חנוכה 080 שער ה נון דקדושה חלל תשפב

לא נערך

הימים הללו, 'ימי חנוכה', כדברי רבותינו כידוע מאד, מאיר אור הגנוז, שהוא הוא מדריגת שער הנו"ן של הקדושה, הוא 'גנוז'. בעלמא דידן, מאיר האור של 'שֶׁבַע', בחינת 'שָׂבֵעַ', (כמו שאומר המהר"ל בנתיבות עולם[1]). בחנוכה מאיר האור של 'שמן' - 'שמונה', והשורש [כבר הוזכר הרבה], יש שורש של הדלקת הנר מהנס שנעשה במקדש במנורה, שבעה נרות שהאירו בה. ויש את שורש האור של המנורה שנמצא ב'ארון' - 'אור - נ', שם שורש ההארה של חנוכה, בחינת שער הנו"ן של הקדושה.

'ארון' - היה שני ארונות כמו שאומרים חז"ל[2], כאשר הם היו במשכן, ארון אחד שהיה בבית קודשי הקודשים, והארון השני שהיה יוצא ונכנס עמהם למלחמה, שני ארונות: ארון אחד - שהוא ארון בבחינת 'מקום קבוע', 'נח', 'חָן'. והיה ארון שני שהוא בבחינת 'יוצא ונכנס עמהם למלחמה'.

בעומק, איפה הצירוף של הארון הפנימי שנמצא במשכן, עם הארון שיוצא ונכנס עמהם למלחמה? זהו בזמן המסעות, שגם הארון הפנימי, היה נוסע ממקום למקום. ארון ברית ה' היה עובר לפניהם להכין להם הדרך, אז שני הארונות אז היו במדרגה של 'יוצא', 'נוסע'.

ושורש כל סוגיית הארת חנוכה - שער הנו"ן, אור הגנוז, ששורשו בארון. נעוץ בפרשת בהעלותך, מה שנאמר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"[3], זה שורש הפרשה של ה'ארון' שמאיר בנר חנוכה.

"ויהי בנסוע הארון" כמו שאומר רש"י על אתר מיסוד דברי חז"ל, "עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו", נו"ן הפוך בראשיתה ובסופה. נחלקו הרי בגמ'[4] שני לשונות, מדוע עשה לה סימנים? לשון ראשון:  כדי להבדיל בין פורענות לפורענות, פורענות ראשונה[5]: מה שברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית ספרו, ופורענות אחרונה - "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה'^[6]".

לשון שני, אומרים חז"ל: 'ספר זה אינו במקומו', וע"ז נאמר "חצבה עמודיה שבעה"[7], 'ויהי בנסוע הארון - ספר בפני עצמו'. ולפי זה, אין רק חמש ספרים, אלא שבעה ספרים. כי ספר במדבר, נחלק לג' ספרים: א. לפני פרשת ויהי בנסוע הארון. ב. פרשת ויהי בנסוע הארון. ג. ולאחר פרשת ויהי בנסוע הארון.

והעומק, "חצבה עמודיה שבעה", כלומר: הארון כמו שהוזכר הוא אור נ', הוא מתפשט למנורה שהוא בבחינת ז' קנים, ז' נרות. איפה השורש בארון שהוא מתפשט לז'? [הוא עצמו - אור הנ', איפה השורש שלו שהוא מתפשט למדרגת ז' ז' פעמים ז' מ"ט]? זה פרשת 'ויהי בנסוע הארון', שהופכת את כל התורה כולה, לז' ספרים. "חצבה עמודיה שבעה", זה השורש בפרשת ויהי בנסוע הארון.

"ויהי בנסוע הארון" עשה לה סימנים, נו"ן לפניה ונו"ן לאחריה כלומר, מה שנמצא ביניהם הוא ה'שבע' - הוא המ"ט, הוא הופך את התורה לשבעה ספרים, ובעומק, הארון עצמו, [להבין עמוק -], הארון עצמו מאיר את האור של הנו"ן, שמתפשט לשבעה. זה "ויהי בנסוע הארון", הוא נוסע ומאיר, שורש האור שמאיר הוא הנו"ן, וה'אור המתפשט', הוא בבחינת השבעה פעמים, זה "חצבה עמודיה שבעה".

