שיחת השבוע 060 אמור קרובים תשעח

קרוביו של אדם

בתחילת פרשת אמור נאמר האיסור של הכהנים להיטמא למתים, מלבד לשבעת הקרובים - אביו ואמו, אחיו אחותו, בנו בתו ואשתו, שלהם מותר להיטמא. למדנו, שיש גדר דין של “קרובים" לאדם, שהם שבעת הקרובים הללו.

ישנם דינים נוספים של קרובים, כגון: דין “הקרוב קרוב קודם" האמור בצדקה, “מקרב את קרוביו", ועוד לשונות בדברי חז"ל.

קרבת משפחה וקרבת שכנים

יש קרוב שקירבתו מצד טבע לידתו של האדם, אלו הם שבעת הקרובים שהוזכרו, ויש קרוב מצד קרבת המקום, מגורי האדם וכדומה, ועל כך נאמר דין “עניי עירך קודמים" (בבא מציעא עא ע"א). יסוד הקירבה הוא בגדרי עולם המעשה - או מצד כח ההולדה או מצד המקום.

אלא שבקומת האדם ישנן דרגות שונות, ובכל מדרגה ומדרגה שבה האדם נמצא, יש לו גדר של “קרובים", קרוביו באותה מדרגה שבה הוא נמצא.

בעולם החומרי שבו אנו נמצאים, יש את ראשית היצירה שמכוחה האדם בא לעולם - אביו ואמו, ומצד כך יש את שבעת הקרובים שהם מעצם שורש לידתו. ויש את הקרובים שבמקום מגורי האדם - “טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י). במדת מה, השכן קרוב יותר לאדם. אולם כל אלו הם גדרי קירבה מצד עולם החומר.

קירבת הלבבות

למעלה מכך, יש את קומת ההרגשה, ישנה מציאות של קירוב לבבות - “גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים". זהו כח של קירבה שאינו מצד עולם החומר, ויתכן שמצד המקום בני אדם רחוקים זה מזה, אבל מצד מדרגת נפשם הם קרובים זה לזה.

דוגמא בעלמא לכך היא ‘נשיאת חן'. החן מצרף את הנפשות. לשון חז"ל:
“לא כחל ולא שרק ויעלת חן" (כתובות יז ע"א). ‘חן' מלשון ‘חינם' – בגדרי השכל אין סיבה מבוררת מדוע מצאו חן, אלא כאשר קיימת נשיאת חן בין בני אדם, נוצרת קירבה נפשית ביניהם. וכמו שבעולם החומרי יש קירבה מצד ההולדה ומצד מקום המגורים, כך בעולם היותר פנימי ישנם גדרי קירבה אחרים - קירבה מצד ההרגשה בנפש, שמחברת בני אדם. 

גדרי הקרובים

מי שעיקר חיותו בעולם החומר, עיקר תפיסת הקירבה שלו היא הקירבה שהוזכרה בתחילה - שבעת הקרובים וקירבת השכנים, אלו הם קרוביו באמת. אבל מי שחי בעולם פנימי יותר, עולם של הרגשה, אהבה, יראה, שמחה, וכן על זה הדרך - אצלו תפיסת הקירבה משתנה, יש לו קרובים אחרים.

נחדד את הדברים.

כאשר אדם חי כאן בעולם, יש לו קרובים מכח ההולדה ומכח מקום המגורים, אולם דברים אלו עשויים להשתנות, הקירבה עשויה להתבטל. למשל: הוא גר בעיר מסוימת, יש לו שכנים, אך כאשר הוא עוקר את עצמו ממקום למקום, מכפר לכרך או מכרך לכפר, אלו שקודם לכן היו קרוביו - כעת אינם בגדר קרוביו. והרי שהקירבה תלויה במקום המגורים ועשויה להתבטל. כמו כן, בשעה שהאדם יוצא מן העולם הזה, הקירבה של המקום מתבטלת. אולי יש לו את אלו שקבורים לידו בבית הקברות, אולם אין זה אלא החלק התחתון שנשאר כאן בעולם הזה.

