טעמי המצוות 008 שמע ישראל 2 תשסח

הגמרא אומרת במסכת ברכות שכל מי שמדקדק באותיות של קריאת שמע מצננים לו את הגיהינום. קרא ודקדק באותיותיה, אם הוא לא דקדק זה נידון במשנה מה הדין, אבל אם הוא קרא ודקדק באותיותיה, ישנן רמ"ח תיבות בקריאת שמע כנגד רמ"ח אברים שבאדם, הוא קרא ודקדק באותיות מצננים לו את הגיהינום.

כמובן שהשאלה מתבקשת מאיליה מה השייכות בין קריאת שמע בדקדוק אותיות לבין הצינון של הגיהינום. זה לא מלתא בכדי שאם אדם קורא קריאת שמע ודקדק באותיותיה מצננים לו גיהינום, מה השייכות ביניהם.

שבוע שעבר עסקנו בחלק הראשון של קריאת שמע בפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זו נקודת האחדות, בארנו בארוכה שיש מהלך של "ה' אלוקינו" וישנו מהלך של "ה' אחד". זו תפיסה של פסוק ראשון שבקריאת שמע שהוא הפסוק העיקרי "שמע ישראל ה' אלוקינו אחד", הוא מגלה את האחדות המוחלטת של בורא העולם של הקב"ה.

קריאת שמע כולה על שלוש פרשיותיה, כמו שהזכרנו יש בהן רמ"ח תיבות, ליתר דיוק יש בהם מאתים ארבעים וחמש, חסרים שלוש תיבות. לכן או שהחזן אומר בסוף "ה' אלוקיכם אמת", בכדי להשלים לרמ"ח תיבות, או שהיחיד אומר לפני הקריאת שמע "א-ל מלך נאמן". שניהם המקור שלהם בזוהר הקדוש מובא בשולחן ערוך. בכדי להשלים את קריאת שמע לרמ"ח תיבות מוסיפים או "ה' אלוקיכם אמת" או "ק-ל מלך נאמן".

אם כן ס"ה יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות. מבואר בדברי רבותינו בזוהר הקדוש שכאשר האדם קורא רמ"ח תיבות הללו בכוונה הוא נותן כח בכל אבר ואבר שבגופו. רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברי האדם.

קריאת שמע אם כן בכללותה היא לא עוסקת ב'אחד' של הבורא. הפסוק הראשון עוסק ב"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' – אחד", זה עוסק באחדותו של הבורא יתברך שמו, מקבלים עלינו ומאמינים את אחדותו יתברך. לעומת זאת קריאת שמע בכללותה על כל שלוש פרשיותיה היא עוסקת בתפיסת האדם כאדם שיש בו רמ"ח אברים. הפסוק הראשון אוחז ביחס לבורא, "ה' אחד", כל קריאת שמע בכללותה עוסקת בקומת האדם הנברא, קומת האדם הנברא רמ"ח אברים – רמ"ח תיבות.

הרמ"ח תיבות הללו אם כן הם כנגד רמ"ח אברים של האדם. לפעמים אנחנו רואים רח"ל ילד קטן שנולד והאצבעות שלו מחוברות אחת עם השנייה. זהו בעל מום. וכן על דרך זה כל מיני מומים שיש באדם, לפעמים אברים פנימיים שיש באדם שהמרחק בין אחד לשני הוא קטן מדי, עושים ניתוח בכדי ליצור מרחק. אם האדם היה אחד ממש, אחד ממש לא צריך בינו מרחק, הוא אחד. אבל מכיוון שיש באדם רמ"ח אברים, מאתיים ארבעים ושמונה אברים, אילו אבר אחד התקרב לשני יתר על המידה או שיתר על כן הוא יבוא ממש בגבולו של השני, חס ושלום האדם או שיהיה בעל מום או שהוא יכול למות. נצייר לדוגמא שהמוח יהיה במקום הלב או הלב במקום של המוח ביחד, כולם מבינים שהגוף (לא) יתפקד, אפילו באברים החיצוניים, אם ידי האדם יהיו מחוברים אחד לשני הוא כבר לא ישתמש בידיים כפי שראוי להשתמש בידיים.

נמצא שמחד ישנו מהלך של אחדות מוחלטת, זהו המהלך הראשון שנקרא "ה' אחד", אבל בנברא בגוף האדם אם נגיע לתפיסה של אחד כפשוטו הוא בעל מום כרגע, הוא אדם שלא יכול לתפקד. אם כל גופו יהיה מקשה אחת הוא לא יוכל לתפקד. שם המעלה כרגע אצל האדם הוא רמ"ח אברים כל אחד במקומו בגדרו, רק שהם מחוברים זה עם זה. אבל המהלך הוא דייקא שיהיה לאדם רמ"ח אברים ולא אבר אחד.

זו קריאת שמע. קריאת שמע היא בונה את הרמ"ח אברים שבגופו של האדם, היא בונה אותו כלאחד ואחד במקומו. שלא יהיה עירוב אברים זה עם זה. ראשית שלא יהיה חסר של אברים, ושנית שלא יהיה עירוב. אם האדם מדלג על מילה אחת בקריאת שמע מה הוא יוצר אצל עצמו, גוף שחסר בו אבר. הוא דילג יותר מתיבה אחת, שניים שלושה תיבות וכן על זה הדרך, כפי מספר התיבות שהוא דילג ככה המספר של האברים שחסר לו.

