שהיא לאו בר שינוי אז כאשר היא מאירה היא לא נותנת לשנות ממילא זה גופא השמירה, כל רע הוא רוצה לבוא לשנות כאשר אני מאיר את התורה אין אפשרות לשנות ממילא אין לרע כח שליטה. זה העומק שהתורה היא שמירה, היא סדר אחד בלתי משתנה, ולכן הוא שומר מן ההפסד הוא שומר אותו בעצם שלא ישתנה, כל הפסד שורשו בשינוי ואם הוא לא נותן שינוי ממילא אין הפסד.
ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה ידע שיהיה נשמר מן ההפסד כמו שהתורה סדר וקיום הכל,
התורה מקיימת את הכל לפי הסדר הראשון, לפי התפיסה הראשונית שלו. בראשית בשביל התורה שנקראה ראשית, אז בפשטות לאחר מכן יש שני, אבל בעומק יותר התורה היא ראשית והיא מעמידה כל דבר לפי הראשית, היא לא נותנת לדברים לצאת מהראשית אלא שאם האדם מתרחק ממנה הוא יוצא מהראשית ולכן המעשים שלו גם יוצאים מהראשית, אבל התורה ממעמידה את הכל לפי הצורה הראשונה שבה נברא העולם.
ולכך אמר בהתהלכך תנחה אותך רוצה לומר כי בעולם הזה נקרא האדם הולך שאין האדם בעל הנחה כלל ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי אבוד ולכך התורה שהיא סדר המציאות שומרת אותו ומוליכה אותו שלא יבא לידי העדר,
התורה שומרת בנקודה של הילוך, ששת ימי המעשה הם בסוד עשיה שבת בסוד מנוחה. עבודת האדם להיות הולך, כלומר מה שהאדם אינו בעל הנחה זה לא מקרי אלא זה עולם העשיה ואין זה מקום המנוחה אז הוא לא בעל מנוחה מפני שזה מטבע המהות של הששת ימים. לכן זה נקרא שאינו בר החנה כלל זה לא מקרי אלא זה בעצם, ודאי שאילולי חטא היה נכנס ישר אבל עכשיו שחטא ונתארכו שית אלפי שנין.
עד כמה שהיה בעל הנחה אז אין נקודה של שינוי אז הוא לא יכול לבוא לידי איבוד אבל מחמת שאינו בר הנחה כלל אלא הוא בעל שינוי זה כל מהותו.
לשון הפסוק "תנחה אותך" זה לשון מנוחה, התורה מאירה לאדם אור של מנוחה ומכח זה היא שומרת אותו.
הכח לעלות הוא מאותה נקודה שהאדם חטא ומכח כך נתחדש בו נקודה של שינוי הכח של החטא נותן לו אפשרות של תשובה הכח זה נותן לו כח לעלות, לבעומק יותר הקב"ה חידש בריאה וברא את התורה כביכול, אז אחרי שהוא ברא את התורה היא הכח המתמיד אבל זה שהוא חידש בריאה אז הוא יצר נקודה של שינוי הכח של בעל תשובה הוא לא מהתורה כי היא לאו בר שינוי לא תהא מוחלטת אלא התשוב היא מכח הבריאה ולא מכח התורה, מה שכתוב בתורה תשובה זה מחמת שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אז הוא מחדש כח של שינוי בתוך התורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא אז בעומק הקב"ה מתסכל כל הזמן בתורה ומחדש את העולם. תורה חדשה מאיתי תצא מצד ה'מאיתי' מאותו בחינה שהבעל תשובה יש לו כח לעשות תשובה כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כאן מתחדש נקודה של שינונ אז התורה מצד עצמה היא כל של שמירה הקב"ה מחדש.
ולאחר מיתה שהוא זמן הפסד, היא שומרת על האדם מן הפסד ונותן לו המציאות.