כך גם הקירבה של שבעת הקרובים, עיקרה ויסודה עשוי להסתלק. לגבי אשתו, “האשה נקנית בשלשה דרכים וקונה את עצמה בב' דרכים - בגט ובמיתת הבעל", הרי שהקירבה הזו עשויה להתנתק והיא מותרת לאחר. כמו כן ששת הקרובים האחרים - אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו - אף שמצד טבע לידתם לא שייך בהם ניתוק, מ"מ לאחר מיתה עיקר יסוד הקירבה כבר אינו קיים. נשאר רק לבוש דק, אשר מצד כך יש את דיני האבל, שהבן צריך לומר קדיש על אביו, להתפלל לפני העמוד וכן על זה הדרך. אבל כאשר הנשמה מופשטת מן הגוף והיא עולה למעלה באופן שלם - נפסקת הקירבה.

החיבור לשבעה קרובים התחדש רק בשעה שהאדם בא כאן לעולם, אך כשהנשמות היו בשורשן, במקום עליון בגן עדן, ולמעלה מכך – אין הכרח כלל שהם היו קרוביו.

הרי שכל הקירבות הללו - מקום, אשה וששה קרובים - אינם קירבה מוחלטת, אלא קירבה לזמן. הקירבה נוצרה בתקופת הזמן של חיי האדם בעולם הזה, והיא עתידה להתבטל. אלו הם גדרי הקירבה.

אם עיקר חיי האדם הם חיי עולם החומר, הוא מכיר את הקירבות הללו, וכמעט שאינו מכיר קירבות אחרות, וממילא בשעת סילוקו מן העולם - אין לו הכרה אמיתית בקירבות פנימיות יותר. באותה שעה הוא הופך להיות מציאות נבדלת, בדד ישב מחוץ למחנה, אין לו צירוף לאחרים.

אדם שנפטר מן העולם, אין שום הכרח ששבעת הקרובים יהיו יחד עמו בעולם הבא. בדברי רבותינו מבואר, שמחמלת הבורא יתברך על האדם, בשעה שהוא יוצא מן העולם הזה מגיעים קרוביו לקבלו על מנת להשקיטו, כקבלת פנים שעושים לאדם הבא למקום חדש. אבל לאחר מכן, על דרך כלל הקרובים הולכים להם והוא נשאר לבדו. כמו כן, בני עירו מלווים אותו למקום קבורתו, אבל אז הם מסתלקים והוא נשאר שם לבדו. כלומר, הקירבות הללו הן זמניות, הן לא קירבות בעצם.

אולם הקירבה הנפשית הרגשית, היא קירבה שאינה תלויה בעולם החומרי אלא במעמקי הנפש, ומצד כך, שני אוהבים שאחד מהם מסתלק מן העולם, האהבה ממשיכה ואינה בטלה. אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן, היא אהבה פנימית שמקומה בעולם של הרגשה נקי טהור וזך. המציאות של אותה קירבה באה מצד התפיסה הפנימית שבאדם, והיא אינה תלויה במקום. המקום יכול להוסיף על גבה, אך היא איננה תלויה במקום ולא בזמן, אלא נמצאת בעולמו הפנימי של האדם.

לכל אחד מאתנו יש קרובים מצד בני משפחה, יש לו קרובים מצד מקום המגורים, ויש לו את אלו שהוא קרוב אליהם מכח ההרגשה. וכאן המבחן העמוק שבנפש: למי מהם הוא מרגיש יותר קרוב.

רוב בני האדם מרגישים את עיקר הקירבה לבני משפחתם [הנקרא בלשון העם ‘קשר דם'] או לאלו הגרים עמם. אבל ככל שהאדם נעשה פנימי יותר, עיקר הקירבה שלו היא בעולם הפנימי.

מצד כך שהנפש מולבשת בגוף, מתגלים יותר כוחות הגוף “הכהים", כדברי רבי ישראל זצ"ל (אור ישראל מכתב ו) שהכוחות הכהים יותר חזקים מהכוחות הברורים, לכן מתגלית יותר הקירבה לאנשי עירו, ויתר על כן לבני משפחתו, אבל מצד העולם הפנימי של האדם הוא מחובר מכח ההרגשה.

