דרשות 151 עומק הנהגת השם בתקופה זה תשפ”ד

בסדר של כל שנה ושנה, המהלך שמתגלה בירח האיתנים הוא מהלך של מדרגת ‘כתר’,  עיקר הבקשה שאומרים כסדר בימים נוראים היא “ויתנו לך כתר מלוכה”, וכמו כן בחג הסוכות יש את הישיבה ב’צילא דמהימנותא’ שגידרה היא – ישיבה בתוך כתרו של המלך, וכך נמשך המהלך של מדרגת הכתר עד היום האחרון שעליו אומרים חז”ל “עיצרו עמי יום אחד” להיות עמו ואצלו בכתרו של המלך.

רבותינו מלמדים אותנו שמהלך זה שמתגלה בכל שנה בירח האיתנים, הוא האור שמאיר באחרית הימים שהוא תכלית הכל – “ויתנו לך כתר מלוכה”.

ומדרגה זו של כתר המתגלה באחרית הימים, נחלקת לשני חלקים, לשתי הנהגות של הקב”ה, ובלשון רבותינו, הנהגות הקב”ה מוגדרות כפרצופים, ולעניינא דידן – פרצוף זה אותיות צירוף, כלומר, בשתי ההנהגות הללו של ה’ – בשתי הפרצופים הללו, מתגלים שני מהלכים של צירוף.

במהלך הראשון, זהו צירוף מלשון חיבור, צירוף שמחבר ומאחד, והמהלך השני שבצירוף זה צירוף מלשון של בירור כלשון הפסוק “וצרפתים כצרוף את הכסף” שהוא צירוף שמברר את הכסף מהפסולת שבו.

ואלו הם שני ההנהגות של הקב”ה, ההנהגה הראשונה שהיא הנהגה של צירוף מלשון של חיבור, זוהי ההנהגה של י”ג מידות הרחמים, ועיקר גילוי הרחמים שבי”ג מידות, מתגלה במידה הנקראת “ארךאפיים” ובלשון הגמ’ – “מאריך אפיה”, כלומר – כח הצירוף והחיבור מתגלה בפנימיות ההנהגה שהקב”ה מנהיג את עולמו מכח מידות הרחמים^[1] באופן של ‘ארך אפיים’ – ‘מאריך אפיה’ מלשון אורך^[2], ושורשו הוא מהאור דלעתיד לבוא שנקרא בלשון חז”ל “יוםשכולוארוך”, וההנהגה הזו של הקב”ה, היא מהאור שמאיר בתוך העולם הזה מהארת ‘עלמא דאתי’, כלומר – מ-ה’עלמא דאתי’ מאיר בתוך העולם הארה של יום שכולו ארוך, וכשזה מצטייר בתוך העולם הזה, זה מאיר באופן של “מאריך אפיה”.

אבל כלשון חז”ל – “מאריך אפיה וגבי דיליה”, שלבתר ה’מאריך אפיה’ מתגלה ‘וגבי דיליה’, וזוהי ההנהגה השניה שמתגלה במידת כתרו של המלך שהיא הנהגה הפוכה מההנהגה הראשונה, והנהגה זו, מתגלה דייקא בכתרו של המלך, כי ענין המלכות מתגלה בכח הדין בבחינת ‘דינא דמלכותא דינא’, וזהו הכח של מידת הדין שבה הקב”ה דן את עולמו.

וההנהגה הזו, היא ההנהגה השורשית יותר, הקודמת יותר, כלשון חז”ל הידוע עד מאד “מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין” שזה מה שמתגלה מכח ה’דינא דמלכותא דינא’ שיש במלכות, והמשך לשון חז”ל – “ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מידת הרחמים” כלומר – הוא שיתף עם ההנהגה של דין את ההנהגה של ‘ארך אפיים’.

אלו הם שני החלקים שנמצאים במידת ‘כתר מלכות’, ב’ויתנו לך כתר מלוכה’.

ולפי”ז, נתבונן להבין – כל ימות עולם עיקר ההנהגה שהתגלתה במידת הכתר מלוכה שמאיר לפרקים בעולם, היתה באופן של י”ג מידות רחמים, כמו שאומרים חז”ל שהקב”ה מתגלה לישראל כ’זקן מלא רחמים’ שזוהי ההנהגה של ‘מאריך אפיה’, וה’גבי דיליה’ שהתגלה בעולם, היה באופן מועט.