מאידך, אם הוא חיבר את התיבות זה עם זה, הוא לא דקדק באותיותיה, הוא חיבר את המילה למשל "על לבבך" ועשה אותה מילה אחת, שמה הוא מחבר שני אברים בבת אחת. הוא מחבר שני אברים בבת אחת זה עוד סוג של פגם. מדוע צריך לקרוא ולדקדק באותיות. צריך לקרוא ולדקדק באותיות, ראשית שהוא לא יחסיר באותיות ובתיבות, ומאידך שהוא לא יחבר שני תיבות זה לזה. חסרון של תיבה מוליד חסרון של אבר וחיבור של תיבות מחבר אברים. לכן צריך האדם צריך לקרוא ולדקדק באותיות הקריאת שמע שאז הוא מעמיד כל אבר ואבר במקומו.

לפי זה נבין את מה שאמרנו בראשית הדברים מדוע קרא ודקדק באותיותיה מצננים לו את הגיהינום. מהו הגיהינום. מתי האדם סובל. תסתכל פיזית, או שחסר לו משהו, או שיש לחץ. אם חסר לאדם דבר מסוים, חסר יוצר אצלו סבל, בין אם זה חסר ממוני או חסר גופני, החסר יוצר אצלו סבל. או מאידך צפיפות גם יוצרת אצל האדם לחץ, אדם בס"ד יש לו שלושה עשר ילדים וגרים בחדר וחצי, צפוף שם. הצפיפות, הלחץ זו הדחק, זה גם יוצר אצלו צער.

כאשר אין את הדבר, הוא חסר, הוא יוצר אצל האדם צער. כאשר יש אותו אבל אין מרווח בין אחד לשני זה יוצר צפיפות, זה לחץ. אפילו למשל אדם בס"ד מחתן ילדים, אם יעשו חתונה שבוע אחרי שבוע עם כל השמחה [המנהג לא לעשות תוך שלושים יום] אבל הלחץ של השמחה הוא כבר בעיה. גם דבר שהוא שמח מצד עצמו, אדם שמח הוא זוכה להביא את הבנים שלו בברית הנישואין, אבל במהירות כזו זה כבר יוצר אצלו לחץ.

אם כן הצער שנוצר לאדם הוא או מהיעדר הוא מדחיסות של דברים של כל אחד כשלעצמו הוא טוב מאוד, אבל הלחץ שלהם יוצרים אצל האדם כאב.

קרא ודקדק באותיותיה, ראשית הוא לא החסיר, ושנית הוא נתן מרווח בין תיבה לתיבה. בזה הוא זוכה שיצננו לו את הגיהינום. מדוע הוא זוכה שיצננו לו את הגיהינום, מה התפקיד של הגיהינום, בוא נתבונן, אדם שיש לו בית, בס"ד קנה דירה חדשה, הרצפה כדרכם של פועלים שלא משתדלים להשאיר את הרצפה יותר מדי נקיה, צריך להזמין פוליש, אז ממרקים את הרצפה. אבל אדם שקנה דירה באמצע הבניין, אדם בנה בית פרטי, התחרט, אין לו כסף לגמור, הוא מכר את הדירה, אותו אדם שקנה את הדירה יד שניה הוא מקבל את הדירה בלי חלונות, אין ריצוף, חסר אינסטלציה, אין ארונות מטבח, וכן על זה הדרך חסרים. שילם פחות קיבל דירה לא מוגמרת צריך לגמור את זה. ידידנו דבר ראשון מזמין פוליש. על מה פוליש? אין רצפה. אם יש רצפה מלוכלכת תזמין פוליש, אבל אם אין רצפה אין מה להזמין פוליש.

נמשל פשוט, אדם שעשה עבירה אנחנו מבינים, הוא עשה עבירה לכאורה ישנו כאן לכלוך, זה טומאה זה צואה, אז צריך לנקות. אז הגיהינום ינקה את אותו לכלוך את אותה טומאה. אבל אדם שרח"ל לא קיים מצוה, אם הוא לא קיים מצוה חסר לו אבר, נמרק אותו? מה זה יעזור שנמרק תצמח לו יד?? מה יעזור המירוק של הגיהינום אם חסר לו אבר. גיהינום לכאורה יכול ליצור אצל האדם מצב שיש לו אברים הם מלוכלכים צריך לנקות אותם, גיהינום ינקה, זה אנחנו מבינים. אבל אם הוא לא קיים מצוה כיצד הגיהינום יצור לו אבר שאינו קיים??

תשובה לדבר, כל אדם כאדם יש בו בכוח את כל האברים כולם. איך אנחנו רואים את זה, אדם רח"ל שנולד בלי יד, בעל מום, בשעה טובה הוא בא בברית הנישואין בדרך כלל עם עוד סוג של מום אחר, היא אין לה רגל לו אין יד בשעה טובה השתדכו. לאחר כשנה הם זוכים לחבוק בן, לבן הזה ב"ה יש גם יד וגם רגל, מאיפה צמחו יד ורגל הרי הבן הוא תולדה של האב והאם, ואם הוא תולדה של האב והאם לאב אין יד ולאם אין רגל מאיפה צמח רגל?

תשובה חיצונית, את היד הוא קיבל מהאימא ואת הרגל הוא קיבל מהאבא. אבל מה נעשה אם לשניהם אין להם ידיים, הילד נולד ויש לו ידיים. זה מבואר בדברי רבותינו שיש באדם אבחנה שנקראת בכוח ויש אבחנה שנקראת בפועל. גם אדם שאין לו רח"ל או חרש או עיוור, בבכוח קיים אצלו הדבר הזה, רק בפועל קיים אצלו חסימה מסוימת שלא נותנת ליד לצאת החוצה, היא לא נותנת לכוח השמיעה להתפשט. אילו באמת בכוח הפנימי שלו לא היה כח ליד לא היה לו כח שמיעה, אם הוא היה מוליד ילד, כמו שאדם שמוליד הוא לא מולד אווז אלא הוא מוליד אדם, באמת לא היה לו כח שמיעה מי שהוא היה מוליד לא היה לו כח שמיעה. מדוע יש לרך הנולד כח שמיעה? כי גם לאבא יש, כי לאבא יש חסימה מסוימת ואצל הבן אין חסימה.