ודאי שגדרי הדין של קרובים הם לפי עולם המעשה. התורה השתלשלה לעולם החומר, חיים אנו כאן בעולם החומר, ולכן גדרי הקירבה הדיניים עיקרם ויסודם נאמר בעולם המעשה: דין שבעת הקרובים ודין עניי עירך קודמים, כמו שהוזכר. אבל אם האדם זוכה לחיות את עיקר חייו בתפיסה פנימית - עיקר הקירבה שלו היא קירבה פנימית ולא חיצונית.

קירבה בקומת המחשבה

יתר על כן, למעלה מקומת עולם ההרגשה של האדם, יש את קומת המחשבה, ושם יש סוג של קירבה עוד יותר עמוקה.

הקירבה החיצונית והתחתונה היא בעולם החומר – שבעת הקרובים וקירבת המגורים. הקירבה היותר פנימית, שכבר שייכת לעולם הפְנים ומנותקת מתפיסת החומר כחומר, היא קירבה של הרגשה. אבל הקירבה העמוקה יותר בקומת אדם היא בכח המחשבה הנמצא בראש האדם, שם החיבור הוא לפי מהלכי הדעת.

ניתן דוגמא בעלמא על מנת להמחיש את הדברים.

אדם זכה ללמוד תורה באמת, וזכה לחלקו בתורה. לאחר אורך ימים ושנים, כשהוא יוצא מעולם החומר ועולה לעולם העליון, והגיע זמנו לילך לגן עדן - לאיזה מקום בגן עדן הוא ילך?

כמובן, כהגדרה מאד כוללת: לפי מדרגתו - כך הוא המקום הראוי לו להיות
בגן עדן. יש גן עדן תחתון של הרגשה, ויש גן עדן עליון של מחשבה, ולפי הזדככותו בהרגשותיו, ולפי הזדככותו במחשבותיו - זו המדרגה שהוא קנה בנפשו, ולפי מדרגתו כך יהיה מקומו בגן עדן. זו הגדרה כוללת, והיא אמיתית.

אבל בהגדרה מדויקת יותר, כאשר אדם חי את הפנימיות של הדעת שלו, וזוכה לחלקו בתורה, אז כאשר מגיע זמנו לעלות למעלה, ושם יש את בתי המדרשות - הוא זוכה להכנס לבית המדרש ששייך להלכות דעות שלו, הוא מתחבר לאלו שהם משורש נשמתו, שמהלכי הדעת שלהם קרובים למהלכי הדעת שלו. 

לעולם, כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים כך דעותיהם שונים, אבל כמו שבפרצופיהם יש בני אדם שיותר דומים זה לזה ויש בני אדם שפחות דומים, ומטבע הדבר פעמים רבות השבעה קרובים יותר דומים זה לזה - כך בהלכות דעות ישנה מציאות של קירבה, ואם האדם זוכה כאן בעולם להגיע לחלקו שלו בתורה, הרי שלמעלה הוא הולך לבית המדרש ששייך למי שהוא משורש נשמתו [כמובן שזה מורכב גם ממי שנמצא במדרגתו]. ובהגדרה לסוגיא דידן - הוא מרגיש בדעתו שהם הקרובים האמתיים שלו.

זו נקראת קירבה אמתית פנימית מצד העולם הפנימי של האדם.

צורת החיים הפנימית

נבוא לברר את הדברים למעשה, אצל מי האדם מרגיש קרוב?

ברור שעיקר קירבת האדם היא אצל עצמו, “אדם קרוב אצל עצמו" כלשון הגמרא (יבמות כה ע"ב). ולמי הוא מרגיש קרוב מעבר לעצמו?

כאשר אדם חי את עולם המעשה, הוא מרגיש קרוב עם בני משפחתו ובני עירו. כשהוא נכנס יותר פנימה, יותר עמוק, הוא חי את עולם ההרגשה, הוא מרגיש את הקירבה כלפי מי שהוא מחובר אליו בנפש, אוהבים וידידים, וזו קירבה עמוקה יותר.

אבל יתר על כן, כשהאדם חי בעולם של דעה - הוא חש את הקירבה למי שקרוב אליו בדעה הפנימית שלו. כמובן, לא מדובר בדעה חיצונית, שבני אדם חושבים מחשבות חיצוניות ויש להם דעה בכל ענין. מדובר על הדעה שהיא השורש הפנימי של נשמות בני אדם - “גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות" (ברכות לג ע"א), הלכות דעות של הרמב"ם, בדעה הזו אנו עוסקים.

עיקר מדרגת התלמיד חכם היא, שהוא חי בעולם של דעה. כמה שיעור ידיעתו בתורה, אם מעט ואם הרבה, לפי מה שהוא יכול להשיג בחלקי התורה. אבל הוא חי ב'דעה', שם הוא נמצא. וככל שהאדם חי בפנימיות, בהלכות דעות - הוא חש את הקירבה למי שקרוב אליו בהלכות דעות.

המבחן למי האדם חש את הקירבה הוא פשוט. אם היו אומרים לו בחלום הלילה שהוא נכנס כעת לגן עדן, ושואלים אותו עם מי הוא רוצה להיות: עם בני משפחתו, עם מי שקרוב אליו בהרגשה או עם מי שהוא קרוב אליו בהלכות דעות? במי הוא היה בוחר?

ככל שהאדם חי נמוך יותר, הוא היה בוחר בבני משפחתו, לשון הגמ'
(כתובות ס ע"ב): “רדופה לילך אל בית אביה". ככל שהאדם חי פנימי יותר - הוא היה בוחר לחיות עם מי שקרוב אליו בהרגשה, וככל שהוא פנימי עוד יותר – הוא היה בוחר לחיות עם מי שקרוב אליו בהלכות דעות, שם הוא מכיר את מקור חייו.

לא באנו להפקיע את הלבושים החיצוניים יותר, כוונתנו לצייר את הציור השלם, עד היכן מגיעה הלכות קירבה. ככל שהאדם חי יותר את הפנים, את ההלכות דעות - כשהוא לומד דברי תורה של זולתו והוא משתווה וקרוב אליו במהלכי המחשבה, הוא מרגיש קרובו! לא רק בגדר תלמידי חכמים שנקראו “חברים" מחמת שחבורתם נעימה זה לזה, מדין חבר, אלא מדין “קרובים", הם בעצם הקרבה האמתית שלו.

בעולם הזה נראה שהקרובים הם שבעת הקרובים, ואילו התלמידי חכמים אינם אלא במדרגת “חברים" זה לזה שחבורתם נעימה. אך מצד השורש הפנימי, תלמידי חכמים - הם הם קרוביו האמתיים של האדם.

זוהי הבחנה דקה במעמקי הנפש. כאשר לאדם ישנה שעת השקט וההרגש שלו פנוי, ההלכות דעות שלו זך ודק, והוא מנסה להרגיש ולהביט במעמקי הדעות שלו, מי אלו שהוא חש כלפיהם שהם קרוביו כאן בעולם: האם שבעת הקרובים ובני עירו, האם אלו שיש לו עמם קירבה נפשית, או אלו שחיים אתו במהלכי הדעה הפנימית.

כאשר האדם חי בעולם של הרגשה, פעמים רבות הדעה הפנימית יכולה להיות מוקטנת אצלו, כי הוא מחפש את האהבה ואת הקירבה הרגשית. אבל כשהוא זוכה להיכנס למעמקים הפנימיים יותר - הוא נוגע בהלכות דעות שלו, הוא נוגע במעמקי נפשו, ושם הוא חש את עצם הקירבה. זו הצורה הפנימית של החיים.

ואני קרבת אלוקים לי טוב

כשבאנו לכלל הדברים הללו, הרי שיש כמובן את העומק הנוסף, כמו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עג, כח): “ואני קרבת אלוקים לי טוב".