ובעומק יותר – מה שההנהגה הפנימית של ‘מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין’ שהיא הנהגה של דקדוק הדין, לא התגלתה בעולם, זה דייקא מכח “ראה שאין העולם מתקיים”,  כיון שע”י מידת הדין אין קיום לעולם.

אבל כמו שאומרים חז”ל “שית אלפי שנין הוי עלמא וחדחרוב”, והרי שבאחרית הימים כשמתקרבים יותר ויותר לסוף של ‘שית אלפי שנין’, כבר מאיר האור של האלף השביעי, ומתגלה הכח של ‘וחד חרוב’.

כמו שבערב שבת כבר מאיר האור של שבת, תחילתו הוא ביום רביעי בשבת, ולאחר מכן בשישי בשבת, וכן הלאה – בע”ש אחר חצות ובזמן פלג המנחה שהוא שעה וחומש לפני שבת, שאז כבר אפשר לקבל את השבת. והרי שכסדר מאירה ההארה של שבת כבר קודם השבת, כלומר – השבת שעתידה לבוא מאירה לתוך ימות החול שקודמים לה.

כך גם באחרית הימים, הכח של “מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין” מתגלה, כיון שכל ימות עולם הוא אינו מתגלה מכח ה”ראה שאין העולם מתקיים”, אבל כשעומד להגיע הזמן של ה’וחד חרוב’ הרי שלאט לאט, הכח הזה יותר ויותר מתגלה בעלמא.

והכח הזה, הוא מה שנקרא בלשון חז”ל שבסוף שית אלפי שנין יתגלה “יום הדין הגדול והנורא”, והיינו שב’יום הדין הגדול והנורא’ מתגלה אותו דין שנאמר עליו בעומק “ראה שאין העולם מתקיים”.

וכמו שמבואר בדברי חז”ל כידוע עד מאד, לגבי שמואל הנביא שכאשר העלתה אותו בעלת האוב, הוא סבר שהגיע היום הדין הגדול והנורא ולכך הוא נתיירא.

נפתח באופן יותר ברור לבאר את המהות של אותה הנהגה – הכח של רחמים שמתגלה בבריאה שזהו הלשון צירוף שהוזכר מלשון חיבור, הוא כח שמצרף, מחבר ומאחד את הכל, וכשזה מתגלה מצד הקדושה, הרי שהוא מחבר את כל חלקי הטוב.

אבל כיון ש’זה לעומת זה עשה האלקים’, הרי שכשם שנעשה חיבור מצד ההארה הפנימית של ‘יום שכולו ארוך’ שהוא זמן שמתגלה בו מדרגה של ‘אחד’ שמצרף את הכל, כך מצד ה’זה לעומת זה’, מאיר באחרית הימים הכח הזה ככח שמצרף את כל חלקי הבריאה, את הטוב ואת הרע באופן שהם מעורבים יחד, הוא מצרף את כל חלקי הטוב והרע שבבריאה בבת אחת – וזוהי ההגדרה של שער הנו”ן.

שער הנו”ן דקדושה מצרף רק את כוחות הקדושה, אבל שער הנו”ן דקליפה הוא בבחינת ‘ערב רב’ שמערב את הכל, הכל בתוכו.

ואת כח התערובת הזו של שער הנו”ן של הקליפה, אין בכח האדם להבדיל אותו ולברר אותו,  הכח הזה נמסר כביכול מאמיתתו הנעלמה ית”ש רק להארה שהיא הארת משיח שבכחה לברר את אותו בירור.

ונתבונן להבין ברור מאד – הבירור הזה,  שזהו הלשון צירוף מלשון ‘וצרפתים כצרוף את הכסף’ – זהו הבירור שעתיד להיות ביום הדין הגדול והנורא ששם יהיה הבירור הגמור.

כלומר – הדין של יום הדין הגדול והנורא הוא דין שמברר כל דבר בבריאה ממה הוא מורכב, וכשהוא מברר כל דבר ממה הוא מורכב, הרי שהוא מפקיע אותו מתפיסת ה’ערב-רב’ של התערובת.