כאן מתגלה כח בתורה שהיא שומרת על האדם מן ההפסד ונותן לו מציאות. היא שומרת שהגוף עצמו לא יהיה נפסד, הגוף עצמו הוא כח של הפסד אז כל זמן שהנשמה נמצאת בתוך הגוף אז הגוף לא נפסד כי הנשמה מאירה בקרבו, אבל כשנהשמה מסתלקת מן האדם אז באופן טבעי הגוף סופו להתבלות. אדם שהוא בעל תורה אז הגוף שלו לא בלה מכח שהתורה מאירה בגוף. מי שהוא לא בעל תורה אין לו כח לשמור את הגוף לאחר המיתה כצורתו הראשונה אז הוא נפסד. כאו החידוש היותר גדול שהתורה מתלבשת במקום שאין נשמה אחר שהאדם מת. רק בעומק הדק זה לא שאין נשמה בכלל אלא נשאר קיסתא דחיותא. זה זמן ההפסד שאין נשמה. שלב שלישי,
ולעולם הבא שיחזור האדם לחיים, היא נותנת לאדם החיים שנאמר והקיצות היא תשיחך, שהיא נותנת לאדם השיחה שהוא הדבור, אבל המתים נקראים יורדי דומה שאין בהם הדבור, כל זה מפני שהתורה היא סדר המציאות, ולכך שומרת אותו מן ההפסד ונותן לו המציאות וההויה בכל אלו שלשה זמנים אשר אמרנו, ושומרת אותו מן ההפסד על ידי שדבק בתורה.
היה לנו הבחנה אחת שהיא נותנת לאדם את האפשרות ללכת, אבל מה שיתבאר ביתר דיוק זה לא שהיא נותנת לאדם את האפשרות ללכת אלא היא שומרת אותו שילך למקום הנכון. הנקודה השניה שהיא שומרת את הגוף. הנקודה השלישית שהיא נותנת לו כל של דיבור, מתי? לעולם הבא. למה לכאורה המתים נקראים "יורדי דומה" מחמת שהם לא מדברים, לכאורה צריך לקרוא להם שהם לא עושים, תשובה לדבר, בעולם העליון הרי אין עשיה, זה פשוט. כאן זה נקרא עולם הזה, כאשר האדם יוצא מהגוף מעשה כבר אין לו, בין אם הוא צדיק בין אם הוא רשע, במתים חפשי מן המצוות נאמר גם על צדיקים, אז מה נשאר? הרי יש באדם מעשה דיבור ומחשבה, אז כאשר הנשמה יוצאת מהגוף, המעשה הסתלק, כח הדיבור והמחשבה נשארים, על אף שהסוגיא של דיבור זה לא מדיבור כמו שאנחנו מכירים עכשיו, זה דיבור של נשמה, לא של גוף, אבל זה כח של דיבור, יש מה שכח המחשבה, הנשמות כשהם מדברים זה מכח המחשבה, יש מה שהיא חושבת לעצמה ויש מה שהיא מדברת ע"י המחשבה עם זולתה, גם כח צדיקים היום לדבר במחשבות, זה עוד סוגיא זה מכח המחשבה. בכל אופן אין כח מעשה לעולם הבא, אלא הכל זה כח המחשבה הדיבור, לכן מה שהיא תתן לאדם זה זה השיחה שהוא הדיבור אין כאן נקודה של מעשה בכלל, וההיפך זה המתים שנראים יורדי דומה, דומה מלשון דום לה' והתחולל לו כלומר לשון שתיקה "וידום אהרון" זה נקרא יורדי דומה שאין בהם הדיבור, והי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא ולפי"ז הגדר של מת זה אחד שלא מדבר. אז בעומק מה שהתורה נותנת לאדם והקיצות היא תשיחך היא נותנת לאדם את כח הדיבור, בלשון הגמ' כתוב, ראוה מדברת עם פלוני לשון זיווג, אז למה הגמ' אומרת בלשון מדברת, בפשטות זה לשון יפה, אמת! אבל בעומק יותר, זיווג זה חיבור, בעולם העשיה אז החיבור הוא במעשה, בעולם רוחני החיבור הוא לא במעשה, אלא רוחני בבחינה של דיבור ויתר על כן בעצם המחשבה, אלו הם שני סוגי חיבורים יש חיבור ששייך לעולם השתא, גם כאשר יש חיבור שזה הבחנה של זיווג של נשיקה זה הכנה לזיווג של היסודות ממש גוף בגוף אבל גם הזיווג שבפה הוא לא ההחינה של דיבור הוא רק בבחינה של ישקני בנשיקות פיהו, אבל לעת"ל אין מעשה, בעולם העליון, אפי' כשיהיה תחיית המתים לא יחזור המעשה כמו שיש עכשיו, עכשיו האדם נתפס כגוף אז הוא בעל מעשה, לעת"ל יתפס האדם כנשמה והגוף יהיה לבוש עליו ולכן הוא לא יוגדר כעולם העשיה. אחרת למה זה היום לעשותם ולא מחר לעשותם הרי כשיהיה תחיית המתים יחזור עולם העשיה, אלא גם כשיחזור כאן נשמה בגוף זה לא יהיה עולם העשיה אלא זה יהיה הבחנה שהוא לא יהיה גוף ובתוכו יהיה נשמה שעיקרו יהיה גוף שהוא יהיה שייך לעולם העשיה, אלא עיקרו יהיה נשמה שעליו מולבש גוף כמו שאדם לא מזוהה עם הבגד שלו. אז לעת"ל לא יהיה הבחנה של חיבור במעשים, לא יהיה את מה שנאמר בתחילת הפסוק עכשיו "בהתהלכך תנחה אותך" שזה בחינה של מעשה, בחינה של פעולה, אלא יהיה כח שלמעלה מכח העשיה זה נקרא כח הדיבור, לכן על מה שנאמר לעת"ל ולעולם הבא שיחזור האדם לחיים כוונת הדבר, בפשטות עכשיו הוא לי ומת ולאחר מכן הוא לחי ולא מת אבל היא גופא למה? זה מה שביארנו עכשיו עכשיו שהוא חי בבבחינה של עשיה אז העיקר זה גוף שהוא בר הפסד לכן הוא מת אבל לעת"ל שיחזור בבחינה של נשמה שמולבש עליה גוף הנשמה היא לאו בר מיתה לכן זה עוה"ב אין מיתה. לכן אין תנחה אותך בבחינה של הליכה אלא בבחינה של מנשמה. לכן לעת"ל לומר שיחזור האדם לחיים וזה לא יחזור לנקודה של הפסד.
