שיחת השבוע 018 בשלח הצלחה בניסיונות החיים תשעז

לאחר, ליל התקדש החג, שהם יוצאים "ויהי בשלח פרעה את העם", אז צורת היציאה מארץ מצרים לארץ ישראל, היא באופן כזה שלוקח את הזמן, משך הזמן לצאת ממצרים ועד שמגיעים לא"י מעיקרא משך הזמן היה צריך להיות קצר, אבל לאחר מכן, "יום לשנה יום לשנה" נעשה מציאות שיש ארבעים שנה במדבר, מכיוון אם כן שהיציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל היא איננה נעשית בבת אחת

על זה נאמר "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה",

בעומק הדבר, ודאי שלאחר מכן הרי כמו שאומרים חז"ל במשנה, עשרה ניסיונות נתנסו אבותינו בצאתם ממצרים בהיותם במדבר, אבל ביתר חידוד, כל מצב של תהליך שהאדם נמצא בו , כאשר יש כאן בסוגיה דידן יציאה ממצרים וכניסה לארץ ישראל, מצב כזה שמונח בו שהות של זמן בין מקום היציאה בין זמן היציאה למקום ההגעה לזמן ההגעה, בהכרח שיהיה בו מציאות של נסיונות, בהכרח שיהיה בו מציאות של מעכבים, בהכרח שאין צורת הדבר שהדעת הראשונה שעמדה מעיקרא כיצד לצאת וכיצד להגיע שהיא תעמוד גם באופן ההפוך ,

אליבא דאמת הרי מה שהיה לאחר מכן כמפורש בקרא, ניתנה ראש ונשובה מצרימה כך אמרו חלק מהיוצאים, ולמעשה בפועל ממש העם שיצאו ממצרים לא הם אלו שבאו לארץ ישראל, "כל מנאצי לא יראוה זולת כלב ויהושוע", ובעומק מונח כאן היסוד השורשי שצורה של בריאה שבורא עולם ברא את עולמו הוא באופן כזה, שמהלך פני הדברים הוא שכאשר יש תהליך שנמצא מראשית לאחרית, יש מעכבים באמצע התהליך שמראים לאדם שאי אפשר שאי אפשר להגיע למציאות של סוף,

כמה מעכבים איכא מכאן ועד גיחון כלשון רבותינו, יש מעכב שמעכב את הדבר ויש מעכב שנמצא העיכוב של זמן שמשך השהות נעשה ארוך יותר, אבל יש מעכב שמראה לאדם שאי אפשר להגיע למכוון שלשם הוא רצה להגיע, זה שורש התפיסה של יציאת מצרים, והתשוקה להגיע לארץ ישראל,

 הניסיונות שנעשו לעם ישראל ביציאתם ממצרים, הם ניסיונות כאלו שמראים להם בעומק שאי אפשר לצאת מהמקום שבו הם היו ואי אפשר להגיע למקום שאליו הם רוצים להגיע ,

בכללות ממש, תחילת הניסיון הוא באופן כזה שהנה מצרים רודפים אחריהם, שקראנו בפרשת קריעת ים סוף נעשה הנס, אבל "סגר עליהם המדבר", סגר עליהם המדבר אין אפשרות של קיום לצאת ממצרים , "נלכה נא דרך שלושת ימים נזבח לאלוקינו",

אבל כאשר פרעה שומע כי ברח העם , הרי שבאופן הזה הנה מצרים רודפים אחריהם, ונראה להם שהיציאה ממצרים עדיין לא קיימת אפילו, זה צורה אחת של ניסיון, באמצע יש עוד הרבה ניסיונות, אבל הניסיון שמתגלה שעליו הוזכר יום לשנה יום לשנה ימותו פגריכם, זהו ניסיון שמראה להם שאי אפשר להגיע לארץ ישראל, זה מראה להם שיש שם עם גיבור גיבורים ענקים "ונהיה בעיניהם כחגבים", אין מציאות של כניסה לארץ ישראל,

ובעומק כאשר אנחנו מתבוננים בדברים הגדרת הדברים היא, כאשר מפשיטים את הלבוש ומגלים את השורש הפנימי שנתגלה בפועל ביציאה ממצרים אבל הוא השורש הפנימי, השורש הפנימי מראה שכאשר האדם נמצא במקום אחד במדרגה אחת והוא רוצה לילך למדרגה אחרת למקום אחר,