הרי הוא נקרא דייקא ‘ערב רב’ משום שהוא לא ‘ערב-זעיר’ דהיינו תערובת קטנה, אלא ‘ערב רב’ – תערובת גדולה, ולכך אין בכח האדם בעבודתו לברר את הדברים רק מההארה העליונה הזו שהוא האור העליון של “ראה שאין העולם מתקיים”, והיינו שמכח ה”עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין”, מתגלה המידה של “הקב”ה מדקדק עם צדיקיו^[3] כחוטהשערה” כלומר – זה הבירור הדק ביותר שישנו.

זה הבירור שחודר לתוך ה’שית אלפי שנין’, וזהו הבירור שמברר את כל מעשה הנבראים מימותעולם.

אבל – “מי יצדק לפניך בדין” – ולכן נתיירא שמואל הנביא מיום הדין הגדול והנורא.

נתבונן להבין ברור – הכוחות שמתגלים בדורות אחרונים בכלל ובדרא בתראה דידן בפרט, אין עיקרם מהאור שהיה בעבר אלא מהאור שיהיה והיינו שהכח שיהיה בעתיד, הוא זה שממשיך וחודר לתוך העולם דידן, ומעט ממה שיהיה לעתיד לבוא נמשך לכאן, לעלמא דידן.

וראשית נחדד, האור של יום הדין הגדול והנורא מורכב משלושה חלקים שעל שמם הוא נקרא ‘יוםהדיןהגדולוהנורא’:

יוםהדיןהגדולוהנורא בא לברר את מידת הגדול שזהו מידת החסד של אברהם אבינו בבחינת מים כמו שנאמר אצל אברהם “יוקח נא מעט מים”, וכמו כן הוא נקרא יוםהדין כי הוא מברר את מדת הדין של יצחק שבבחינת “פחד יצחק אבי היה לי”, וכן הוא מברר את מידת נורא שמתגלה אצל יעקב אבינו שאמר “מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים”.

ולכן הוא נקרא “יום הדין הגדול והנורא” כיון שהוא מברר את כל שלושת שרשי הכוחות שמתגלים אצל האבות הקדושים שהורישו את מידותיהם לבניהם, וביום הדין הגדול והנורא מבררים את כל שלושת החלקים הללו. את ה’גדול’, את ה’גבור’ שזה בבחינת ‘יום הדין’ ואת ה’נורא’.

והכוחות הללו של הבירור שמונח ביום הדין הגדול והנורא שיהיה לעתיד, ממשיכים להווה את מה שהולך להיות בעתיד.

ניתן את הדוגמאות הברורות שמתגלים בעלמא דידן – הרי במקביל ללשון חז”ל שהובא לעיל ‘שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב’, ישנה עוד לשון בחז”ל – “עתיד הקב”ה להחזיר את כל העולם כולו למים” שזה יהיה האופן של ה’חד חרוב’ לעתיד לבוא, וזה הגילוי של ‘יום הדין הגדול’ בבחינת מים שנאמר אצל אברהם.

והכח הזה נמשך להווה כמו שאנחנו רואים בשנים האחרונות שיש ריבוי עצום של מקומות שהמים שוטפים אותם.

וכמו כן, על הזמן של יום הדין הגדול והנורא יש את לשון הגמ’ הידוע – “עתיד הקב”ה להוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ולא עוד אלא שמתעדנין בה ורשעים נידונים בה” שזה בחינת ‘יוםהדין’ שמברר את מידת האש של יצחק אבינו,  זה החור שהולך ומתרחב בעולם^[4], שגורם להתגברות החום.

וכמובן ההגדרה הפשוטה היא שזה לא ענין טבעי כפשוטו אלא הכל נעשה בהשגחה פרטית.

אבל בלשון מדוקדקת – זה הכוחות שעתידים להיות, שמתחילים כבר להיכנס לתוך העולם.

והרי שמכח ה’מחזיר את העולם כולו למים’ דלעת”ל, נעשה בהווה ריבוי של מים שמחריב מקומות, ואפילו אם איננו מחריב, אבל זהו ריבוי שמעבר לשיעור של העולם והרי שמתגלה בו ה’חד חרוב’.

והאש שבוקעת ומכלה מקומותרביםמאד, זה מכח ה’מוציא חמה מנרתיקה’ דלעת”ל שמתחיל להתגלות, שכח זה חודר לתוך העולם ומכלה מכח האש.