חז"ל אומרים, שכאשר הם נסעו כתינוק הבורח מבית ספרו, [ללשון השני שהוזכר, להבדיל בין פורענות לפורענות], באותו היום נסע הארון ל"ו פרסאות, [יש לשונות בחז"ל שהיו צריכים מיד להיכנס לארץ ישראל בו ביום, אלא שהחטא גרם]. אומרים חז"ל שבו ביום הם נסעו ל"ו פרסאות. ברור ופשוט הדבר, זה השורש של ההארה של החנוכה, של הל"ו נרות ששורשו בארון, זה הל"ו פרסאות שהם נסעו.

האור מאיר ממדרגת השמונה - נ', למדרגת השבע - שבע נרותיה, ומתפשט לסה"כ של השש פעמים שש, שהוא הל"ו. זה הנסיעה של הארון, זה הח', ז', וו'. זו ההבחנה של 'חזו בני', 'חזו' שמאיר ח', ז', ו', זה עומק הסדר של ההארה שמתגלה מההארה של מנורה. כל "תא חזי", מה שיש חזו בני, לא מה שיש חזי, אלא חזו בני, ההארה שמאיר לכנסת ישראל, זה השמונה [ח'], זה השבע [ז'], זה השש [ו'], שנתבארו בשורשי הדברים.

האור שמאיר במדרגת ה'מנורה', שנתפשט ממדרגת ה'ארון', בין ז' הנרות - יש ששה חללים. [מדגישים:] בין ז' הנרות, ישנם ששה חללים, זה השורש של הל"ו נרות. הל"ו נרות הם באופן, שהם מאירים את מקום החלל: ל"ו, שש פעמים שש. מכח השבע נרות - לא מאיר רק ה'שבע נרותיה', שזה השבע שבמנורה, אלא מאיר האור של ה'חלל' שנמצא בניהם, זה המנין של הל"ו נרות שאנחנו מדליקים.

עכשיו להבין בעומק: יש לנו הרי את המנורה שההדלקה שלה היא בפנים, נר חנוכה הדליקו נרות בחצרות קודשך, מדליקים בחוץ. הארון הוא עוד יותר פנימי, הוא בית קודשי הקודשים. איפה מתגלה שהארון נוסע לחוץ, יוצא לחוץ?

יש את הארון האחד שיוצא ונכנס עמהם למלחמה. יש את הארון שנמצא בפנים "ויהי בנסוע הארון", כאשר נוסעים יש 'מסעות', אז גם הארון של פנים נוסע ממקום למקום, זה צד מסוים של יציאה. הצד מסוים הזה של היציאה, הוא השורש של נר חנוכה, שיוצא ממקומו.

בית קדשי הקדשים, הוא מקום של 'מלא', שמה נאמר 'כבוד ה' מלא את המשכן'[8], זה מקום של 'מלאות'. אבל כאשר הם הולכים ממקום למקום, אז המקום שהם הולכים אליו, הוא מקום של 'חלל', הוא מקום של 'העדר'. במקום של 'מלאות' - 'כבוד ה' מלא את המשכן', אין מציאות של חסר, הכל 'מלא'. אור שאנחנו מאירים בנר חנוכה, אנחנו מאירים אותו מ'שתשקע החמה' בחושך, זה מדרגת הארון, שהיה אור נו"ן, ושם הרי בית קודשי הקדושים לא היה בו חלון, הוא היה מקום חשוך. זה זמן ההדלקה שאנחנו מדליקים מאותו שורש של הדלקה של אור - נ', שהיה בבית קדשי הקודשים.

'חושך' מהצד התחתון שלו, הוא מקום של 'חלל'. ה'אור' - ממלא, ה'חושך' - הוא העדר. דברים פשוטים, יום הוא זמן של מלאות, לילה הוא זמן של חסרון, זמן של חללות. הזמן שבו אנחנו מדליקים את הנר, ולפי זה המהות של ההדלקה, הוא זמן של 'חושך', מלשון 'חשכת' – מנעת, בבחינת 'העדר' זה המקום שאליו אנחנו מדליקים.

א"כ שורש האור, הוא במדרגה של שמונה, באור נ'. ההתפשטות שלו במנורה הוא ז' נרות, בין הז' נרות יש ששה חללים, ולשם מכוון עומק נקודת הדבר של נקודת החללות.