יש כאן שני צורות של ניסיון, צורה אחת של ניסיון שמעמידה את הדברים שאי אפשר לצאת מהמקום שבו הוא נמצא, וצורה שנייה של ניסיון שמעמידה את הדברים שאי אפשר להגיע למקום שאליו רוצים להגיע,

ובעומק יותר, הניסיונות שהיו בינתיים עשרה ניסיונות נתנסו אבותינו ביציאתם ממצרים, מראים שכל שלב ושלב שרוצים להגיע אליו כביכול יש קושי של התקדמות באותו שלב, אם כן בחידוד הדברים יש כאן שלושה צורות של ניסיונות שלושה צורות של ניסיונות,

הניסיון האחד שאי אפשר לצאת ממצרים, הניסיון השני הוא שהתהליך עצמו יש בו מעכבים, והניסיון השלישי הוא שאי אפשר להגיע לתכלית שרוצים להגיע , זה צורת הניסיונות של אבותינו ביציאתם ממצרים ,

הניסיונות הללו כמו שאומרים רבותינו, שבני ישראל ביציאתם ממצרים עברו מ"ב מסעות,

וכל נפש ונפש מישראל, בדרכי חייה במהלך החיים שבורא עולם נתן לאדם , היא עוברת מעין  אותם מ"ב מסעות היא עוברת את אותו שורש פנימי של אותם מ"ב מסעות ובעומק היא עוברת את אותו מהלך של ניסיונות

וביתר חידוד זה מה שנתבאר השתא , יש ניסיון אצל האדם שמראה לו שאי אפשר לצאת ממצבו השתא, יש ניסיון שמראה לו שהוא נעצר באמצע השלבים כל שלב ושלב מתארך וקשה לעבור אותו, יש ניסיון אחרון שאי אפשר להגיע לנקודת תכלית החיים.

אלו הם ההעמדה העמוקה של אופני הניסיונות שנמצאים אצל האדם ,

לדוגמא בעלמא שמתגלה הרבה פעמים אצל בני הנעורים, שאז תשוקת החיים תשוקת  העלייה גדולה יותר, עדין הם נמצאים בראשית ימיהם והתשוקה נמצאת בתוקפה בגילויה, אבל יש את אלו שמתייאשים לאחר זמן שאי אפשר לצאת כלל מהמצב שבו הם נמצאים,

יש את אלו שצועדים כמה צדדים ועדיין מתגלה בהם האופן הזה של ניתנה ראש ונשובה מצרימה, הם חושבים שכבר אי אפשר להמשיך הלאה אז הם רוצים לחזור למצב הקודם.

יש כאלה שנשארים באמצע "במדבר ימותו פגריכם" ,

יש את אילו שיש להם את תוקף נקודת הניסיון , שהולכים את אותו דרך לא רואים את האופן איך אפשר להגיע לנקודת תכלית החיים, אבל פנים הדברים כאשר האדם נכנס למהלך,

כמובן אי אפשר לצפות מעיקרא את כל סדר הדברים שייקרו, אם אין לאדם רוח הקודש גמורה שיכול לראות את כל מהלך הדברים עד פרטי פרטיו , הוא אינו יכול לדעת מה שיקרה , המאורעות המתחדשים השינויים הקיצוניים שהאדם עובר בימי חייו אי אפשר על דרך כלל לצפות אותם מראש

אבל, והאבל הוא גדול עד למאוד כשאדם נכנס לתהליך של חיים כאשר הוא מקשיב לקול ה' יתברך ולעומק נשמתו שתובעת ממנו , לא לילך שובב בדרכי לבב רצונו אלא לנצל את חייו ולהיות בכלל אלה שמתקיים בהם "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו", והנפש תובעת תובעת לא לעמוד על עומדה אלא ילכו מחיל אל חיל, היא תובעת קרבת ה' יחפצון,

יש את שורשי המבטים שצריך להביט מראשית הדבר על מהלך פני הדברים, כשלא מביטים על הדברים פעמים רבות עד למאוד האדם יכשל בכל מהלך חייו, יכול לבוא לידי כך שלא מגיע לידי תכליתו,