נחזור אם כן לענייננו בנמשל. רמ"ח אברים ושס"ה גידים שיש לאדם, יש לו אותם פיזית גופנית, זה ציור מעין הציור העמוק של הנשמה, בעומק הנשמה פנימה יש בכוח את כל האברים כולם. אלא שאם האדם לא מקיים מצוה הוא לא מוציא את הדבר לפועל, או רח"ל הייתה לו מצוה והוא כיבה אותה בבחינת עבירה מכבה מצוה אז הוא איבד את אותו אבר. כאשר אנחנו ממרקים אותו, או שיש את אותו אבר ואנחנו ממרקים את אותו אבר, או שאנחנו ממרקים את החסימה שמנעה את ההתפשטות של אותו אבר. ואם מרקנו את אותה חסימה ממילא האבר היה יכול לצמוח. אילו היה חסר בו אבר בשורש לגמרי, לא היה עוזר שום מרוק, לא נברא שם יש מאין, מה שיש זה מה שנשאר. אבל מכיוון שהדבר קיים בכוח בתוך נפש האדם, אם הוא קיים בכוח בתוך נפש האדם אנחנו רק צריכים להוציא אותו מהכוח לפועל. כאשר אנחנו מוציאים את החסימה הדבר יוצא מהכוח לפועל.

אם כן הגיהינום בכללות יש בו שני סוגי מירוקים, או שהוא ממרק לכלוכים, או שהוא ממרק חסימות. חסימה, כלומר שלא נתנה לדבר להתפשט. בעומק לכן ישנה אבחנה של גיהינום בבחינת אש, שזה של חום, ישנה אבחנה של גיהינום בבחינת שלג שזה של קור, לא ניכנס לזה כרגע.

לענייננו, אדם שקרא קריאת שמע ודקדק באותיותיה של קריאת שמע, הדקדוק של קריאת שמע הוא בעצם מעמיד את האברים במקומם, אלא שרח"ל אדם קורא קריאת שמע ודקדק באותיותיה אבל לאחר שגמר קריאת שמע הוא עושה עבירה או שהוא לא מקיים מצוה, וכי קריאת שמע שהוא קרא תעקור לו את העבירות שהוא עשה ותשלים לו את כל המצוות שהוא לא עשה?? כולנו מבינים שלא. אדם לא יכול לקרוא קריאת שמע, פעמיים ביום אומרים באהבה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ולאחר מכן לעשות כל מה שלבו חפץ.

לכן אם הוא עבר עבירה או לא קיים מצוה, על אף שהוא עבר עבירה ולא קיים מצוה קריאת שמע אבל עוזרת לו משהו. מה היא עוזרת לו, היא מצננת לו את הגיהינום, היא לא מוציאה ואתו לגמרי מן הגיהינום, כי סוף כל סוף הוא עבר עבירה או לא קיים מצוה, היא מצננת לו את הגיהינום כלומר על ידי שהוא דקדק באותיות של קריאת שמע שיש בהם רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברי האדם, בדקדוק באותיות הללו זהו דקדוק שמעמיד את האבר ועוזר לו להתפתח. אלא שאולי ישנם עדיין חסימות ממקום אחר. אבל איזשהו סוג של התפתחות היא נותנת לו. על אף שישנה עדיין איזשהו דבר שמעכב מההתפתחות כאילו לא הייתה שום סיבה שמעכבת שהרי הוא היה יוצא לגמרי מהגיהינום, עם כל זאת הוא קרא קריאת שמע ודקדק באותיות של קריאת שמע, האותיות הללו שהוא דקדק בהן הן  נתנו לו תוספת לאברים.

משל למה הדבר דומה, אדם לקח ויטמין תקופה מסוימת בחיים, לאחר מכן הוא הפסיק. זה עזר לו? כן. זה לגמרי עזר לו? לא, כי לאחמ"כ הוא הפסיק. קרא ודקדק באותיותיה הוא דקדק באותיות והוא בנה את הרמ"ח אברים שבתוכו, רק שהוא לא עשה את זה בשלימות כי לאחר מכן הוא עבר עבירות. אבל עצם קריאתו את קריאת שמע בדקדוק אותיותיה בזה הוא העמיד את הקריאה בזה שהוא קרא נכון הוא התחיל לבנות את האברים במידת מה.

ננסה להתבונן בזה מעט יותר עמוק. הוא קרא ודקדק באותיות. כמו שאמרנו בקריאת שמע ישנם רמ"ח תיבות. השורש של כל קריאת שמע כולו הוא הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זה עיקר קריאת שמע מן התורה. פסוק נוסף שהוא שורשי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מה שהזכרנו המקור של זה ביעקב אבינו שהבנים שלו אמרו "שמע ישראל ה' ... ה' אחד" ויעקב אבינו אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כמה אותיות יש בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"? זה שש תיבות וכ"ה אותיות. כמה אותיות יש ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? עשרים וארבע. קריאת שמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ישנם כ"ה תיבות, ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ישנם עשרים וארבע תיבות.

