בלבבי-ד 001 הכרת אבינו הקבה ואהבתנו אליו

מטרה משותפת לכל יהודי!

הנקודה הבסיסית ביותר שישנה בחיי האדם, הנקודה שלמענה ברא הקב"ה את העולם, זו ההכרה הפשוטה ש"אין עוד מלבדו"!

זוהי המטרה המכוונת שאליה כל יהודי צריך להגיע. מאז שנברא אדם הראשון, זו היתה התכלית של כל יהודי ויהודי. הדרכים להגיע לכך השתנו מאדם לאדם ומדור אחד למשנהו - פעמים היו הדרכים חסומות, פעמים פתוחות. היו גם נסיונות, עליות וירידות - אך לעולם מה שעומד לנגד עינינו זו נקודה אחת: להגיע לקב"ה!

המעשים המוטלים עלינו רבים הם: תורה, תפילה, מצוות וכו', אבל התכלית של הכל היא הנקודה האחת והיחידה: למצוא את הבורא ית'.

"יתומים היינו ואין אב"

את היסוד כולם יודעים: צריך לחפש את הקב"ה. מה שלא כל כך ברור לכולם הוא, כיצד מחפשים אותו? היכן הוא נמצא?

ברור הדבר, שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקום. השאלה היא כמה יהודי מרגיש שהקב"ה נמצא עכשיו לידו, בתוך לבו.

יתכן שאדם ילמד, יתפלל, יקיים מצוות וכו', אבל מהתכלית המכוון של הבריאה הוא בעצם מתרחק. ואף אם אינו מתרחק, תמיד עליו לשאול את עצמו כמה הוא מתקרב!

ברוחניות אין נקודה שבה אדם יכול לומר: "די, אני כבר מספיק קרוב לבורא ית'!"... ודאי שאפשר שהוא קרוב, אבל הקירבה היא אין סופית! הכלל של "האומר לים עד פה תבוא" - כלל זה שייך רק בגשמיות, כמו שאמרו חז"ל: "ש-די - שאמר לעולמו די" - לגשמיות הוא אמר די, אבל לרוחניות אין נקודה של די! חייב להיות אצל האדם ביקוש וביקוש בלי גבול. גם אדם שמרגיש את קב"ה וחש אותו, חייב להיות שבאפשרותו לחוש יותר, ויותר ויותר. לא רק בזמן, אלא באיכות נקודת פנימיות הלב.

כמדומה, שמילות הפסוק באיכה (ה, ג) "יתומים היינו ואין אב", הם משל נפלא להבין כיצד נראה יהודי שחי בעולם הזה ואינו חש את הקב"ה.

החלק הראשון בפסוק הוא: "יתומים היינו". הבה נתבונן ראשית במשל: כיצד נראה מצבו של יתום בעולמנו הגשמי.

לכל אדם בעולם - גם ליתום - יש אב! כי אם אין לו, כיצד הוא נולד?! אם כן, אין אדם שאין לו אב! אלא שהיתום אינו רואה את אביו, אינו חש במציאותו, כי האב כבר מת, וכעת הוא נמצא בשמים, לא כאן בארץ יחד עם בנו היתום.

והנמשל: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א). כיון שסוכ"ס הקב"ה נמצא בשמים ואנחנו נמצאים על הארץ, ממילא תיתכן אצל האדם כביכול תחושת 'יתמות'! אדם שלא מרגיש שאבא שלו - הרבש"ע - נמצא כאן, אלא מרגיש שהוא בשמים - הריהו בבחינת "יתום", כפשוטו! שכן זוהי בדיוק ההויה של יתום: יש לו אבא והוא לא רואה אותו! לא חש אותו!

זהו "יתומים היינו".

אבל ישנו חלק נוסף, קשה יותר: "ואין אב"!

מה עניינה של הרגשה זו?

כל יתום מתגעגע לאביו. גם אם לא זכה להכיר אותו, לכל הפחות הוא רואה אחרים שיש להם אבא, ויודע שבהכרח שגם לו יש אב. הוא גם מבחין בטוב ובאושר הטמון בקשר שבין אב לבנו, ודבר זה גופא גורם לו להתגעגע לאביו ולרצות לראותו. אך ישנו אדם, שיתמותו הביאתו להרגשה ש"אין אב" - כביכול מעולם לא היה לו אבא. הוא אינו מסוגל לתפוס בדעתו שהיה לו אבא, ולדידו המושג "אב" כלל אינו קיים!