ההתבוננות הראשונה, התפיסה הראשונה שצריכה  שתהיה לאדם, שמעין מה שבני ישראל יצאו ממצרים והיו צריכים להיכנס לארץ ישראל, אז מהלך חייו של האדם הוא רצוף בהרבה מאוד מאוד מאוד קשיים, רצוף , זו מציאות החיים, הוא רצוף בזמנים הקלים יותר, הוא רצוף בזמנים המורכבים יותר, והוא רצוף גם בחיים שיש מצבים קיצוניים שכמעט נראה שאי אפשר לעבור את אותו מציאות

אבל כשבאים להתבונן מראשית מהלך החיים מראשית מהלך החיים , ככל שהאדם מתבגר יותר אז מוסיף מחשבה תחילה, הוא יכול להתבונן ולראות איך היה צריך להסתכל מהתחלה , ובאופן של "שאל אביך ויגד לך זקניך ויאמרו לך" , "צאי לך בעקבי הצאן" , שלומדים מן הזקנים לראות איך הם רואים את החיים, והמבט הראשון שהאדם נמצא בימי חייו בתחילתו, הוא צריך להכיר ולידע שכאשר הוא רוצה להיכנס לדרך ה' לילך בדרך הישרה שיברור לו האדם , הדרכים הללו הימי חיים הארוכים של האדם הם מורכבים ממצבים ממצבים שונים, לעולם לא יהיו מצבים קלים בלבד בחיי מציאות האדם,

הידיעה הראשונה שהאדם מודע לה מלכתחילה שחיי האדם מורכבים ממצבים היא כבר נותנת לו את ההסתכלות הנכונה לפני מה הוא עומד.

כמובן, שמי שלא רוצה לעמול קשה אז מיד כאשר הוא ישמע את הדברים הוא יאמר מה לי ולכל העבודה הזאת, "מה העבודה הזאת לכם", והוא חוזר חלילה,

בפעמים מסוימים הרי זה מה שאמר משה להקב"ה שהקב"ה אומר לו "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם", מי שהיה עמכם בצרה זו יהיה עימכם בצרה אחרת , אמר לו משה להקב"ה דיה לצרה בשעתה, אהיה שלחני אליכם , הסכים לו הקב"ה.

אבל בהכרח שהאדם חייב להתבונן מעיקרא ולו חלקית להבין שהתהליך של החיים שהוא עומד להיכנס אליו גם אם בגשמיות אבל בעיקר מה שאנו עוסקים עכשיו בעולם הפנימי בעולם הרוחני של האדם, בעמל התורה וקיום המצוות קרבת ה' יחפצון הוא תהליך של חיים שמורכב ממצבים מורכבים פעמים קלים פעמים מורכבים יותר ופעמים קשים מאוד , זה חיים.

ולכן גם בשעה שאדם יתקל באותם מצבים כמובן שהאופן של אותו מצב הצורה של אותו מצב באיזה גילוי בדיוק זה בא באיזה עיתוי בדיוק זה בא, יכול שהוא לא ידע מראש , אבל עצם הידיעה שהוא מבין מעיקרא כאשר הוא נכנס לדברים, הסדר הדברים הוא כזה שכבר צופה עתידות מראש שבהכרח יבואו זמנים יותר קלים וזמנים יותר קשים, כאשר הוא נפגש בזמנים הקשים, הם לא מגיעים אליו בפתע פתאום , נפל מן שמיא פתקא, שעכשיו זה מה שקורה, אלא הוא היה מודע לכך מראש שהחלק הקשה בוודאי יבוא, אז כאשר הוא מגיע, הוא רק מעורר את הזיכרון אבל לא זיכרון של שכל אלא זיכרון הלב, שכאשר הוא התחיל מראש את ימי חייו הוא היה מודע לידי כך שהחיים יהיו טומנים בחובם בהכרח גם זמנים מורכבים יותר,

מראשית, זה צורה שאדם צריך לתפוס מבט הסתכלות איך נראה מציאות של חיים המורכבות הזו, זה שלב ראשון בתפיסה.

השלב השני , לאחר שהאדם מודע לידי כך שהחיים מורכבים ממצבים שונים, והוא יתקל גם בזמנים קשים וקשים מאוד לפרקים, קשים מאוד הם לא כסדר לחלק גדול מהבני אדם, אבל הם בוודאי חלק מהאדם לעיתים רחוקות,

יתר על כן התודעה הזו שהאדם מודע לה לאותם זמנים קשים, בשעה שהאדם כבר מודע לאותם זמנים קשים, כאן מגיע האופן של ההתבוננות העמוקה יותר,

ואיך עוברים את אותה מציאות של חיים? אז איך מצליחים?