מקום ההדלקה שאנחנו מדליקים, הוא בפתח הבית, או בחלון. מדליקים במקום החלול בתוך הבית,   'פתח' כלומר: זה מקום סתום, שפתחו אותו, עשו אותו מקום של חלל, זה הגדרת הדבר. הרי במקום שהיה פתח, היה גם ראוי להיות שם קיר, אפשר גם לפתוח את הפתח במקום אחר, כלומר, זה מקום של 'מלאות', שעושים שם 'חלל' לצורך להכנס ל'חללו' של בית. זה נקרא להדליק במקום פתח הבית, או מעין כך בחלון, מקום של חללות. זהו בבחינת עומק האור של ההדלקה, שמדליקים בנר חנוכה. 'בחלל הגמור', שם נמצא שער הנו"ן דקליפה, וכנגדו, יש את השער הנו"ן של הקדושה, שזה האור הגנוז של נר חנוכה.

ה'אור הגנוז' של נר חנוכה, בצד העליון שלו - 'אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו' כמו שאומרים חז"ל זה 'אור הגנוז', גנזו והיכן גנזו? גנזו בתורה, זה הצד העליון של 'גנזו'. הצד התחתון שהאור הגנוז גנוז, הוא גנוז ב'חללות', במקום החלל, זה מקום הגניזה התחתון, זה ההדלקה של נר חנוכה, שמאירים את האור של שער הנו"ן, שהיכן גנזו? גנזו בתורה, בארון, ששם נמצא 'לוחות העדות', שם מקום התורה, מאירים אותו למקום של ה'חלל', זה עומק ההדלקה של נר חנוכה.

ההדלקה של נר חנוכה, הוא "רבים ביד מעטים" מה העומק של רבים ביד מעטים [לפרטות דידן]? שער הנו"ן מצד הקלקול הוא נקרא 'רבים', יש נ' שערים, עד התפרטות הגמורה, שזה שער הנו"ן. בקדושה, הנו"ן הוא ה'אחד' העליון, זה נקרא 'רבים ביד מעטים', כנגד ריבוי של נו"ן, יש אחד של נו"ן, זה עומק המלחמה של 'רבים ביד מעטים'.

"רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים", נ' דקליפה – 'טמאים', [טמ"א גימטריה נ', כידוע עד מאד], כנגד כך עומד 'טהורים', זה נקרא "רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים", זה עומק ההגדרה של של שניהם, של הדלקת שער הנו"ן של הקדושה, במקום החושך 'משתשקע החמה', במקום ה'חללות' כמו שנתבאר. ה'אור' א"כ, שמאיר ביומין דחנוכה, הוא להאיר את מקום החלל, את מקום ההעדר.

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", איפה היה עיקר המלחמה של הארון, באויבים? "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ - וְיָנֻסוּ" שנעשה נס, מלשון ינוסו הם 'נסים', ולנו נעשה 'נס', זה הימים האלה, מלחמה של ישראל - חשמונאים כנגד יון, "רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים", זה "יָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".

אבל מה מתגלה בארון? יש את הזמן שהוא נוסע, שזהו בבחינת "ויהי בנסוע הארון", נ' של הנוסע, ונ' אבל נוספת של הנח. עשה לה סימנים נו"ן לפניה, ונו"ן לאחריה.

הנו"ן לפניה - קאי על ה"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה", ומהשורש הזה נעשה "יָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ" - זה הנ' של ה'ינוסו' של הבריחה, שאז מאיר האור של הנס.

אבל הנו"ן לאחריה, הוא הפסוק השני - "וּבְנֻחֹה יֹאמַר" - 'נח', 'חנו – כ"ה', 'נחו' – 'חנו', כידוע עד מאד, אותו שורש. "וּבְנֻחֹהיֹאמַר" זה השורש של הנצחון.

היה את המלחמה של היונים בבית חשמונאי, והיה את הניצחון של החשמונאים על היונים. שורש המלחמה הוא בפסוק ראשון – "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" זה המלחמה שהם 'נסו', ולנו נעשה 'נס'.

