ראש חודש מזל 005 סיון מזל תאומים

סיון יש בו מזל תאומים, כידוע. קבלת התורה בסיון שייך למזל החודש שהוא "תאומים". התורה מתגלה באופן של תאומים.

כפשוטו, זהו כדכתיב בשיר השירים, "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תומתי", וחז"ל דורשים, אל תיקרי תומתי אלא תאומתי, שהקב"ה נקרא כביכול "תאומים" עם הכנסת ישראל. וגם אמרו חז"ל בשיר השירים רבה, "לא אני גדול מכנסת ישראל, ולא היא גדול ממני." מצד כך, יש הגדרה של תאומים בין הקב"ה לכלל ישראל.

האופן השני של גילוי ה"תאומים" בסיון הוא, שהתורה והכנסת ישראל הם גופא התאומים. בראשית, בשביל ישראל שנקרא ראשית, בני בכורי ראשית, וגם התורה נקרא ראשית. א"כ, התאומים אלו הם הקב"ה וכנסת ישראל. וגם יש מהלך שלישית, שהתאומים הם התורה והכנסת ישראל.

השאלה הוא, שחודש סיון הוא החודש השלישי. ומבואר בגמ', שזהו הטעם שניתנה בו התורה (אורייתא תליתאי בחודש התליתאי). וא"כ סיון הוא גילוי של שלשה, לא שנים. וא"כ צ"ב.

ננסה קצת להתבונן בהסוגיא של תאומים, ובעזר ה' עד כמה שניתן, לקרב זאת לכל אחד בנפש, למעשה.

תאומים בתורה נזכר פעם ראשונה אצל יעקב ועשו. לאחר מכן, יש את התאומים של פרץ וזרח, "תאומים בבטנה". אמנם אצל יעקב ועשו המילה תאומים נכתב "תומים", חסר אות א', ומשום שעשו היה רשע. משא"כ בפרץ וזרח ששניהם היו צדיקים, כתוב בתורה שהם "תאומים", עם אות א'. א"כ יש תאומים של טוב ורע, שהם עשו ויעקב שהיו ברבקה, ויש תאומים של טוב, פרץ וזרח, שהם שורש הגילוי אצל יהודה של משיח צדקנו.

עומק תאומים דקדושה הוא, "אורים ותומים". תאומים יש בו אותיות אורים ותומים. אורים זו זרח, תומים זה פרץ. מהו תאומים דקדושה? אומרים חז"ל (יומא עג.) ש"אורים" היינו שמאירין דבריהם, ו"תומים" משלמין דבריהן. וביאר רש"י שם, תומים מלשון תמימות – דבר שלם. זהו תמימות דקדושה, וזה בא מיהודה - מדת התמימות.

יהודה אמר "צדקה ממני". לידת פרץ וזרח כתאומים בא מיעקב, שנקרא "איש תם". הטוב שבתאומים הוא יעקב, איש תם. בלידת התאומים ע"י תמר, גם נולדו תמימות בהתאומים. ויש שני גילויים של תאומים. יש אופן של תמימות, שיש בחינה של יעקב ועשו, צד טוב וצד רע, ויש בחינה של פרץ וזרח, תמימות ששני הצדדים הם טובים. בלידת פרץ וזרח ע"י תמר, גילוי התמימות חלה בשני הצדדים של התאומים.

יש תמימות עליונה, ויש תמימות שאינו שלימה.

שורש הדברים של תאומים הם התאומים הראשונים של התורה, קין והבל. לחד מ"ד, קין והבל היו תאומים (ואנו הולכים כאן לשיטה הזו). א"כ לפי שיטה זו בחז"ל שקין והבל היו תאומים, הם התאומים הראשונים בתורה. אבל יש שורש קדום לכך. הובא בזוהר, לחד מ"ד, שאדם וחוה היו "דו פרצופין", וא"כ אדם וחוה הם התאומים הראשונים בבריאה. "זכר ונקבה בראם" – שנים בבת אחת. הוא הגילוי הראשון של תאומים, וזהו השורש הדק לתאומים.

א"כ כל צורת יצירת הבריאה הוא באופן של תאומים! הוא עצם היצירה! כאן מונח הפתח להבין סוגית התאומים. אבל, אח"ג היה גם סדר שאדם וחוה נעשו לנפרדים, "ויפול עליו תרדמה", וא"כ התאומים של אדם וחוה נתפרדו. זה השורש של הפירוד אדם מחוה, שפרש ממנה ק"ל שנים. אמנם התאומים של פרץ וזרח הם הגילוי של תאומים שאי אפשר להן לפרוש זה מזה. וזה היה לעומת התאומים של יעקב ועשו, שהם נלחמים זה בזה, הם תאומים שנתפרדו. לעומת כן, פרץ וזרח הם תאומים שמשלימים זה את זה, כמו האורים ותומים שהיו משלימים זה את זה. יעקב ועשו א"כ הם תאומים שמתנגדים זה לזה, "בידוע שהלכה היא עשו שונא את יעקב", ופרץ וזרח הם התאומים שמשלימים זה את זה, כמו האורים ותומים – הגילוי שאין התנגדות זה לזה.