והנמשל: ישנו יהודי שכביכול חושב שנברא מעצמו! הוא לא תופס שישנו בורא! ודאי אין הכוונה שבשכלו אינו יודע זאת, שהרי איננו עוסקים כאן בכופר. אלא שהגם שהידיעה על מציאות הבורא אינה חסרה לו, אך בהרגשה, הוא אינו חש אפילו שהוא יתום!

יכול אדם לחיות בעולמו של הקב"ה, לעבוד אותו בנאמנות, בלי להחסיר דבר. את כל התורה לשמור, לקיים את כל המצוות - קלה כבחמורה, ואף להקפיד לשמוע לקול הרבנים, ולעשות כל מה שיצוו עליו. את הכל לעשות כרצון הבורא, ועם כל זאת לחיות בתחושה שהוא "יתום"! ולא זו בלבד, אלא יתכן אפילו שיחוש, שחלילה "אין אב"!

דיבור ישיר לעומת הודעות ב'תא קולי'

השאלה בסיסית היא: איך מגיעים לנקודה זו? כיצד ניתן לעקור מהלב את אותה הרגשת 'יתמות' ואותה הרגשה ש"אין אב"? ואם כבר זוכים להגיע לכך, כיצד מחזקים ענין זה בכל עת ובכל שעה.

אין צל של ספק שאדם צריך ללמוד, וצריך לקיים את כל התורה כולה. אבל עינינו הרואות שלא בהכרח שלימוד התורה וקיום המצוות מוליד באדם את הבחינה שישים אל לבו שמלך מלכי המלכים ניצב עליו ורואהו במעשיו. כלומר, ישנה תורה שבכוחה לקרב את האדם לקונו, וישנה תורה שלא בהכרח מולידה בו את רגש הקירבה לקב"ה.

כך גם בענין התפילה. עבודת האדם בתפילתו, היא להגיע למצב שיחוש שמדבר הוא כעת עם אביו שבשמים, שהוא הבורא אותו ומהווה אותו כל רגע ורגע, והוא גם זה המחליט וקובע כל פרט וכל מאורע ממהלך חייו. אלא שלא כל תפילה יוצרת קירבה זו, והדברים יובנו עפ"י משל מהחיים:

הבה נתבונן במושג הפשוט של אבא. אדם שיש לו אבא, לא בהכרח שהוא גר אתו באותו בית. לפעמים אבא נוסע לחו"ל, ואפילו מתחתן שם, והוא לא נמצא בביתו. מה עושה הבן המבקש ליצור קשר עם אביו הנמצא במרחקים?

הקב"ה עזר, וב"ה כיום ניתן לכתוב מכתבים ולשולחם לאב [פעם זה לא היה קיים]. עוד יותר עשה הקב"ה חסד עם בריותיו, שכיום אף ניתן לשמוע את קולו של האבא! מתקשרים בטלפון, ושומעים את האב מדבר בצד השני של הקו. ובשנים האחרונות נוסף דבר חדש: "תא קולי"! לא צריכים לדבר ישירות עם האב. מתקשרים למספר הטלפון שלו, משאירים לו הודעה, וכשירצה האב יפתח את הטלפון ויקשיב להודעה.

והנה, נצייר לעצמנו אדם שאביו נסע לחו"ל והשאיר לו מס' טלפון. יום ראשון אחרי נסיעת האב, מתקשר אליו הבן ומשאיר לו הודעה בתא קולי: "אבא, שלום! אני מחפש אותך, האם תוכל ליצור אתי קשר?" ומנתק. עובר יום, עוברים יומיים, והאב אינו חוזר אליו. הוא חושב לעצמו: "נו, אולי קרה משהו, אולי ההודעה לא נקלטה? לפעמים ישנן בעיות באיכות של הקו". הוא ממשיך, אפוא, להשאיר עוד הודעה ועוד הודעה, ועדיין - אין קול ואין עונה!

הדבר מתחיל לעורר בו מחשבות, הרהורים נוגים: אולי הטלפון מקולקל, או שמא ישנה טעות במספר הטלפון שהשאיר לו אביו, או אולי, חלילה, ארע הגרוע מכל: אין אבא! אבא מת! ממילא, אין מי שירים את הטלפון לשמוע את ההודעות.