ככל שאדם נכנס יותר פנימה - קרוביו משתנים. יותר ויותר קרובים אליו אלו שחיים בעולם יותר פנימי. וכשבוקעים למדרגה השלישית, משם עולים לשלב הבא. ככל שהאדם מזדכך יותר ומגלה את פנימיות נפשו, הוא מגלה את ה"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".

כפשוטו, כוונת הדבר שהקב"ה קרוב למי שקורא אליו, לעוזרו. כדוגמא בעלמא: אדם הולך ברחוב ונופל, הוא קורא לבני אדם העומדים סביבותיו והם קרובים אליו לבוא לעזור לו. אבל ברור שלא זה עומק ההגדרה.

הקב"ה הוא הקרוב בה' הידיעה, “בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), וכשם שבעולם החומר יש שבעה קרובים, ואביו הוא תחילת הקירבה, שורש לידתו ומציאותו - כך גם בעולם הפנימי יש תפיסה של קרוב מצד אביו. חז"ל אומרים: “כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו" (סנהדרין יט ע"ב), וזהו שורש של קירבה מצד ההלכות דעות שהוזכר לעיל, אבל הקירבה העמוקה יותר, השורשית, זה הוא ית' שמו ואין בלתו, “בנים אתם לה' אלוקיכם".

בתפיסה החיצונית נתפס שהעבודה היא להתקרב לבורא עולם. אולם בפנימיות, אין עבודה להתקרב, אלא העבודה היא לגלות שהאדם קרוב לקב"ה. וכמו שאין עבודה להתקרב לאביו ואמו, אחיו, אחותו, בנו ובתו - כי הם קרוביו בעצם. למה הדבר דומה, לאדם שנשבה לבית האסורים והוא עמל ויגע לשחרר את עצמו לחזור אל אביו ואמו. כשהוא חוזר, הוא לא מגלה קרובים. הקרובים היו, אלא שהוא התרחק מהם, וכעת הוא חוזר לאותה מציאות של קרובים.

כאשר נשמת האדם התלבשה בגוף וירדה לעולם הזה, עולם החומר, נוצרה לנשמה מציאות של כיסוי, מציאות של העלם.

מהו הכיסוי וההעלם בערך שאנו עוסקים בו עכשיו?

קודם ירידתה לעולם, הנשמה הרגישה שהקרוב האמתי שלה זה הוא יתברך שמו, הקירבה השנייה - מי שקרוב אליה בהלכות דעות, והקירבה השלישית - מי שקרוב אליה בהרגשה. זה היה הסדר בקומת הנשמה למעלה, זו צורת החיים העליונים.

אך כאשר היא התלבשה כאן בעולם בגוף החומרי, כל הסוגיה התהפכה: ראשית כל, התחדשה קירבה חדשה שלא היתה קודם לכן - שבעת הקרובים, ויתר על כן, התחדשה הקירבה של מקום המגורים. ולא רק שהתחדשה מציאות של קירבה חדשה, אלא הקירבה הזו הפכה להיות עיקר, היא נתפסת כעיקר המציאות. יתירה מכך - כל סדר המדרגות של הקירבה התהפך, וכעת הקירבה העיקרית היא שבעת הקרובים, אחריה קירבת המגורים, קירבה פנימית יותר היא לאלו שהוא מחובר אליהם בהרגשה, קירבה פנימית עוד יותר היא לאלו שהוא מחובר אליהם בהלכות דעות, והקירבה הפנימית ביותר היא הקירבה אליו יתברך שמו.

זה עומק הירידה שהאדם יורד כאן בעולם, שהתהפך אצלו סדר קרוביו!

אבל כאשר האדם עמל ומזדכך, הוא מתחיל לעלות בסדר המדרגות מתתא לעילא, וכשהוא זוכה להגיע למעלה, הוא מגלה את הסדר שהיה לפני ירידת נשמתו לעולם הזה, ואז תפיסת הקרובים שלו מתהפכת, הוא מגלה את עומק הנשמה, שעיקר קירבתה היא אליו יתברך שמו.

אלו הם דברי דוד המלך ע"ה שאמר: “ואני קרבת אלקים לי טוב", ובמקום אחר (תהלים כז, י) אמר: “כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני".