ובאופן הזה, האור שמאיר מכח יום הדין הגדול והנורא, הוא השורש הפנימי שמברר את כל מעשי הנבראים עד הדקות הגמורה שבהם.

וביתר חידוד – הכח הזה של הדין שמתגלה מכח מדרגת “ויתנו לך כתר מלוכה”, הוא מוגדר בלשון חז”ל “עתיק יומין” שמשמעותו – הכח הישן יותר, העתיק יותר, וזהו לשון חז”ל שהוזכר, “מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין”, ורק לאחמ”כ “שיתף עמו מידת רחמים”, והרי שהכח הישן והעתיק יותר, הוא הכח של ה”עלה במחשבה” לברוא את העולם במידת הדין”.

אבל יתר על כן מה שהוא נקרא “עתיק”, זה כמו שאומרים חז”ל מלשון “ויעתק משם אהלו”, שמונח בו כח להעתיק ממקום למקום.

נעמיד את הגדרת הדברים בבירור – ההנהגההעליונההזו, שנקראתהעתקה, היאהכחשמעביראתהבריאהמעולםהזהלימותהמשיחולעולםהבא.

ובכל השנים הללו, החל משנת תש”פ ואילך, התחיל להתגלות הכח שמעביר ומעתיק את העולם למצב של ימות משיח ושל עולם הבא,  זוהי ההנהגה העליונה שנקראת העתקה.

ובהנהגה הזאת – מה ישאר כאן ויתכלה, ומה יעבור לשלב הבא – זהו הבירור של יום הדין הגדול והנורא.

ומה שמתגלה שכסדר בשנים הללו יש טלטלות בעולם שמטלטלים את הכל ממקום למקום וממצב למצב, זהו משום שמכאן ואילך, כלהשניםהאלועדעתביאתגואלבמהרהבימינו, הינםשניםשלמעברשעובריםמהעולםהזהלעולםהבא.

ומצד כך, צריך להבין, שמכאן ואילך, אף כשמגיעה עת צרה – זה לא רק בהגדרות הכלליות של ‘מידת הדין מתוחה’.

זה לא רק בהגדרות הכלליות שהכל נעשה בהשגחה פרטית.

וזה לא רק בהגדרות הכלליות שזהו זמן שצריך להתפלל, וכו’, ואף שבודאי כל ההגדרות הללו אלו הם דברי חז”ל והם נכונות.

אבל הם נכונות בכל מצבי הצרות שהיו בכל ימות עולם, אך בשנים הללו, כשמגיע מצב שנמצאים בעת צרה, אף שבודאי כפשוטו יש צרות ויש צער מכח הצרות, אבל זה לא רק מכח ההגדרה הכללית של ‘עת צרה’, אלא בשנים הללו זוהיעצםמדרגתהזמן – העולםעצמונמצאבמצבשלמעברמהעולםהזהלעולםהבא.

והרי שכאן עומד הבירור, מי עובר מכאן לשם, ומה הם אותם חלקים שיעברו מכאן לשם.

וכמו שברור – רק חלקי הטוב יכולים לעבור לשם, חלקי הרע אינם יכולים לעבור,  מי שעושה תשובה, בתחילה ע”י ‘איתכפיא’ ולאחר מכן ע”י ‘איתהפכא’, הרי שחלקי הרע עצמם נהפכים לטוב וכלשון חז”ל שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות. ועי”כ גם החלקים הללו עוברים מכאן לשם, אבל בכללות, רק חלקי הטוב יכולים לעבור לעולם הבא.

והרי שמכאן ואילך, כל מה שקורה בעולם בשנים הללו, הםבירורים,  והבירורים הללו ייעשו עוד יותר דקים ועוד יותר דקים, ומה מתברר מכח אותם בירורים? – אלו חלקים יעברו מהעולם הזה לעולם הבא, ואלו חלקים ישארו.

וכיון שבכל רע יש ניצוץ של טוב, הרי שגם מהרע תתברר ותצא נקודת הטוב, וכמו כן לאידך גיסא, בחלקי הרע שנמצאים בכל טוב, יתקיים בהם – “מחה תמחה את זכר עמלק”.

זה עומק ההנהגה הפנימית שהקב”ה מנהיג את עולמו בדור דידן.