אנחנו אומרים מדינא פעמיים קריאת שמע, אומרים פעמיים באהבה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אומר הזוהר הקדוש אם כן יש לאדם חמישים תיבות של קריאת שמע ביום. זוהי בחינה אחת. בחינה שניה, אם נצרף את ה"שמע ישראל" עם ה"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כמו שהיה אצל יעקב אבינו ובניו, הגענו לארבעים ותשע.

אם כן ישנה אבחנה אחת בשורש של קריאת שמע שהיא בבחינת חמישים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כ"ה תיבות פעמיים באהבה שאנחנו אומרים את זה אלו חמישים תיבות. אבחנה השנייה של צירוף, אנחנו מצרפים את ה"שמע ישראל" עם ה"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ס"ה מ"ט תיבות.

מה אלה האבחנות של המ"ט תיבות ואבחנה של נ' אותיות. כידוע דברי חז"ל הקדושים נ' שערי בינה נבראו בעולם, כולם נתנו למשה חסר אחת. משה רבנו קיבל את הארבעים ותשע ולא את החמישים. ישנם גם חמישים שמבארים את דברי חז"ל אחרת שהוא קיבל גם את החמישים, אבל בכללות בפשטות לשון דברי חז"ל נ' שערי בינה נבראו בעולם מ"ט נתנו למשה החמישים לא ניתן לו.

עכשיו אנחנו כבר מבינים ראשית כל איפה יש שורש של חמישים ואיפה יש שורש של ארבעים ותשע. בבריאה ישנן חמישים שערי בינה, כמה נתנו לנו, ארבעים ותשע. השלימות כמובן זה חמישים. ה"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בצירוף של "שמע ישראל" כמו שאמרנו הוא ארבעים ותשע. נ' שערי בינה זהו בחינה של פעמיים באהבה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד כ"ה אותיות פעמיים זה נ'.

מהו עומק האבחנה שבזה. ישנם שלושה שלבים בקריאת שמע, שלב ראשון זה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זה אבחנה של נ' שערי בינה נתנו בעולם. אבחנה שניה היא הפסוק של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ביחד עם "שמע ישראל" הוא ארבעים ותשע. זה מה שמושג לנו מ"ט שערי בינה הוא השיג. האבחנה השלישית היא רמ"ח תיבות שבכל קריאת שמע שעל זה דברנו בהתחלה.

אם כן שלושה אבחנות בקריאת שמע. אבחנה ראשונה "שמע ישראל" שהוא בבחינת נ' אותיות. אבחנה השנייה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עם "שמע ישראל" שהוא מ"ט תיבות. ואבחנה השלישית היא רמ"ח תיבות רמ"ח אברי האדם.

מהי ההדרגה הזו מהו המהלך. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זה בא לגלות את האחדות המוחלטת שלמעלה מתפיסת הנבראים. יש לנו תפיסה באחד מוחלט? לא. יש לנו אמונה בזה. אבל תפיסה בזה אין לנו, זה נקרא בלשון רבותינו מוזכר הרבה בכתבי חב"ד 'יחודא עילאה' זהו הייחוד העליון זה ייחוד שלמעלה מתפיסתנו, אין לנו תפיסה באחד מוחלט. האחד שאנחנו מכירים זה "יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", אבל זה אחד שבא מריבוי של שניים. אחד מוחלט כאחד מוחלט אין לנו תפיסה בו. לכן זה בבחינת נ', פעמיים שמע ישראל שאנחנו אומרים באהבה הוא בבחינת נ' שערי בינה, זה השער החמישים. שער החמישים הוא השער שנקרא "ה' אחד", זהו שער שלא מושג לנו. לעתיד לבוא "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אז יתגלה לנו ההשגה של ה' אחד. היום אנחנו מאמינים שזה ככה אבל תפיסה בזה.

לכן הפסוק הראשון שהוא "שמע ישראל ה'אלוקינו ה' אחד", ה"אחד" הזה הוא בבחינת נ' שערי בינה שער הנ' לכן אלו נ' אותיות זוהי תפיסה של אחדות שלמעלה מהשגתנו שיהיה לעתיד לבוא.

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שנקרא יחודא תתאה ייחוד תחתון, ייחוד מושג הוא ייחוד של תוך הנבראים, זה כבר ייחוד בבחינת המ"ט שמשה רבנו השיג, נ' שערי בינה נבראו בעולם כולם נתנו למשה חוץ מאחד, אז כמה ניתן למשה? ארבעים ותשע. זה הארבעים ותשע של קריאת שמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בצרוף של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הצרוף של קריאת שמע שהוא מתלבש ב"ברוך שם כבוד מלכותו", "ברוך שם כבוד מלכותו" – היכן זה כבוד מלכותו, באחד המוחלט? בוודאי שלא, זהו בעולמות. "ברוך שם כבוד מלכותו" היכן שמתגלה מלכותו שם כבודו, ואיפה זה, בעולמות – לעולם ועד. זהו גילוי של ייחוד שכבר מתגלה האחדות של הבורא בתוך השגת הנבראים, זהו בבחינת המ"ט פנים שהשיג אותם משה. הוא השיג אותם אבל בבחינה של אחדות לא חס ושלום בבחינה של פרוד. זו אחדות שמתגלה בבחינה של מ"ט.

את אותה אחדות אנחנו צריכים לגלות בקומת האדם שבתוכנו, זהו השלב השלישי בקריאת שמע שהוא רמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע שהם בבחינת רמ"ח אברים. השלב הראשון הוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זה אחדות מוחלטת של הבורא עולם, ה' אחד, זה למעלה מתפסינו זה משער הנ'. שלב למטה מכך הוא צרוף של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אז זה כבר אחדות שמתגלה אלינו. השלב השלישי זהו האחדות שמתגלה בנו, זה רמ"ח אברי האדם שזה קומת האדם שנברא ברמ"ח אברים, זה לא ביחס אליו יתברך זה ביחס לאחדות שנמצאת בתוכו יתברך.