לכאורה הרי לעת"ל אין רע אז ממה התורה צריכה לשמור? כאן מתבאר נקודה עמוקה נוספת ולעולם הבא שיחזור האדם לחיים היא נותנת לו החיים שנא' וכו' היא לא שומרת אותו מן הרע אלא היא מגלה לו עצמותה של תורה שהיא עצם החיים שהוא כח החיבור שהוא כח הדיבור שאמרנו, נחזור יש שהתוורה היא מאירה לאדם מאורה ויש שהיא מאירה לו את עצם אורה, כאשר התורה שומרת על האדם שלא יחטא, היא שומרת עליו אבל היא לא בעצם מאירה לו עצמה היא רק שומרת עליו שהוא לא ילך למקומות הלא נכונים אבל היא לא בעצם מאירה לו את עצם האור היא רק שומרת אותו שלא יפול, כאשר הוא בקבר היא לא נותנת לו אור אלא רק שומרת אותו שלא יפסד. משל לאדם שיש לו כסף ויש לו שומררים שלא יגנבו ממנו אז הם לא נותנים לו כסף הם רק שומרים. משא"כ לעולם הבא שאז האדם חוזר כשהוא מופשט מן הגוף ווהוא הולך לעולם הנמח שם הוא יכול להתחבר לתורה שהיא למעלה מן הזמן. עומק הדבר נחדד את מה שאמרנו, למה עכשיו אין לאדם את עצם התורה? כי האדם הוא בר גוף ואם כך הוא מזוהה תחת מקרה הזמן, התורה כפי שיתבאר לעיל היא שכלית למעלה ממקרה הזמן אז היא לא יכולה להתחבר איתו היא רק יכולה להאיר עליו ולשמור עליו, אבל היא לא יכולה להתחבר איתו כי הוא נמצא במקרה הזמן, אז החיבור של האדם לתורה הוא דרך המצוות שהם במקרה הזמן, לעת"ל שהאדם יצא ממקרה הזמן אז הוא לא צריך את המצוות אז חיבורו לתורה הוא מכח עצם התורה, אז לעת"ל היא נותנת לאדם החיים היא יכולה להתחבר יאתו בעצם כי הוא עכשיו בר נשמה הוא בבחינה של שכליות שלמעלה מן הזמן, היא בעצם מחוברת אלו היא נותנת לאדם החיים בעצמה שנא' והקיצות היא תשחיך שהיא נותנל לאדם השיחה. היא נותנת לאדם את עצם הנפש חיה על זה נאמר ישראל וארייתא חד היום אנחנו במרגה של גוף והיא במדרגה שלמעלה מן הזמן, כאשר האדם יתפשט ממקרה הזמן לעת"ל וגם השתא לרגעים, אז הוא יכול להתחבר בלמעלה מן הזמן הוא זוכה לחכמה תחיה את בעליה החיות שיש לנו עכשיו היא בבחינת מצוות.
ודאי שתורה למעלה מן המצוות אז למה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כי מדרגת החיות שלנו עכשיו היא במדרגה של מצוות ודאי שמדרגת התורה למעלה מכך אבל אין לנו קיום שם. זה המהר"ל יחדד בהמשך, החיבור שלנו לתורה בא רק מנקודה של מצוות.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס