פרשת השבוע תשסה 050 כי תבוא

חלוקת ארץ ישראל, ולמעלה מן החלוקה

א.

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נֹתן לך נחלה, וִירִשְׁתָּהּ וישבת בה.

אומר רש"י, מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה (קידושין לז:).

מצות ביכורים נתחייבו בה בני ישראל, רק 'לאחר' שכבשו את הארץ וחילקוה. כל ענינם של הביכורים הוא- 'בכור' בחינת 'ראשית', כמו שכתוב 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה'.  והרי, שה'ראשית' נתגלתה- רק 'לאחר' שכבשוה וחילקוה. ואם אנחנו מוצאים שהחיוב של הבאת ביכורים בפועל, זה היה דייקא 'לאחר' שכבשו וחילקו, הרי שהמהות של הביכורים שהיא 'ראשית', לא היתה לה גילוי- רק 'לאחר' הכיבוש והחילוק.

מאידך, אנחנו מוצאים בבעל הטורים, כי תבוא, כתיב לעיל מיניה (כי תצא כה,יט), 'תמחה את זכר עמלק', וסמיך ליה 'והיה כי תבוא אל הארץ', שנצטוו למחות את זכר עמלק 'מיד' בכניסתן לארץ. ועל זה רצה לעכב ביאתן לארץ, שהוא הגיד 'למלך מצרים כי ברח העם' (בשלח יד,ה), וכן הגיד ללבן 'כי ברח יעקב' (ויצא לא,כג) וכו' (ועיין בספר המפתח, הלכות מלכים פ"א הלכה א', בנידון ה'מיד').

מבואר כאן בדברי הבעל הטורים, שסמיכות הפרשיות, של פרשת עמלק לפרשת ביכורים, מפני- 'והיה כי תבוא אל הארץ' שנצטוו למחות את זכר עמלק 'מיד' בכניסתן לארץ. הרי, שכלפי מחית עמלק, לא מוגדרת כאן המתנת היד' שנה של כיבוש וחילוק, אלא 'שנצטווו למחות את זכר עמלק 'מיד' בכניסתם לארץ'.

בעמלק כתיב, 'ראשית גוים עמלק' (בלק כד,כ), הרי שעמלק נקרא 'ראשית', ואם מצאנו שיש מצוה, למחות את זכר עמלק 'מיד' בכניסתם לארץ, הרי ש'מיד' מתגלה מהלך של 'ראשית דקדושה', הוא גופא מבטל את ה'ראשית דקליפה' שהוא ה'ראשית גוים עמלק'.

הרי שיש לנו 'ראשית' שמתגלה- 'מיד' בכניסה לארץ, ויש לנו 'ראשית' שמתגלה- רק 'לאחר' שכבשו וחילקו.

ב.

כתיב 'בראשית'- ב' ראשית. יש ראשית ש'לפני' החלוקה, ויש ראשית ש'לאחר' החלוקה: יש ראשית- של אחדות, של יחיד, ויש ראשית- של הרכבה, שהיא בחינת בכור, אותיות שניות ב' כ' ור'.

הכניסה לארץ, כמו שכבר הוזכר פעם, היא במהלך שעדיין לא נתחלקה הארץ לשבטים, הרי שמתגלה בה- כח האחדות שבארץ ישראל, שלמעלה מן ההתחלקות. זוהי בחינה- של ראשית שאין בה חילוק. מה שאין כן לאחר שכבשו וחילקו, הרי שמתגלה כאן- ה'שנים עשר' שבטי קה שהם 'ראשים' לבני ישראל, אבל זה ראשים של התחלקות, ראשים של 'שנים עשר' שבטי קה. הרי שיש לנו כאן שני ראשית: ראשית שלמעלה מן ההתחלקות, ראשית דאחדות, וראשית של כח החילוק.

כח הראשית שנגלה מיד בכניסתם לארץ, שהוא למעלה מן ההתחלקות, הוא גופא הכח של מחית עמלק דייקא. שעמלק- הרי הוא סוד הספק, כלומר שיש לנו שני צדדים שוים, וכאשר מתגלה כח ההשתוות שזה כח האחדות: מצד ההתפשטות- אלו שני צדדים, אבל- עצם כך שהספק הוא ספק שקול, הרי שיש כאן כח ההשתוות שמתגלה, שהוא בעצם הכח שמבטל את הספק כמו שהוזכר כבר, כי עד כמה שיש כאן גילוי של השתוות, זה גופא ביטול כח הספק. הרי שה'ראשית גוים עמלק', המחִיָה שלו היא דייקא- 'קודם' שנתחלקה הארץ. קודם שנתחלקה הארץ, הרי מתגלה ה'ראשית'- שלמעלה מן ההתחלקות, וזה גופא מוחה- את ה'ראשית גוים עמלק'.

ג.

לבן ומצרים- הם היו השורש במהלך של גלות יעקב אבינו: יעקב אבינו הגיע ללבן במהלך של 'יחיד', לא רק כיחיד ממשפחתו, אלא יחיד גמור, בעירום ובחוסר כל, מכל ממונו, שהוא ניתר ערום מן הכל, כלומר- הוא היה במהלך של גילוי ה'לבדו'. אצל לבן עצמו- התגלה מהלך של 'התפרטות', שם נולדו כמעט כל שבטי קה חוץ מבנימין. במצרים- כבר מתגלה מהלך יותר של התפרטות, 'שבעים נפש ירדו אבותינו למצרים'. הרי שמתגלים כאן השלשה מהלכים: מהלך של 'יחיד' אצל יעקב אבינו, מהלך של 'שנים עשר' שבטי קה, ומהלך של 'שבעים נפש'. שלשה שלבים בהתפרטות: שורש- אחדות, התפרטות- לשנים עשר, עד- שבעים.

'על זה רצה לעכב ביאתן לארץ, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם, וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב'. כח עמלק, אנחנו רואים שהוא נוגע מ- נקודת ה'ראשית', כיון שנאמר בו 'ראשית גוים עמלק', עד- נקודת ההתפרטות, כי הרי הוא שורש הספק. והרי שעמלק: כוחו ב'ראשית- שמתפשט ומתפרט'. כלומר, שורש כוחו הוא- ב'ראשית' שלמעלה מן ההתפרטות, והוא משתלשל- ל'התפרטות'. ולכן דייקא, עמלק נוגע בנקודת 'יעקב', כי הגיד ללבן כי ברח 'יעקב', שהוא למעלה מן ה'שנים עשר שבטים', אף שזה היה לאחר שכבר נולדו אחד עשר שבטים, אבל הנידון הוא 'יעקב אבינו', כי ברח 'יעקב', הוא נוגע בנקודת הראשית ש'לפני' ההתפרטות, והוא 'מלַוֵּוה' את כל ההתפרטות, שהרי לבן אמר 'הבנות בנֹתַי והבנים בנַי' (ויצא לא,מג), ולאחר מכן 'שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם', הרי, שכאן כבר מתגלה המהלך של 'שישים ריבוא' שיצאו ממצרים.

כח עמלק, הוא הכח שמלַוֵּוה: מן- הראשית, עד- ההתפרטות לשישים ריבוא.

ד.

העקירה של עמלק היא- מריש דרגין עד סוף דרגין.

'למחות את זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ'- הרי שהם נצטוו למחות, כמו שהזכרנו, עוד 'קודם' נקודת ההתחלקות. אבל, לא היתה מחִיָה גמורה של עמלק, ובאמת אמרו חז"ל (תנחומא סוף כי תצא), אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ואימתי ימחה זרעו של עמלק?- 'ועָלו מושִׁעים בהר ציון לשפֹּט את הר עֵשָׂו, והיתה לה' המלוכה' (עובדיה), הרי שנקודת הגאולה תבוא יחד עם מחית זרעו של עמלק וזכרו, כלומר בדרין בתראין, עד דור אחרון ממש, שהוא נקודת הפירוד הגמור. והרי, שמחית עמלק מתלווה- עד נקודת ההתפרטות הגמורה באחרית הימים.

נמצא, שנקודת 'ראשית' גוים עמלק, היא ראשית- שלפני ההתחלקות, והיא מתפשטת בבחינת (איוב כח,יב) 'והחכמה מאין תמצא'- לנקודת ההתחלקות, עד- שאול תחתית, הפירוד הגמור. והעקירה צריכה להתחיל מנקודת השורש, ולכן המלחמה מתחילה עוד 'קודם' נקודת ההתחלקות. המלחמה היא איננה רק- בענפים, בהתפרטות, אלא- בשורש, ב'קודם' ההתחלקות, ולכן דייקא: 'שנצטוו למחות את זכר עמלק 'מיד' בכניסתן לארץ'.

ה.

אנחנו מוצאים א"כ, שהכח של עמלק כולל את שתי ה'ראשית': הוא כולל את הראשית- ש'קודם' ההתחלקות, והוא כולל את הראשית- של ההתחלקות עד ההתחלקות הגמורה ממש. ולכן, הוא ה'קליפה' שמקפת את כל הבריאה כולה, כי הבריאה- יש בה בחינה של 'אין' ובחינה של 'יש', ועמלק- הוא גם כנגד ה'אין' וגם כנגד ה'יש', וזה מה שנאמר שעמלק עורר בהם 'היש ה' בקרבנו אם אין' (בשלח יז,ז), כלומר שהיתה מלחמה בין על בחינת ה'יש' ובין על בחינת ה'אין'.

כח המלחמה, שמתגלה בכחו של עמלק שנלחם גם ביש וגם באין, גנוז בו כח- של האחדות של היש והאין. אם אנחנו מוצאים באיתגליא, שעמלק נלחם הן ב'אין' כלומר ב'ראשית' שקודם ההתחלקות, והן ב'יש' לאחר ההתחלקות, לאחר שכבשוה וחילקוה, הרי שעמלק כולל בקרבו את שניהם: מצד ההתפרטות- אנחנו רואים שהוא נלחם גם באין וגם ביש, אבל מצד השורש- מוכרח שהדבר מאוחד, שהאין והיש נכללים בבת אחת.

ו.

המלחמה כנגד עמלק, היא לאורך כל הדורות כולן. אבל, אנחנו רואים שיש מלחמה מיוחדת בנקודת האחרית: ב'ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו- והיתה לה' המלוכה', מתגלה כאן מלחמה באחרית, ש'אֵין השם שלם ואֵין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק'.

בדברי חז"ל גנוזות שתי בחינות: אל תקרא 'אֵין' אלא 'אַיִן', ומצד כך- האַיִן של הכסא והאַיִן של השם אינו מתגלה עד שימחה זרעו של עמלק.

מצד נעוץ סופן בתחילתן, הרי שבאחרית- מתגלה הראשית, ודייקא הראשית של קודם ההתחלקות, ומצד כך, המלחמה שנמצאת באחרית, מצד החיצוניות- היא בבחינה של התפרטות, אבל מצד הפנימיות- היא בבחינה של אַין, היא מלחמה בנקודת האחדות, ולכן דייקא, 'והיתה לה' המלוכה', 'והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט). ואם ההתגלות שבאה אחר מחיתו של עמלק היא התגלות של אחדות, הרי שהמלחמה בעמלק היא בשני פנים: מצד החיצוניות כמו שהוזכר, היא מלחמה בפירוד, וממילא ההיפך של זה זו האחדות, אבל מצד הפנימיות הרי שזו אחדות לעומת אחדות. והרי שההתגלות של 'ה' אחד ושמו אחד', היא כנגד ה'אחד' דעמלק, ה'אחד' דקליפה שמאחד את האין ואת היש הוא גופא הכח שנגד אור הגאולה. כי אור הגאולה- הוא האחדות של היש והאין בבת אחת, והכח דהזה לעומת זה שמתגלה בעמלק שיש בו מלחמה הן באין והן ביש- הוא גופא השבירה לאור הגאולה. כי אור הגאולה אילו לא היה לו עיכוב רק מצד היש, או שהיה לו עיכוב רק מצד האין, הרי שהוא היה צריך בהכרח לגבור על הכח המנגד, כי הרי אור הגאולה הוא גונז בקרבו גם אין וגם יש, והרי שהוא יותר תקיף ויותר חזק מיש בפני עצמו ומאין בפני עצמו, ועל כרחך שאם קיים כח העלמה שמעלים את היש ואת האין בבת אחת דקדושה, צריך כח דזה לעומת זה בקליפה, שזהו כחו של עמלק.

ב' ראשית- ראשית קודם ההתחלקות, וראשית לאחר ההתחלקות. 'ה' ה'' (כי תשא לד,ו)- קודם שיחטא, ולאחר שיחטא (ר"ה יז:), שבעומק, ענין החטא, זהו ענין ההחטאה, ענין הנפרדות. הרי שיש בחינה של שם שהוא קודם ההתחלקות, ויש שם שהוא לאחר ההתחלקות. 'אֵין השם שלם'- הרי שיש כאן בחינה של לאחר החטא, שלכן השם אינו שלם, אבל מצד האַיִן של השם- הרי שיש כאן אחדות בשם, שנאמר בו קודם שיחטא.

מה היא הקליפה של עמלק שמעלימה את ה'ה'' שקודם החטא? בשלמא ההעלמה ש'לאחר החטא'- זוהי העלמה של חטא, אבל ההעלמה של 'קודם החטא'- שזה האַיִן של השם, שזו בחינת היש ה' בקרבנו אם 'אין', הרי שעמלק נלחם גם על האַין, מהי המלחמה באַין? המלחמה ביש ברורה- היא מלחמה של נפרדות, היא מלחמה של חטא. אבל מהי המלחמה של האחדות? מהי המלחמה של האין? כמו שאומרים חז"ל (סנהדרין צח.) שמשיח יושב אפיתחא דרומי, וחובש את פצעיו. הרי הפצעים של המשיח הם מעין האור של המשיח, ואם האור של המשיח- הוא אור דאחדות, אז הפצעים של המשיח- הם פצעים דאחדות. והרי שכתוב לנו כאן, שכחו של עמלק בעומק- הוא גופא הפצעים של משיח. כחו של עמלק ד'אַין'- הוא גופא פצעיו של משיח, שהוא אור דאחדות.

ז.

ביאור הדברים.

תפיסת ה'יש'- היא תפיסת ההתחלקות, תפיסת ה'אין'- היא תפיסת האחדות. האחדות, יש לה שני פנים.

כדוגמא, איזהו מכובד? המכבד את הבריות (אבות ד,א). עד כמה שהאדם מכבד את כל הבריות כולן, הרי שמצד כך- כולם שוים בעיניו, כי לכולם הוא נותן כבוד. אף אם נָדוּן שרמת הכבוד חלוקה אצל כל אחד ואחד כמה הוא נותן לו כבוד, אבל מצד העצמיות של הכבוד, שהוא מכבד כל אחד, הרי שמצד העצם של הכבוד- יש כאן השתוות לכולם. מה שאין כן מצד הליצנות, שהיא ההיפך של הכבוד, גם בה יש כח של אחדות: כאשר האדם לא מכבד אף אחד, הרי שלילת הכבוד לכולם- היא גם אחדות. הן נתינת הכבוד לכולם- היא כח דאחדות, והן שלילת הכבוד לכולם- היא כח דאחדות.

הרי לנו שכח דאחדות יכול להתגלות: הן מצד קיום הקדושה, והן מצד כחו של עמלק של כח דקליפה. השלילה של הדבר, בהשתוות אצל כולם- היא כח האחדות דקליפה.

הכח שמאיר באחרית הימים, דור אחרון- הוא כח של קליפת עמלק, שמאיר גם בבחינת יש, וגם בבחינת אין כמו שהוזכר.

כשנברר את בחינת האין שמאיר בדור אחרון, הרי שהוא אור שאין בו חילוק, אור של השתוות, הוא אור של 'קליפה' דהשתוות, וענינו: היאוש הגמור ממציאות להתרומם טפח מעל העפרוריות שבאדמה. התפיסה שנקלטת בנפשות, שאי אפשר בדור אחרון לעלות למעלה, היא גופא כח דאַין דקליפה של עמלק.

במלחמת עמלק כתיב, 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' (בשלח יז,יא), כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו' (ר"ה כט.)- הרי שהם מסתכלים במבט שאפשר לעלות, אפשר להתרומם. זוהי האמונה הברורה שגנוזה גם בפרשת ביכורים ש'אין לך אלא כהן שבימיך' (רש"י פסו' ג'), שמתגלה שבכל דור ודור יש כח של כהן, התפשטותא דמשה בכל דור ודור, ומצד פרשה דידן שזה כח הכהונה, הרי שזו התפשטותא דאהרן בכל דור ודור, כח דכהונה, מצד כך הרי מתגלה: שלעולם יש כח של עליה עד המדרגות העליונות.

מה שאין כן כאשר ישראל אינם מביטים כלפי מעלה, כלומר, בהבטה פנימית בנפש, אלא כל תפיסתם היא שנמצאים רק למטה- זו גופא הבחינה של 'וידי משה כבדים' (בשלח יז,יב), יש כח משיכה בחזרה לארץ, ואי אפשר לעלות. כלומר מצד עומק תפיסת הנפש, כאשר הוחלט אצל דור אחרון, שבדור אחרון אי אפשר להתרומם ולקבל השגה עליונה, הרי שמבטלים מכולם את האופן שאפשר להתרומם, זוהי גופא קליפת עמלק של דור אחרון.

הרי שהכח שמאיר בדור אחרון, שהוא נקודת הביטול של אופן של עליה, זוהי בחינת 'וידי משה כבדים'- יש כאן ביטול גמור של אופן לעלות. מחמת העביות של החומר, שתקֵפה ומושכת למטה, נראה- שאי אפשר להתרומם. אבל כאשר מבינים, שזהו כח קליפתו של עמלק, שמבטל כל אופן של 'משעבדין את לבם לאביהם שבשמים', 'אביהם שבשמים', כלומר שהוא למעלה, שבעומק בודאי זהו לשון מליצה, כי קוב"ה לא אישתני בכל אתר, מעלה ומטה, אבל הכוונה מצד הנפש להתרומם ולעלות, וכאשר נחסרה הנקודה הזו, ומאומת בנפשות שצריך לעבוד רק בקטנוּת, כי אלו נשמות קטנות, הרי שההחלטיות לקבוע קטנות- היא קליפתו של עמלק. קליפה של עמלק- זה להכליל את כולם בבחינת עפר, בחינת אדמה, לא לתת מקום לעליה.

ח.

הרי שמתגלה כאן, דבר עומק.

סוד היש- הוא סוד ההדרגה, סוד האין- הוא סוד האחדות.

מצד עולם הקדושה: יש לנו את ההדרגה- שהאדם צריך לעלות, 'ילכו מחיל אל חיל' (תהלים פד'), ויש לנו את האין- את האמונה שהאלקות שורה בכל דבר ודבר, ו'כל העדה כלם קדֹשים' (קרח טז,ג).

מצד הזה לעומת זה: הרי שיש לנו הדרגה- שנלחמת על כל הדרגה דקדושה, והיא מפרטת ומפרידה כל דבר, שמצד ההדרגה הרי שיש התפרטות, והיא מורידה את הדבר לעולם יותר תחתון, לעוד התפרטות ועוד התפרטות, עד שאול תחתית שזה עולם הנפרדות, 'לתאוה יבקש נפרד' גמור, ומאידך בקליפה יש את כח האחדות- שהוא האין דקליפה כמו שהזכרנו, ביטול האופן של התנועה של ההדרגה. כח ה'אין' דקליפה, הוא נלחם על ה'הדרגה' דקדושה, הוא לא נותן אמונה שיש מקום לעלות.