אבל מאי 'חנוכה', בכ"ה - שם היה הזמן של המנוחה, זה השורש של מה שנאמר בפסוק השני "וּבְנֻחֹה יֹאמַר" בְנֻחֹה יֹאמַר דייקא, "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".

הרי על זה דורשים חז"ל[9], מהו "רבבות אלפי ישראל"? ב' רבבות, וב' אלפים - כ"ב אלפים, שהתורה כ"ב אותיות, אין השכינה שורה בישראל, [שזה אור התורה בפרטות לסוגיא דידן]. אלא בזמן שיש בישראל ב' רבבות וב' אלפים - כ"ב אלפים, ואם ח"ו  נחסר אחד מהם, אז חסר את ההשראה. ע"ז אומרת הגמ', אשה והפילה עוברה על ידי כן נחסר מישראל הכ"ב אלפים, כלומר, נחסר שורש כח של ההארה של כל הכ"ב אותיות שמאירים.

בעומק ליומיון דחנוכה, כפי שנתחדד, ההארה של חנוכה, היא הארה מאור הנ', מתפשט ממנו השבע, ומאיר בחלל 'שש חללים' בין 'שבעה נרותיה', שם מאיר מדרגת אור התורה. אור התורה, אותיותיה של תורה, 'אותיות' כידוע עד מאד, בנויים באופן של עצם האות עצמה, וה'חללות' שנמצא - תוך האור, בתוך האותיות.

קדושת האותיות שמתגלה בחנוכה, כ"ב אלפים – "ובנוחה יאמר שובה רבבות אלפי ישראל" - כ"ב אלפים - כ"ב אותיות שזה השורש, זה השורש שכל האותיות שורשם באל"ף, זה נקרא כ"ב אלפי"ם כיסוד הבעל שם הידוע, ומאיר האור של יומין דחנוכה, האור של 'חללות' של האותיות, זה התורה שמתגלה באור של נר מצוה, שמתגלה בחנוכה.

יש לנו מצוות דאורייתא - רמ"ח, שס"ה. יש לנו ז' מצוות דרבנן, שא' מהם הוא נר של חנוכה. איפה השורש של הדרבנן בדאורייתא? יש בזה כמה הבחנות, ההבחנה הכוללת, דאורייתא - תורה שבכתב, דרבנן - שורשם בתורה שבע"פ. זה ההגדרה הכוללת ממש. זה ההבדל היסודי כידוע בין פורים לחנוכה, פורים - "כתבוני לדורות", נעשה 'כתובים'. משא"כ חנוכה, הוא לא נמצא במהלך של 'תורה שבכתב', אלא כל יסודו ב'תורה שבעל פה', זו ההגדרה הברורה. אבל איפה השורש של התורה שבעל פה בתורה שבכתב? איפה השורש של 'יומין דחנוכה' בתורה שבכתב?

הגדרת הדבר: באותיותיה של תורה - כתוב התורה שבכתב, ב'חללות' של האותיות - שם נמצא התורה שבעל פה. זה נקרא - 'לא ניתן להיכתב', זה לא 'לא ניתן להיכתב' כי לא כותבים אותו, [ודאי זה כפשוטו, 'עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע', זה הספר 'לא ימוש מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם' זה מה שנכתב, ברור]. אבל בעומק, תורה שבע"פ, ובעיקר לענינא דידן, 'מצוות דרבנן', הז' מצוות דרבנן, בהדגשה - ז' מצוות דרבנן,  שא' מהם הוא נר חנוכה. שורשו ב'חללות' של הז' נרות שהוזכר, שורשו בחללות של האותיות, שזה מקום ההדלקה שם נמצא שער הנ' שבקליפה, ושם ההכנעה מכח האור שבתורה. 'אור שברא הקב"ה ביום ראשון גנזו, והיכן גנזו? גנזו בתורה' כדברי רבותינו שהוזכר לעיל, ואיפה הוא גנז בתוך התורה עצמה? בחלולות שבאותיות שם גנוז האור הגנוז.

ולכן ברור שהוא גנוז, 'אותיות מאירות', 'אותיות מחכימות'. האותיות מאירות, היכן שהם כתובים הם מאירות. אבל איפה שיש את ה'חלל', לכאו' הוא לא מאיר. זה נקרא 'גנזו בתורה', באותו מקום שהאותיות לא מאירות, שם מקום הגניזה.

חכמת יון לעומת חכמת ישראל, מצד  השורש הדק, חכמת יון - יונקים עדין מאותו תפיסה שיש מקום של אותיות. אבל כנגד כך עומדת חכמת ישראל שער הנו"ן של הקדושה, שער הנו"ן של הקדושה, הוא מגלה את מקום ה'חללות' של האותיות, זה המקום ששם מאיר 'יומין דחנוכה'.

לפ"ז להבין נפלא מאד, "ויהי בנסוע הארון" פרשה זו עשה לה סימנים, נו"ן לפניה, ונו"ן לאחריה, יש סימנים. אבל, נ' הפוכה, לא נ' ישרה. מה עומק הדבר לעניינא דידן השתא, נ' הפוכה לא נ' ישרה? אם זה סימנים בעלמא, גם נ' ישרה זה סימן, הרי לא כותבים סתם נוני"ם בתורה. רק ביאור הדבר, כשהנו"ן ישרה, אז איפה שהאות נמצאת - מקום אחד, ואיפה שהחללות של האות נמצאת, הוא מקום אחר. כשהופכים את הנ', אז המקום שהיה מלא מהאות, נעשה חלל, והמקום שהיה חלל, נעשה אות. זה נקרא 'נוני"ם הפוכים', נוני"ם הפוכים - מחברים, מאירים את אותו תפיסת אותיות, ששם האותיות מאירות. אבל יש את המקום של ה'חלל' של האות, שהיא איננה מאירה, אבל על ידי הנוני"ם הפוכים, מקום החלל, מאיר עכשיו את אותו אור.

זה נקרא ש'מאיר אור הגנוז בחנוכה', בחנוכה מאיר האור שנמצא בין האותיות, [אופן אחד, מדגישים], הוא מאיר בתוך האותיות עצמם, עשה לה סימנים כלומר, כל סימן יש מה שהסימן הוא סימן להיכר, כדוגמא הבהירה, "שולח ביד עכו"ם בשר", כמו שאומרת הגמ', אז הוא עושה לו סימן שלא יחליף. סימן נוסף, זה דבר שנאבד, מחזירים אותו ע"י סימנים, זה סימן שלא יאבד, שלא יתחלף, זה סימן אם הוא נאבד, אפשר להחזיר אותו ע"י סימנים.

הסימנים שמתגלים בפרשת "ויהי בנסוע הארון", הוא סימן בעצם, מלשון 'סמי' מלשון הסרה, כל סימן, הוא סימן או ע"מ שלא יסירו את הדבר, או שאם הוסר, שיוכלו להחזיר אותו. זה העומק שנאמר כאן "עשה לו סימנים", באותו מקום שיש 'סמי מהכי', יש הסרה, יש חלל, זה גופא - הסימן מאיר את אותו מקום, הוא מאיר בשלמות, הוא מאיר עומק של שער הנו"ן, זה ההארה של נר של חנוכה.

מחלוקות הרי בגמ' כידוע עד מאד - "כבתה זקוק לה, או כבתה אין זקוק לה", אז כפשוטו כבתה אין זקוק לה, הוא קיים את מצוותו, ומה שזה כבר כבה, אינו מחויב יותר בדבר, הוא קיים את מצוות ההדלקה.

אבל בעומק, 'כבתה אין זקוק לה', ההגדרה של מצות נר חנוכה 'משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק', כפשוטו, זה שיעור בהדלקה, או שיעור בכמות השמן, או שיעור בזמן מתי ראוי להדליק,  כמו שכבר דנו הראשונים והאחרונים כידוע מאד.

אבל בעומק לעניינא דידן השתא, הנר עצמו, שמדליקים אותו, יש בו בחינה כמובן שעיקר המצוה היא ההדלקה של הנר, זה ברור ופשוט, אבל יש בו גם הבחנה עמוקה, שעד הזמן שהוא דולק, ומכאן והילך הוא לא דולק, זה המדרגה שמתגלה בנר חנוכה. לא רק הזמן שהוא דולק, נעשה נר חנוכה, אלא הזמן שהוא לא דולק לאחמ"כ, יש לו שורש עמוק בנר חנוכה.