כיון שברור לו לאדם מעיקרא כיון שברור לו לאדם בתחילה, שסדר הדבר שיבואו זמנים מורכבים וקשים וקשים מאוד, אז כל בר דעת היה אומר לעצמו אם כן למה לי, איך אפשר לעבור את זה אם אי אפשר אז למה להתחיל, אם זה היה המבט כביכול זה אותם אלו שמתו במכת חושך שלא יצאו ממצרים , זה אותם אלו שהיו מסתכלים מעיקרא שאפילו אם יצליחו לצאת בעת התקדש החג, אבל אחרי זה מצרים ירדפו אחריהם ואחרי זה לא יהיה אוכל במדבר ואחרי זה לא יהיה בגדים במדבר, ובוודאי יתקיים בכולנו במדבר ימותו אז בשביל מה לצאת, אז באמת הם מתו במכת חושך זה אותם אלו בני אדם, זה אותו תפיסה,

אבל המבט העמוק יותר של החיים הוא, שההצלחה של החיים מורכבת מכמה חלקים, היא דבר ראשון מורכבת מרצון חזק מאוד מאוד מאוד להצליח, רצון חזק מאוד להצליח,

ככל שהרצון חזק יותר יש לאדם את התוקף הפנימי שהוא חלק מחלקי העבודה לעבור את כל מכשולי החיים שישנם , ככל שהרצון של האדם חלש יותר אז קשה מאוד לעבור את מציאות החיים, אצל כל אדם ואותו דבר שהוא מאוד מאוד מאוד רוצה הרבה יותר קל לו לעבור את אותו מצב, ולדבר שהוא פחות רוצה הרבה יותר קשה לו לעבור את אותו מצב ,

אבל מי שרוצה להיכנס באמת לחיים פנימיים אמיתיים לא באופן של לפרקים לא באופן של בני הנעורים שלאחר מכן לפרוש, אלא הוא רוצה באמת להצליח

החלק הראשון שנצרך מהאדם זה תוקף גדול עד למאוד של מציאות של רצון פנימי להצליח ויהי מה ויהי מה,

לשון הגר"א שחוזרים כסדר מזכירים, אומר הגר"א , העקשן יצליח, צריך רצון דבר ראשון עמוק מאוד מאוד מאוד מאוד בשביל להצליח במציאות החיים , על זה נבנה עומק נקודת ההצלחה, כחלק בלבד כמובן, אבל על זה זה נבנה ,

אבל יתר על כן הרצון הוא הנמצא בכוח ולאחר מכן העבודה היא להוציא אותו בפועל, והעבודה להוציא אותו בפועל שהאדם גומר בדעתו גומר בדעתו גמירות עמוקה מאוד, כמובן שיכול שתהיה כאן גמירות הדעת לאחר מכן תהיה את הניסיונות להוציא את אותו גמירות דעת מהכוח לפועל , אבל הוא גומר בדעתו שכאשר הוא יגיע למצבים הקשים של החיים, למצבים המורכבים של החיים הוא לא ייסוג לאחור,

אלא כאשר הוא יגיע לאותם מצבים הוא ייתן כל אשר לאיש, ייתן בעד נפשו, הוא ייתן כל מה שהוא מסוגל על מנת להצליח, תוקף של רצון להצליח והחלטה עמוקה עמוקה מאוד בנפשו שכל מהמורות החיים שיגיעו ובוודאי מגיעים כל אחד לפי עניינו , בוודאי מגיעים, כאשר הם יגיעו הוא לא יתבע מעצמו חס ושלום את אותם אלו שאמרו במצריים ראשית מעיקרה שמתו במכת חושך והוא לא מאלו שאמרו ביציאת מצרים ניתנה ראש ונשובה מצרימה,