הגילוי של קריאת שמע שהוא שלוש פרשיות שהוא מגיע לרמ"ח אברי האדם שלב שלישי שבו מתגלה האחדות, אנחנו יונקים את אור האחדות מהאחדות המוחלטת של ה' אחד של שער הנ', משלשלים את זה ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" עד שזה מגיע לרמ"ח אברי האדם. כל השנה כולה אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש, פעם אחת בשנה אומרים בקול רם, ביום הכיפורים, אז אנחנו דומים כמלאכים של מעלה, זה מבואר בשו"ע להלכה, אז אנחנו דומים כעין מעלה. ביום הכיפורים כאשר אנחנו מתעלים ומאחדים את הנשמה עם הגוף באופן מוחלט אנחנו מדמים את עצמנו לעליונים, כלומר מדמים את הגוף לנשמה, שמה אנחנו מנסים לגלות אחדות יותר עליונה. כידוע שיום הכיפורים הוא בבחינת הגילוי של שער הנ', זה אור החרות שיורדת לעולם, חרות ממלאך המוות, "חרות על הלוחות", על תקרי חרות, אומרים חז"ל "אלא חירות", איזהו יום שיש בו חירות ממלאך המוות, השטן, אומרים חז"ל בגמטרייה שס"ד, שליטת השטן שס"ד ימים בשנה חוץ מהיום האחרון שהוא שס"ה שזה יום הכיפורים, אז אין שליטה של הסט"א כי זה עלמא דחירות, חירות ממלאך המוות הוא סטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות, כמו שאומרת הגמרא בבבא בתרא.

יום הכיפורים הוא יום של חירות, כאשר יש לנו חירות גמורה אין לנו שום רע, אז אנחנו עולים לשער הנ'. מ"ט, הדברים שאנחנו משיגים בבחינת מ"ט פנים טהור, מ"ט פנים טמא, יש טהור מול טמא. אם יש טמא אין חירות. כאשר זה בבחינת "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אין טומאה בעולם, זה בחינת יום הכיפורים, עיצומו של יום מכפר שאין טומאה בעולם, אז מתגלה שער הנ', אז אנחנו יכולים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם, כי אנחנו משווים את זה ל"אחד" כביכול של הבורא. זו עליה של המהלך של "ברוך שם כבוד מלכותו" שזהו האחדות השנייה למדרגה של אחדות ראשונה, ואז אנחנו צריכים לקדש את רמ"ח אברנו לגלות שם אחדות עוד יותר עליונה.

אם כן, האחדות שמתגלה בכל קריאת שמע שהיא אחדות ברמ"ח אברי האדם, זו אחדות שיונקת מהאחדות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והאחדות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יונקת את האחדות מה"שמע ישראל ה' אחד". אי אפשר לבנות קומת רמ"ח בנויה באחדות אם לא קדם לה ה"שמע ישראל ה' ישראל ה' אחד" וה"ברוך שם כבוד מלכותו".

לפי זה נבין את מה שאמרנו בראשית הדברים שפתחנו, את דברי הגמרא במסכת ברכות "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננים לו את הגיהינום". שאלנו שאלה שורשית, מה יעזור צינון הגיהינום, בשלמא אם הוא עבר עבירה יעזור צינון של גיהינום, אבל אם האדם לא קיים מצוה מה יעזור הגיהינום, הרי הגיהינום לכאורה לא יברא לו שום אבר. מאיפה כן יצמח לו את אותו אבר. הסברנו שהאבר נמצא בכוח, ישנה חסימה, ע"י שנסיר את החסימה הוא יצא לפועל. עכשיו נראה היכן שורש הדברים שנאמרו בהתחלה.

אילו באנו לבנות מערכת של רמ"ח תיבות רמ"ח אברים כשלעצמה אין שם בכוח את כל האברים, היכן יש בכוח את כל האברים, מהאחדות העליונה. רמ"ח אברים כרמ"ח אברים בקריאת שמע אילו האדם מנסה רק לקרוא קריאת שמע שיש בה רמ"ח תיבות ומכוח כך לבנות את רמ"ח האברים, אם חסר לו אבר אחד מהיכן הוא ישלים את אותו אבר? אין לו. יש מאין? לא. מהיכן יכול להיות חידוש של אותו אבר. החידוש של אותו אבר מגיע מהאחדות העליונה. האדם נברא בבחינה של "בצלמנו כדמותנו" דמות של מטה כעין דמות של מעלה כביכול. אם חסר לי אבר מהיכן אני יכול להשלים את אותו אבר, מהדמות של מעלה שבדמות של מעלה אין חסרון.

אילו התחלת האברים היו נבנים ממני, בשעה אם חסר לאדם חסר אין לו מהיכן להשלים אותו, יעשה תרומת אברים. אבל אם שורש האברים הוא השתלשלות ממקור עליון, אם חסר בהתפשטות אבר אני צריך לחזור לשורש ומשם לחזור ולהמשיך את אותו אבר.