ונתבונן להבין לפי”ז את מהות העבודה הנדרשת מהאדם בדור דידן – כיון שמצדו יתברך, כל ההנהגה הפנימית היא באופן של בירורים, לכן גם מצד האדם, עומק העבודה הפנימית המוטלת על כל יחיד ויחיד היא לברראתנפשו, וכשהאדם יברר מצדו, אז יתקיים בו “אם יש דין למטה, אין דין למעלה”.

אמנם, כיון שהתערובת טוב ורע הגיעה באחרית הימים למדרגת התערובת הגמורה, לכן, עבודת האדם מצד כך, נחלקת לשני חלקים, שני שלבים.

השלב הראשון – שזה השורש של כל העבודה – הוא לצאת מהמקום של התערובת הגמורה, כי אם האדם נמצא בתוך התערובת הגמורה, אם כן איננויכולכלללהתקיים ולעבור לשלב הבא שאין בו תערובת, למדרגת העולם הבא, ולכן, כל זמן שהאדם מונח בתוך הכלים של הנו”ן שערי טומאה שהם מקום התערובת בפועל ממש, הרי שהוא מתנתק והולך מהתכלית של עולם הבא והוא נקבע במדרגת העולם הזה, ומכח מדרגת העולם הזה, כיון שבתערובת הזו הרוב הוא רע – אזלינן בתר רוב – ואותם חלקי טוב שעדיין נמצאים באותה תערובת,  עליהם יאמר “וצרפתים כצרוף את הכסף” שנצרך עבורם צירוף מיוחד על מנת להוציא את אותם חלקים טובים, ולצורך זה יצטרכו לעבור בירור דקדק בבחינת “מדקדק עם חסידיו כחוט השערה” – יצטרכו לזה דקדוק עצום.

וא”כ, ראשית – העבודה של כל אדם ואדם ללאיוצאמןהכללכללוכלל^[5], היא להתנתק מהמקום שבו נמצאת בפועל התערובת הגמורה.

אבל זולת כך, אם האדם איננו מתנתק מהתערובת הגמורה, הרי שרקכוחותבודדיםמכוחותנפשויוכלולעבורמהעולםהזהלעולםהבא, אצל כל אדם ואדם לפי חלקו.

זה א”כ, השלב הראשון שצריך להיות אצל כל אדם ואדם, כח של התנתקות – שהוא הוא כח ההעתקה, [נתק-עתק, שורשים קרובים בלשון הקודש] שהאדם מעתיק את עצמו מהעולם של התערובת גמורה מכח שהוא מנתקאת עצמו משם, ועי”כ הוא מעתיק את עצמו לעולם הבא.

ולשם כך נצרכת התנתקות בפועל ממש.

ובכוחות הנפש צריך להשתמש לצורך כך בכח של מסירות נפש, כיון שהתערובת הזו היא בבחינת “כיון דאדיק בה כמינות דמיא” ויתר על כן, כאן זה לא ‘כמינות’ אלא זה מינות ממש, ולכן מוכרח להיות אור של מסירות נפש בשביל שהאדם יצליח להתנתק בפועל מאותה תערובת,  זהו א”כ החלק הראשון שהאדם צריך לפעול.

והחלק השני בעבודת האדם הוא – “ואנכי פניתי הבית” – ולאו דוקא במובן של בית כפשוטו אלא בכלל זה הגוף שהוא בבחינת בית לנפשו של האדם – ובתוך הבית הזה ישנם הרבה דברים, ונצרך לאדם הבירור, לברר לאט לאט את אותם חלקים שאינם טובים בנפש – וככל שמאיר יותר האור העליון, הבירור נעשה מהר יותר, והרי שהאדם מברר מה הם חלקי הרע שבתוכו, והוא עובד עליהם לעוקרם, והואמוכןלמסורנפש בשביל להוציא את אותם חלקים מנפשו.

ומה שהוא מצד עצמו לא יספיק להשלים, על זה נאמר “לא עליך המלאכה לגמור”, וה’ יגמור בעדו,  לעולם אי אפשר להספיק להשלים את העבודה, ותמיד סדר העבודה הוא “תחילתה עבודה וסופה גמול” כלשון הרמח”ל במסילת ישרים בפרק הקדושה.

צריך להבין את המהלך העמוק שהתחלנו לעבור אותו, ואנחנו נמשיך לעבור אותו, עד שיעלה רצון לפניו יתברך שמו שבפועל יבוא משיח.