אלא כאשר יגיעו הזמנים המורכבים הזמנים הקשים של החיים, מעיקרה צופה מראש שהם יבואו ויש לו תוקף של רצון לעבור גם אותם, והוא ייתן את כל כוחותיו בנפשו לעבור את אותם שלבים של מציאות החיים, אלו הם שני הכוחות החזקים מאוד חזקים מאוד שאדם צריך להכין את עצמו, כמובן שבמקביל לכך ככל שאדם בר דעת ולומד להכיר את מציאות החיים ולומד להכיר את כוחות נפשו ויש לו סייעתא דשמיא זה יכול לכוון את הדברים בצורה יותר מדויקת שחלק מן הקשיים יהיו יותר קטנים חלקם לא יהיו קיימים, חלקם לפחות יוקטן העוקץ החזק של קושיים, אבל זה מערכת רחבה לעצמה,

אבל יתר על כן, כאשר אדם גומר בדעתו תוקף של רצון וגומר בדעתו תוקף שכשיבואו אותם נקודת קושי, הוא יילחם הוא יילחם להצליח להצליח להצליח,

כמובן שברור לכל מי שמעט בר דעת ששני הכוחות הללו לעצמם לא יעזרו לאדם כלום, אם יישארו רק שני הכוחות הללו אי אפשר להתגבר על מציאות החיים, המורכבויות של החיים הם למעלה מכוחות האדם להצליח, כך יצר בורא העולם את עולמו, חוזרים כסדר על לשון חז"ל בקידושין ועוד,

ייצרו של אדם מתגבר עליו מתחדשו ומבקש עמיתו אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ולכן על אף תוקף נקודת הרצון ועל אף ההחלטה העמוקה בנפש שכאשר מגיעים הזמנים המורכבים יותר, האדם עומד על עומדו והוא לעולם לא יאמר ניתנה ראש ונשובה מצרימה , אלא הוא ימשיך הלאה,

על ליבה דאמת אי אפשר להמשיך הלאה, הדוגמא הפשוטה זה קריעת ים סוף פרשה דידן, והנה מצריים רודף אחרים סגר עליהם המדבר, אז באמת אי אפשר לעבור אי אפשר לעבור שם אי אפשר להצליח, המקום שאיתו אפשר באמת לעבור את מציאות החיים, זה נקרא נחשון בן עמינדב,

שאנחנו לומדים דבר שיש בפרשיות הללו, פרשה דידן בפרט, זה לא עבר, זה עומק כסדר של כל מציאות החיים,

בשלב מסוים של החיים כל מי שהצליח באמת בחיים, היה לו איזה בחינה של נחשון בן עמינדב בחיים שלו , אחרת אי אפשר לעבור את החיים,

אדם שדורך בדרך חיים, שהוא דורך זעיר פה וזעיר שם אז יש לו דברים קצת קשים יותר קצת מורכבים יותר פעמים הוא הולך קדימה פעמים הוא הולך אחורה, על ידי מה שהיה בקריעת ים סוף כמו שאומרים חז"ל ובני ישראל חזרו לאחוריהם כפשוטו זה כדי להטעות את פרעה , אבל בעומק זה צורת חיים, האדם הולך פעם קדימה פעם אחורה פעם קצת יותר קדימה פעם קצת יותר אחורה, בסך הכל הוא עומד על עומדו ונתקדם מעט ונתקדם יותר ממעט,

אבל אלו שהצליחו בחיים , אלו שהצליחו בחיים, שהם זכו באמת לקניין של תורה שהם זכו באמת לקדושה שהם זכו באמת לקרבת אלוקים, "ואני קרבת אלוקים לי טוב", בהכרח שהם הגיעו לשלב שנאמר בפרשה דידן, אחרי תוקף הרצון, אחרי ההכרח להילחם, אבל מגיעים למצב כזה, שהנה מצרים נוסע אחריהם, ואי אפשר לצאת מאותו מקום, אי אפשר לצאת מאותו מקום בסדר גדרו של טבע, סגר עליהם המדבר, סגר עליהם המדבר!

אבל כשמגיעים לאותו מקום, לאותו פתח שהיה לבני ישראל ביציאת מצרים נחשון בין עמינדב , יש עוד לשונות בחז"ל, זה הלשון היותר ידוע, שהוא היה משבט בנימין ועוד, אבל מכל מקום נחשון בין עמינדב קפץ לים , כלומר, מונח כאן צורת כל סדר החיים, בשביל להגיע באמת למתן תורה להגיע ליום החמישים שבו ניתנה תורה לעם ישראל, עוברים סדר של מהלך של חיים, שמגיעים למקום שנאמר בו בנפשו של האדם סגר עליהם המדבר!, סגר עליהם המדבר לשמה מגיעים,

וכשמגיעים לאותו מקום רוב בני האדם מגיעים לייאוש אי אפשר לצאת מאותו מקום!