חז"ל אמרו שאדם וחוה היו דו פרצופין. זהו בהגדרה של תאומים. "אעשה לו עזר כנגדו" – פרץ וזרח הם עוזרים לזה לזה, אבל עשו ויעקב הם "כנגדו" לזה לזה, מתנגדים זה לזה. פרץ "פרץ גדרו של עולם" – הוא ה"נחש דקדושה", פריצות גדר דקדושה, כח ה"מלך פורץ גדר", "פורץ גדרו של עולם" באופן של קדושה.

תאומים דקלקול, יעקב ועשו, הם טוב ורע מעורבין זה עם זה, וזהו כמו העץ הדעת טוב ורע. תאומים דקדושה, פרץ וזרח, הם טוב וטוב.

בכל התאומים, ההגדרה היא, שהם שני הפכים התלויין בדבר אחד. יעקב ועשו היו שני הפכים – "כשזה נופל, זה קם", אום לאום יאמץ. גם פרץ וזרח הם שני הפכים, אבל הם משלימים זה את זה.

חז"ל אומרים שכל השבטים (מלבד יוסף) נולדו עם תאומים. כל תאומים הםא לידה של שני הפכים בבת אחת. (ועיין ברמב"ן עה"ת שכל השבטים נשאו את תאומותיהן). תאומים אינם רק שנים שנולדו יחד, אלא שני הפכים שנולדו באחת. וזהו סוד התמימות. יצחק אבינו נעשה לאיל עולה תמימה, לאחר שהקב"ה אמר לאברהם "קח נא את בנך", וזה היה גילוי של סתירה שמגלה התמימות.

בהתאומים של יעקב ועשו, יעקב הוא תמים, ולא עשו, וזהו תומים, תאומים חסר אות א', שאינם משלימים זה את זה. משא"כ פרץ וזרח הם ב' הפכיים ששורשן אחד – ושורש האחד שלהם הוא, האות א'. בעזר כנגדו יש שכינה שרויה ביניהן ע"י העזר, שהוא הא' של אנכי, כשיש שכינה שרויה ביניהן. ואם לא זכו, אז אש אוכלתן – כשחסר ביניהם האות א' של אנכי.

יש שני מדרגות של תמימות. יש יעקב ועשו ויש פרץ וזרח. ביעקב ועשו, היה תמימות רק באחד מהן. בפרץ וזרח, היה תמימות בשניהן. ולמטה מכך יש את הבחינה של "חושך על פני תהום" – כאשר השני צדדים מתנגדים אהדדי. "תוהו ובוהו" כנגד גלות בבל ומדי, ו"חושך על פני תהום" קאי על גלות אדם. התהום מגלה שכל אחד סותר לשני. התהום הוא מעמקי המים, ושם יש חושך גמור – ה"תהום" הוא היפוך "תומים", והוא חושך גמור. א"כ יש דבר והפוכו ממש. אורים ותומים הם מדרגת פרץ וזרח, של שני הפכיים שמשלימים זה את זה. יעקב ועשו לעומת כן הם אורים בלי תומים, בחינת "קליפה קודמת לפרי" – ולכן עשו נולד תחילה. המדרגה הנמוכה הוא "חושך על פני תהום" – סתירה מוחלטת בין שני הפכיים, וההיפוך הגמור של אורים ותומים.

בקבלת תורה מצינו שהקב"ה אמר לכלל ישראל "אם לא תקבל את התורה, אתה יחזורו לתוהו ובוהו". אם ח"ו לא היו מקבלים את התורה, אז חודש סיון אינו חודש התאומים אלא חודש של תהום, ש"בעי למישטיף עלמא". כשכל אחד מתנגד לשני, זוהי חורבן כל העולמות, "תהום" שמחריב העולם.

וא"כ חודש סיון מגלה הכח של תאומים, שמגלה תורה - הוא הכח להכיל סתירות. זהו עומק המבט של "תאומים". נתקבצו כל האומות אצל בלעם בשעת מתן תורה, והקב"ה מברך את עמו בשלום, ואז נתפייסו. כשהקב"ה מברך את עמו בשלום, זהו הכח להכיל סתירות. רק השלום בין איש לאשתו מפייס התהום שבעי למשיטיף עלמא. איש ואיש הם הגילוי של תאומים דקדושה. אבל גם באיש ואשה שייך מהלך של תאומים דקלקול, שיש שם מהלך של "כנגדו" בלבד, וזה בחינת תהום, חורבן.

בגמ' מבואר שחודש סיון הוא החודש תליתאי ולכן קיבלו התורה בחודש השלישי. וצריך להבין: מהו הגילוי של סיון, שנים או שלש? בסיון מגלים ששורש השלשה הוא אחד. איש ואשה הם שנים, אבל שורש להן הוא אחד, שהוא הקב"ה. ובבחינה זאת נאמר, שלשה שותפין יש באדם.

בחטא אדה"ר, אדם מתפרד מחוה, ואמר "האשה אשר נתת עמדי". אם לא מגלים התליתא, השלשה (שהוא ה"אחד), אלא מגלים "תאומים", שנים, אז יש תהום דקלקול.

התורה נקרא "תורה אור" – אורים ותומים. תורת ה' תמימה, התורה וישראל הם שנים שהם אחד, ומצטרפים אהדדי ע"י האחד, שהוא קוב"ה. א"כ יש כאן עומק עצום בקבלת התורה בסיון. "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – כל מה שיש בבריאה, הוא בהתורה. כל הבריאה היא באופן של כוחות נגדיים זה לזה. שמים וארץ, אור וחושך, וכו'. התורה היא הכח להכיל כל הסתירות. וכח זה ניתן לכנסת ישראל. זה עומק הגילוי של מתן תורה. אם אינם יכולים להכיל סתירות, אז ע"י גילוי של אות ב' של בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, בשביל תורה שנקרא ראשית – את מגלה א' של אנכי, תאומים עם אות א', ואם לא, הוי תוהו, תהום. אם התורה מגלה א' של אנכי, אז יש עומק הגילוי של שני הפכים ששרשן אחד – גילוי סוד התאומים של האות א'. בחודש אייר, היה בו פגם התאוה, הוא החודש השני שבו היה פגם, ויש בו פסח שני. בחודש שלישי, סיון, היה "סיני, שמשם ירדה שנאה לעולם" – ובו מגלים שהתורה וישראל הם חד. התורה נקרא מאורסה לישראל, ולכן "הבא עליה חייב מיתה, כאשת איש". כדי להתחבר תורה וישראל, צריך גילוי של א', אנכי ה' אלוקיך. אם לא, "תופסי התורה לא ידעוני". אז נאמר "לא זכו", וה"תורה נעשית לו סם המות". אבל כש"זכו", התורה נעשה לו סם החיים. אם מגלים שהתואה הוא במדרגה של "תליתאה", מכח שכל השלשה (ישראל ואורייתא וקוב"ה) הם אחד - שם קבלת התורה.

איך התורה נעשית סם המות לאדם, הלא התורה הוא "תורת חיים"? מות הוא ירידה למקום נמוך, והמקום הנמוך ביותר הוא התהום. כשלומדים תורה ואינם מתחברים ל"אחד", אז התורה הוא סם המות. אם מישהו לומד תורה בלי הגילוי של אנכי ה' אלוקיך, ולומד רק בגילוי של ה"בראשית" – הוא יגיע לחושך שעל פני התהום. הוא לא יגיע לתורה אור, לתורת ה' תמימה, לאורים ותומים, לפרץ וזרח שהם תאומים. אלא להיכן הוא יגיע? לחושך על פני התהום....

"כפה עליהם הר כגיגית". הענין הוא, משום שהתורה מנגדת להאדם אם התורה נעשה לו סם המות ואז האדם לא יכול לקבלו. וע"י כפה עליהם הר כגיגית, מתגלה ה"אנכי ה'" בהאורייתא. ישראל ואורייתא נקראים ראשית, וא"כ הם ב' ראשיות, וב' ראשים זה סתירה, הלא תינוק הנולד עם שני ראשים הוא ימות, העולם אינו יכול להתקיים עם ב' ראשיות. אם האדם תופס הבריאה כב' ראשיות שהם אורייתא וישראל, אז התורה נעשה לו סם המות. אבל אם יש גילוי של אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים, זהו גילוי שעל ידי הצירוף לאנכי ה' אלוקיך, ואז הסתירות מתיישבים ואז השני ראשיות יכולים להתקיים.

ההסתכלות הטבעי של בנ"א הוא שהאורייתא יכול להצטרף לישראל בלי צירוף להקב"ה. וכאן בעצם יש סם המות.

עכשיו, נקרב זאת למעשה, עד כמה שניתן. כל אחד בחייו עבר הרבה סתירות – הן בעצמו, בין איש לאשתו, ובינו ובין ילדיו. אמנם סתירות אלו הם בעצם ה"תאומים" של האדם. כל סתירה של אדם הוא ה"תאום" שלו. כשלא זכה, נעשית לחושך על פני התהום. בכל דבר שאנו נפגש, יכול הדבר להיותר ה"תאומים" שלנו – טוב וטוב – או תאומים חסר אות א', ניגודים שרק אחד מהן טוב – או, הדבר יכול להיות תהום גמור.

כשזהו ההסתכלות על נקודת הנידון, הוא יכול לראות סדר הדברים איך נעשית תאומים בלי א' לתאומים עם אות א'. כשיש גילוי של הקב"ה בהמצב, יכול להצטרף אל המצב. זהו סוד הא' של אמונה. כשיש גילוי של אמונה, יכול להשלים עם המצב.

בודאי שהדברים אלו עמוקים מאד, כדרכו של תורה, אבל תמצית התפיסה נאמר. האופן של למעשה – זה דברים ארוכים. נזכה לקבל התורה, מפומיה דקוב"ה.