צריך להסתכל עמוק על מציאות הדברים בשורשים שלהם ולא רק בענפים כפשוטו, מצד הענפים נצרך אמנם, לתקן הרבה מאד מאד דברים, אבל אם מתקנים רק את הענפים, הרי ש’העיקר חסר מן הספר’.

אבל כשרואים את השורש ומתוך השורש באים לברר את הענפים, זה העומק הפנימי של כל צורת העבודה בכלל – ובאחרית הימים בפרט.

והאופן שבו הקדוש ברוך הוא מוליך את בריאתו בזמנים האלו ומכאן ואילך, הוא שבהכרח לא יהיה זמן רגוע ממושך כאן בעולם הזה עד אחרית הימים, כיון שהבריאה נמצאת בנקודת מעבר מהעולם הזה לעולם הבא.

כל בר-דעת רואה את תהלוכות העולם שהקב”ה מוליך בכל השנים האחרונות,  אין יציבות של הדברים לזמן ממושך אלא הדברים נעקרים באופן קיצוני והם מתגלגלים וחוזרים ומתגלגלים ממצב למצב,  אין יציבות כאן בעולם.

מי שלא רואה את הדברים באופן הפנימי שלהם אלא מצד החיצוניות, הוא מקבל יסורים באהבה, ואם הוא חי עוד יותר פנימה – הוא מחפש במה להתחזק וכלשון חז”ל “ד’ דברים צריכים חיזוק”, ובוודאי כל דבר שהאדם מתחזק בו הוא מעלה, וכל אחד – כפי נטיית נפשו, מוצא את הדברים שצריך לתקן, לפעמים הוא מועיל לעצמו ולפעמים הוא מנסה גם להועיל לרבים.

אבל אפשר להסתפק בכל זה רק כשלא רואים את התמונה הכללית, או שרואים את התמונה הכללית בחיצוניותה בלי השורשים הפנימיים שמניעים את התנועה הכללית של הדברים, אך כשרואים את התמונה הכללית מהשורשים, המבט הוא שונה לגמרי.

כשרואים את שורש התנועה הכללית, הרי שמבינים ששורש כל הקלקול נעשה ע”י תערובת, מאז חטא אדם הראשון באכילה מעץ הדעת טוב ורע שהיו מעורבים זה בזה, ושורש כל ימות עולם הוא לתקן את הרע ולהופכו לטוב, ולהסיר מהטוב את הפסולת שעדיין לא נתקנה.

ומצד כך, באחרית הימים שהתערובת הגיעה למדרגה של ‘אדיקביה’, הרי שהיא באופן כזה שאין כח בנברא בעצמו להאיר את הבירור הזה, רק מכח הבירור של העולם העליון אפשר לברר אותו, שזה הבירור של יום הדין הגדול והנורא, שמתחיל להתגלות בכל תהלוכות העולם שהקב”ה מוליך בכל השנים האחרונות.

ולפי”ז – מי שלא יברר את עצמו, הקב”ה יברר אותו – שזה הבירור של יום הדין הגדול והנורא, אבל מי שיברר את עצמו, עליו נאמר “כשיש דין למטה, אין דין למעלה”, כלומר, אם האדם בירר את עצמו עד המקום שהוא יכול לברר, הקדוש ברוך הוא יגמור בעדו.

אצל מי שיברר את עצמו עד המקום שידו מגעת, לא יתגלה ‘יום הדין הגדול והנורא’ באופן של תוקף הדין הגמור, אלא דייקא יתגלה אצלו מידת ‘הגדול’, מידת חסדו יתברך שמו שתאיר בו ותשלים אצלו את הבירור, וכדוגמא שורשית – מה שאומרים חז”ל “חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”, וכמו כן כאן – מי שהתחיל את הבירור ואיננו יכול להשלימו, חסד ה’ יגמור בעדו.

אבל מי שלא יברר את עצמו – אם הוא מחובר לתערובת הגמורה, הרי שההתנתקות של חלקי הטוב שבו תהיה, חס ושלום, באופן של “אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם”,  וכמובן, כמות חלקי הטוב ואיכות חלקי הטוב שיצאו ממנו הולכים ונקטנים, כיון שהוא נמשך אחרי התערובת המרובה שנמצאת בתוכו, שהיא מושכת את החלקים הטובים הללו אל מקום הרע.