חלק אחר של בני אדם נוגעים בנקודה שנקראת תפילה, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, אז הם גם כן מתפללים, לכאורה זה סוג של עבודה,

אבל על זה הרי ידועים דברי חז"ל, שאמר הקב"ה למשה, לא עת תפילה היא, דבר אל בני ישראל וייסעו כלומר, בוודאי שיש חלק מסוים שהוא שייך לעבודה של תפילה, אחד מג' עמודים שעליהם העולם עומד, אבל שמגיעים למקום כזה שעל פי דרך טבע, אי אפשר להצליח בו , זה להתפלל על נס, ואין מתפללים על נס, סוגיה בסוף מסכת ברכות, לאחר ארבעים יום שיתהפך מבת לבן , הרי זה תפילת שווא, אז אי אפשר להתפלל על נס ,

כפשוטו אז מה שייך שם, שמה יש את המקום היותר עמוק בנפשו של האדם ממקום של תפילה, שמה עמוק עמוק בנפשו של האדם, נחשון בן עמינדב הוא מוסר נפשו על הדבר הוא מוסר נפשו על הדבר, וכשמוסרים את הנפש על הדבר זה נקרא בעומק יגעת. ואז יש מצאת.

רוב רוב בני האדם עסוקים היכן שהם עסוקים , המיעוט המסוים עסוק בביקוש של עולם פנימי בביקוש של עולם של תורה באמת, בביקוש של חיי רוחניות באמת, בביקוש של קרבת ה' וכמה מתוכם באמת הגיעו לשם ? מעט מזער מעט מזער הגיעו למקום המכוון שלשם צריך להגיע,

ומי מעכב על ידם ? ודאי, יכול להיות עוד הרבה טעמים, מלבד מה שנאמר השתא, אבל מה שנאמר השתא הוא בוודאי אחד מהטעמים המוחלטים והגמורים לכל סדר החיים,

מי שמעכב על ידם הוא באופן כזה שמגיעים למקומות כאלו בנפש שאז האדם מגיע כמו שהוזכר למעין למעין קריעת ים סוף שאי אפשר לעבור את אותו מקום,

אז יש מי שרואה את אותו מקום , והוא מחליט שכאן נקודת גבול השגתו ובאותו מקום הוא מנסה עוד טיפה ועוד טיפה אבל הוא נשאר כאן, ונראה לו לפעמים שאי אפשר יותר , אז אם היה גילוי ממש שמצריים רודף אחריהם להרוג אותו אז אין לו ברירה, אבל אם אין מצרים רודף אחריהם כפשוטו אז רק מצריים לשון מיצר אז נראה לו שאלו הם הגבולות, ושם הוא נשאר כל החיים,

מחדדים עוד פעם, אם היה מצרים רודף אחריהם כפשוטו, אם הוא היה נמצא חס ושלום בימי השואה, והיה מישהו שרודף, אז הוא באמת היה מוסר נפשו על קידוש ה', לא חשוד בהך,

אבל כיון שהמצריים לא מתגלה בפועל של מצרים פרעה וחילו שרודף כפשוטו, אלא באיזה אופן זה מתגלה ? זה מתגלה מיצר ים, כדברי רבותינו, ואז מה מתגלה אצל האדם, נראה לו שאלו הם הגבולות שלשם הוא יכול להגיע ויותר מכך הוא לא יכול,

אז מה התוצאה של אותו מהלך ? סגר עליהם במדבר, ועל זה נאמר במדבר ימותו , הוא מת באותו מקום ושם הוא נשאר,

איי הוא רואה בני עלייה אחרים שהצליחו יותר , להם יש נשמות גבוהות, להם יש זכות אבות, כל סיבה שלא תהא, למה הם הצליחו יותר, אבל על ליבה דאמת, איפה מונח עומק החיים , שכשאותם בני אדם שהוא רואה שהצליחו עברו את גן המבוכה, ונמצאים למעלה מכך כאשר הם הגיעו לאותו מקום שבו הוא נמצא עכשיו , הם לא החליטו שזו נקודת המייצר ואלו הם נקודות הגבולות, הם הבינו שזה קליפת מצרים שמעכבת עליהם ולא שאלו הם גבולותיהם שלהם, ושם הם נתנו נפשם באמת באמת באמת אליו יתברך שמו!