זה העומק של מה שאמרנו בראשית הדברים, שבבכוח קיים את אותו אבר רק יש לו חסימה להוציא אותו לפועל. איפה השורש של הבכוח שקיים באותו אבר. אני מתחיל את האחדות שבקריאת שמע מ"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הוא אחדות מוחלטת הוא אינסוף, אם הוא אינסוף הוא הכל שם לא חסר כלום. אני משלשל את אותה אחדות ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", גם שמה מתגלה נקודת אחדות, שם זה כבר אחדות שנתפסת לנבראים. מכוח אותה אחדות אני ממשיך את האחדות לאברים שלי. "קרא ודקדק באותיותיה מצננים לו את הגיהינום" מה כוונת הדבר קרא ודקדק באותיותיה, איזה אותיות הוא דקדק, בפשטות קריאת שמע, זה האמת. אבל בעומק, הוא קורא ומדקדק באותיות, אז כלומר הוא בונה אות על גבי אות מילה אחרי מילה לפי הסדר. אם כן הוא בונה קריאת שמע מבניין של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", לאחר מכן הוא בונה את ה"ברוך ה'" ולאחר מכן הוא מגיע ל"ואהבת" ל"והיה עם שמוע" ל"ויאמר". הוא מדקדק בסדר הבניין, מהיכן הוא יונק את אותה נקודת האחדות של בניין רמ"ח אברי האדם. זה לא רק שהוא דקדק באותיות עצמן שהוא לא החסיר ולא הדביק, שגם זה נכון כמו שבארנו בהתחלה, אלא הוא מדקדק באותיות בכך שהוא בונה את קריאת שמע בצורת בניין, הוא יונק את מקור האחדות מהפסוק הראשון, הוא משלשל את זה ל"ברוך שם" עד שהוא מביא את זה לרמ"ח אברי האדם בפועל.

קריאת שמע היא מתחילה מאחדותו יתברך הפשוטה, מהאחדות של ה"ה' אחד", אבל היכן היא צריכה להביא את האדם, היא מביאה את האדם עד לדברים החומריים כפשוטו, אתה היציאה לשדה את אספת התבואה, היא בונה את רמ"ח אברי האדם שיהיו בהם נקודה של אחדות. אילו האדם לא נבנה בנקודה של אחדות הרי שהוא לא יכול להידמות לעליונים.

מבואר בדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות, זה ידוע, שבעצם קריאת שמע היא באבחנה מסוימת הכנה לתפילת העמידה. ישנה השאלה הידועה אם כן מדוע היא דאורייתא ותפילת העמידה דרבנן, לא נכנס לזה כרגע, איך יכול להיות שהדאורייתא הוא הכנה לדרבנן, לכאורה היה צריך להיות הפוך.

מהו עומק הדבר שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה לתפילת העמידה. הם הם הדברים שדברנו, תפילת העמידה האדם עומד מול בורא עולם, היא עמידה מלשון שהוא עומד מול בורא עולם, לא רק שהוא עומד ולא יושב, אלא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" הוא עומד מול בוראו, "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" הוא כביכול עומד מול בורא עולם, והבורא עולם פותח את שפתי האדם. תפילת העמידה היא בעולם העליון כידוע עולם האצילות ששם זה האבחנה שהאדם עומד לפני בוראו. במשל גשמי כאשר האדם עומד לפני מראה, אם לאדם יש שני ידיים גם במראה יש שני ידיים, אם לאדם יש שני רגליים גם במראה יש שני רגליים, אם חסר לו גם במראה חסר יד, וכן על זה הדרך. כאשר האדם עומד מול בוראו הוא צריך להיות במדרגה של "בצלמנו כדמותנו", דמות של מטה כעין דמות של מעלה. אם הדמות של מטה היא לא כעין הדמות של מעלה אז הוא לא עומד מול בוראו, הוא משהו אחר. איזה אדם יכול לעלות למעלה, מי שיש לו צורת אדם הוא מעין צלמו ודמותו כביכול של בורא העולם אז הוא יכול לעלות למעלה כי הוא דומה לעליונים. אבל אם אין לו צורת אדם, הוא לא דומה למי שנמצא למעלה, הוא לא דומה ל"צלמנו כדמותנו" של מעלה כביכול, הוא לא יכול להיכנס לשם.

בעולם למעלה נאמר "לא יגורך רע", אין חסרון, מי שהוא שלם הוא לא בעל מום כמו במעין בית המקדש שהוא מקום השראת השכינה הוא זה שיכול לעבוד, כהן בעל מום פסול לעבודה. מדוע הוא פסול לעבודה, מקום בית המקדש הוא מקום ההשראה שם שורה כביכול הצלם והדמות של מעלה, "זה שער השמיים" דמותם חקוקה בכיסא, דמות של יעקב אבינו נמצאת למטה ונמצאת למעלה, הוא זה שקידש את המקום, "הנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".

אם כן, אם יש לו דמות של מטה כעין דמות של מעלה, אז הוא דומה ללמעלה אז הוא יכול לעלות לשם. אבל אם הדמות של מטה לא דומה לדמות של מעלה אז כמובן שהוא לא יכול לעלות למעלה, כי הוא לא מתאים לשם. "מה לילוד אישה בינינו", אם הוא דומה לשל מעלה הוא יכול לעלות, אם הוא לא דומה לשל מעלה הוא לא יכול לעלות

אם אדם לא בנה את רמ"ח אבריו בקריאת שמע, אז חסר לו בדמות של מטה. אם חסר לו בדמות של מטה הוא לא מעין דמות של מעלה. אם הוא לא מעין דמות של מעלה איך הוא יעמוד לתפילת העמידה לפני בוראו, הוא לא יכול לעמוד לפני בוראו כי הוא לא דומה לבוראו. קריאת שמע באה להכין את האדם שהוא יהיה דומה לבורא. איך היא מכינה את האדם שהוא יהיה דומה לבוראו, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זו מציאות האחדות של בורא העולם "ה' אחד", אם אנחנו לא נגלה את אותה אחדות בתוכנו הרי שאנחנו לא בבחינה של דמות של מטה כעין דמות של מעלה, אז אי אפשר לעמוד בתפילת העמידה לפני בוראו.