ככל שהאדם מבין שהוא נמצא עכשיו בשלב של מעברמהעולםהזהלעולםהבא, וימים של מעבר הם בבחינת עיבור – הריון מלשון מעבר, ימים של “הרת עולם” שעוברים מהעולם הזה לעולם הבא, הואמביןשאיןלוכברשוםשייכותלעולםהזהכללוכלל, כאדם שמכר את ביתו והוא כבר הזמין את ההובלה שתוביל אותו למקום הבא והוא מתחיל להוריד את החפצים מביתו – שכבר אין לו שייכות לבית שבו הוא נמצא.

זה הניתוק של האדם מהעולם הזה מכחהאורשהקב”הכברמאיר, ומהמקום העמוק הזה מתגלה ה”ויעתק משם אהלו”, מתגלה שנעתקים מכאן, וע”י כן האדם יכול לבטל בחושבנפשאתהחיבורשלוכאןלעולם, הוא כבר לא מחובר לכאן.

ועל גבי כך, יש את הבירור הפנימי מה עובר מכאן לשם, שזה עומק העבודה הפנימית שמוטלת על כל יחיד ויחיד לברר את עצמו כמו שנתבאר.

אבל גם את הבירור הזה, לא היה יכול האדם לעשות מכח עצמו אלא מעט מזעיר – ורק מכח האור של יום הדין הגדול והנורא שבו מתגלה עומק הבירור, מאיר לאדם האור שהוא ג”כ יכול לברר את עצמו יותר דק ויותר דק.

ואז, האדם לא מחכה עד שהקב”ה ידקדק את הדקות הזו [-שזהו הלשון דקדוק מלשון דק-דק] אלא הדקות הזו מתבררת בכח עמלו של האדם בצירוףלאורהעליוןשמאיר.

זה עומק העבודה של אחרית הימים שבהם אנחנו נמצאים.

וצריך להבין, שכבר היה זמן שהאור הזה הפציע ונכנס לתוך העולם, אלא שזה כמו בדוגמא היסודית המבוארת בדברי רבותינו כידוע מאד שבליל התקדש חג הפסח, מאיר האור העליון ולאחמ”כ הוא מסתלק, ואחר כך הוא חוזר ומאיר בשלימותו^[6] ביום החמישים – יום שניתנה בו תורה, כלומר – אחרי ליל פסח, האור הזה מסתלק, ואז יש את העבודה של ‘תספרו חמישים יום’ שזהו המ”ט ימים של הספירה, ואז, לאחר העבודה של הבירור שבאה מהתחתונים, חוזר האור ומאיר ביום החמישים.

וכמו כן בכח של יום הדין הגדול והנורא שהוא כח שמברר, הכח הזה – כמו שידוע לכולם – התגלה בזמן השואה.

הרי הדין שהתגלה שם לא היה באופן שהשכל יכול להכיל אותו – כלומר, שבתוך מדרגת עולם הזה לא יכול להיות כזה דין, וכיון שמתוך העולם הזה לא שייך כזה דין, הרי שהיה אז גילוי של יום הדין הגדול והנורא שהתגלה ממנו כח של בירור, אלא שלאחר מכן הוא נסתלק לזמן.

והקב”ה חזר ונתן את אותם שנים הללו שבהם אנחנו נמצאים, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, בשביל שנחזור ונברר את הבירור מכוחנו.

בזמן השואה הבירור היה – מיהו יהודי, ובשנים הללו חוזרים ומתבררים כל החלקים כולם שנמצאים בתוך נפשו של האדם, כל חלקי הטוב לעומת כל חלקי הרע.

הבירור הראשון התחיל אז, וכל אלו שהתרחקו ממקור מחצבתם – חזרו וגילו להם והבהירו אצלם^[7] את שורש היהודי שבהם.

וכאן בתקופתנו חוזר עוד פעם אותו בירור – אבל בשונה מאז שהבירור היה לזמן מסויים והוא נפסק, כאן הוא כבר לא יפסק, וכפי שנתבאר – כמו שההארה שישנה בליל פסח מסתלקת, ויש את המ”ט ימים של העבודה מצד האדם, ולאחר מכן מתגלה שלימות האור, כך מתגלה גם בסדר הזמנים במהלך ההארה שמגיעה מיום הדין הגדול והנורא, שבתחילה היא האירה לזמן מועט של כמה שנים בתקופת השואה ונסתלקה, ועכשיו בשנים הללו היא מתחילה להתגלות באופן של קביעא וקיימא.