שמתבוננים עמוק על מציאות החיים, על פנימיות הנפשות, צריך להבין שיש כאן הבדל בסכינא חריפא, יש את אותם נשמות שעמלים בתורה ובקיום מצוות והגיעו להיכן שהם הגיעו ושם נעצר מציאות החיים שלהם, כמובן שהם מוסיפים עוד בתורה והם מוסיפים עוד בקיום מצוות ובגמילות חסדים ובתפילה, אבל תפיסת החיים שלהם נעצרה באיזה שהוא תפיסה מכאן ואילך יש חידוד של אותו דבר עוד ועוד,

תורה זה מים שאין לו סוף , מצוות קובץ על יד יירבה, ודאי שאפשר תמיד להוסיף אין לזה גבול אין לזה שיעור, אבל תפיסת החיים שלהם נעצרה באותו מקום, עליהם נאמר סגר עליהם המדבר , מצרים באמת נוסע אחריהם והעמיד אותם בנקודת המייצר שלהם,

אבל יש את אותם יחידים שהנפש שלהם בוערת בוערת , ואיננה מוכנה לעמוד על עומדה באותו מקום שהם נמצאים , היא איננה מוכנה להיעצר עד שיתקיים בה שובה ישראל עד ה' אלוקיך עד ועד בכלל, לחזור אליו יתברך שמו באמת להיכלל בתורתו ובו יתברך שמו באמת ולא ינוח ולא ישקוט האיש עד שהוא ירגיש שהוא מגיע ממש אליו יתברך שמו!,

וכשהוא מגיע לאותו מצב שהוא רואה שעובר יום ועובר יומיים ועובר זמן וזמנים טובא, והוא עומד על אותו מקום , אז הוא מבין שהגיע לגבול נקודת הדבר שהוא יכול להגיע אליו, כאן הוא מבין שהוא נמצא בקריעת ים סוף , הוא מבין שסגר עליהם המדבר, ושם מעין מה שנאמר אצל משה רבנו, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מסר נפשו עליהם מעין מה שהוזכר כאן בנחשון בן עמינדב קפץ אל הים , זה הכל כמובן דוגמאות כל אחד לפי חלקו, אבל יש את צורת החיים הפנימית,

כל אלה שעברו את מציאות הגבול הזה , הם עברו את גן המבוכה והגיעו למעלה, הם מסרו נפשם על קידוש ה' באיזה שהוא שלב בימי חייהם , והמעבר הזה הוא בעצם היציאה ממצריים , והוא ההגעה לוירד ה' על הר סיני גילוי של מציאותו יתברך שמו שהתגלה לכלל ישראל בנתינת תורתו לעם ישראל בהר,

פרשיות הללו, והפרשה הזו בפרט, היא נקודת הסכין החריפא , הסכין החריפא, בין אלו שנשארים עם אופן כזה של מציאות של תורה ומידות, אבל עומדים על עומדם פחות או יותר, לבין אלו שבקעו ויצאו ממצריים ונכנסו לדרך שאין לה סוף, שהיא דרכו של הקב"ה שאין לו סוף , ,

יציאה ממצרים בלי מעבר של ים סוף היא דרך שיש לה גבול נמצאת על עומדה, יציאת מצרים שיש לה קריעת ים סוף , כדברי רבותינו, זה נקרא ים סוף ים שיש לו סוף, ואותו בוקעים ועוברים הלאה , מגיעים לאין סוף ברוך הוא, וירד ה' על הר סיני,

כל מי שחפץ באמת באמת בהצלחת פנימיות החיים, כמובן קודם צריך להגיע עד קריעת ים סוף , אי אפשר להתחיל בדרך כלל בנקודת המסירות נפש על אף שיש כזה מהלך של רב אליעזר בן דורדיא , בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, שם הוא מגיע ממעמקי הטומאה, זו סוגיה הפוכה, אבל הצורה היותר ישרה היא המעבר שעוברים את כל סדר יציאת מצרים את ההתגלות של התקדש החג, את השבע ימים האלה , ואז מגיעים למעמקי הבחירה של האדם, נחשון בן עמינדב קריעת ים סוף גילוי הקב"ה , וירד ה' על הר סיני.