קריאת שמע מעמידה את האדם שהוא ישלשל את אור האחדות מה' אחד משער הנ' לברוך שם כבוד מלכותו, ולאחר מכן לרמ"ח אברי האדם. אם הוא משלשל את זה לרמ"ח אברי האדם אז האדם הופך להיות כלי לאחדותו יתברך שמו. כאשר הוא נעשה מעין דמות של מעלה שאחדות הבורא מתגלה בו, אז הוא ניגש לתפילת העמידה הוא כלי אחד שדומה לצלם ודמות של מעלה ואז הוא יכול לעמוד מול בוראו. זה הסוד של קריאת שמע שהיא בונה את האחדות הפנימית שבתוך האדם.

כמה וכמה פעמים מצאנו בדברי חז"ל הקדושים שמי שיש לו צרה שיקרא קריאת שמע. הזכרנו שיעור שעבר שמי שמפחד דאע"ג דהיאו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה יקרא קריאת שמע. יש עוד גמרא במסכת ברכות "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", ואם הוא לא הצליח שיקרא קריאת שמע. עוד כמה מקומות שאנחנו מוצאים בחז"ל הקדושים שבכוח קריאת שמע האדם יכול לבטל את הרע. באופן כללי מי שנמצא במצב סכנה אומרים חז"ל הגמרא במסכת שבועות יאמר שיר של פגעים "יושב בסתר עליון" מה שנהגו להגיד כשמלווים את המת, ולחילופין אפשרות נוספת זה לקרוא קריאת שמע.

מדוע קריאת שמע מצילה את האדם מיצר הרע או מרע. קריאת שמע כמו שאמרנו היא מתחילה מאחדותו ית"ש אבל היא באה לגלות את האחדות בתוך האדם עצמו. היא לא רק מגלה אחדות של הבורא עולם, היא מגלה אחדות של בורא העולם ביחס לכך שאנחנו נגלה את האחדות בתוכנו. כמו שאמרנו הרי בקריאת שמע עצמה יש רק מאתיים ארבעים וחמש תיבות, איך משלימים את זה לרמ"ח תיבות, אפשרות ראשונה שאנחנו מוסיפים "ה' אלוקיכם אמת". מה כוונת הדברים, מה זה 'אמת'. אמת כמו שידוע היא ראש תוך וסוף, אות ראשונה אות אמצעית ואות אחרונה, א' מ' ת'. ה' מצד עצמו יש לו אבחנה של ראש תוך וסוף? אין לו סוף. מה כוונת הדבר "ה' אלוקיכם אמת", אמת זה חותמו של הבורא, איפה שיש תחום אותיות 'חותם' שם נגלה הראש תוך וסוף שהוא אמת. הבניין של רמ"ח אברי האדם באברי האדם יש בחינת ראש תוך וסוף, לא בבורא ית"ש, אין לו סוף. הבניין של רמ"ח אברי האדם מושלם ע"י שהאדם אומר "ה' אלוקיכם אמת", ובעיקר הרי היחיד לא אומר את זה, מי שאומר את זה השליח ציבור שהוא מוציא את כולם. כלומר הוא מצרף את כולם יחד איתו. זו בבחינה של "ה' אלוקיכם" הוא לא רק ה', הוא ה' אלוקיכם שהוא מתגלה אליכם והוא מתגלה אליכם בכל בבחינת אמת ראש תוך וסוף.

קריאת שמע כמו שאמרנו היא לגלות את האחדות מהשורש העליון עד המקום התחתון ביותר לאחד את הכל, לבנות את כל קומת האדם ברמ"ח אבריו. לכן האחדות היא ע"י "ה' אלוקיכם אמת" שה' הוא אלוקינו והוא מגלה את אמיתותו את אחדותו בראש תוך וסוף והוא מאחד את כל הנפרדים. אם לא, כיצד משלים האדם את המניין של רמ"ח אברי האדם, ע"י שהוא אומר "ק-ל מלך נאמן".

"ק-ל מלך נאמן" כבר הארכנו על האבחנה של 'אמן' שזה ראשי תיבות או "ק-ל מלך נאמן" או 'אתה מלך נאמן', שתי האפשרויות שמובאים בגמרא ובדברי חז"ל מהו הראשי תיבות 'אמן'. 'אמן' – כאשר האדם אומר אמן, כמו שהסברנו הוא מאמת את הדברים שהתגלו בעולם. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", השי"ת אחד, אבל התכלית היא שזה יתגלה אחדותו בתוכנו. 'אמן' ק-ל מלך נאמן ויתר על כן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, לגלות את אותה אחדות בתוך הנבראים כולם. על ידי כך אנחנו מצרפים את אותם תיבות למניין רמ"ח כלומר לבנות את קומת האדם שה' אחד מתגלה בכל רמ"ח אברי האדם. "אתם קרויים אדם", אומרת הגמרא, "ואין אומות העולם קרויים אדם". עכשיו אנחנו נקראים אדם ולא אומות העולם, כי זה רק בבחינת ה' אלוקינו, כי אחדותו מתגלה רק בנו. אבל לעתיד לבוא שביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שאחדותו תתגלה בכולם, אז כולם ייקראו אדם, כולם יקבלו צורת אדם כלומר שהאחדות של הבורא תתגלה בהם, זה צורת אדם.