והנמשל ברור: כולנו מדברים עם הרבש"ע שלוש פעמים ביום - בג' התפילות שתקנו לנו חז"ל. אך ישנו אדם שמדבר עם הקב"ה ב"תא קולי"... כל תפילת שמו"ע הוא משאיר 'הודעות' לרבונו של עולם: אני צריך דבר פלוני או אלמוני [דעת, בריאות, פרנסה, ירושלים וכו'], ברצוני לבקש כך וכך, כל מיני בקשות, וכו' - וזהו! אבל "חיוג חוזר" הוא מעולם עדיין לא זכה לקבל... הוא גם מעולם לא שאל את עצמו אם ההודעות הגיעו ליעדן, ואולי בכלל הקו אינו תקין?!...

אם כן, עוד לפני שנדבר על ה'מענה' שהקב"ה עונה לנו, ראשית עלינו להתבונן בעצמנו עם מי הננו מרגישים שאנו מדברים: האם ההרגשה היא שמדברים עם אישיות כלשהי? או אולי מרגישים שמשאירים הודעות בתא קולי?...

ועלינו לדעת, כי אלו שתי רמות של דיבורים! כל אדם שיבדוק את עצמו בטבע [לפחות רוב בני אדם],  בדר"כ כשהוא משאיר הודעה בתא קולי, הרגש הפנימי שונה, וגם צלילי הקול משתנים אצלו ונשמעים יותר רשמיים ונטולי רגש וחיות. לעומת זאת כשהוא מדבר בטלפון ויודע שמישהו שומע אותו בצד השני, כל צורת דיבורו אחרת: ההתלהבות, הרגש, החיות!

רואים לפעמים אנשים מתקשרים לחו"ל, מדברים בטלפון וצועקים!... מהיכן נובעת התנהגות זו? האם משום שאיכות הקו ירודה? לא! אלא שבעומק לבו הוא מרגיש שכשמדברים לחו"ל יש צורך לצעוק!

חז"ל אומרים שהרמת קול בתפילה - אינה מעלה, כי אם חסרון, שכן אם היה מרגיש שהקב"ה נמצא כאן, לידו, היה מבין שאין לו שום צורך לדבר בקול. אפשר לדבר בלחש! הדיבור בקול ובצעקה נולד מאותה נקודה שאדם חש שהרבש"ע רחוק ממנו.

 אצל אנשי נינוה כתוב "ויקראו אל אלוקים בחזקה" (יונה ג, ח), ואמר על כך הקוצקער, שכך היו נראים אנשי נינוה - הגויים! הם חשבו שצריך לדבר עם הקב"ה בצעקות! אבל אדם שנמצא במדרגה האמיתית, יודע כי "לא ברעש ה'" כי אם ב"קול דממה דקה" (מ"א יט, יא). לשם כך צריך להרגיש שקב"ה נמצא כאן!!

"ובקשתם את ה' אלוקיכם ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך!" (דברים ד, כט). "ובקשתם" -הביקוש הפשוט של כל יהודי צריך להיות אחד: "את ה' אלוקיך"! לרצות שהקב"ה יהיה לידו, בכל רגע, בכל עת ובכל שעה!

אמירת "זה ה' קוינו לו" - רק ע"י מי שהכירו

מי מאיתנו מוכן לגמור את החיים שלו בנקודה כזו, שהוא שמר את כל התורה כולה ולא הרגיש את קב"ה כדבעי?!

וכאן עלינו להדגיש: אין כזו תקוה, שבמשך השנים הרגשה זו תבוא לו ממילא! אם אדם לא עבד בכל כוחו להגיע לכך, יתכן בהחלט שיגמור את חייו בלי לטעום טעמה של הרגשה נפלאה זו!

ודאי שלאדם כזה יהיה שכר, הוא יקבל גן עדן על התורה שלמד ועל המצוות שקיים, אבל כשיגיע עת הגילוי, כשכל הצדיקים יצביעו באצבע ויאמר "זה ה' קיוינו לו" - הוא לא יוכל להצביע, כי מי אמר שזה הרבש"ע, אולי זה, חלילה, אלוהים אחרים?

רק אדם שכל חייו הכיר את בוראו וראה אותו, יוכל לומר עם כל הצדיקים: "זה! זה השם קוינו לו!" כי הוא אכן חיפש אותו וראה אותו. ודאי שהוא לא ראה אותו בעיניים, הוא ראה אותו בלבו, חש במציאותו. ואז כשיהיה הגילוי, יאמר: "הנה זה!" אבל אם לא - מי אמר שאכן זה הוא? אין שום הכרח!