נחדד יותר: "מצאו פך שמן אחד חתום בחותמו של כהן גדול", היה ראוי לדלוק יום אחד, ודלק שמונה ימים. כידוע עד מאד, כמה פנים מה היה גדר הנס:

א. האם מעיקרא חילקו את זה א' חלקי שמונה, ואז הנידון 'אין סומכים על הנס', איך יכלו להדליק.

ב. האופן השני שזה חֲסַר, וכל יום זה חֲסַר מעט. גם שם יש את אותה שאלה, כי א"כ, ביום השני כבר אין שיעור ראוי להדלקה, [אז הדליקו ממה שיש].

ג. האופן השלישי, שמעיקרא זה לא חֲסַר, רק ביום אחרון, זה התחיל להיות חסר.

בעומק לפי מהלך הדברים שנתבאר, [בפרט לפי הנקודה האמצעית]. זה חֲסַר, אבל בעומק זה חֲסַר ונתמלא, [מדגישים, שזה מהלך רביעי בעומק]: לא שמעיקרא הדליקו כל יום מעט. לא שהדליקו, וכל יום חֲסַר מעט, והמשיכו להדליק. ולא שלא חֲסַר כלל, עד היום השמיני.

אלא, זה דלק ונחסר ונתמלא, דלק, נחסר, ונתמלא, וחוזר חלילה - זה היה הנס.

דוגמא בעלמא: הנס של השמן עם השונמית, כל זמן שהיה כלים, עדין, יכלו להוריק. אז מה היה הנס? שנשאר שם מספיק שמן בתוכו, כל פעם? או שהנס היה שרוקנו - חזר ונתמלא? בעומק, [פנים אחד לנס- מדגישים], שהוא חוזר ונתמלא.

מה העומק של הנס למהלך הדברים שנתבאר? מה שהוא מקום של 'חלל', נעשה בו מציאות של 'מלאות'. זה נקרא גדר של נס,  של 'דלק שמונה ימים'. ראוי לדלוק יום אחד, ומדליקים אותו, כל מעט שהוא דולק, נחסר השמן, זה טבע השמן, והנס נעשה שאותו חסרון - הושלם, אז הנס נעשה בחלל, שנחלל השמן, נעשה מציאות של מלאות. זה נקרא 'נס חנוכה' – להאיר את מקום  ה'חלל', מאירים את מקום ה'חללות' של הדבר, זה העומק של ההארה של הנר חנוכה, להאיר כל מציאות של חלל. "כתבו לכם על קרן השור - אין לכם חלק באלוקי ישראל", זה 'עבודה זרה', עבודה זרה - הוא מציאות של מוות - 'עצביהם' בחינת עצבות, 'מתים' כידוע עד מאד, הוא בחינה של חללות, 'מטמא כמת', יש לו מציאות של חללות.

זה התיקון של הנר של חנוכה, היפך מ'כתבו לכם על קרן השור - אין לכם חלק באלוקי ישראל', בבחינת חללות דקלקול, עומד החללות דתיקון.  מ' וס' שבלוחות ב'נס' היו עומדים! הם עומדים במקום 'חלל', והם עומדים שם, זה עשה לה 'סימנים', זה מ' וס' שבלוחות שבנס היו עומדים, זה התיקון של מקום ה'חלל', המ' וס' שבנס היו עומדים, הם מאירים את מקום החלל שבאותיות, [מדגישים – 'מאירים את מקום החלל שבאותיות'], זה שורש הנס שהיה ביומין דחנוכה, להאיר את מקום שער הנ' דקלקול, שנמצא במקום החללות.

לכן, מה שהוזכר, שהמדרגה של הגילוי של נר חנוכה, הוא לא רק בזמן ההדלקה, אלא בזמן שהוא 'כבתה' - 'כבתה אין זקוק לה'. בעומק 'כבתה אין זקוק לה', כי גם יש גילוי ב'כבתה' עצמו. איפה הגילוי של ה'כבתה' עצמו? כל כב"ה, זה הכ"ב, זה השורש של המילה 'כבה'. ב'כבתה' מתגלה, שמתגלה הפנימיות של האותיות, לא החלק של ה'אותיות מאירות', אלא מקום החלל של האותיות. וכש'כבתה אין זקוק לה', אז הוא מקיים את המצוה במה שזה היה ראוי לדלוק, וזה לא דלק, לא רק במעשה של ההדלקה, בהדגשה, אלא הוא מקיים את המצוה, במה שזה היה ראוי לדלוק ולא דלק. הוא מקיים את המצוה, במקום ה'חלל' של האותיות, זה מקום הקיום של ה'כבתה אין זקוק לה'.