מתי יש לאדם צער ופחד, כל זמן שצלם האדם נמצא עליו והוא לא חטא, כמו שידוע בדברי רבנו האר"י ז"ל, כל חיות רעות וכל מרעין בישין פוחדים ממנו, "סר צילם מעליהם", ברגע שסר הצלם כלומר סר מהם צורת אדם אז יש ממה לפחד. מדוע, כאשר יש לאדם צורת אדם הוא בבחינת בצלמנו כדמותנו דמות של מטה כעין דמות של מעלה, אם כן האחדות של הבורא יתברך מאירה בתחתונים, וזה אחד, אין שמה התנגדות "יפרדו כל פועלי און".

אם כן, אחדותו יתברך כאשר היא לא נגלית בנבראים אז יש לאדם ממה לפחד, כאשר בתוך האדם הוא לא אחד הוא יוצר מקום לעוד מישהו שישלוט בו. אם אני אחד אף אחד לא יכול להיכנס למקום הזה. אבל אם אני שניים אז נתתי מקום לעוד מישהו, ואם נתתי מקום לעוד מישהו חס ושלום יכול להיות מקום לרע. כל זמן שאני אחד אין שליטה לאף אחד, אבל אם חס ושלום האני של האדם הוא לא בבחינה שנגלה שמה האחדות, אם הוא נתן מקום לפירוד מקום לעוד זרים לשלוט ואז כוחות הרע יכולים לבוא ולשלוט.

מה שאין כן כאשר האדם האחדות של הבורא עולם מאירה בתוכו, מאיר בו האור של האחד, אם האור של האחד מאיר בתוכו אין שמה מקום לרע. כשחז"ל הקדושים מלמדים אותנו שאדם שיש לו איזשהו רע, מאי תקנתיה שיקרא קריאת שמע, מה עומק העצה, כאשר הוא יתחבר לאחדות הבורא בה' אחד והוא ישלשל את זה ל"ברוך שם כבוד מלכותו" ולאחר מכן הוא יביא את אותה אחדות ויאיר אותה ברמ"ח אברי האדם והוא ישלים את קומתו. אם הוא ישלים את קומתו אין מקום לרע לשלוט עליו.

קריאת שמע תכליתה לגלות את האחדות לא רק של הבורא, אלא לגלות כיצד אור האחדות הזו מאירה בתוך הנבראים עצמם.

שאלת אז נתייחס. מדוע הפסוק אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", מדוע 'שמע' ולא כדוגמת "ראה אנכי נותן לפניך היום ברכה וקללה", מדוע זה בבחינת שמיעה.

כמו שהזכרנו בראשית הדברים "שמע ישראל ה' אלוקינו שעכשיו הוא אלוקינו ולעתיד לבוא הוא יהיה ה' אחד. כשהוא יהיה ה' אחד אז זה לא יהיה בבחינה של שמיעה, אז נאמר "כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון", כמו שידוע שהש"ס שם נאמר בלשון "תא שמע" בוא ותשמע, משא"כ בזוהר נאמר בלשון "תא חזי" – בוא ותראה. ישנה אבחנה של בוא ותשמע וישנה אבחנה של בוא ותראה. כאשר האדם שומע דבר והאדם רואה דבר, מתי הדבר יותר מאומת אצלו כשהוא שמע או כשהוא ראה? כשהוא ראה. אם אומרים לי שפלוני עשה מעשה פלוני ולא ראיתי, אני רק שומע. כשאני בעיניי רואה את הדברים הרי שראיתי והדבר התאמת אצלי.

אם כן השמיעה היא אימות פחותה מהראיה. היום שאין לנו גילוי של ה' אחד כפשוטו אלא אנחנו מנסים להאיר את אותה הארה, הכלי קיבול שלנו לאותה הארה הוא רק בבחינת שמיעה. לעתיד לבוא כאשר יהיה גלוי האור של הה' אחד בבירור אז זה לא יהיה בבחינה של "שמע ישראל" אלא בבחינה של 'רואים את הקולות', יהיה אפשר לראות תכלותו יתברך כביכול. עכשיו אנחנו מנסים להמשיך את אותה אחדות למקום הנפרדים. במקום הנפרדים עצמם אין לנו גילוי של ראיה של אחדות. "יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", האם בעין הגשמית באמת עכשיו הם נראים אחד? לא. יש לי שמיעה פנימית שאני צריך לשמוע שבשורש הם היו אחד. מלמדים אותי "שמע" זה הסכת והבן, לא שמיע לי לא סבירא לי, כלומר זוהי תפיסה של הבנה שאני מבין שבשורש הם היו אחד, אני צריך להחזיר אותה לאותה אחדות. אבל בעין הגשמית היא לא כמו שהיא הייתה בשעת היצירה שהיא הייתה זנב של אדם הראשון בכל מקום שהוא הלך הלכה עמו, זה רק בבחינת שמע ולא בבחינת ראיה. אם נגיד במקום שמע ישראל 'ראה', הרי שאנחנו לא יכולים להוביל את אותו אור לאותו מקום נפרד שבו אנחנו נמצאים. אנחנו הרי רוצים להאיר את אותה אחדות לתפיסה הנפרדת שבתוכה אנחנו נמצאים, והתפיסה הנפרדת שבתוכה אנחנו נמצאים אנחנו נמצאים במדרגה של 'שמע' לא במדרגה של 'ראה'. הראיה שיש היא ליחידים וגם היא לא משולמת. מה שיש לנו זה בבחינה של הבנה, שמיעה של הבנה, זה מה שיש לנו. לאותו מקום אנחנו רוצים להאיר את אור האחדות.