והרי שהמלחמה בכח האין דקליפה, יש לה שני פנים: כמו בכל דבר, שנלחמים מצד ההשתוות לדבר, ומצד ההתנגדות לדבר, והרי שביטול האין דקליפה- הוא הן מצד האין דקדושה, והן מצד היש דקדושה. מצד האין דקדושה, המלחמה היא: לגלות את כח האחדות באופן שאין צורך בעליה, כי קוב"ה לא אישתני בכל אתר, ומצד כך מעמידים דבר על חזקתו, כלומר באמת נקבע הדבר, שדור אחרון אי אפשר לו לעלות, אבל לא מחמת תפיסת הקליפה, שנמצא בשאול תחתית, אלא מחמת האמונה ש'אין צורך' לעלות כי הקב"ה נמצא 'כאן', ואין צריך ללכת ל'שם'. מה שאין כן מצד היש דקדושה שמבטל את האין דקליפה: הרי שעצם האמונה שיש אופן של עליה של 'ילכו מחיל אל חיל', הוא גופא מבטל את תפיסת הקליפה דהשתוות דאין, שקובעת ואומרת שאי אפשר להתרומם טפח מעל הקרקע.

הרי שכח המלחמה בדור אחרון, כנגד הקליפה שלא נותת ביטוי לעליה, יש בה שני פנים שאמרנו: מחד- ש'אין צורך' בעליה, ומאידך- אמונה בהדרגה דקדושה של 'ילכו מחיל אל חיל'.

ט.

כל זה, מצד תפיסה של אין בפני עצמו, ויש בפני עצמו. אבל כמו שהזכרנו, יש בחינה של 'אחדות' של האין והיש. מהי, מצד עבודת הנפש, האחדות של האין והיש? האַין לעצמו- הוא כח ההשתוות, היש לעצמו- הוא כח ההדרגה. מצד ה'אחדות' בנפש בין כח ההשתוות וכח ההדרגה, מתגלה מהלך פנימי של עבודה, שהוא אורו של משיח.

סדר העבודה שמבואר בספרים, שלעולם אדם צריך לקיים מצות- מלשון צוותא, להתקרב לבוראו, והרי שהעבודה היא בסדר דהדרגה, לעולם להתקרב ולהתקרב. סדר העבודה מצד אור של משיח, מצד האין לעצמו- היא האמונה שקוב"ה נמצא בכל אתר, וממילא אין צורך להתקרב כי אנחנו קרובים באופן דממילא. הרי שזה יש לעצמו, וזה אין לעצמו. אבל, אַין לעצמו ח"ו יכול להביא לידי ביטול כל התורה כולה, כי א"כ אין צורך בקיום המצות, כי האדם ממנ"פ קרוב, על כן ברור- שצריך ל'אחֵד' את האין ואת היש, ולא להפריד אותם.

המבט מצד ה'אחדות' של האין והיש ענינו: שמצד האין- האדם מביט שהוא קרוב מכל מקום להקב"ה ואין מקום לריחוק, ומצד היש שהוא סוד ההדרגה- הרי שהאדם מאמין שהוא צריך לעלות בסולם אבל 'לא לשם' קירבה.

כאן מתגלה עומק גדול מאד!

תפיסת ההדרגה מצד שית אלפי שנין נתפסת- כאופן של עליה מחיל אל חיל 'בשביל' להתקרב. זהו סוד דברי חז"ל (ברכות לג ע"ב): כל העושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ובאמת אינן אלא גזרות. כלומר, עומק הגדרת הדבר- שהאדם מגדיר שהמצות הן בבחינה של רחמי האב שחשק לבנו ורצונו לראותו, כמו שמבואר בחז"לים ובספרים. וממילא כל המצות כולן הן ביטוי לרחמים רבים, שהכתר נקרא 'רחמים רבים', למשוך את הנברא ליוצרו, שרחמיו על כל מעשיו, ובעומק, הרחמים זה געגועי האב לבנו לראותו כביכול. אבל מצד עומק אור של אין, הרי שממנ"פ הבן קרוב לאביו, ונכלל בו, וא"כ מה מקום לתנועה יש?

כאן סוד התנועה דייקא.

מצד שית אלפי שנין, הרי שנתפס לפנינו שהתנועה ענינה- תנועה של ריחוק וקירוב, של דבקות בהקב"ה או ח"ו להיפך. אבל מצד אור האין, הרי שהתנועה איננה לצורך קירוב וריחוק, אלא היא תנועה- מידותיו של הקב"ה שזו נקודת התנועה, נקודת הגבול, גזרות. זוהי גזרה שהאדם צריך להתנועע! ולא מחמת שהתנועה יוצרת קירוב או ריחוק.