אדם צריך לחשוב לעצמו: הנה, יבוא יום וכלל ישראל כולו יזכה לגאולה הגמורה בה צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, והוא אפילו לא ידע בוודאות שזה בוראו! הוא יהיה מסופק! הוא לא ירגיש, כי הוא לא יודע מה בכלל עליו להרגיש!...

הרי אם מחר יזכה אדם אל הנבואה והקב"ה ידבר אליו, האם בהכרח ידע שזו נבואה? לא! שמואל הנביא שמע קולות, ומבואר שם בפסוקים (ש"א פרק ג, עי"ש) שלא ידע שזו נבואה. הוא חשב שעלי הכהן קורא לו! רק אחרי שלימדו אותו איך נשמעת נבואה מהבורא - הוא ידע. כלומר, היה זמן מסויים שבו הקב"ה דיבר אליו, והוא חשב שקוראים לו מהחדר הסמוך!

ואם אדם גדול כמוהו לא הכיר, וכי אנו, הפשוטים, נכיר?! אין שום הכרח!

אדם חייב לשאוף בכל כוחו לצאת מכאן, מהעולם הזה, עם הכרה בבורא. לא הכרה שכלית, אלא הכרה מוחשית! הכרה כעין מש"כ החובה"ל, שהוא רואה את הבורא "בעיני שכלו". בלאו הכי, הריהו רחוק מרחק רב מכל המכוון של תכלית הבריאה! יתכן אמנם שלא יכנס לגיהנום, אבל התכלית המכוון נעלמת ממנו!

באהבה ישנן דרגות שונות

הדבר הבסיסי והראשון שחייב לקשר את האדם לקונו הוא: אהבת ה'! זוהי מצות עשה מדאורייתא לאהוב את הקב"ה.

אלא שבאהבה ישנן כמה וכמה רמות. הנה בעולם הגשמי לאדם יש הרבה קרובים, ידידים ומכרים, ויחס האהבה שלו כלפיהם הוא ברמות שונות: אין להשוות את יחס האהבה שהוא רוחש כלפי הורים, ילדים, ובין יחסו כלפי בן-דוד ראשון, בן-דוד שני, ועל אחת כמה וכמה כלפי שכן שלפני שבע-עשרה שנה היה גר בבנין שלו והיו לו עמו קשרי ידידות...

מהי רמת האהבה שלנו כלפי הקב"ה?

אם האהבה אינה הולכת ומתגברת מיום ליום, פירוש הדבר שהיא פחות או יותר במדרגת האהבה שישנה כלפי אותו שכן מלפני שבע-עשרה שנה: אחת לשנה נכנסים לבקר, ואמנם בעת הביקור התחושה נעימה מאוד, אבל חוץ מאותם זמני ביקור - האהבה פשוט אינה קיימת!...

אהבת ה' חייבת להיות שונה. חייב להיות שהנקודה הפנימית של האהבה תלך ותתחזק כל העת!

הכרה במצבנו תביא להתקדמות בעבודה

הבה נתבונן מהי אותה אהבת ה'.

למה בכלל לאהוב את הקב"ה? מה הסיבה?

התשובה הברורה והפשוטה היא, כי כך הקב"ה אמר! אחת מתרי"ג המצוות [ואנו אומרים זאת שלוש פעמים ביום] היא המצוה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך". אם כן, הקב"ה אמר שחייבים לאהוב אותו - ממילא חייבים לאהוב אותו!

אבל מעצם מה שהקב"ה אמר לא יוצא כלום! אם אנחנו לא נוביל את עצמנו אל הנקודה, יישאר הציווי בלי קיום.

איך אדם יכול להביא את עצמו למצב של אהבת ה'?

אומרים חז"ל, שישנה אהבה שהיא תלויה בדבר ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה התלויה בדבר פירושה שכשאדם מרגיש שהקב"ה נותן לו, הוא אוהב אותו מחמת הכרת הטוב. אהבה זו היא אהבה מקרית: כשהקב"ה נותן לו - הוא אוהב, וכשלא נותן לו - לא אוהב. זוהי בחינת האהבה שקיימת גם אצל הגויים. גוי נורמלי, אם הוא לא מושחת ויש בו רגש פשוט - אוהב את זה שנותן לו.

אבל אצל היהודי זו אהבה בעצם!

מה הכוונה?

האם אנו מכירים אהבה בעצם? - ודאי! אהבת אב ובן זו אהבה עצמית. ולמה? כי בשורשם הם אחד! הוא יצא ממנו, הבן הנו חלק מההוויה של אביו.