חז"ל אומרים (יבמות עו ע"ב) כי היה ספק אם הוא ראוי לבא בקהל - “אמר ליה דואג האדומי [לשאול]: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מ"ט דקאתי מרות המואביה", ועל כך אמר דוד: “כי אבי ואמי עזבוני". היה העלם של מציאות הקירבה התחתונה, אך זה גופא היה הכלי להגיע לקירבה העליונה, השורשית, של מעמקי הנשמה. וכשדוד המלך הגיע למקום העליון הזה - הוא העיד על עצמו: “ואני קרבת אלוקים לי טוב". כלומר, לא רק שהוא אומר שהוא משתוקק לקרבת ה', אלא עומק דבריו של דוד המלך ע"ה הוא, שהקרוב שלו המוחלט והאמתי זה הוא יתברך שמו. שם מתחילה מציאות הקירבה, ומשם משתלשלות כל הקירבות האמתיות והנכונות.

כאשר אדם חש את עצם מציאותו יתברך שמו ואין בלתו – זה מעמקי הקירבה. התורה שמתגלה מאמיתת המצאו יתברך – זה שורש הקירבה בהלכות דעות. יתר על כן, חוזרת ומשתלשלת למטה גם הקירבה בהרגשה, ומכח הדברי תורה עצמם חוזרת ומשתלשלת הקירבה של ז' הקרובים - זו הפרשה של טומאת כהן לשבעה קרובים, וכן הקירבה לבני עירו שיש דין להקדימם. הקירבות הללו הן קירבות מציאותיות, השאלה היא רק מה העיקר, מה השני, מה השלישי ומה הרביעי. וכמו שמצינו בהלכות עדות דין שקרוב פסול ויש גדרים בשיעור הקירבה - ראשון בראשון, שני בראשון, שני בשני, וכן על זה הדרך - אותו מהלך בדיוק קיים במערכות הקירבה האלו, בערך של סדר המדרגות.

נמצא אם כן, שככל שהאדם בוקע יותר לתוך הפנים שלו, הוא נוגע במעמקים של סדר הקירבה שחלה מלכתחילה בצורה המתהפכת, ואז הקירבה הפשוטה ביותר שיש לו היא: “קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" - שם מעמקי הקירבה.

קרבת ה' כוללת את כל הקירבות

בעומק יותר, קירבה לקב"ה כוללת את כל הקירבות כולן.

קירבה בגדרי מקום - “בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", “כבודו מלא עולם", “לית אתר פנוי מיניה". כאשר אדם מרגיש קירבת ה', הוא מרגיש שהקב"ה ניצב עמו לידו, כלשון הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק יט): “מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו". והרי שהקירבה המתגלה היא שהקב"ה נמצא עמו - “ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד".

קירבה מכח מדרגת בנים - “בנים אתם לה' אלוקיכם".

קירבה מכח ההרגשה - אהבת ה' ויראת ה' המקרבות את האדם אליו יתברך שמו, והוא חש קירבה מכח קומת ההרגשה.

קירבה מכח ההלכות דעות - התורה היא חכמתו ית' שמו כביכול, וכאשר האדם עמל בדברי תורה ומשווה את דעתו לדעתה של תורה שהיא דעתו של הקב"ה, הוא נעשה קרוב אליו יתברך שמו מכח ההלכות דעות של שורש נשמתו.

מכח כך מתגלה השורש של כל הקירבות כולן, הקירבה שהיא מצד שורש נשמתם של ישראל שהם חד עמו ממש, כביכול.

נמצא שהקירבה לבורא יתברך שמו אינה רק במדרגה העליונה, בשורש הכל, אלא היא כוללת את כל הקירבות כולן, מהמדרגה העליונה עד המדרגה התחתונה.

זהו עומק הסוגיא של קרובים: לגלות את כל גדרי הקרובים, בכל מדרגותיהם ובכל דיניהם, ועל ידי כן לגלות את ה"ואני קרבת אלוקים לי טוב", הקרוב האמיתי המוחלט, הוא יתברך שמו ואין בלתו.