הרי שמצד סוד ה'אחדות' של האין והיש, מתגלה עומק גדול בתפיסת היש: לא שהיש הוא הדרגה- הדרגה לשם קירבה, אלא הוא הדרגה- לשם קיום רצונו, ותו לא. ומצד כך, ח"ו שיש ביטול תורה ומצות, אלא יש להם קיום פנימי של התבטלות לרצונו! שכאשר האדם תופס שהמצוה מקרבת אותו להקב"ה- יכול להיות בחינה של מהלך של 'לא לשמה', כי רצונו בקירבה, רצונו בתענוג. אבל כאשר מתגלה בנפש האדם בחינת האין, וח"ו גם בשעה שהוא לא עושה את רצונו יתברך הוא דבוק בהקב"ה בתכלית הדבקות, וממילא העברה איננה יוצרת אצלו העדר של תענוג של קירבת ה', מצד כך- שורש רצונו לקיים את רצון הבורא, הוא אינו מחמת נגיעה עצמית של תענוג והעדרה, אלא רצונו לקיים את רצון קונו, הוא לקיים את רצונו מצד עצמו. זה סוד העבודה דיש דקדושה מצד ההתכללות של יש ואין בבת אחת.

י.

זה סוד עומק היראה, מצד העומק הפנימי שלה:

כי כאשר האדם עובד בשלא לשמה- הרי שזו יראה עצמית, הן מחמת העונש, והן מחמת ההעדר של התענוג שהוא יפסיד. אבל כאשר מגיעים לנקודה שהתענוג איננו מתבטל לעולם [מצד גילוי אור האין שבנפש], הרי שהעבודה, לעבוד להתבטל לרצונו יתברך- היא יראה גרידא. היא יראה לשמה, כי אין בה מניע של תענוג ע"י ההעדר ח"ו של קיום רצונו.

זהו סוד עומק קליפת עמלק שנקראת ליצנות.

כמו שהזכרנו שעמלק כולל את היש והאין בבת אחת, ועל פי מה שנתבאר, עומק העבודה מצד ההתכללות של היש והאין בבת אחת- היא התבטלות של יראה לרצונו יתברך, זו עבדות לשם עבדות. ועומק ענינה של קליפת עמלק של ליצנות- הוא לעשות ליצנות מתפיסת ההשתוות לבוראו, השתוות לשמה גמורה.

שכאשר האדם עובד למען עצמו, למען תענוג או העדר של עונש ח"ו, הרי שאין כאן ליצנות בעומק, כי האדם מרגיש את התענוג, מרגיש את הנגע ח"ו. אבל כאשר העבודה היא עבודה תמה, למעלה מן העונג למעלה מן הנגע, הרי שהיא עבודה של התבטלות גמורה, ושם דייקא עומק נקודת ליצנות דעמלק: כי היא ליצנות עצמית שאין בה נגיעה כלפי הנברא.

הרי שעומק ענינה של הליצנות- הוא 'למעלה' מקומת הנברא: כי קומת הנברא ענינה- עונג או נגע, וכאשר העבודה היא 'למעלה' מנקודת העונג ונקודת הנגע- הרי שהביטול של העבודה, הוא ביטול ש'למעלה' מקומת הנברא, שזהו בעצם סוד החלל שהוא 'למעלה' מאדם קדמון, 'למעלה' מקומת הנבראים.

נקודת העבודה הפנימית- היא התבטלות לרצונו יתברך, על אף שזה לא מביא ריחוק אילו יהיה העדר הקיום, והרי שנקודת התנועה- היא תנועה לשם קיום רצונו ותו לא, וממילא הליצנות שבהיפך- היא ליצנות טהורה להתבטלות לרצונו.

זה גופא הסוד של ביטול קליפת עמלק: כאשר מתגלה אור היראה בשלמות, 'סוף דבר הכל נשמע, את האלקים 'ירא' ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם' (קהלת יב,יג), 'כל האדם' עבודתו באמת- להתבטל להקב"ה, התבטלות מצד נקודת הלשמה הפנימית, ואז- הנברא נכלל ביוצרו.