כשמדברים על אהבת ה', כבר כתב הרמב"ם (הל' יסודה"ת פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לא-ל חי".

אבל עלינו לזכור שההתבוננות במעשי הקב"ה ובחכמתו, זוהי רק הדרך, התחלת העבודה! אך אין להיעצר שם, אלא יש תמיד להתקדם ולהמשיך הלאה!

נצייר לעצמנו אדם שנוסע לבני-ברק, ואף פעם לא מגיע. הוא תמיד בדרך. מתקשרים אליו ושואלים: "היכן אתה נמצא?" ותמיד תשובתו היא: "אני בדרך"... כבר כמה שנים הוא בדרך.

הנמצא ב"דרך רחוקה" פטור אמנם מהקרבת קרבן פסח, אבל סוכ"ס הוא לא מגיע לידי בחינה של הקרבה. תמיד הוא נמצא במהלך של "דרך".

נכון, יש להתחיל בהתבוננות, כך מתחילים לצאת לדרך, אבל צריכים להמשיך בדרך הזו. ולאן הדרך מובילה? - לאותה נקודה שאדם מגיע לחלק אלו-ק ממעל שבקרבו. אז, כמו שהוא חש את האהבה בין אב לבנו, כך הוא חש את אהבת הקב"ה כלפיו ואת אהבתו כלפי הקב"ה. אבל כדי להגיע לכך ברור שלא מספיק רק לדעת ולהכיר, אלא צריכים להרגיש שאנו חלק אלו-ק ממעל, להרגיש ש"קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא"!

אם אדם לא מרגיש את ה"חד הוא", אפילו שהוא אוהב את הקב"ה, אבל זוהי אהבה התלויה בדבר. הקב"ה מיטיב עימו, הוא רואה כל מיני השגחות פרטיות והשפעות שהקב"ה נותן לו, ומתוך כך אוהבו. גם הנהגה זו אמיתית היא, אבל אדם כזה נמצא עדיין בדרך!

כדי שיגיע למחוז חפצו, הוא חייב קודם להגיע לנשמה של עצמו. כשיכיר את נשמתו - יחוש נאמנה שהוא חלק אלו-ק ממעל.

ללא הכרה פשוטה שהוא חלק אלו-ק ממעל, כל המצוות שיקיים הן מצוות בגוף, לא בנשמה! והרי מה שנקראים אנו "בנים" לקב"ה ["בנים אתם לה' אלוקיכם"], הוא על נשמתנו, לא על גופנו! ממילא, אם חיים אנו עם הגוף ולא עם הנשמה, נעלמת מאיתנו הבחינה של "בנים" - כל אותה חביבות שלנו לבורא, שהבורא חביב לנו ואנו חביבים לו. ואין הכוונה שהיא אינה קיימת, אבל מאיתנו היא נעלמת!

אדם חייב קודם להכיר את עצמו, כדי שיוכל לחוש את ה"בן" שבו! ממילא אהבת ה' שבקרבו תפרוץ החוצה!

כל זמן שאדם עסוק בקיום שכלי של התורה והמצוות, בלי הרגשה של נשמתו - הוא רחוק מהשם "יהודי" שבו. הוא עובד את הקב"ה על דרך שגויים עובדים אותו! ודאי שהוא יותר טוב מהגוי, כי לגוי יש שבע מצוות ולו יש תרי"ג, אבל עיקר המכוון של ה"בנים אתם לה' אלוקיכם" - מה שהוא נקרא יהודי, ששם הוי"ה בקרבו - כל זה נעלם ממנו!

סיכומם של דברים: כל אחד צריך להיות מודע לכך, שאהבת השם היא הבסיס לכל עבודתו, ובלא"ה הריהו "יתום"! וגם מי שכבר זכה להשיג מדרגה כלשהי באהבת ה', אל יחשוב לעצמו שעבודתו הסתיימה. כי בהחלט יתכן גם מצב חלקי יתמות [ישנו אדם שיש לו אבא ואין לו אמא או הפוך].

כדי שיהיה לנו צמאון לאהבת ה', עלינו להכיר שכל אחד מאיתנו, לא משנה מהי מדרגתו, יש לו בחינה של יתום - גמור או חלקי.

יעזרנו הקב"ה שכל מעשינו ודברינו כאן יהיו למען שמו ית', ויזכה כל אחד ואחד להתקרב לבוראו באמת