בתקופת השואה כל בר-דעת היה יכול לראות איך נראה יום הדין הגדול והנורא – ועל אף שגם אז פנימיות הבירור לא התגלתה – היו שם נשמות מכל הדורות שהיה בהם חלקים שהוצרכו תיקון, ולא היה כח לתקן אותם אלא ע”י אור של מסירות נפש למות על קידוש ה’, ומכח אותו מהלך שהקב”ה האיר באותו דור, היה להם את הבירור הנצרך והם באו לשלימות תיקונם,  זה ציור מועט לדבר שהתגלה בזמן השואה, איך נראה יום הדין הגדול והנורא.

ובתקופה של השנים הללו – אף שאיננו יודעים מה ארכו של זמן זה ומה שיעורו, אבל אנחנו נמצאים בזמן שכל יחיד ויחיד יכול עדיין לברר לפי כוחו את הבירור הנצרך אצלו.

וראשית, צריך להתנתק מהתערובת המוחלטת של שער הנו”ן – ‘ואם לא עכשיו, אימתי’...

ושנית, נצרך לכל יחיד לברר בחלקי נפשו, לפי ערכו ולפי כוחו, מה הם החלקים הטובים, ומה הם החלקים הלא טובים שנצרך להתנתק מהם.

וכמו שנתבאר – הקב”ה לא תובע מהאדם שיברר את נפשו מעבר לכוחותיו, אבל אם האדם יברר לפי כוחותיו, הקב”ה ישלים את הבירור. – ואז הבירור שיתגלה אצלו יהיה באופן של ‘זקן מלא רחמים’ שמצטרף ל’דינא דמלכותא דינא’ בבחינת ‘עוקר מכסא דין לכסא רחמים’.

אבל מצידנו,  אחרי השלב הראשון של הניתוק המוחלט משער הנו”ן של הטומאה שהוא התערובת המוחלטת שאין לאדם כמעט בכלל כח לברר אותו – העבודה למעשה היא להיכנס לאופן הפנימי יותר של הבירור, בירור של חיבור להקב”ה, בירור של חיבור לתורתו, ובירור של החיבור העמוק בנפש לעמו ישראל באהבה.

אלו הם הבירורים העמוקים, ומכאן ואילך מוטל על כל יחיד לברר את נפשו הפרטית, שרשיה וענפיה.

זהו עומק ההנהגה שה’ יתברך מנהיג את עולמו, וברחמיו יתברך שמו, הוא עוד השאיר לנו זמן לברר את חלקינו כפי מה שאנו יכולים לברר.

כמה הוא הזמן, איננו יודעים, אבל הוא ית”ש, השאיר את אותו זמן בשביל הבירור הזה.

כל יחיד ויחיד צריך להכניס את עצמו לתודעתמעברמהעולםהזה, וכמו שכשהוא עובר לבית אחר, הוא מברר איזה חפצים הוא מעביר לבית הבא, ומה הם הדברים שהם בגדר פסולת וחבל להעביר אותם,  באופן הזה הוא מברר את כל קומת נפשו.

נקווה שהדברים לא יתקבלו ח”ו באופן של אוזן ערלה אלא בבחינת “אוזן מילים תבחן” (איוב י”ב, י”א), ושהדברים לא יהיו רק בגדר של על לבבך אלא בתוך לבבך.

ושנזכה בעזר השם, שכל ישראל – כל אלו שהם נשמות ישראל באמת, יבררו את הבירור שהם יכולים לברר איש לפי ערכו, ואז, הקב”ה ישלים את הבירור במידת חסדו יתברך, בבחינת ‘הגדול’ שביום הדין הגדול והנורא.

ומכל חלקי הטוב שגנוזים בנשמותינו, יוסר כל לכלוך וכל רבב, וכל החלקים האלו יעלו יחד לקרבן לפניו יתברך שמו, לקרבן שהוא הקירוב להיות עמו ואצלו יתברך שמו מתוך רחמים, מתוך אהבה וחסד ולא מתוך תוקף הדין שכבר מתחיל להתגלות.

שנזכה לגילוי שלם של הקדוש ברוך הוא מתוך אהבה ורחמים ‘ויתנו לך כתר מלוכה’.