'כבתה' אם זה דולק, זה האותיות מאירות. אם זה 'כבתה', אז זה החלל של האותיות, ואם הוא פעל את הפעולה וזה נכבה, כלומר, שהמעשה שלו חל על מקום הכיבוי על מקום החלל, זה עומק הפנימיות של ההארה של ההדלקה של הנר חנוכה.

שער הנו"ן של הקדושה, שהוא גנוז במ' וס' שבלוחות, שבנס היו עומדים, כמו שנתבאר, מ' וס' הוא ב' פעמים נ' - עולה מאה. ב' פעמים נ', זה הסימנים של הב' נוני"ם הפוכים כמו שנתבאר, כשהנוני"ם ההפוכים, הם משנים את מקום ה'מלאות' ואת מקום ה'חלל', זה חוזר למדרגת 'בנס היו עומדים'. הנו"ן ההפוכה - בהבנה ברורה, היא חזרה של הנו"ן דקלקול, לנו"ן דתיקון. זה נקרא 'נו"ן הפוכה' - להפוך את מציאות הנו"ן. להפוך את מציאות הנו"ן, זה לא רק שנכתב בתורה נוני"ם הפוכים, ברור ופשוט. יש נו"ן דקדושה ויש נו"ן דקלקול, זה לעומת זה. כשהופכים את הנו"ן, כלומר, מה שמתגלה בפורים 'ונהפוך הוא' שזה הסוגיא של פורים, בחנוכה יש נוני"ם הפוכים, זה להפוך את הנו"ן דטומאה לנו"ן דקדושה, זה נקרא נוני"ם הפוכים.

מאיר האור הפנימי שגנוז בתורה במקום החלל, אז מקום החלל מתהפך, זה הנוני"ם הפוכים, עשה לה סימנים, "ויהי בנסוע הארון". יש מה שהנו"ן מתהפך מצד נקודת המלחמה, ששם היה מדרגת "ינוסו מפניך", מדרגת 'נס', שזה הנו"ן של הנס, כמו שהוזכר. אבל העיקר הגילוי מתגלה ב"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", מתגלה האור של הנ' של ה'נע', ומתגלה האור של הנ' של ה'נח'. יש נו"ן הפוכה מצד תנועת ההתהפכות שלה, זה ה'ויהי בנסוע הארון'. ויש את הנו"ן שהיא נחה, כאשר היא שבה לקדושה, "וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ"^[10], הוא מוצא מנוחה בשורש שלו, זה האור של חנוכה שהנו"ן של הטומאה מתהפך ושב לקדושה, אז יש לו מקום של מנוחה, זה "וּבְנֻחֹה יֹאמַר" עשה לה סימנים, הנו"ן התהפכה ונחה. הנו"ן הראשונה היא ב'בנסוע', היא עצם כך שהיא מתהפכת, הנו"ן האחרונה עליה נאמר "וּבְנֻחֹה יֹאמַר", הנ' עצמה נחה, זה נר חנוכה, נ' וח', הנ' אצמה חל בה מציאות של חניה, חל בה מציאות של מנוחה - "וּבְנֻחֹה יֹאמַר".

זה א"כ עומק ההארה של נר חנוכה, המלחמה היתה להחזיר את הנו"ן דקליפה לקדושה, והניצחון והמנוחה, חזר בחזרה למדרגת הקדושה. ההארה הזו, היא מאירה במעמקי הימים האלה, זה נקרא 'אור הגנוז', זה לא רק אור הגנוז שגנזו, אלא 'אור הגנוז' מתגלה בו איך הנו"ן של הקליפה, חזרה למציאות הקדושה, זהו ה'יומין דחנוכה' שלא בטלים לעולם, כי מאיר בהם האור דלעתיד לבוא, שהוא בבחינת חזרה של כל הבריאה כולה לשער הנו"ן של הקדושה, שהוא מדרגת האלוקות, "ביום ההוא יהיה ה' אחד, ושמו אחד".